<h1>תוספות לרבינו שמשון ב"ר אברהם משאנץ על כתובות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בתולה נשאת. הבתולה נשאת לא קתני כמו האשה נקנית [קדושין ב' ע"א], דגבי אשה דרך התלמוד לשנות בה"א בכ"מ, האשה שנתארמלה [לקמן ט"ו ע"ב], האשה שהלכה [יבמות קי"ד ע"ב], האשה שהלך בעלה [שם פ"ז ע"ב]. מ"ר. ויש מק' ליתני נושאין את הבתולה, כדפריך בריש קדושין וליתני האיש קונה, וי"ל דדוק' התם דייק משום דתני רפ"ב דקדושי' בע"א, כדק' מ"ש (התם) [הכא] דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש, אבל אי בתרויהו הוה תני בשוה הוה ניח' ליה אפי' הוה תני האשה מתקדשת. א"נ התם הוא דדייק משום דה"ל למנקט לישנא דקרא כי יקח איש אשה. ועו' דאיכא לשנויי הכא כדמשני התם אי תנא האיש קונה ה"א אפי' בע"כ, מ"ר.
ליום הד'. אבל בליל הה' לא, משום דליכא כתובה דלא רמי עלה תיגרא, כדאמ' במ' שבת [ק"ל ע"א], ואתי למטרד ולא בעיל, דאפי' עכשיו שהנשואין בד' רגילין לשהות בה עד חצי הלילה, כדא' בנדה בריש תנוקת [ס"ה ע"ב] שאני כתו' דמגהי טפי עד דכתבי. מ"ר בשר"ת.
שאם הי"ל טענת. ואם נשאת בג' חיישי' לאקרורי דעת', וא"ת ומאי נ"מ אם לא ישכים לב"ד, בשלמא אשת כהן א"נ קטנה פחותה מבת ג' שקבל אביה קדושיה, דליכא אלא חדא ספיק' ונאסרת על בעלה איכא קפידא, אבל אשת יש' גדולה תנשא בג' וליקרורי דעתי' שפי', שאינה נאסרת, דאיכא תרי ספיקי ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ושמא לא חלקו בבתולות. ובקו' פי' דמתוך שיבוא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול ושמא יבואו עדים, ומק' ר"ת הא"ר אלע' לק' [ט' ע"א] האו' פתח פתוח מצאתי נאמן לאוס' עליו, ומוקי לה באשת כהן או באשת יש' שקבל בה אביה קדושי' פחותה מבת ג', ואמ' אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הד', אבל ליום הג' לא משום אקרורי דעת' ולמאי כו' אלא לאוסרה עליו, ומאי סייעת' מיתי הא מתני' לא איירי בלאוס' עליו, שאם לא יתברר הדבר לא תהא אסורה לו, ות' ר' לפ"ה דר"א לא אתא לאשמעי' אלא דקים ליה בפתח פתוח ולא משוי' ליה כטועה כדמשמ' התם עליה דר"א מאי קמ"ל דשוי אנפשי' חתיכה דאסו' תנינא האומ' לאשה, ומשני מ"ד התם ודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא ק"ל קמ"ל, ואהא מיתי דאירי מתני' דודאי קים ליה וה"ק אלא לאו לאוס' עליו שיתברר הדבר שיבואו עדים אלמ' לא משוי' ליה טועה, דאי הוה טועה מאי הוה שייך למי' שיתברר מ"ר. והירוש' [ה"א] לא משמ' כן כפ"ה דקתני התם מן הסכנה ואילך נהגו העם לשאת בג' ולא מיחו בידן חכמי', בב' אין שומעין לו, מה בין ב' לג' אינו דומה אשתה' יום א' לאשתהי ב' ימים, וישתהא ב' ימים, שלא יערב עליו המקח, ויערב עליו המקח, לית יכיל, דא"ר אלעא מצאתי פ"פ אסו' לקימה משום ספק סוטה, וחש לומ' שמא אנוסה הוא קול יצא לאנוסה, משמ' להדיא דלא הוי טעם כדי שיתברר, ומי' בזה חולק על התלמוד שלנו דלקמ' דאר"א דה"ק באשת כהן.
לעיל. תי' דהכא עבדי' תקנות דחיישי' לזנות והתם בגטי' פ"ב [י"ז ע"א] איכא מ"ד מפני מה תקנו זמן בגטין משום פירי, אבל זנות לא שכיח. וי"ל משום שישא בת אחותו ותזנה וגם יחפה הא לא שכיח. תלי תניא דמפ' טעמ'. פי' בתו' אחרות ולא נתישב לי.
מפני מה אמ'. לא יכולתי לעמוד על סוף סוגיא זו רב יוסף דכי בעי למי' למאי נ"מ במ"ש בתולה נשאת ליום ד' מה ק"ל בתר הכי הת' דמפ' טעמ' ואם תפרש שנותן טעם למה נשאת בד' אין זה טעם שהוא מפ' דלמה לא תנשא כל ימות השבוע, ונר' לר' דלא בא ליתן טעם למה קבעו יום ד' יותר מאחרים אלא בא ליתן טעם למה קבעו יום לנשואין ומפ' לפי ששנינו הגיע זמן וכו' יכול הגיע זמן בא' ע"י כך תאכל בתרומה דהא בהא תליא כדאמ' בפ' אע"פ [לקמן נ"ז ע"א] ואם לא היו קובעים יום יבוא לידי קלקול דכשיקדש את האשה בב' בניסן ויקבע זמן בניסן מהיום עד שנה כשיבוא א' בניסן ויגיע בא' בשבת יסבור שהוא יום שקבע לה דביום א' טעי איניש כדתנן [ר"ה ב' ע"א] בא' בניסן ר"ה למלכים ומפ' בגמ' משום ש"ח המוקדמין ושם פי', והשת' הכא נמי יאכלנה בתרומה בא' בניסן שסבור שהגיע הזמן ואע"ג דדבר תורה ארוסה בת יש' אוכלת בתרומה כיון דמדרבנן אינה אוכלת גזרו שמא יאמ' אוכלת בתרומ' קודם הגעת הזמן, אבל השת' שקבעו יום לנשואין כולי האי לא טעו, ואע"ג דאכתי כשיגיע א' בניסן בד' בש' אכתי אתא לידי קלקול מ"מ מה שיכלו לתקן תקנו, ואין לחוש ג"כ אם אינו טעם מובחר הואיל ולבסוף לא קאי, והשת' פרי' שפי' תלי תניא דמפ' טעמ' שהרי מפ' טעמ' למה קבעו יום ד' יותר משאר ימים.
הגיע זמן באחד בשבת. מספק' לר' אם ה"ה באלמנה הגיע זמן בא' בש' מתוך שאינו יכול לכונסה עד יום ה' כדתנן אינו מעלה לה מזונות.
לפי' חלה הוא. זו ואצ"ל זו קאמ', דכיון דאמ' חלה הוא אינו מעלה לה מזונות כ"ש חלתה היא, כדמוכח בתר הכי מתוך הבעיא, תי' דבפ' החולץ [יבמות מ"א ע"ב] קתני גבי יבמה דעמד בדין וברח ניזונית משל יבם, ובברח מחמת ממון או מחמת מרדין איירי ולא כדי לעגנה לפי שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ופריך מינה בפ' בתרא [לקמן ק"ז ע"ב] לשמואל דחייש לצררי, ומאי קושיא אם בשבילה ברח דתו ליכא למיחש לצררי, אלא ודאי ברח מחמת ממון או מרדין ומסתב' ה"ה חלה כיון דאידי ואידי אונס הוא, ולא כמו שפ"ה אבל לא חלה, ובירוש' אע"פ [ה"ד] דה"ה חלה והשת' תי' דהכא אמ' דאינו מעלה לה מזונ', וי"ל דהכא כשחלה קודם שהגיע זמן דאכתי לא נתחייב במזונותיה, אבל חלה אח"כ שנתחייב במזונותיה שוב לא יפטר, והתם כשעמד בדין תחלה (התם) בשנתחייב במזונותיה קודם שבא לידי אונס, מ"ר.
או דלמ' מצי אמ' נסתחפה שדך. אע"ג דבמתני' פשיט' לן דמצי אמ' נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי [י"ב ע"ב], התם משום דההוא אונס לא שכיח וכיון דלא שכיח ואירע לה ודאי יש לומ' מזלו גרם ואין כאן מקח טעות וחיב ליתן כתובה, אבל חלתה דשכיח לא שייך כ"כ לתלות במזלו. א"נ יש לחלק בין כתו' למזונות.
ונסתחפה שדהו. פי' מזלו גרם, אבל במזלה לא תלי' דמשום דלא מפקדא אפריה ורביה כעין שמצינו בס"פ הע"י [יבמות ס"ד ע"ב] גבי שהה עמה י' שנים ולא זכה ליבנות הימנה דפריך ודלמא איהי היא דלא זכיה מניה, ומשני איהי כיון דלא מפקדא אפריה ורביה לא מיענשא. ומי' ק"ל מהא דלק' פ' המדיר [ע"ה ע"א] היה בה מומין אלו ונסתחפה שדהו, הא אם מזלה גרם אבדה כתו' ואמאי תלינן במזלו יותר מבמזלה, ולא שייך לשנויי התם כדמשני הכא, ע"ק [עוד קשה] כי היכי דאשה שנולדו בה מומין אמ' נסתחפה שדהו האיש שנולדו בו מומין נמי אימ' נסתחפה שדה שלה ואמאי תני התם [ע"ז ע"א] שכופין אותו להוציא. וי"ל דהאשה כמו ממון האיש והממון לוקה בעון האיש ואין האיש לוקה עבור הממון.
<h2>דף ב:</h2>
פשיט רב אחאי. י"א שהוא רב אחא בעל השאלתות מרבנן סבוראי לפי' לשונו משונה שהוא אחרון יותר מדאי, ולא משמ' הכי מדקאמ' עלה רב אשי בתר הכי הכא ובפ' (בפ') בנות כותים [נדה ל"ג ע"א], בכמה אמוראים מצי' שלשונם משונה נמי מתקיף תהי מגדף.
לא נשאו לא קתני. דאי תנא לא נשאו ה"א אבל לא נשאו אע"ג דבמתני' תני בתולה נשאת הכא ל"מ למיתני לא נשאו דמשמ' דמעכבן איהו מלא לא נשאו דמעכבן איהו דאז הוא מעלה לה מזונות כשאינו מעכב.
אלא לאו דאתניס כה"ג. ק"ל דלמא אתניס בתקנת' דרבנן שהגיע זמן בא' בש' ולא טרח' ליה והוא חפץ לכנוס והיא מעכבת מחמת שתקנו חכמי' שירבה בסעודה ויטרח ג' ימים והוא לא טרח.
ואידי דתנא רישא בדידה. ואע"ג דתנן התם [לקמן נ"ז ע"א] כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו, מי' סמוך להגיע זמן קתני ולאלמנה ל' יום דתנו בדידה.
הא חלה הרי זה גט. (מדתנן) מדנקט מת, דלאשמעי' דאין גט לאחר מיתה לא אצט' דהא תנא ליה רישא כדאמ' בתר הכי, והיא גופא קמ"ל דאין גט לאח' מי'. וא"ת והיכי ש"מ דאין גט לאחר מיתה הא איכא למידחי דאין גט משום דיש אונס, וי"ל ע"כ ש"מ דאין גט אחר מיתה דהא מה שנותן לה גט הינו משום דלא ניח' ליה שתפול קמי יבם כדאמ' בסמוך, ואפי' אמ' בשאר אונסי' יש אונס באונס דמיתה לא אמ' דאמטו להכי יהיב לה גט שאם ימות לא תהא זקוקה ליבם, ומי' אי מטעם יש אונס קאמר דמת אינו גט ה"ל למנקט חלה דליכא למיטעי.
לאפוקי מרבותי'. מרישא לא שמעי' דאיכא לאוקומי בשאין כת' זמן בשטר, והא דאמ' [גיטין פ"ו ע"א] ג' גטין פסו' ואם נשאת הולד כשר, והכא קתני לא אמ' כלום אפי' נשאת, איכא למי' ה"מ בשאין כתו' בו זמן כלל אבל כת' בו שבוע שנה חדש שבת אמ' (ב"ש) בפ"ב דגטין [י"ז ע"ב] כשרה, א"נ כת' בו זמן מובהק ומת ביום שנכת'.
אונס' דשכיח' שאני. הינו כמו עכבו נהר... דההוא לא שכיח טפי.
<h2>דף ג.</h2>
וסברא דאניס. ומן הדין ה"מ לאנסובי דלית לן למי' (דאונס) [דאניס] דרובן לא אניסי, להכי קרי להו צנועות, ופרוצות אפי' כשיצא קול דאניס אמ' לא אניס או כשהיא תדע דאניס ואחרים לא ידעו, וגר' גבי צנועות וסברה וגבי פרוצות ואמרה. ואין לפ' דמן הדין לית ל(י)ה לאינסובי עד שנדע בודאי דלא אניס, והא דקרי להו צנועות משום דכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע, דהא לא קימ' הכי בפ"ק דנדה [י"ב ע"א]. וא"ת מת בתוך י"ב חדש נמי יהא גט מה"ט דזימנין דלא מת וסברה מת ומיעגנא, י"ל מיתה קלא אית ליה, א"נ לא שכיח' כלל, א"נ לא עשו תקנה אלא היכא דשייך לתקן משום צנועות ומשום פרוצות משום תרויהו, אבל במת בתוך י"ב חדש לא שייך למגזר משום פרוצות.
כל המקדש. לכ"א [לכן אומרים] בשעת קדושי' כדת משה וישראל.
ואפקעינהו רבנן. הק' ר"ש [גיטין ל"ג ע"א] א"כ בת אחותו כשזינתה ונתן לה גט כה"ג אפקעי קדושי' נמצאת שהיתה פנויה כשזינתה, מי' הכא ל"ק כ"כ דאין יכול לחפות לפי שאין בידו להביא עליו אונס, אבל בהא דהשולח גבי בטלו אינו מבוטל דפריך ומי איכא מידי דמדאורית' בטל גיט' ומשום מה כח ב"ד שרי א"א ומשני כל המקדש, והתם יכול לחפות שפי' שישלח לה גט ויבטלנו ונמצאו הקדושי' מופקעי', מי' אר"י דאין זו קושיא דמה שהקפידו חכמים שלא יחפה על בת אחותו ותקנו זמן בגט ברפ"ב דגטי' [י"ז ע"א] לפי שהיה מחפה שלא כדין שיאמ' נתגרשה קודם זמן ואינו כן אלא חיבת מיתה, אבל הכא כדין מחפה דמן התורה פטו', ועו' הק' ר"ש לא נמצאת אשה מזנה נהרגת לעולם דהוי התראת ספק דשמא נתן לה גט כה"ג, ועו' יכולין ממזרין ליטהר, ומפ' ר"ש דה"ק ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיניה אם היה רצונו שמחמת האונס יבטל הגט הלכך אין רצונו שמחמת האונס יבטל הגט, בבטולו אין רצונו שיהא מבוטל אם היו הקדושי' מופקעי', שא"כ היו כל בעילותיו בעילת זנות ואנן סהדי שאינו רוצה שיהא גט בטל כדי שיהו הקדושין קימין. ומק' ר"ת לפי' בארוס' מא"ל והא הוי התראת ספק שאינו חושש אם יפקעו הקדושי' שלא בא עליה, אלא ודאי כה"ג לא הוי התראת ספק דרוב אין מגרשי' נשותיהן, ועו' דאוקמ' אחזקתה שהיא עכשיו נשואה, דאל"כ נזיר המטמא למת לא ילקה לעולם דהוי התראת ספק שמא ישאל על נזרו, ומה שהק' נמי יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרין ליטהר אר"ת דהיכא דחזי' שלדעת כן יעשה לא פקעי קדושי דלא פקעי קדושי מיניה לתקלה אלא לתקנה וזו היא תקלה להרבו' ממז' ביש' ושיהו בנות יש' פרוצות בעריות.
א"ד אמ' רבא. פסק ר"ח כליש' קמא דאין אונס, והביא ראיה מדאמ' בריש השולח [גיטין ל"ד ע"א] סתמ' דתלמודא ההוא דא"ל אי לא נסיבנא עד ל' תהוי גיטא, כי מטא אמ' קטרחנא אי משום אונס' אין אונס בגטי', וכן ודאי נר' דלאיכא דאמ' איכא פרכי טובא ולא סמכי' אשינויא, וק' לר' מהא דא' פ' מי שאחזו [שם ע"ג ע"א] זה גטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט מ"ש רישא ומ"ש [סיפא] שלחו מתם אין לנו פי' אלא בשניהם אינו גט, אלמ' יש אונס בגטי', והשת' ליכא למי' התם לא מטעם אונס קאמ' דאינו גט אלא משום דבין אם לא אעמוד בין אם מתי שניהם משמ' אחולי וכשאכלו ארי אין זה מחמ' חולי, לא היא, כן מוכח בתר הכי בההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אגלאי מילת' ומטא קמי דרבא אמ' אונס דלא שכיח' הוא, ומיתי רבא סיעת' מהך דאכלו ארי תניא דאינו גט, אלמ' מחמ' אונס הוא דקא' דאינו גט, אלמ' באונס דלא שכיח אמ' יש אונס בגטי', ולליש' קמ' דשמעתי' באונס דלא שכיח קא' דאין אונס. ומי' אי לאו משום דהלכה כליש' קמ' לא הוה ק' דרבא אדרבא דהא דקאמ' רבא התם יש אונס היינו דא"ד הכא, ותי' ר"י דג' עניני אונס הם הא דמי שאחזו לא שכיח כל עקר, ואפי' לליש' קמא דהכא לא שייך לתקן כלל משום צנועו' ומשו' פרוצות, דלעולם לא סברי פרוצות דיפול עליו בית או נשכו נחש, ופרוצו' נמי לא אמ' לעלם כן, ואונס דשכיח כי ההיא דפסק' ואפי' לא"ד אינו מבוטל הגט דאיבעי ליה לאתנויי, אבל באונס דשכיח ולא שכיח בההוא פליגי ובהא ודאי הלכת' כליש' קמ' דרבא.
שבתי דינין קבועי'. וא"ת א"כ עזרא מה תקן, וכי תקן שלא יהו קבועין אלא ב' ובה'. ואר"ת שלא היו קבועי' תחלה בכ"מ אלא בעיר א' והוא תקן בכל עיר ועיר ב' וה'.
אשה נשאת בכל יום ק"ל אמאי בכל יום תהא כאלמנה ותנשא בה' כדי שתבעל ליל ששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, ואר"י דמשום ברכה לא היינו קובעין יום, דבאלמנה גופא לא מטעם ברכה גרידא אמ' שתנשא בה' אלא כדק' לק' [ה' ע"א] שקדו חכמי' שיהא שמח [עמה ג' ימים] ואגב שתקנו משום שקדו אפי' היכא דלא שייך שקדו כגון באדם בטל א"נ י"ט שחל להיות בע"ש כדק' לק' תקנו מ"מ שתנשא בה' משום ברכה, ושקדו שיהא שמח עמה ג' ימים לא שייך בבתולה דליכא למי' למחר ישכים לאומנותו והולך, לפי שישהא ז' ימי המשתה, הלכך משום ברכה גרידא לא היינו קובעי' יום לבתולה.
אי איכא ב"ד קבוע. נר' לר"י דמ"מ אינה ניס' [בששי], משום דאין יכול להשכים לב"ד לפי שאין דנין בשבת, ואע"פ שאנו נוהגין כן הינו טעמ' משום שאף בשאר ימות השבוע אין לנו ב"ד קבו', ואם יש לו טענת בתו' יכול לקבול בשבת בפני ג' כמו בשאר ימות השבוע, ועו' אינה ניס' בד' אלא משום שע"י כן יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספי' העם לב"ד ואין שייך עכשיו לומ' כן, ואפי' באותם הימים אר"י דאם לא בעל בליל ה' לא חיבו חכמ' להמתין עד ליל ה' אחר או עד ליל ב' מדבעי לקמ' [ה' ע"ב] מהו לבעול לכתח' בשבת משמ' אע"פ שניסת בד', ואמ' נמי רב זביד שרי למבעל בתחלה בשבת א"ד רב זביד גופא בעל בתחלה בשבת.
<h2>דף ג:</h2>
ובב' לא יכנוס. פ"ה אפי' בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א'. וק"ל הא דאמ' לק' ואם מחמת האונס מותר, מאי אונס אילימ' הא דאמ' התם קרי ליה סכנה הכא קרי ליה אונס, אכתי המ"ל ק' רישא לסיפא דקא' בב' לא יכנוס אפי' בשעת הסכנה, ומי' לפי המסקנא דמפ' דמשום שר צבא יכול להיות כפ"ה, אבל למה יש לנו לשנות לפי המסקנא מה שהיה סובר תחלה.
דאמ' בתולה הנשאת [ברביעי תיבעל] להגמון תחלה. לכאורה נר' דד' דוק' דומיא דבתולה נסת ליום הד' תיהרג, אבל א"א לפרש כן דע"כ ד' דהכא לאו דוקא מדפרי' לקמ' בג' נמי אתי ובעיל, וסברא הוא דודאי אם גזרו הריגה לא הקפידו אלא על קביעות יום, אבל תיבעל אין דומה מחמת קפידת יום הקבוע אלא להנאתו.
האי סכנה אונס הוא. לכאורה נ"ל דלא פריך אלא אמאי קרי ליה סכנה, אבל אי הוה קרי ליה אונס הוה ניח' ליה ולא הוה ק"ל אמאי לא מיחו בידם חכמים, וא"כ הא דפרי' בתר הכי ולדרוש להו צ"ל דהכי פירו' ואמאי קרי ליה סכנה לדרוש להו דאונס שרי ולא יהא עו' סכנה בדבר וכדפרי', אבל ק"ל מאי קמשני דאיכא פרוצו' אפי' כי לא דרש להו דאונס שרי לא מסרן פרוצו' נפשיהו מדקאמ' ומשום דאיכא (פרוצות) [צנועות] דמסרו נפשיהו מדנקט צנועות מכלל דפרוצו' לא מס' נפשיהו אע"ג דלא ידעי דאונס שרי וא"כ מה מועיל לענין פרוצות מאי דלא דריש דאונס שרי, ועו' משום פרוצות יניחו להרוג צנועות, עכנלר"י דתרתי ק"ל מעקרא מאי סכנה אונס הוא פי' ואמאי קרי ליה סכנה, ועו' אמאי לא מיחו בידם חכמי', והא דפרי' נמי ולדרוש להו דאונס שרי ה"פ אמאי לא מיחו בידם חכמים.
ולידרוש להו דאונס שרי. מק' שפי' עבדן דמס' נפשיהו דאמ' בסנה' פ' בן סורר [ע"ד ע"א] כל עבירו' שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, ותי' ר"ת דאין חיבין מיתה על בעילת גוי דרחמ' אפקריה לזרעיה דגוי, דכת' זרמת סוסים זרמתם, ומיתי ראיה מדפרי' פ' ב"ס [בן סורר] הא אסתר פרהסיא הואי ואלו עריות הואי לא פריך משמ' דמשום עריות לא מיחיבא, ומתוך כך התיר ר"ת לבת יש' שנשתמדה ובא עליה גוי א' ושוב נתגיירו ב' לקימה ביהדותו, דלא שייך למי' א' לבועל בביאה דגוי דהויא כביאה דבהמה ול"נ לריב"ם דודאי נאס' לבעלה ע"י ביאת גוי כדא' הכא דאיכא פרוצו' ובפ' האשה שנת' [לקמן כ"ו ע"ב] גבי האשה שנחבשה בידי גוים וגבי שבויה, ואמ' נמי במגלה [ט"ו ע"א] כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך, אלמ' לגבי בעלה לא חשיבא כביאת בהמה, וכן לפסו' לכהונה אע"פ שבהמה אינה פוסלת דאין זנות לבהמה כדאמ' בהע"י [יבמות נ"ט ע"ב] וכי אמ' אפקריה לזרעיה דגוי ה"מ לענין חיס דגוי אין לו חיס דזרעו חשוב כזרע בהמה, אבל ביאתו לא חשיבא כביאת בהמה, וכיון שאסו' לבעל אסו' לבועל מונטמאה, ואמ' נמי בסוטה [כ"ו ע"ב] פ' ארוסה ושומרת יבם דגבי גוי מקנין על ידו ופוסל בתרומה, ופרי' פשיט' ונסתרה ונטמ' אמ' רח' א' לבעל וא' לבועל וא' לתרומה, ומשני מ"ד כי אמ' ונסתרה והיא נטמאה ה"מ היכא דבהך ביאה אסי' ליה לאפוקי גוי דבלאו הכי אסי' קמ"ל, אלמ' אפי' גבי גוי שייך נטמאה לאסו' לבעלה וכי היכי דמתסרא לבעל מתס' לבועל, וליכא למידק איפכא מהתם ואימ' הכי מדקא' אסי' ליה בלאו הכי סד"א דלא מתסרא בהאי זנות לבעל מכלל דלגוי גופי' לא צריך קרא לאוס' ע"י אותה ביאה, וא"כ גר מותר באותה שבעל בגיות דאי אסור הוה מתוקמ' קרא אפי' בגוי לאוס' עליו לכשיתגייר, דלגר לא אסי' בלאו הכי, דהא לא קשיא דהא דקא' לגוי אסי' בלאו הכי היינו בגיותו שאסור ליבעל לגוי, וההיא דלא פריך בפ' ב"ס והא אסתר עריות הואי, היינו משום דקרקע עולם היא ופשיט' ליה דאין לה למסור עצמה כיון שאין עושה מעשה, דמהיכא גמ' לה מרוצח כדאמ' התם מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המארוסה תיהרג ואל תעבור, ורוצח אינו חיב למסור עצמו אלא כשעושה מעשה שאו' לו הרוג או תיהרג מטעם דמפ' התם מאי חזית דדמא דידך סומק' טפי, אבל אם אמ' הנח שישליכו אותך על התינוק ויתמעך התינוק שלא היה עושה מעשה בהא ודאי אמ' מאי חזית דדמו דחברך סומקיי, וכן נערה המאורס' אין לה למסור עצמה שאינה עושה מעשה, אלא דוק' אבועל קאמ' יהרג, אי נמי אנערה קודם שתביא עליה את הערוה שיעשה מעשה, ומ"ה לא פריך גבי אסתר אלא פרהסיא הואי ושפי' ידע טעמ' דקרק' עולם אלא אינו סבור שיהנה לגבי פרהסיא משום הכי אין בו פחות חילול השם, ומשני קרקע עולם היתה וכיון שאינה עושה מעשה אין בו חלול השם, וה"נ פי' ריב"ן בריש הע"י [יבמות נ"ג ע"ב] גבי ההיא דאמ' רבא אין אונס לערוה שאין קשוי אלא לדעת, דודאי אם אמ' לו בא על הערוה אם לא תיהרג שהוא חיב למסור עצמו ואל יעשה מעשה בידים, ואין יכול לפטור עצמו מטעם אונס הריגה שמצוה הוא ליהרג אל יעבור, ואפי' מביאין אותו על הערוה וא"ל אם לא תתקשה תיהרג (אין) חיב למסור עצמו ואין יכול לומ' אני איני עובר שאין אני עושה כלום אלא אחרים עושים בי מעשה ואיני חיב למסור עצמי כן, שהרי מעשה הוא עושה בידים כשמתקשה שאין קשוי אלא לדעת, ומשום שישתחוה לע"ז וש"ד אע"פ שיש לו למסור עצמו למיתה עליה קודם שיעשה מעשה לדעת, כגון שישתחוה מעצמו לע"ז או יהרג חבירו בידים שיש בהן צד אונס שיכול לומ' אנוס אני שעושה מעשה בגופו ואיני חיב למסור עצמי למיתה כגון שכופפין גוים קומתו לפני ע"ז או מכים בגופו את חבירו ואם היה רוצה היה מונע רק שהיו הרגין אותו, דרק בערוה אין אונס אבל בע"ז וש"ד יש אונס, וה"נ באסתר משום דלא עבדא מעשה בידים פשיט' ליה לבעל התלמוד דאין למסור עצמה אם לא מפני חלול ה' וה"נ קא' בשמעתי' ולידרוש להו, והא דיעל אשת חבר הקני דפרי' בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"א] והא קמתהנא מעבירה ומשני טובתן של רשעי' רעה היא אצל צדיקי', שהטיל בה זוהמא, לא בעי' למי' דמהא טעמ' אין לה למסור את עצמה, אלא ה"פ והא קמתהנא מעבירה ולמה הכת' משבחה דכת' מנשים באהל תבורך, ודרשי' בנזיר פ' מי שאמ' [כ"ג ע"ב], גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ופרי' דיעל נמי עבירה שלא לשמה עשתה, ואין לפ' והא מתהנא מעבירה ולמה לא מסרה עצמה דכיון שאינה עושה מעשה אין לה למסור כדפ', ועו' אם היה רוצה להורגה אם לא תשמעי לו מה עבירה לשמה יש כאן כיון שעשתה להציל את עצמה, אלא ודאי לא היה הורגה כי היה צריך הוא שתשמרהו כמו שמוכיח בפרשה, ועו' כי אם תובעה לא היה (ומזה) הכתו' משבחה שמעצמה נתרצית לו להציל כל ישראל, ואע"ג דלא איירי ביבמות בשבח יעל מ"מ אהא סמיך וגם שהמקרא משבחת כן בהדיא. וק' לר"ת אמאי תאבדה אסתר ממרדכי כשיתרצה יגרשנה מרדכי ואח"כ מותרת לו אע"פ שנבעלה, דמחזיר גרושתו אינה אסורה אלא אחר שנשאת דוק' אבל זינתה בלא נשואי' מותר להחזירה כדמוכח בסוט' פ' היה מביא [י"ח ע"ב] הכל שוין שאינו מתנה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שנתגרש, ות' ר"י שלא היה רוצה לגרשה לפי שגט צריך עדים והיה ירא פן יודע הדבר למלך.
ותו מאי נהגו. ובר"פ [בתרא] דתעניות [כ"ו ע"ב] אמ' נהגו אורוי נמי לא מורינן אבל מותר משמ' מורין לבוא לימלך.
דאמ' שר צבא בא לעיר. לא מ"ל שבא בג' דאכתי אמאי מותר לגמ' שיכול לכנוס בד'.
אי דאתי וחליף. פ"ה וחליף לאחר ד' ליעכב עד יום ד' של שבת הבאה, וק"ל מאי קמשני לא צריכא דאתי וקבע אכתי ליעכב עד אשר ילך לו לאחר חדש או חדשיים כי היכי דפרי' ליעכב עד יום ד' אחר, עכנל"ר שאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר אלא יכנוס בג' קודם, והכי פרי' דאתי וחליף פי' בד' עצמו לעכב עד דחליף לא צריכא דאתי וקבע כל יום הד'.
<h2>דף ד.</h2>
ובועל בעילת מצוה. קודם שיקבר המת דאכתי לא חל עליה אבלות, אבל אם נקבר לא אע"פ שאנינות דאורית' ואבלות דרבנן מ"מ החמירו באבילות [טפי] מאנינות מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפית המטה. וק"ל הא דדיק ר' יוחנן לקמ' דדברים שבצנעא נוהג מדקתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה [בין הנשים] אדרבה מרישא דהכא ה"ל למידק דדוק' בשע' שהמת בחדר הוא דשרו בעילת מצוה, ותי' ר"י דהמ"ל דבועל בעילת מצוה דקאמ' היינו לאחר שחל עליו אבלות, ומי' אכתי ק"ל דה"מ למידק מהכא מדקתני ופורש מכלל שנוהג דברים שבצנעא מדלא התירו אלא בעילת מצוה דוק', ואר"י דמ"ל פורש מחמת דם בתולים כדא' פ' תנוקת [נדה ס"ה ע"ב].
בעילת מצוה. משום בועליך עושיך ואמ' [סנהדרין כ"ב ע"ב] אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ועל שם כריתת הברית שהוא מחבבה עליו ומדבק בה וע"י כך באים לידי פריה ורביה קרי ליה בעילת מצוה.
אבל איפכא לא. וכן אם אבלים מחמת שאר קרובים, ותימ' דתניא פ' ב' דמ"ק [כ"ג ע"א] מתה אשתו אסו' לי(נ)שא אשה אח' עד שיעברו עליו ג' רגלים ואם אין לו בנים מות' לאלתר מפני בטול פריה ורביה, הניח' לו בנים קטנים מותר לאלתר מפני פרנסתן, ואמאי תניא הכי אבל אפכא לא והא התם שרי' לאלתר למי שאין לו בנים, והכא מסתמ' במי שאין לו בנים עסקי' כיון שאביו טורח בסעודתו, וכ"ת לאלתר דהתם לאו דוק' אלא לאפוקי שלא ימתין ג' רגלים דנקט ברישא, לא היא מדקתני בתר הכי מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמ' לאחותה בב"ה לכי ופרנס(נ)י בני אחותיך ואע"פ שלא בא עליה לזמן מרובה מאי לזמן מרובה ל' יום, מכלל שכנס בתוך ל', וזו היא שהכניסה שא"ל בב"ה לכי ופרנסי את בני אחותך, דדוק' בביאה החמי' שלא בא עליה עד אחר ל', ובירוש' במקום יוסי הכהן נקט לה בר"ט [בר' טרפון] וקתני אע"פ שכנסה לא בא עליה עד אחר ל', פי' אע"פ שכנס' לאלתר לא בא עליה עד לאחר ל' אלמ' לאלתר דוק', ומפ' ר"ת דלאו דוק' לאלתר אלא לאלתר לאחר ז' ובתוך ל', והא דקאמ' ביוסף הכהן ואמ' לאחותה בב"ה לא היתה כניסה אלא שידוכין בעלמ' ולא כנס' עד אחר ז', והשת' א"ש דקאמ' הכא אבל איפכא לא, וא"ת אע"פ שמצי' ביוסף הכהן שלא בא עליה עד לאחר ל' מ"מ מי שאין לו בנים מות' לכנוס בתוך ל', דמי שאין לו בנים לא התירו לכנוס בתוך ל' אלא מפני בטול פריה ורביה ומה תועיל כניסה בלא בעילה, וק' מהא דתניא במ' שמחות [פ"ז] בזמן שיש לו בנים אבל בזמן שאין לו בנים או שהיו לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפי' לאחר ל' אלמ' בתוך ל' אסור לכנוס, וק' מההיא דמ"ק, אלא ע"כ צ"ל מותר לישא כניסה גמו' בבעילה לאחר ל' אבל בתוך ל' כניסה גמו' בבעילה לא אלא דוק' כניסה בלא בעילה, וא"כ מי שאין לו בנים מתוך שאינו יכול לבעול בתוך ל' כדמוכח הא דמ' שמחות כדפ' אינו יכול לכנוס עד אחר ל', והשת' ל"ק מידי בשמעתין, ומצי' למי' דמי שיש לו בנים מותר לכנוס לאלתר תוך ז', ומ"ש לאחותה בב"ה לכי ופרנסי בני אחותיך זו היא הכניס', ודוחק קצת לפי' זה דהשת' אותם לאלתר דקתני במ"ק אינם שוים, דלאלתר לגבי מי שאין לו בנים אינו לאלתר ממש אלא לאחר ל' יום, ולאלתר דמי שיש לו בנים קטנים לאלתר ממש. וי"א דבמת אביו ואמו אינו יכול לכנוס לפי שאסור ליכנס לבית השמחה כדאמ' בפ' בת' דמ"ק [כ"ב ע"ב] על כל המתים כולם נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום לאחר אביו ואמו אחר י"ב חדש, ואר"ת דה"מ בשאר שמחות אבל בכה"ג שנושא אשה שהיא מצוה יתירה מותר, מדתניא התם כל ל' יום לנשואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר דמשמע דלאחר ל' מותר, והביא ה"ר יוסף ראיה לדבריו מהא דתניא במ' שמחות [פ"ט] בהדיא על כל המתים אסור לילך המשתה עד שישלימו ל' יום על אביו ואמו כל י"ב חדש אלא א"כ היתה לשם מצוה.
כגון מתא מחסיא כו'. ורב חסדא דקאמ' לא שנו אלא שנתן מים מאי דוחקי' לאוקומי' בנתן מים ובמתא מחסיא, לוקמ' בכפר ואע"פ שלא נתן מים, וליכא למי' משום דניח' ליה לאוקומי כעין ברית' דלקמ' דתניא כותי' דאי שמיע ליה ברית' לימא ברית', ותי' ר"ת משום דניח' ליה לרב חסדא לאוקומי ברוב עירות. וה"ק רבא כיון דתלית טעמ' במזדבן ולא מזדבן בכרך עד כגון מתא מחסיא דליתיה בכרך גדול אלא כעין עיר ועיר מפק' מכרך ומפק' מכפר כדת' לק' בפ' בת' [ק"י ע"א] מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך וכן נמי בפ' אלו הגולין [מכות י' ע"א] עירות אין עושין אותם לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עירות בינוניות, והשת' משני מתא מחסיא דבהך מלת' מפק' מכרך ומכפר וכן רוב עירות.
מסיע ליה לר' יוחנן. מועד חשיב ליה כחתן שמשוה אותם בכ"מ, (והא) [כההיא] דתניא בפ"ק דמ"ק [ז' ע"ב] מכאן אמ' חכמי' חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל.
אבל דברי' שבצנעא נוהג. האי נוהג חובה הוא לעשות כן ולא רשות, מדמיתי לה סיעת' מן הברית', והלשון נמי משמ' כן, וכן א"ר יוחנן לענין שבת במ"ק [כ"ד ע"א] דשבת דברים שבצנעא נוהג ורב ושמואל פליגי עליה התם בפ' בת' ואמ' דתשמיש המטה בשבת רשות, ותי' לר' דק"ל הך ברית' דמסיעא לר' יוח', ואין סברא לומ' דהוו מקילי בשבת טפי מבמועד, אלא נ"ל דרב ושמואל הוו מפלגי בין חתן לשבת ומועד, ופוסק בה"ג כר' יוחנן דנוהג דברי' שבצנעא, ופירש ואע"ג דקי"ל כדברי המקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא, ואו"ר כדבריהם כן מדמסיע' הך ברית' לר' יוח'.
<h2>דף ד:</h2>
והצעת המטה. תרי גווני הצעות הן דתנן לק' פ' אע"פ [נ"ט ע"ב] גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאו' הכניס' לו ג' שפחות אינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר ד' יושבת בקתדרא, ואמ' בגמ' [ס"א ע"א] א"ר יצחק ב"ר חנינא אמ' רב הונא אע"פ שאמ' יושבת בקתדרא באמת אמ' מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו, השת' ק"ל מתני' דקתני אינה מצעת, ופר"ש לק' דהצעת המטה דבגמ' לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחבה ננהו כדי שתתחבב עליו, ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח כגון להציע כרים וכסתות, והשת' נר' לר"י דהצעת המטה דהכא הינו פריסת סדינין ולבדין דרב הונא, דהני תלת הכא חשיב להו התם ודומה הכל אחד, אבל שאר הצעה כההיא דמתני' שאין דבר של חבה שריא לנדה. ויש דגר' לקמ' במשנת אע"פ ואינה מצעת ול"ג לו אבל בגמ' גר' מצעת לו המטה ולא צריכי השת' לתרי גווני מצעת, דבמתני' אירי בהצעת שאר המטות שבבית, אבל בגמ' מירי בהצעת מטת בעלה לבד.
פוקסת. פ"ה מעברת שרק על פניה, וק' לר"י דבפ' המצניע [שבת צ"ה ע"א] קתני בברית' פוקס' ומעברת שרק על פניה משמ' דתרי מילי ננהו, ועו' לקמ' פ"ב [י"ז ע"א] לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ופיקוס ופרכוס חד הוא דלק' בשמעתי' קתני כי קאמ' אכיחול ופרכוס, ומה שפרש"י נמי לקמ' פ"ב פרכוס קליפת שער קל"ר [קשה לר"י] דבשלהי המצניע [שבת צ"ד ע"ב] תנן תרויהו בברית' גודלת ופוקסת, וי"מ דהינו סריק' במסרק, ואינו נר' דהל"ל סורקת כעין ששנינו [נזיר מ"ב ע"א] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ועו' דבעי' לומ' בשלהי המצניע [שם] פוקסת חיבת משום טווה, ואע"ג דפרי' וכי דרך טויה בכך מ"מ דומה שהוא כמו טויה אלא שהוא כלאחר יד, וסריק' אינה כעין טויה כלל, אלא א' מתקוני נשים הוא.
ומי שני בין אבלות דידיה והתניא. תי' בלא מילת' דרב יוסף בריה דרבא מצי למיפרך ברית' אהדדי, דבהא דלעיל קתני הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים ובהך קתני נוהגות עמו אבלות והוא עמה, וכ"ת אי דלאו דרב יוסף בריתו' אהדדי לא ק' דהוה מפליג בין שעת חופה ללא שע' חופה דבשע' חופה יצרו תקפו יותר הלכך הוא ישן בין אנשים ואשתו בין הנשים א"כ השת' דאיכא נמי דרב יוסף לא תק' ליה מה"ט, ואר"י לרב יוסף לא מצי' לאפלוגי הכי דמכיון דאמ' לא באבלות היכא דבעל דאין אשתו ישנה עמו אלא בבעל חשיבא ליה כאשה ישנה אפי' בשעת חופה דלענין זה אין חילוק ובאשה ישנה אשכחן דישנה עמו מיתי אלא באבלות דידה, ולי נר' לתרץ דאי לאו דרב יוסף ל"ק מידי בהא, הא דקתני בברית' ונוהגת עמו ונוהג עמה לאו דוק' עמו במטה אלא עמו בבית, אבל השת' דאיתי' לרב יוסף לא משמ' ליה הכי, משום דכיון דאמ' באבלות דידה אשתו ישנה עמו א"כ הא דקתני עמה באבלות הינו עמה במטה ודומיא דידיה ונוהגת עמו באבלות עמו במטה, וק' לרב יוסף דאמ' באבלות דידיה היכא דבעל הוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים, והא דמשני תני באבלות דידיה אינו מגיה הברית' אלא מפרש דעמו דקתני בברית' הכי הוא דקא', ופרי' והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה פי' דומיא דעמה ומשני לא עמו בבית.
עד שיסתם הגולל. במ' שבת פי' כסוי.
<h2>דף ה.</h2>
אלא מעתה י"ה. עי"ה היו רגילים להרבות בסעודה כדתנן בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"ג ע"א] בד' פרקי' בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בנה מכרתי לשחוט, ואלו הן י"ט האחרון של חג ועי"ט הא' של פסח וערב העצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף עי"ה בגליל, ותימ' דשבק כל הנהו דהתם לדברי הכל, וי"ל בעי"ה היו רגילים להרבות בסעודת בשר ועופות ודגים ושאר מיני מעדנים, ובהנהו דחשיב התם מרבין בבהמות.
ולא חישי' לאקרורי. פי' בשהות מועט כזה.
בתולה נשאת בד' הואיל ונא' בו ברכה לדגים. ק"ל הא דתניא לעיל [ב' ע"א] ותנשא בא' בשבת ואם הי"ל טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמי', מה צריך לטעם דשקדו תפוק לי דבעי' שתבעל בה' הואיל ונאמ' ברכה לדגים. ואר"י דאצט' לטעמ' דשקדו, דאי משום ברכה אינו אלא עצה טובה אבל משום שקדו מקרי עברינא, והשת' נמי א"ש הא דאמ' בתר הכי טעמ' דמשום ברכה אבל משום אקרורי דעתי' לא חישי' דמאי נפק' לן מינה אי טעמ' משום ברכה אי משום אקרורי, אלא ודאי אי משום ברכה לא מקרי עברינא.
אבל אי משום אקרורי דעת' לא חישי' א"ה אלמנה נמי. פי' כיון דפשיט' דבתולה הוי משום ברכה א"כ ק' טעם דאלמנה שכת' בברית' שנבעלת בששי ולא בה', ואמאי והא נאמ' ברכה בה', ובשלמא אי קתני טעמ' משום אקרורי דעת' כדמבעיא לן מעקרא ניח' טעמ' דאלמנה אמאי נבעלת בו' משום ברכה, אבל השת' דטעמ' דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תבעל בה', ומשני ברכה דאדם עדיפ' ליה.
א"נ משום שקדו, וא"ת היכי מצי למתני משום הא והא קתני בהדיא משום ברכה, ויש לפ' כן אלמנה בה' ונבעלת בו' פי' ממקום אחר משום שקדו, ואם תתמה משום ברכה היה להם להניח תקנת שקדו, לא חשו לכך הואיל נמי בו' נאמ' ברכה לאדם מ"מ שקדו הוא עקר הטעם דכי איכא מידי דליכא למיחש לשקדו משום ברכה דאדם לא שביק מלבעול בה', אבל לליש' דאמ' ברכה דאדם עדיפ' הוי ברכה עקר הטעם אפי' כי איכא מידי דלית ביה משום שקדו מ"מ אינה נבעלת אלא בו' דברכה דאדם עדיפ' דקימ' בשבילה תקנת בעילת יום שישי כיון דמתחלה נתקנה משום שקדו ואע"ג דהשת' ליכא שקדו, אבל מעקרא ודאי לא היו עושי' משו' ברכה דאדם אף ע"ג דעדיפ' טובא לא תקנו עקר תקנתן בשבילה ואפי' למקריה עברינא דומיא דתקנתן דבתולה ליום [רביעי] דמיתני בהדיה דהוי עבריין אי לא כניס ביום ד', וכן מוכח לעיל [ב' ע"א] דפריך ותנשא בא' בשב' ומאי קושיא וליהוי טעמ' משום ברכה, אלא משום ברכה לא עבדי' תקנת', והיינו דקא' לק' מאי איכא בין ברכה לשקדו מה מילת' איכא דנפק' לה מינה בין אי ברכה הוי עקר טעם עם טעם דשקדו לאי שקדו הוי עיקר טעם לבדו, ומשני איכא בינייהו אדם בטל להך ליש' דאמ' לעיל ברכה דאדם עדיפ' הוי ברכה עקר הטעם ואע"ג דהשת' ליכא שקדו האידנא מהניא ברכה שלא לזוז התקנה ממקומה, אבל הך ליש' דאמ' משום שקדו הויא כל התקנה היכא דליכא שקדו נבעלת בה' אי בעי.
דאלו בשמים ובארץ כתי' אף ידי. דמשמ' חד יד, ואע"ג דבסוף פסוק כתי' וימיני טפחה שמים ואמ' בהקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"ב] דיד הינו שמאל א"כ תרתי כתי' בהו, מ"מ בחד מעשה ליכא אלא חד יד, אבל במעשה צדיקי' בחד מעשה כגון ב"ה כתי' תרתי ידים.
<h2>דף ה:</h2>
מהו לבעול בשבת. אע"ג דרבנן תקנו שתהא בתו' נשאת ליום ד' משום בעילה, מ"מ היכא דאירע לו שלא בעל בה' לא חיבוהו לעכב עד יום ה' אחר, ומ"ה מבעיא אי מותר לבעול לכתחלה בשבת, ואע"ג דתניא לעיל [ג' ע"ב] מפרישין את החתן מן הכלה ליל שבת תחלה מפני שהוא [עושה] חבורה ותניא אידך לא יבעול לא בשבת ולא במוצאי שבת פרש"י דלא הוה ידע להו א"נ ידע להו ובעי הלכת' היכי, דאיכא למי' דפליגי ביה ר' יהודה ור"ש, ממ"ק אי הוה ידע הך ברית' דחישי' שמא ישחוט בן עוף מאי מבעיא ליה ולמ"ל למיבעי הלכת' לא אשכחן מאן דפליג, ונר' עקר דלא הוה ידע להו, והא דלא פשיט מניהו תלמודא משום דלבסוף מצא תנא דפליג בה.
דם מפקד פקיד או חבורי. פרש"י [שבת ק"ז ע"א] בח' שרצים דהחובל בהן חיב חיובה משו' נטילת נשמה ול"א פי' משום צבע שצובע מקום העור שנצרר הדם, ושאר שקצים ורמשים פטו' דלית להו עור ולא שייך בהם צביעה. ותי' היא בעיני להעמיד טעם חבורה משום צובע לחוד, דהא אמ' פ' אלו טריפות [חולין מ"ו ע"ב] בשמעת' דריאה, ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם, והשת' התם מאי צובע איכא הא לית בהו עור, וה"נ מאי צביעא שייך בהך חבורה, וגבי חבורה דמילה נמי לא שייך שום צביעה, ועו' לשמואל בע"כ איכא טעמ' אחרינא דהא גבי שוחט אמ' שמו' בפ' כלל גדול [שבת ע"ה ע"א] דלא מחיב משום צובע אלא משום נטילת נשמה ולרב נמי דא' [התם משום צובע] אף משום צובע קאמ' מ"מ משום נטילת נשמה איכא, וה"ט דשאר שקצים ורמשים שאין להם עורות לכשיצא מהם דם דאיכא נטילת נשמה, אבל שמנה [שרצים] שיש להם עורות נצרר הדם אע"פ שלא יצא כמי שיצא דסופו שינקב העור ויצא, והאי דלא נפק לפי שעכבו העור, אבל שאר שקצים ורמשים כיון שלא יצא שוב לא יצא שאם היה סופו לצאת מי היה מעכבו עכשיו, אבל כיון שלא יצא הואיל ואין להם עור ליכא נטי' נשמה והלכך פטו', והך נטי' נשמה ליכא לפרושי טעמ' משום הכחשה שבמה שמכחישו ומחלישו נוטל קצת מנשמתו, דתינח גבי שרצים דאיכא חיובה דהוי מלאכה הצריכה לגופא שצריך להחלישו כגון שהשרץ רודף אחריו, מי' בפר"א דמילה [שם קל"ג ע"ב] לא ניח' דאמ' התם האי אומנא דלא מיץ סכנא היא ומעברי' ליה פשיט' מדקמחללי' עליה שבת' מ"ד דם מפקד פקיד קמ"ל חבורי מחבר אלמ' משמ' דחלול שבת יש בהוצאת (שבת) [דם] ואי הויא חיובא משום החלשה א"כ ליכא חלול שבת דהא מלאכה שאינה צריכא לגופא היא דמה הוא צריך להחליש התינוק, וה"נ גבי אשה א"צ לחלישות', מי' מהא דהכא ליכא הוכחה דאיכא למי' דאסו' דבעא למי' הינו מדרבנן מ"מ אין הטעם כך כדפי', ונ"ל דיציאת דם חשיב נטי' נשמה שהדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה, וקלר"י מהא דשלהי כ"ג [שם ע"ה ע"א] הפוצע חלזון וליחיב נמי משום נטי' נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטי' נשמה דכל מכה דאית ביה נשמה טפי ניח' ליה כי היכי [דליציל ציבעיה], והשתא ק' אפי' הוא חי גמור יש בו נטי' נשמה לפי טעם שפי' דחשיב הדם נטי' נשמה, ואר"ת כי דם חלזון אותו שצובעין ממנו מפקד פקיד ועל אותו אינו חיב משום נטי' נשמה [ו]על שאר הדם לאותו המחובר חשי' ליה מתעסק.
לדם הוא צריך. פר"ת שצריך להוציא דם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול, ולפי זה הויא מלאכה שאינה צריכא לגופא, וצ"ל לפי זה דקא' דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך ואסי' ואע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופ' דשרי במקום צערא גבי מורסא, הכא גבי מצוה אסי', ולק' [ו' ע"ב] דמיתי ראיה ממורסא לאו משום דגבי מצוה אית לך למשרי כמו בצערא, אלא כמו שאפ' לפנים, ור"י מפרש לדם הוא צריך לראות שהיא בתולה.
את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. דר' יהו' אית ליה מקלקל בחבורה פטו' אבל אסו', ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין, וק' דהא ר' יהודה ור"ש פליגי בגורר מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וקאס' ר' יהודה אע"פ שאינו מתכוין, והתם הוי מקלקל כדא' ספ"ק דחגיגה [י' ע"א] חופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטו' אפי' כר' יהו' דמחייב מלאכה שא"צ לגופה וטעמ' דפטו' משום דמקלקל הוי, אלמא שמעי' דאס' ר' יהו' גרירת ספסל אע"ג דאיכא תרתי דבר שאינו מתכוין ומתקלקל, ובפ' י"ט [ביצה כ"ג ע"א] אסר ר' יהו' קירוד משום דדבר שאינו מתכוין אסו' אע"ג דהתם הוי מקלקל בהוצאת הדם, ואיכא למי' דהכא אית לן למי' דשרי משום דהוי במקום מצוה, א"נ שלא במקום מצוה כיון דאיכא תרתי שרי, וגבי חריץ יש להעמיד שאין מקלקל לגמ' אלא מתקן קצת דמשוה גומות מצד א', וגבי קירוד מתקן קצת שמועיל הדם שיוצא מן הבהמה ומיקל לה מידי דהוה לדם הקזה.
ואת"ל הלכה כר' יהודה. השת' משמ' דאליבא דר"ש לית ליה למבעי דפשיט' דכי הלכה כר"ש אפי' חשיב מתקן פטור משום דאין מתכוין, וק' דבכריתו' [י"ט ע"א] שלהי ספק אכל א' לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חיב מתעסק בחבורה נמי חיב אלמ' משמ' התם דלר"ש נמי מ"ל למיבעי את"ל הלכה כר"ש דדבר שאין מתכוין פטו' מקלקל הוא ושרי, אע"ג דמקלקל בחבורה חיב לר"ש ודבר שאין מתכוין בחבורה נמי חייב כדאמ' התם מתעסק בחבורה וכו', לר"ש לא הוה מחיב בחבורה דבר שאין מתכוין, ולא דמי למתעסק, דמתעסק דמי למקלקל דבתרויהו שייך למי' פטו' משום מלאכת מחשבת, וכיון דבחבורה מחיבי' מקלקל (ה"ט) [ה"נ] במתעסק של תנוק שלאחר השבת בשבת, אבל שאין מתכוין אינו פטו' מטעם מ"מ [מלאכת מחשבת] דבשאר מקומות נמי שרי אין מתכוין כגון גבי (כלים) [כלאים] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד [וכו' (כלאים פ"ט מ"ה)], וכן גבי נזיר תנן [נזיר מ"ב ע"א] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, וטעמ' משו' דאין מתכוין הלכך בחבורה נמי שרי, אבל מתעסק אינו אלא לענין שבת דמ"מ אסרה תורה לא נפק' לו' אלא שבת כדא' נמי התם מתעסק בחלבים ובעריות חיב ובשבת פטו'.
<h2>דף ו.</h2>
האי מסוכריא דנזיית'. רש"י ור"ח והערוך בחד לישנא וסדר תנאים ואמוראים מפ' משום סחיטה, [ולא נהירא לר"ת דבאיזה סחיטה מיירי אי] דלבון שמלבן הנעורת או הבלאות של מסוכרת דנזיית' בסחיטתו, והא לית' דכל דבר המלכלך את הבולעו כגון יין ושמן ושכר לא שייך לבון בסחיטתו, וראיה לדבר מדלא גזרי' בהו שמא יסחוט אלמ' לא שייך בהו לבון, דבמים דשייך בהו לבון גזרי' שמא יסחוט כדא' באלו קשרים [שבת קי"ג ע"ב] היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי לעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה, ואמ' נמי בפ' י"ט [ביצה י"ח ע"א] בש"א אין מטבילין את הכלים ומפ' בגמ' משום סחיטה, ותנן נמי בחבית [שבת קמ"ז ע"ב] נסתפג באלונתית לא יביאם בידו ומפ' בגמ' משום סחיטה, ובריש המביא [ביצה ל' ע"א] נמי מסיק לפרוס סודרא עליה אתי לידיה סחיטה, ובתולין [שבת קל"ט ע"ב] תנן מסננין את היין בסודרין, אלמ' דגבי יין לא גזרי' משום סחיטה אע"ג דגבי מים גזרי', והיינו משום דלא שייך בהן לבון כמו במים, והא דאמ' במפנין [שם קכ"ח ע"ב] אם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה בשערה ופריך אתי לידי סחיט' ומשני אין סחיט' בשיער, משמ' דשייך סחיט' בשמן, והא נמי דפ' נוטל [שם קמ"ג ע"א] ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחי' בו והינו משום דאתי לידי סחיטה בשמן הנבלע בו, אר"י דההיא סחיט' מוקי לה ר"ת משום מפרק ואסו' כמו סחיט' זתים וענבים, אבל לבון לא שייך ביין ושמן מדלא גזרי' בהו שמא יסחוט כההיא דסודרין דריש המביא [ביצה ל' ע"א], ושמא יסחוט משום דישה לא חישי' דלא חשיב משקה הנבלע בו ליסחוט בשבילו ובספוג ובשיער ודאי יסחוט, והא דריש במה טומנין [שבת מ"ח ע"א] דפריס אסודר אפומא ושריא רבה משום סחיטה, ההיא במים הואי, והא דפרי' מפרוונק' מ"ש פי' בגד שמשימין על השכר, ומשני התם לא קפיד לסחוט ההוא שמן הנבלע בו שהרי לא יתלבן בשביל כך שהבגד מלוכלך ממנו, והא דתולין [שם קמ"א ע"א] דאמ' לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דאשישא דאתי לידי סחיט', פרש"י פך של שמן, והערוך פי' גרבי יין הא נמי משום מפרק, וההיא דגזרי' התם הך גזי' ולא גזרי' במקום אחר כדפ"ל, הכא גבי פי הפך י"ל דרגילות הוא לסחוט פקק פי הפך אף בשביל מה שבתוכו כדי שיכנס יותר בריוח בשישא, אבל בעלמ' לא גזרי' שמא יסחוט בשביל מה שבתוכו, והשת' מכל מה שהבאתי משמ' דלא מצי לפרושי אסו' מסוכריא משום סחיט' לבון שהרי אין לבון בשכר, ומשום סחיטת מפרק נמי לא מצי' לפרושי, דכיון שהנסחט הולך לאבוד, ואפי' פסיק רישי' שרי הכא נמי הואיל והשכר הולך לאבוד מותר, וכ"פ הערוך דכל פסיק רישי' דלא ניח' ליה שרי, וע"י כן פי' דמותר למשוך יין מן הברזא אע"פ שיש בו נעורת, ומביא ראיה מהא דאמ' בר"ה [—בריש הבונה, (שבת ק"ג ע"א)] התולש עולשי' ואם ליפות הקרקע כל שהוא, ופרי' לאו כולהו ליפות ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, אלא הואיל ואינו חושש בהאי יפוי אע"ג דפסיק רישיה הוא לא מיחייב, וכה"ג אמ' פכ"ג [—פרק כלל גדול, (שם ע"ה ע"א)] גבי הצד חלזון והפוצעו, ואין לי לפרש ועו' מיתי ראיה משלהי כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אליבא דר"ש מזלפין יין ע"ג האישים ואע"ג דפסי' רישיה הוא בודאי, הואיל ולא ניח' ליה בהא כבוי שרי ליה התם, ועו' מיתי ראיה מלולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] ממעטי' בי"ט פי' ענבי הדס ומוקי לה במתכוין לאכילה, ופרי' והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, אלמ' כיון דלא ניח' ליה להאי תקון אע"ג דפסי' רישיה הוא, ועו' מביא ב' ראיות מריש ר"א דמילה [שבת קל"ג ע"א] עלה דתניא בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ... דתני עלה הא די"ד שחל להיות בשבת, אבל אינן ראיות ליכתב, ועכ"נ לפר"ת כאידך לישנא של ערוך האי מסוכרית' אסו' להזוק' ביומא טבא סתימת גגית של שכר אסו' להזוק' דשמא תבטל הסתימה אצל הגגית ויעשה כלי בשבת, ול"נ לר"י דה"ד אי דעתו לבטלה בשעת הנחה מה פסיק רישי' איכא מיד הוא מתכוין לעשות כלי, ואם אין בדעתו לעשו' כלי מה פסיק רישי' שייך ביה הא אינו מתכוין לגמ' לעשות כלי.
ולר"י נר' לפי שפרש"י אי משום סחיט' דלבון אי משו' סחיטה דדש, אי משום לבון ול"ק מידי הא דסודרין דהמביא די"ל נהי דלא חיש לשמא יסחוט ביין משום שהטעם והריח נשארין בבגד ומעט היה נהנה בסחיטה, מי' איכא למי' כי קסחיט שייך בה לבון, א"נ מצי למי' טעמ' דרב אתי משום דש, ומ"ש הערוך דשרי לאו מלת' היא וראיותיו אינן ראיות, ההיא דהבונה דעביד בארעא דחבריה לא למישרי לגמ' קאמ' אלא להתיר חיוב חטאת בהכי, ומי' נ"ל אסור כדין מלאכה שא"צ לגופה, ההיא דצד חלזון נמי כה"ג, והא דאית ליה הושענא אחריתי איכא נמי לדחויי דמצוה שאני, א"נ ה"פ ס"ל כאבוה דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, והא פסי' רישיה הוא, דאית ליה אחריתי והואיל דאית ליה שרי ליה לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי, והלכך לא פסי' רישיה הוא, אבל לר' יהודה אסי' דשמא יצט' ליה ואגלאי מילת' דכלי עבד, וההיא דמתיר ר"ש לזלף יין ע"ג האישים אית למי' דמצוה שאני, ועו' מק' ר' על פי' הערוך דתנן בח' שרצים [שבת ק"ז ע"ב] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חיב אם להוציא ממנה לחה פטו', ע"כ כי להוציא לחה דפטו' ואינו חושש לפה כלל דכי ניח' ליה מן הפה כי לא מכוין נמי חיב ואע"ג דלא ניח' ליה בפה, ומסיק פטור אבל אסו' אי לאו משום דצערא בגופי' שרי, דהתם בח' שרצים קרי ליה מלאכה שא"צ לגופה, ומיתי עלה מחט של יד ליטול בה את הקוץ דהוי משום צערא, ולדברי הערוך ה"ל דבר שאין מתכוין מותר, ולפי מה שפי' דמה שבערוך לית' יש להק' דהא דאמ' רב פ' חבית [שם קמ"ה ע"א] גבי כבשים אם סחטן לגופן פטו' ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין, ולהאי אמורא מצי למי' דוק' כבשים שהם אוכל דהוי משקה הבא מהן אוכלא דאפרת שאין שם משקה עליו כדאמ' ולמימיהן פטור אבל אסו' שרי' לגופן אבל בעלמ' לא, אבל תי' הוא שיחלוק רב על סברת האמורא דק' התם למימיהן חיב לגופן פטו' ומותר דקאמ' אע"ג דהוא משקה לגופן שרי, דמסתמ' רב לא פליג עליה אלא במה דקא' למימיהן חיב חטאת, וע"י [—ועוד יש] להק' לפי' הערוך מהא דאמ' רבא בהמוציא [שם פ"א ע"א] אסו' למשמש בצרור בשבת ופרש"י למשמש בצרור בנקב של בית הרעי ולהוציא הזבל משום השרת נימין, וע"כ התם בפסיק רישי' מירי דאי לאו הכי לא הוה אוס' ליה רבא דהא אית ליה כר"ש בפ"ב דביצה [כ"ג ע"א] גבי קרוד וקרצוף, ולפי' הערוך ה"ל למישרי הואיל ולא ניח' ליה בהשרת נימין, ומי' לפר"ח דפי' התם למשמש בצרור להחליקו כדי לקנח בו משום ממחק א"ש, ואהנך שהבאתי לעיל דאמר גזרי' שמא יסחוט לכל הפחות יש להק' מהא דאמ' פ' בת' דיומא [ע"ז ע"ב] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואמ' ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ואמאי לא גזרי' בהו שמא יסחוט, ואיכא למי' מצוה שאני, וא"ת בהנך נמי לא גזרי' תיפוק לי משום אסו' דשריה כדא' פ' דם חטאת [זבחים צ"ד ע"ב] זרק פשתן במים חיב, וי"ל דלא אמ' שריתו זהו כבוסו אלא בדבר לכלוך דומיא דלשלשת דמפ' משום שריה בדם חטאת, ואההיא ק' היכי בעי למימ' הא דלשלשת משום דשריתו זהו כבוסו דלמ' הא דאס' בה משום דגזרי' משו' סחיט', עכנ"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד [לא] שייך לומ' שמא יסחוט, וסברא הוא שלדעת כן הוא עושה הלכך לא הוה (עושה ו)מצי למי' תלמוד התם משום סחיט' וא"ש הנך נמי דיומא, וגם עכשיו אין אנו צריכים לחלק בין מים ליין דביין נמי גזרי' משו' סחיט' כמו במים, והא דמסננין את היין בסודרין משום דלדעת כן הוא עושה, [והא ד]המביא דלא מסיק דלמ' אתי לידי סחיט' ביין כמו במים, הינו משום דסתמ' דמילת' ביין הכלי מכוסה, וליכא לאקשויי מהא דאלונתית דגזרי' אע"ג דבמזיד הוא עושה היינו משום כיון שאינו שרוי כי אם מעט רוצה לנקותו, וההיא דאין מטבילין כלין משום סחיטה לא תקשי, די"ל מתוך שהוא טרוד בטבילת מצוה אתי למסחט, ותדע דכך הוא דהא לא אס' לרחוץ כוס או קערה כמו שאס' טבילת שאר כלים.
לעולם כר' יהודה. ולשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר"ש ס"ל להך ליש' דאמ' דם מפקד פקיד לפתח הוא צריך להך ליש' דאמר (ל)דם חבורי מחבר לדם הוא צריך.
<h2>דף ו:</h2>
מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. דמ"ה נקט משנה יתירה (לאדכורי) לאשמעי' דמצי בעיל בשבת, וה"פ דמתני' עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולי' עד מוצאי שבת, ואשמעי' דבשבת נמי אע"ג דמשיר בתולים שרי, דהא ליכא למי' בבעל מירי ומוצאי שבת נקט לאשמעי' רצופי' בעי', דאין נותנין לה אותן לילות מפוזרין, דבפ' בת' דנדה [ס"ד ע"ב] תניא מעשה ונתן לה ר' ד' לילות מתוך י"ב חדש, ומשני לה לבר משבת ומוצאי שבת דנקט לאשמעי' דבעי' רצופין, וה"מ למפרך מברית' דנדה דמוכח' בהדיא אפי' מפוזרין, מי' מגופא דמלת' פריך ליה, והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני דמשמ' דד' לילות של בעילה. וא"ת מעקרא מאי הוה סבר וכי לא היה רואה בהדיא שכת' בו ד', ואיכא למי' דמעקרא סבר דה"פ עד מ"ש שזהו ד' לילות דמיה טהורין ומירי שבשבת רואה בלא תשמישן או עבר ובעל, ומי' פריך ליה דד' לילות משמ' דבעילת ד' לילות, ומשני כשבעל מירי דהיכא דבעל יכול לבעול אח"כ כל ד' לילות אע"ג דחזיא מחמת תשמיש דתלי' בדם בתולים, ופריך כשבעל מאי קמ"ל האי דנקט מ"ש לענין מה הוצרך להזכיר לענין רצופים ליכא למי' כדתניא התם, ומשני קמ"ל דמשרי לבעול בשבת אע"ג דדומיא דפרצה דחוקה, ובנדה גר' קמ"ל דשרי למבעל בתחלה בשבת, ויש מוחקי' בשבת, דהכא משמ' דעל ביאה שנייה קא', מי' א"צ למוחקו דהכא אליבא דשמואל דאית ליה אסור לבעול בתחלה קמשני בביאה שנייה, מי' התם נקט לפי האמת שאנו תופסי' מותר לבעול בתחלה ואין חלוק בין ראשו' לשנייה.
מאי לאו דטריד דבעי למבעל. לשמואל דוק' פרי' דאס' אפי' לר"ש א"כ הא מני, אבל לרב ניח' דאיכא למי' דהא דאסר רב היינו כר' יהודה והא דשרי כר"ש, והכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דא"כ אינו פטור עד מ"ש וקמשוית ליה תנא טועה דפט' עד מ"ש, אבל לעיל לא משוי ליה טועה דאפי' אמ' לבר משבת דלא מצי בעיל בשבת מ"מ דוק' נקט עד מ"ש תולין בדם בתו' היכא דעבר ובעל.
והא"ר אבא אבל חיב בכל המצות חוץ מתפלין. ואביי סבר דטירדא דלית' מצוה כלל מחיב, אבל טריד ולא בעיל [חשיב] (שב)טרדא דמצוה כיון שטריד במה שאינו יכול לעשות מצוה.
חוץ מתפלין ש' בהם פאר. ואמ' בפ' בת' דמ"ק [ט"ו ע"א] מדקא"ל רח' ליחזקאל פארך חבוש עליך בראשך מכלל דשאר אבלים אסו', וא"ת מ"ש דלגבי תפלין אמ' דדוק' ליחזקאל אמ' ולא לשאר אבלים, וגבי אסו' ת"ת ילפי' שאר אבלים מיחזקאל דאמ' [שם] אבל אסו' בת"ת מדקא"ל רח' ליחזקאל האנק דום, וי"ל דמאי דשרי ליה רח' אית לן למי' דבשאר אבלים אסו', דאי בשאר אבלים מותר לא אצט' ליה למשרי דהא לא אתא להחמי' באותו אבלות אלא להקל עליו במקצת דכתי' [יחזקאל כ"ד] מתים אבל לא תעשה, הלכך מאי דאסר עלה אית לן למי' דאסי' בעלמ'.
והני תנאי כהני תנאי. וא"ת כיון דפליגי תנאי בהדיא במותר לבעול, אמאי דחקי' למי' טעם זה דחשיב טירדא מאי דלא מצי בעיל, ואיכא למי' דניח' ליה לאוקומי מתני' כשמואל דאס' לבעול, וכיון דאצט' למי' ה"ט לאוקומ' מתני' אליבא דשמואל מוקי בברית' בפלוגת' דטירדא דלא בעיל לאוקומי אליבא דשמואל כל כמה דמצי למתני אליבא לאוקומ', ואידך דהכונס את הבתולה ההא כמו שהיא ההיא פליגא בע"כ דשמואל.
לא כהללו בבלאי. פי' שאין פסיק רישיה, כי כל העולם אינן כמו הבבליים אלא בקיאין הן בהטיה הלכך שרי להו למבעל ובלבד שלא יתכוין לבעו' בעילה גמו', וכיון דבקיאי בהטיה גמו' לא הוי פסיק רישיה, והלכך כל העולם מותרים לבעול, ולבסוף יק' לו כל העולם אמאי מותרים הי"ל לומ' בקי מותר שאינו בקי אסו', והשת' מפסיקו בקושיא אחריתי א"כ כיון דאמרת שהן מותרין לבעול כיון שהן בקיאין א"כ טורד למה הן בשבת, בשלמ' בחול איכא טירדא שמתכונים לבעול בעילה גמורה ולכל העולם איכא טירדא כדמשמ' בהא דברכות [ט"ז ע"א] דר"ג שהיה פטור והחמיר על עצמו, ואע"ג דבקי היה שלא היה מבבלים חשיב ליה טרוד לפי שבחול היה ומתכוין לבעול בעילה גמו', אלא בשבת מי' קשה למה טורד שהרי בברית' קתני דפטו' עד מ"ש, ומשני לפי שאינו בקי פי' לפי שאינו בקי בשעה שיש לו לקרות ק"ש דאפי' הבקיאי' בשע' מעשה יראים שלא יהו בקי' והלכך טרודין כלם, והשת' חזר להק' יאמ' בקי מותר שאינו בקי אסו' בתמי', שאותן שאינן בקי' למה יהו מותרין, ומשני רוב בקיאין הן, דכל חד מספק' ברוב וכולן מותרין, וא"ת הא מסקי' השת' דרוב בקיאי' הם, א"כ הא דאמ' פ' אין דורשי' [חגיגה י"ד ע"ב] בתולה שעברה מהו, פי' בתולה שעיברה שבדקוה ע"פ חבית ולא היה ריחה נודף מה היא לכהונה מי חישי' לדשמואל דאמ' יכולני לבעול וכו' או דלמ' באמבטי עברה, ואמ' התם דשמואל לא שכיח', ואמאי והא רוב בקי' בהטיה א"כ שכיח', ועו' בפ' בת' דנדה [ס"ד ע"ב] דקא' על מילתי' דשמואל שאני שמואל דרב גובריה, מאי גובריא איכא כיון דרוב בקי' הן. וי"ל דרב גובריה דשמואל שהיה יכול לבעול בעילה גמו' בלא הטיה בלא דם, וההיא דחגיגה א"ל דלהטיה ליכא למיחש דלא הוה מעברה דרך הטיה דאינו דרך בית הריון הלכך ליכא למיחש לה אלא לבעילה גמו' וכדשמו' והכא לא שכיח.
א"כ שושבינין למה. לפרש"י ק' שפי' והלא שמא יטה ומתרץ והיא תאמ' בתולה אני, א"כ עקר התרוץ חסר מן הספר, וע"ק וכי מעקרא לא ידע טעמא דשמא יראה ויאבד א"כ בלאו בקי' בהטיה תק' ליה נמי שושבינין למה. אלא י"ל דקאי אשבת מכיון דא"א לבעול אלא בהטיה א"כ למה שושבינין בשבת.
מתיב ר' אמא המפיס מורסא אם לעשות לה פתח חיב. דפתח זה עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא לחה, ר"ת. אם להוציא ממנה לחה פטור, בח' שרצים [שבת ק"ז ע"ב] מוקי לה כר"ש הלכך צ"ל דפריך לשמואל שסובר כר"ש ואסו' לבעול בשבת, וקי"ל ששמואל היה אוס' מטעם פתח ופשיט' ליה לדם הוא צריך ולא לפתח, והלכך לענין הפתח הוי מלאכה שא"צ לגופה ואפ"ה אסר, והינו דק"ל ממפיס מורסא דקתני אם להוציא ממנה לחה פטור וקי"ל פטו' ומותר דבשביל הפתח אין בו אסור ואינה צריכה לגופה ובליח' אין עקירה דמפקד פקיד, וגבי בעילה נמי ס"ל דמפקד פקיד כליחת מורסא וא"כ ה"ל למשרי כי התם, ואע"ג דהתם ה"ט דשריא משום דאיכא צערא איכא למי' דהכא נמי ה"ל למישרי משום מצוה, מי' לא צריכנא לה"ט דהכא דין הוא לאסו' אי לאו משום צערא משום דהוי פסיק רישי' לענין הפתח, ואע"ג דהוי מילת' שא"צ לגופה אסו' מיהא איכא, מי' הכא גבי בעילה אית לן למשרי לגמ' בלא צערא כיון דלא הוי פסיק רישיה לענין הפתח כמו שהוכחתי למעלה מדק' [לעיל ה' ע"ב] לדם הוא צריך ופתיח' ממילא הוי הלכה כר"ש דאמ' דבר שאין מתכוין מותר ושרי, ואמאי והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ואלא ודאי יכול להיות בלא פתיחת הפתח, וא"כ ה"ל למשרי לכתחלה, ומשני הכא פקיד ולא עקיר אבל בעילה לא הוי דומיא דהכא כדסברת אלא הדם פקיד בחבורי וקא עקר ליה בבעילה, והלכך אסו' משום דקסבר דם חבורי מחבר וקא עקר ליה בבעילה, וה"מ לשנויי ליה נמי דה"ט דמחיב משום דלפתח הוא צריך, מי' לפי דעתו דהוה קים ליה לדם הוא צריך תירץ לו.
<h2>דף ז.</h2>
מתוך שהותרה לצורך. הא לא קאמ' שהותרה לגמ' שלא לצורך, דא"כ תק' לרב חסדא דאמ' פ' אלו עוברין [פסחים מ"ו ע"ב] האופה מי"ט לחול לוקה משום דלית ליה הואיל ואמאי תיפוק לי דהותרה לגמ', אלא ודאי ה"פ מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהיה צורך היום דומיא דהוצאת קטן למילה צורך היום למולו ולולב לצאת בו וס"ת לקרות, ושחיטת עולה נדבה נמי לב"ה שרי [ביצה כ' ע"ב], דהא לצורך י"ט כדי שיהא שלחן גבוה מלא. מי' ק' מהא דאמ' פ"ק די"ט [שם י"ב ע"ב] גבי מבשל גיד ואכלו דאמ' לב"ש דלית להו מתוך לוקה ולב"ה אינו לוקה מתוך, והשת' ק' אי האי אכילה חשיב לצורך א"כ לב"ש אמאי לוקה הא צורך אוכל נפש היא, ואי לא חשיבא צורך היום משום דאסו' רכיב עלה א"כ לב"ה ילקה עליו מידי דהוה אופה מי"ט לחול לרב חסדא. וי"ל דצורך אוכל נפש לא חשיב כיון דאסי' ליה למיכל, מי' צורך היום הוא כיון דאכיל ליה, והשת' נר' לר' דלצורך הוי אפי' תנוק לטיל, והוצא' לולב אע"פ שלא יצא בו עדין עד לאחר שעה, מי' הוצאה לצורך גוי אסי', וק' דמאי המנהג שאנו נוהגים להוציא בשביל גוי והייתי או' טעם למנהג זה דהשת' האי ר"ה דאית לן לא הוו ר"ה גמו' דלית להו י"ו אמה ולא הוו אלא מבואות מפולשין וכרמלית וכרכין המוקפי' חומה הוו כחצרות, וגבי י"ט לא גזרו רבנן כדמוכח בריש י"ט [שם ט"ז ע"ב] דאמ' י"ט שחל להיות בע"ש אין לו ערובי תחומין ר' או' מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחו' לפי שאתה אוס' בדבר האסו' ואי אתה אוס' בדבר המותר לו, אלמא משמ' דערובי חצרות לא תקון בי"ט דלא גזור לטלטולי בי"ט בחצרות וה"ה לכרמלית דל"ש, והא דקי"ל בכריתות פ' א"ל [י"ד ע"א] ובפ"ק די"ט [ביצה י"ב ע"א] דיש ערוב והוצאה לי"ט נר' דההוא ערוב מירי בערובי תחומין, ושוב שמעתי ממורי כדברי, ואעפ"כ אני או' שאין לסמוך על היתר זה, דנר' טפי דבערובי חצרות מירי מדבעי למי' תחלה דאין ערוב והוצאה בכריתו', מדתנן אם הית' שבת והוציאה חיב, ובי"ט מדשרו ב"ה להוציא קטן ולולב, ואא"ב בערובי חצרות מירי הינו דמוכח לה שפי' מדשרי' הוצאה בי"ט מכלל דשרי להוציא לחצר שאינה מעורבת שלא גזרו רבנן על ערובי חצרות אלא אטו הוצאה לר"ה, אלא א"א בערובי תחומין מה ענין תחומין אצל הוצאה, ומי איכא למ"ד דאתחומין חיב, וקצת י"ל דמחד קרא נפקי מדכת' [שמות ט"ז] אל יצא ומההוא קרא גופי' נפק' ליה הוצאה בערובין, והא דק' בי"ט ואי אתה אוס' בדבר המותר לו הינו משום דמותר להוציא לצורך, ועוד אפי' היה אמת שמותר להוציא לחצר שאינה מעורבת בחנם אין ללמוד הימנו כרמלית דחמיר טפי כמ"ש במ' שבת [קי"ז ע"א].
אלא מעתה מותר לעשות מוגמר. וא"ת תקשי נמי לדידיה וכי לא היה סובר מתוך הא טעמ' דב"ה הכי הוא, וא"ל דאיהו היה סובר כדסליק אדעתי' מעקרא התם בי"ט [ביצה י"ב ע"א] דטעמ' דב"ה משום דאין ערוב והוצאה לי"ט, ואע"ג דהתם פריך עלה דלמ' רב פפא לא שמיע ליה. ועי"ל שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר רגיל, והינו דקפריך דזה אינו רגיל טפי ממוגמר.
א"ל דבר הצריך. קלר"י מהא דאמ' שלהי פ"ב די"ט [ביצה כ"ב ע"א] מהו לכבות את הנר מפני ד"א פי' תשמיש ומסי' אסו', והא הכא שרי מטעם צורך לכל נפש, ואיכא למי' דהכא צורך מצוה דמצוה איכא בבעילה ראשו', אבל שאר בעילה אין כ"כ צורך היום. ועו' לא דמי, דהתם הוי כמו מכשירי מצוה, אבל הכא בגוף הדבר עסוק.
והלכת' מותר. ולא חישי' שמא ישחוט בן עוף, ואהא סמכי' למעבד סעודה בין בשבת בין במ"ש.
<h2>דף ז:</h2>
במקהלו' ברכו. ואע"ג דמקהלות תרי קהלות משמ', ליכא לפלוגי בין י' לכ' לענין שום מילת', ומקהלות דעלמ' בעי למי', מי' בירוש' [ברכות פ"ז ה"ג] דריש ליה מדכת' במקהלת בלא ו"ו.
כדא"ל שמו'. קלר"י דהכא משמ' דסבר שמואל אדם מקנה דשלב"ל, ולק' פ' אע"פ [נ"ט ע"א] פסק שמואל הלכה כר' יוחנ' דאמ' המקדיש מעשה ידי אשתו המותר חולין דאין אדם מדשלב"ל, וכ"ש הוא לדבר שלב"ל כדא' שלהי פ"ק דגטין [י"ג ע"ב] וביש נוחלין [ב"ב קל"א ע"א] ובשמעת' קמית' דמי שמת [שם קמ"א ע"ב] דאפי' לר"מ דאמ' אדם מדשלב"ל ה"מ לדבר שב"ל אבל לדבר שלב"ל לא אמ', ואיכא לשנויי דשמואל הוה חשיב עובר דש"ל, ומי' לרב נחמן יש להק' דק' התם ריש מי שמת המזכה לעובר לא קנה אלמ' דשלב"ל חשיב ליה, ואפ"ה קא' [שם קמ"ב ע"א] לכשתלד קנה אלמ' ס"ל דאדם מדשלב"ל לכשיבוא לעולם, וק' דרב נחמן גופי' אמ' פר' (המפקיד) [איזהו נשך (ב"מ ס"ו ע"ב)] גבי מוכר פי' דקל דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו, והק' דהא לדשלב"ל דמצי מקני ליה דאפי' לר"מ דאמ' אדם מדשלב"ל חמור לדשלב"ל, וי"ל דרב נחמן ס"ל הסברא להפך דשלב"ל חמור להקנות יותר מלהקנות לדשלב"ל, והאי דקא' בגטין דאפי' לר"מ דק' לדברי רב הונא קא' דפליגי אדרב נחמן, ורב הונא אירי לעיל בגטין ובמי שמת, מי' בההיא דיש נוחלין לא אירי התם רב הונא, ומ"מ י"ל דבעי לשנויי אף לדברי רב הונא, וכה"ג מצי' דהא אמ' לר"מ המזכה לעובר לא קנה ואר"ה לאחר שאתגייר מקודשת, ולר' חנינא איפכא בקדו' פ' האו' [ס"ב ע"ב] דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת, ואפ"ה האו' לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקו' לי א"ר חנינא דאם אשתו מעוברת דבריו קימים.
ר' יהודה או' אף בבית האירוסי' מפני שמיחדין אותה עמו. ואמ' כלה בלא ברכה אסו' לבעלה כנדה, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושי' הברכה מתחלה כדי שתהא בברכה.
מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת פי'. שאין בה אריכות והאי נמי לא אריכא, ולא דמי לקדושא דאריך טפי, מאן דחתים מידי דהוה אקדו' דחתים בה משום דאריך והא נמי חשיב ליה ארוכה, ומה שפ"ה הואיל ובלשון קדוש' היא חתמו בו כמו בקדוש היום אינו נראה טעם כל עקר, ומ"מ ק"ק ומאן דלא חתים בה מ"ש מברכת התורה דמברכי' אשר בחר וחתמי' בה, וברכת ארוסי' ארוכה טפי, ושמא לא היה חותם בה.
והוא שבאו פנים חדשות. אר"י דפנים חדשות נר' שאין קורא אלא בני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר, ושבת חשיבא פנים חדשות כדאי' בגמ' מזמו' שיר ליום השבת אמ' הב"ה באו פנים חדשות, והתם נמי מרבים לכבוד שבת בשמחה ובסעודה.
<h2>דף ח.</h2>
שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם. פותח בה בברוך אע"ג שיוצר האדם סמוכה לשהכל ברא, אם לא היה פותח בברוך הואיל וקצרה היא נר' אחת, וכן נמי אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה משמ' ברכה א' ברוך יוצר האדם אשר יצר, אבל שוש תשיש ושמח תשמח שהן ברכה ארוכה אין שייך לפתוח בהן בברוך, ואשר ברא ששון הואיל ואת' בפני עצמה מיום ראשון ואילך היכא דלא באו פנים חדשות פתחי' בה בברוך, ורש"י ז"ל פי' טעם אחר למה פותח בה בברוך ביוצר האדם ואשר יצר, ור"ח פי' ביוצר האדם למה פותח בה בברוך לפי שהיו מהן שלא היו אומ' אותה כדא' בסמוך לא הוה בריך אלא ה' הלכך ברכה בפני עצמה היא, ולפי מה שפי' שלאחר ברכה קצרה אין לפתוח בלא ברכה והא דברכות פ' (הקורא) [קמא (י"א ע"ב)] גבי הערב נא גר' בה דהוה מסים בה הכי והערב דברכה א' הן דאי ב' ברכו' היה צריך לפתוח בה בברוך הואיל וקצרה היא אותה שלפניה, וכי קא' נמי התם דאיכא דמברך בתר הכי אש' בחר בנו וקא' הלכת' נמרינהו לכלהו, גר' לתרויהו דכולהו משמ' טפי דהוו תלת'.
חדא יצירה הואי. צ"ל פרצוף א', מדק' בתר הכי דכ"ע חדא יצירה (יתירה) הואי מר סבר בתר מחשבה אזלי' ובר"פ [ב'] דערובין [י"ח ע"א] משמ' דלמ"ד פרצוף א' הוה עלה במחשבה לבראות ב' אבל למ"ד ב' פרצופין לא ס"ל הכי כפ"י [כך פירש] ריב"ם.
רב תנא הוא ופליג. ולא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון וכדמשני לר' יוח', ונר' לו דוחק יותר להעמידה כן, וניח' ליה למי' דרב פליג, ומדלא קא' ר' יוח' תנא הוא ופליג איכא לאורוי דר' יוח' אמורא הוא, דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב, וליכא למי' אמאי לא משני ר' יוח' אנא דאמ' כרב דתנא הוא ופליג, דהא ר' יוח' לא מחזיק ליה כתנא דהא פליג עליה בכל דוכת', ומהא בעי לאוכוחי דהא דאמ' בפ"ק דיבמות [ז' ע"ב] גבי מצורע שחל ח' שלו להיות בע"פ מוטב שיבוא עשה שיש בו כרת, ויס"ג [ויש ספרים גורסין] ר' יוחנ' או' דבר תורה אפי' עשה אין בו ועכשיו משמ' שר' יוחנ' חולק על ת"ק, ואינו כן שמוכיח בכאן שהוא אמורא, וגר' וא"ר יוח', ומפ' דאתי לפרושי דברי ת"ק שלא בא לומ' דוק' עשה שיש בו כרת מן התורה, ואר"י דמשום הא לא איריא דאע"ג דר' יוח' אמורא הוא אשכחן דאיכא ר' יוח' דהוי תנא, כדתניא בשלהי נזיר [ס"ה ע"א] וכמה שיעור [תפיסה] פי' ר' יוחנן, הלכך מצי למגר' ר' יוח' או' דבר תורה אפי' עשה אין בו והוי ההוא ר' יוח' התנא הת... מ"מ נצטרך לומ' דלא בא לחלוק אלא לפ' דברי ת"ק, דליכא למי' דת"ק סבר לטבול יום הנכנס לעזרת נשים יש בו עשה דבכולי תלמודא קים לן דאמ' דמותר ליכנס במחנה לויה, ובמ' כלים [פ"א מ"ח] תנן לה בהדיא גבי י' קדושות ובתמיד [כ"ו ע"א] נמי אמ' היכא דאירע קרי היה הולך לבית הטבילה וחוזר אצל אחיו עד מחרת.
<h2>דף ח:</h2>
כי תניא ההיא בברכת המזון. פרש"י להצטרף עם ב' לזמון, ול"נ דא"כ לא אתא לאשמעי' אלא דחיב במצות, וה"ל למי' בהדיא חיב במצות. ועו' א"כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בי' ואין אבלים מן המנין דקא' ברכה בשורה מי איכא אלא בע"כ היינו ברכת המזון והדרא קוש' לדוכתי' דקתני ואבלים מן המנין ואוקימ' בברכת המזון, ולפרש"י לא הוה ק' דנימ' דכי קתני בברית' אבלים מן המנין הינו לאצטרף לזמון לומ' נברך שאכלנו משלו, אבל לגבי ברכת אבלים שמברכין ברכת המזון קא"ר יוח' שאינו מן המנין, הלכך בע"כ צריכי' לפ' כי תניא בברכת המזון בברכת אבלים שמברכין ברכת המזון, ומכאן משמ' שברכת אבלים שבמזון אינה אלא בי' דמדסליק אדעתי' דמק' דאירי בברכת אבלים דברכת המזון, וקא' בי', והוה ניח' ליה בהכי אי לאו משום דקתני לעיל בבריתא אבלים מן המנין.
אלא כי קא' ר' יוח' ברחבה. אי גר' אלא משמ' דאההיא דלעיל מעמיד ברחבה, ותי' למה הוצרכו ההיא דלעיל והך, וצ"ל דמכללא דהך אתמ', אבל אי ל"ג אלא ניח' דהא דלעיל אירי בשורה והכא ברחבה, ומימרא שלישי' של ר' יוח' הוצרכה לאשמעי' דפנים חדשות אין אבלים מן המנין, ואי נקט ההיא ה"א איפכא דדוק' מיום ראשו' ואילך אבל ביום א' שיכא טפי ומברכי' לה בלא י'.
<h2>דף ט.</h2>
האו' פ"פ מצאתי לא צריכא באשת כהן. וא"ת באשת כהן נמי איכא ס"ס ספק תחתיו ספק לא תחתיו, ואת"ל תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, והא ליכא למימ' מוכת עץ לא שכיח דלק' פ' אלו נערות [ל"ו ע"ב] אמ' גבי סומ' שאין לה טענת בתו' מפני שנחבטת ע"ג קרקע ונעשי' מוכת עץ, וקא' כולהו נמי חבוטי מחבט, א"כ שכיח', ואיכא למי' דליכא לספוקי במוכת עץ דאם אית' דהכי הוא א"כ הוה אמ' מוכת עץ אני אבל אונס לא טענה דגנאי הוא להודות שנאנסה, ולפי מה שפר"ח בשם רב האי גאון ל"ק מידי, שפי' מה בין טענת בוגרת אע"פ שהיא בתולה אין בה טענת דמים לפי שדמיה כלים, אבל אם נמצא פ"פ אינו אלא מחמת ביאה שבא אדם עליה, ולפי זה ניח' דליכ' למי' אימ' מוכת עץ דמשום מוכת עץ לא היה פ"פ, וא"ת על מה שפר"ח דבוגרת אין לה פ"פ מהא דאמ' באלו נערות [שם ע"א] והבוגרת והאמ' רב בוגרת נותנין לה לילה הא', ומשני אי קטעין טענת דמים ה"נ הב"ע דקטעין פפ"מ אלמ' משמ' דפ"פ. וי"ל לפר"ח כגי' ראשונה שהיתה בס' אי דקטעין טענת פ"פ ה"נ, הב"ע דקטעין טענת דמים, וה"פ והאמ' הבוגרת נותנין לה לילה הא' מכלל דאית לה רוב דמי בתו' מדקא תלי' כל הלילה בדם בתו', וכיון דאיכא למי' דבוגרת אית לה דם טובא א"כ א"א לשום בוגרת שלא יהא פתח' נעול אפי' אין לה דם, וא"כ יש לה להיות טענת בתו' בפ"פ, ומשני אי דקטעין טענת פ"פ ה"נ דאית ליה טענת בתולים הב"ע בטענת דמים לפי שיש בוגרת שדמה כלים.
א"נ באש' יש' פחותה מבת ג'. וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון, ספק קטנה הואי ופתוי קטנה אונס הוא כדא' בהע"י [יבמות ס"א ע"ב], ואיכא למי' דשם אונס חד הוא, וא"ת מ"מ אפי' ליכא אלא חדא ספיק' ה"ל לאוקומי אחזק' היתר ובאונס הוה, ואיכא למי' דאונס לא שכיח, וא"ת אלו לא שכיח אונס א"כ רצון הוי רוב ואפי' בתרי ספיקי ואפי' באש' יש' גדולה ליכא אלא חדא ספיק' דה"ל למיזל בתר רובא, דבמקום רובא מיעוטא כמאן דלית' וה"ל רוב ברצון וחזק' היתר זיל בתר רובא, ואר"י דהאי רוב מדרבנ' אבל מדאורית' לא הוי רוב הלכך במקום ס"ס שרי, ובמקום חדא ספיק' חשיב רבנן רצון לגבי אונס רובא, וכה"ג אשכחן רוב דרבנן בשלהי י' יוחסי' [קידושין פ' ע"א] גבי תנוק שנמצא בצד העיס' דאמ' התם ורבנן מיעוט כמאן דלית' דמי ורובא וחזק' רובא עדיף, ואמ' התם שאין שורפין עליו את התרומה, ואי הוה רוב מן התורה אמאי אין שורפי' עליו את התרומה, ותו אמ' דהך תינוק אין בו דעת לישאל ועשאוה כמי שיש דעת לישאל, ואי הוה רובא מן התו' מאי איכפת לן בשיש בו דעת הא רובא כודאי דמי. וכן (פ"ק) [פ"ב] דנדה [י"ח ע"א] בג' מקומו' הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי וקאמ' התם למעוטי רובא דתנוק, אלמ' רובא דרבנ'. וא"ת גבי אשת כהן מיהת אמאי לא מוקמי' לה אחזק' היתר למי' דקודם שהיתה תחתיו הוה, ואיכא למי' דחזק' אחריתי איכא דהא בבתו' אית לה לאחזוקי עד האידנא והשת' הוא דאי' לן למי' דנבעלה, והא לא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דא' כל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות ולא אמ' אוקמי' אחזק' עד השת', דהתם ה"ט כדמפ' בריש גמ' דנדה [ב' ע"ב] דאיכא למי' ביה חסר ואתאי חסר ואתאי, אבל הכא לא שייך למי' בעיל ואתאי בעיל ואתאי.
ומי אר"א הכי. דיכול לאסו' אשתו עליו בטענת פ"פ והאר"א, תי' מאי פריך אמילתי' דר"א דפ"פ תקשי ליה אברית' דה"נ מצי למידק קנוי וסתירה אין קדשתיך לא כדדייק פ"פ לא, ונל"ר דס"ל למק' אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ראה שזינתה אשתו רק שלא היו שם עדים לא היתה נאס' עליו, הלכך אברית' ל"ק מידי דקדשתיך בעדים הוא דקא', דמקדש בעד א' אין חושש' לקדושיו, וה"נ ס"ל אם זינתה שלא בעדים לא תאסר, ולהכי ק' לר"א דאמ' דאם לא בעל בעדים כמ"ש פ"פ והר"א גופי' אין האש' נאס' על בעלה שלא בעל בעדים אלא ע"י קנוי וסתירה, ע"י קנוי אין ע"י פ"פ לא כיון דליכא עדים. ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא. אלא ע"כ לא אתא למעוטי עדים, וה"נ לא אתא למעוטי (אלא) ע"פ עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה.
<h2>דף ט:</h2>
כל היוצא למלחמת. פרש"י שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבה, וק' לר"ת א"כ מאי כל היוצא הא לא מהני אלא למי שאין לה בנים ויש לה יבם, ועו' תנן פ' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] מה היא באותן הימים ר' יהודה [אומר] הרי היא כא"א לכל דבריה, וקאי לעיל אמשנה הסמוכה לה הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה והימים דבנתיים מירי, ומירי בפלוגת' דר' יהו' היינו משמ' דמה היא באותם הימים קאי אמהיום אע"ג דאמ' מהיום הויא א"א גמורה באותן הימים כדמפ' בגמ' באו' מעת שאני בעולם, ופי' דמתני' מפ' דהאי דק' מהיום היינו משמ' למעוטי דאינו גט לאח' מיתה אלא מהיום קא' שיתחיל שעת הגט שבאיזו שעה שימות יהיה גט מעת שהוא בעולם. ויש ליישב פרש"י דלא קא' אם ימות במלחמה אלא אם לא יחזור מן המלחמה מהיום יהא גט, והאי דנקט מיתה אגב ריהטא נק' דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה רגיל שאינו חוזר לפי שמת, וההיא דמהיא באותן הימים מפרשי' דקאי אבבא דלעיל דקתני זה גיטך אם מתי מחולי זה, ומפ' בגמ' באו' מעת שאני בעולם כלו' בכה"ג אירי שאמ' בהדיא מעת שאני בעולם יהא גט ולא הוי גט עד סמוך למיתה, אבל היכא דאמ' מהיום פשיט' דגט גמור מאותה שעה לכשימות. וא"ת לפי זה מה שאנו מפ' עתה שמתנה אם לא יחזור מן המלחמה, הא חזר אוריה. וי"ל שהיה מתנה אם לא יחזו' לבסוף והרי בסוף לא חזר, והשת' ניח' לפי' הא דאמ' בס"פ הזהב [ב"מ נ"ט ע"א] נוח לו לאדם שיבעול ספק א"א ואל ילבין פני חברו ונפק' לן ממעשה דבת שבע, דהוה ספק א"א דדלמ' יחזור מהמלחמה. מי' ר"ת מפ' כותב גט כריתו' בלא תנאי, וההיא דגיט' קאי שפי' אמהיום אם מתי, והכי משמ' בתו' [דגיטין פ"ה ה"ד] דמה היא באותן הימים קאי עלה, וגר"ת בגמ' כאו' מעת שאני בעולם, ולפי זה ק' אמאי קרי לה ספק א"א הא הויא גרושה גמו', ואר"ת דהינו לפי שאין מגרשין אותן אלא בצנעא שלא יקפצו בני אדם עליהן ולא יהיה נודע לרבים שתהיה גרושה.
אי למיתן לה כתו'. כלו' אי חישת דלא אתי לב"ד ויצטרך ליתן, לפי שאם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה כתו', אבל לאוס' עליו הינו יכולי' לומ' מ"מ דלא היה נאמן משום דאית לן למי' אוקמוה אחזק' היתר ואית לן למי' שאינו בקי בפ"פ, אבל כתו' הפסי' מ"מ אע"פ שיש לומ' שהוא טועה בפ"פ, דאית לן למי' אוקי ממו' אחזקת מריה, והשת' ק"ק דס"ס הוא אי בקי בפ"פ אי לא, ואת"ל פ"פ ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדא כתו', אבל ספק תחתיו לא שייך הכא, דאפי' אי לאו תחתיו מפסדא קצת מכתו' דהויא לה כנסה בחזק' בתולה ונמצאת בעולה, והא ליכא למימ' דאפי' בס"ס מפסדי' לה כתו' משום דאית לן לאוקומה ממונא אחזקי', דהא לק' [י"ב ע"ב] אמ' גבי נושא (האלמנה) [האשה] ולא (בתו') מצא לה בתו', היא או' משארסתני והוא או' לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ואיכא מאן דמפ' לק' [י"א ע"ב] מקח טעות מר' אבל מנה יש לה, ואמאי אית לה מנה, אי אמ' בשלמא דבס"ס לא מפסדה כתו' מ"ה אית לה דהוי ס"ס ספק אם משנתארס' ספק עד שלא נתארס' ואת"ל לאחר שנתארס' אימור באונס, אלא א"א דבס"ס נמי מפסדא כתו' א"כ אמאי אית לה מנה, ולהכי יש לפ' כאן שאם יבוא לב"ד יכול להפסידה כתו' דאוקי ממונא בחזקת מאריה, ורוב בני אדם בקיאי' להכיר פ"פ, והלכך מוקמ' ממונא אחזקי' ואיכא חזק' ורובא, וליכא אלא חדא ספיק' דאונס, אבל לאוס' עליו נוכל לו' שלא יהא נאמן דכיון דמקצת בני אדם אינן בקי' להכיר פ"פ סמכי' האי מיעוט' לחזק', ומוקמי' לה אחזק' ואתרע לה רובא דבקי' בפ"פ, ואע"ג דלרבנ' אמ' מיעוט' כמאן דלית', י"ל דאפי' אליבא דר"מ בעי לאוכוחי מילת' דנאמן לאוס' עליו, דודאי לרבנן כיון דמיעוט' כמאן דלית' אית לן למיזל בתר רובא ונאמ' לאוס' עליו דרובא וחזק' רובא עדיף והויא סיעת' לרבנ', אלא אפי' לר"מ דאמ' סמוך מיעו' לחזק' ואיכא למי' הכא דאינו נאמן לאוס' עליו דמיעוט' וחזק' מרעי לה לרוב בקי' בפ"פ ושריא, אפ"ה פשיט' שפיר דלענין כתו' ליכא למי' דנותן לה [ד]מאי איכפת לן, אלא ודאי לאוס' עליו, וטעמ' דבקיאי שפיר בפ"פ, וכתו' נמי מפסדא דליכא אלא חדא ספיק', אבל גבי תרי ספיקי לא אמ' אוקי ממו' בחזק' מריה. וא"ת מהא דתנן במתני' [י"ג ע"א] היא או' מוכת עץ והוא או' לא כי אלא דרוסת איש את וק' ר' יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתו', אי לר' יוח' מנה ואי לר"א ולא כלו', ואמאי והא הוי ס"ס ספק מוכת עץ כמו שהיא בעצמה או', ספק דרוס' איש ואין לה כתו', ואת"ל דרוסת איש אימור תחתיו ובאונס הוה ונסתחפה שדהו. וי"ל מוכת עץ לא שכיח' ולא חשיב' ספיק', והא דאמ' [לקמן ל"ו ע"ב] כולהו חבוטי מיחבטן, היינו אליבא דר"ג, אבל ר' יהושע שמעי' ליה התם דלית ליה טעמ' דמיחבטן, דקסבר התם חרשת ושוטה יש לה טענ' בתו' א"כ ס"ל דמיחבטן לא שכיח', ושמא י"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג, משום דהך ספיק' אמו' באונס הוה לא חשיבא ספ' גמו' למיתן לה כתו' דאית ביה ספק אחריתי דאמ' עד שלא נתארס' נאנסה, והויא לה כנס' בחזק' בתו' ונמצאת בעולה.
מאי לאו דקטעין פ"פ. נל"ר דס"ד דמק' דמשום טענת בתו' ליכא למיחש לאקרורי דעת', דכיון דחזי דליכא דם לבו נקפו ואינו מיקר, אבל בפ"פ איכא למיחש שמא יתקרר דעתו.
האו' פ"פ מ' נאמן. אר"י דשמואל לא פליג עליה אלא מודה שפיר דנאמ' לאוס' עליו, והפס' כתו' אצט' לאשמ', דלא שמעי' להפסד כתו' לא יהא נאמ' אע"ג (דבא) [דבקי] בפ"פ, משום דנימ' במזיד מכחיש להפסידה קמ"ל שמואל, וטעמ' מפ' לק' אין אדם טורח בסעודה ומפסי' ור"א נמי מודה לר' יהו', וכי נקט לאוס' עליו דאע"ג דאיכא חזקת היתר כדפ"ל, והאי דק' נאמן להפסי' משום דאין אדם טורח תי', תינח באשת כהן דאסי' ליה בהך טענה, הלכך אם אית' דלא קושט' הוה לא הוה אמ' הכי כיון שתאס' עליו, ובאש' יש' נמי שנשאת פחותה מבת ג' ניח' למי' ה"ט כיון דאין אדם טורח כיון דאסי' ליה חזק' אין אדם טורח, אבל באשת יש' גדולה דלא אסי' ליה כי אמ' פ"פ מ' משום דה"ל ס"ס ואפ"ה נאמן להפסי' כתו', דליכא אלא חדא ספיק' כיון דודאי קים ליה ליכא לספוקי אלא ספק באונס ספק ברצון, אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא למי', דאפי' אם לא נבעלה תחתיו אין לה כתו' למ"ד [לקמן י"א ע"ב] כנסה בחזק' בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום, ולהכי לדידיה נמי ניח' דכיון דהוי מקח טעות ודאי אית לן למי' דמשום הך טענה דלא אשתכח בתו' מגרש לה והוא לא היה מכחש להפסיד הסעודה, אלא למ"ד יש לה מנה א"כ אינו מקח טעות אין לומ' בשביל דבר זה מגרש בע"כ משום דבר שאירע לו מגרשה ואינו חושש להפסד הסעודה ועילה מצא לשקר ולטעון כך להפסי' כתו' הלכך לא הוה מה ימשכון ליה, וה(א)יכא דאמ' לא בעי לגרשה אלא לפחו' מכתו' מאח' שמצאתי בעולה ומ"מ תהיה עומדת תחתיו ולא יהא בכתו' אלא מנה, ונפק' ליה מינה שאם יגרשנה היום או למחר לא תכביד עליו הכתו' או בשביל בניו, התם ודאי לא מהימני' ליה דאערומי מערים הואיל וליכא הפסד סעודה.
ודקטעין טענה מאי לאו דקטעי' טענת פ"פ. אבל טעין טענת דמים לא ניח' למי' דכיון דאין אדם טורח בסעודה לא מכחיש, ואי משום שכחה אי לאו אדעתי' אם אית' דהוה דם בשעה שנתיחד עמה ליכא למי' שכח, והלכך נ"ל למק' דטענת דמי' יכול לטעון ביהודה, אבל בפ"פ איכא למי' לא אסיק אדעתיהו דפ"פ, וא"ת מ"מ דם הוה אם איתא דפתח לה פתח, ואין לומ' דמצי למיהוי פ"פ בלא השרת דם אע"ג שדומה הוא קצת לו' כך, ויש להביא קצת ראיה מדאמ' פ' אלו נערות [לקמן ל"ו ע"ב] גבי בוגרת אין לה טענת בתו' אי דקטעין טענת דמים ה"נ הב"ע דקטעין טענת פ"פ ולענין פתח אין לה טענה, אלמ' משמ' אע"ג דפתח' פתוח יש לה דמים, ומי' אינו דהתם אינו פ"פ מחמת תשמיש. ולפר"ח דאית ליה בוגרת פתחה סתום ודמיה כלים, איכא לאוקומי הא בבוגרת שיכול להיות שפ"פ ולאו אדעתיה הוא וליכא דם, מי' מצי למי' דבכל בתו' יכול להיות שתהא פתוח' ויהא להם דם, ואע"ג דאמ' פ' בת' דנדה [ס"ד ע"ב] שאני שמואל דרב גובריה והיה יכול לבעול בלא דם, ובחגיגה [י"ד ע"ב] קרי לה בתו' ואם מושיבין אותה ע"פ חבית לא היה ריח' נודף, ואם אית' דפ"פ בלא דם א"כ היה ריח' נודף כיון דהויא פתוח', ואית למי' דאע"ג דלענין בעילה פתוח', לענין [זה] אין ריח' נודף כיון דהוי דם.
<h2>דף י.</h2>
אמ' רב נחמן. הכא משמע דכתו' אשה מדרבנן דקי"ל כרב נחמן בדיני', וכן משמ' פ' האשה רבה [יבמות פ"ט ע"א] אין לה כתו' מ"ט תקנו לה רבנ' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלמ' משמ' כתו' דרבנן דסתמ' דתלמודא ס"ל הכי, וק' מן המנהג שהנהיגו לכתו' בכתו' דחזו ליכי מדאורית', ור"ת מפ' דסמכי' ארשב"ג דאמ' פ' בת' דמכלתי' [ק"י ע"ב] ר[שבג]"א נותן לה ממעות קפוטקיא, ואמ' בגמ' קס' כתו' דאורית' ובסמוך מיתי לה, וקי"ל [לקמן ע"ז ע"א] כ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו, ועו' מוכיח מדאמ' פ' אלו נערו' [לקמן מ' ע"א] יתומה שנת' ונתגרש', ואמ' בגמ' בשטת ר"ע רבו אמ' דאמ' יש לה קנס וקנס' לעצמה, ופסיק התם רב כר"א, וכיון דס"ל כר"ע א"כ דריש כר"ע דאשר לא ארס' לג"ש אתא לאקושי אונס למפתה ומפתה לאונס, ור' יוסי הגלילי מקיש אונס למפתה ומפתה לאונ' מכמוהר הבתו', א"כ בע"כ ר"ע אית לן למי' דהוה דריש כמוהר הבתו' לכדדריש ליה הכא בברית' לכתו' אשה, ור"א נמי ס"ל הכי וכותי' הלכת', מיהו לפי מה שפרש"י דהך דריש הכא מליש' דמוהר א"כ ליכא לאוכוחי מידי דר"י הגלילי ור"ע לא אירי מידי במדרש ליש' דמהר, אבל אי דריש ליה מהיקישא דק' שיהא זה כמהר הבתו' ומוהר הבתו' כזה א"כ יש להבין דע"כ הינו כר"ע, דאלו ר' יוסי הך דרשא מצרי' למדרש אונס ומפתה, ומי' לא ניח' כ"כ האי פי' דהאיך שיהא זה כמהר הבתו' ככתו' אשה, וכי האיך מצי' כמה כתו' אשה, ויש לפ' כן שיהא זה כמוהר הבתו' זה פתרון הפסוק שיהא זה כמוהר הבתו' כזה, ובא ללמד ונמצא למד (דמקמי) [דמדמי] ליה למהר הבתו' דהיינו כתו', ומכלל שימצי' מוהר הבתו' כזה, מ"מ ק"ק דק' הלכת' אהל' דקי"ל כרב נחמן בדיני, והלכת' כרשב"ג. ואר"י דהכא לית לן למיפסק כרב נחמן, דאשכחן רב אשי דהוא בתראה דלא ס"ל כותיה, דמתרץ ברית' לק' [י"ב ע"א] כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתו', אלא שמעי' דחישי' שמא מכחש ולא אמ' כי חזק' אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכ"פ ריב"ם דרב אשי פליג עליה דרב נחמן, והא דאמ' בהאשה רבה [יבמות פ"ט ע"א] מ"ט תקנו לה רבנן כתו', ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתו' היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה, וה"נ תקנו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, ור"ח פי' דקי"ל הלכת' כרב נחמן דאמ' כתו' דרבנ', ואע"ג דכ"מ ששנה הכא לית הלכת' כותי', דאמ' פ' בת' [ק"י ע"א] לאפוקי מדרשב"ג, ולא ניח' דטובא לאפוקי איכא בתלמוד דקימ' הלכת', בגטי' פ' המגרש [פ"ה ע"ב] לאפוקי מרבי יוסי דאמ' זמנו של שטר, ובפ' הזהב פי' הרבה כאלו, ועו' דהך דלק' ברית' היא דמפק' מרשב"ג, ואי ברית' פליגא עליה משום הכי ליכא לאוכוחי דלא יהא הלכה כמותו.
ולפי מה שפר"ת מדפסיק רב כר"א [לקמן מ' ע"א] אלמ' קי"ל כתו' דאו', יש לתמוה היכי סבר רב כתו' דאו', דאמ' רב לק' פ' המדיר [ע"ב ע"ב] קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכא גט, אמ' אביי לא תי' טעמ' דרב כיון שנכנסה סתם אחלי אחולי תנאיה פי' ויתן לה כתו', (אלמ') [אלא] טעמ' דרב אין אדם עבב"ז ולא מחל תנאיה אלא לענין זה שתהא מקודשת, אבל כתו' לא יתן, ואי סבר כתו' דאורית' היאך יכול להיות שתהא מקו' ולא תהא כתו', האמ' רב הונא מתנה ע"מ שכתו' בתורה תנאו בטל, ואפי' בדרבנן ס"ל דתנאו בטל לק' פ' הכותב [פ"ג ע"א] דתנן דין ודברים אין לי בנכסייך ובפי' בחייך ובמותיך רשבג"א אם מתה יירשנה מפני שהתנה ע"מ שכתו' בתורה, ואמ' רב הונא בגמ' הלכה כרשב"ג ולאו מטעמי', ומסיק דאלו רשב"ג ס"ל ירוש' הבעל דאורית' ורב סבר ירוש' הבעל דרבנן וחכמי' עשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ומי' אי סבר רב כתו' דרבנן ניח', דאע"ג דלענין ירושה דרבנן סבר רב תנאו בטל, בשאר מילי דרבנן כגון כתו' היה מודה דתנאו קים, דע"כ צריך לחלק בין ירושה לשאר דברים רב גופיה מודה דרישא דהכותב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפי' הרי זה אינו אוכל פי' בחיה ואיכא מאן דפליג אע"ג דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ועו' דאם אית' דפליג רב נמי גבי פי' א"כ רב דאמ' כמאן דהא בין ר"מ דאמ' כל המתנה על מה שכתו' בתורה תנאו בטל הא דרבנן קים, ור' יהודה או' אע"ג דאמ' בדרבנן תנאי בטל ה"מ דוק' גבי כתו' אבל גבי נכסי מלוג לא כדמפ' בריש אע"פ [לקמן נ"ו ע"ב] לכל יש כתו' ולא לכל יש פי', ומי' קי"ל כר' יהו' דאמ' דברים שבממון תנאי קים כמו שפסק ר"ח ובה"ג, אלא ודאי שאני ירוש' דאינו יכול להתנות דכיון שהירושה נופלת לפניו אין יכול להתנות להוציא הממון מידו, ובהא עבדו רבנן חזוק, אבל בכתו' סבר רב דלא עשו חזוק שלא יוכל להתנות כדי להעמיד הממון בידו, ובפי' נמי יכול להתנות להעמידם ביד האשה בחזקת' דהא אוקי בריש הכותב [לקמן פ"ג ע"א] בכותב לה ועודה ארוס', ומי' מצי' למי' דלא עשו חזוק אלא בדבר שיש לו דומיא דאורית' כגון ירושה דאיכא ירוש' דאורית', אבל ליכא דכותיהו בדאורית' לא עבדו רבנ' חזוק, כדא' בראע"פ לכל יש כתו' ולא לכל יש פי', דאין לך אשה שאין לה נכסי צ"ב שכיח' ולא פליגי רבנ' בירוש' דכולהו אין יכול להתנות, אבל פי' דלא שכיחי דטובא איכא נשי דלית להו נכסי מלוג הלכך לא עשו חזוק.
הואיל ותקנת חכמי'. תי' מהא דאמ' פ' הניזקי' [גיטין מ"ח ע"ב] דסבר ר"מ כתו' אשה משום חינא בבינונית דמן התורה היא, ושמעי' ליה לר"מ בפ' אע"פ [לקמן נ"ו ע"ב] דכל הפוחת דקסבר כתו' אשה דאורית', וכיון דמן התורה היא דינה בעדית, דהא מהיכא ילפי' לה מאונס ומפתה, ואונס ומפתה דינם בעדית כדנפק' לן בד' אבות נזיקי' [ב"ק ה' ע"א] כלן כאבות לשלם ממיטב אתיא נתינה תחת ישלם, וכיון דדינה בעדית למה הפסידה דינה, וע"ק כיון דמנזקי' יליף אמאי לא גביא ממטלטלי היכא דאית ליה קרקע, ולא שמעי' מאן דאית ליה כתו' אשה ממטלטלי אלא ר"מ כדמוכח פ' האו' בקדושי' [ס"ה ע"ב] גבי זו אשתי וזו חבילתי דאמ' גובה כתו' מן החבילה וקאר"מ היא דאמ' מטלטלי משעבדו לכתו', מכלל דלכ"ע לא גביא ממטלטלי אע"ג דלית לה מהיכא לאשתלומי, וכן בנדרים פ' ר' אליעזר [ס"ה ע"ב] אפי' אם מוכר שער ראשו אתה נותן לה כתו' ומוקי לה כר"מ אבל לכ"ע אפי' לית ליה לא צריך למכור מטלטלי, ואמאי למאן דאי' ליה כתו' דאו' הוי דינה ממטלטלי כמו נזיקי' שאם אין לו קרקע לא יפסי' בכך, וליכא למי' למ"ד כתו' דאו' דגביא ממטלטלי, דלא משתמיט תלמודא דלא לאשמעי' בשום מקום לרשב"ג מטלטלי משתעבדי לכתו' ונר' לפ' הטעם דאינה גובה מן העדית ולא מן המטלטלין שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו לתת עדית או למכור מטלטלין, וחשו כדי שיקפצו להם בני אדם.
נותן לה ממעות קפוטקיא. תי' לר"י מה ריוח יש ליתן לה ממעו' קפוט', מ"מ אינו נותן מהם אלא שוה נ' שקלים, ואי משום דסגו טפי, מאי נ"מ מטלטלי לא משתעבדי לכתו', ואפי' למ"ד משתעבד יכול ליתן איזה מטלטלין שירצה, דכתו' ילפי' מאונס ומפתה דהוי כשאר נזקי' ואפי' סובין מצי משלם, [ואם] הינו יכולים לומ' דנ' שקלים כמו שהן עומדין בקפוט' שקלי קפוטק' ובא"י שקלי א"י הוה ניח', והוה מדמה ליה לה' סלעי' של בן דאמ' פ' יש בכור [בכורות נ' ע"א] לישדר לי מר תלת' דאוספי עליהו שדר ליה, וה"נ בקפוט' שקלים גדולים צריך ליתן מהם ומי' אין נר' דומיא דהתם שהוסיפו על המדות בכ"מ אבל אם במקום אחר עושים מד' גדולה אין נר' שבכך תשתנה מדה של תורה.
אסבוה כופרא. בתמיה פ' הלקוהו שהוציא שר"ע על בת יש' שהרי [משקר] וכי זונות חבוטי' לפניו שהוא בקי הלכך לא מהימן, והאמ' רב נחמן מהימן, מהימן ומסבי' לי כופרי, ורב נחמן דאמ' אסבוה כופרי לא לפי שלא היה מאמינו, אך האי דאמ' להלקותו לפי שחשוד על העריות, ורב אחאי משני כדס"ל מעקרא דלא מהימן, ואיירי בבחור. ל"א בניחות' ואסבוה כופרא שאע"פ שהוא נאמן חשוד על העריות מיהא הוי, והא"ר נחמן נאמן ולא אמ' להלקותו, ומשני מהימן ומסבי' ורב נחמן לא אירי במלקות, ר' אח' א' לעולם מהימן.
<h2>דף י:</h2>
בתו' אלמנה וגרושה וחלוצה. נ"ל דלרבות' נקט חלוצה, דסד"א כיון ששומרת יבם לא מחסרא כניס' שהרי יבמה יבוא עליה בע"כ, הלכך ה"א דכנשואה דמי קמ"ל.
אלמנה על שום מנה אלמ' דכתי' באורית' מא"ל. והא ליכא למי' ונפשוט מהכא דכתו' אלמנה דאו', דהא מנה בימי משה לא היה, שהרי לא הזכירה תורה אלא ככר, ומ' שאנו או' בפ"ק דבכורות [ה' ע"א] מ"ר נאמן היה ובקי בחשבונות אלא מנה של קדש כפול היה, לא שהיה מנה בימי משה אלא כמו שמנה שבימי יחזקאל היה כפול כמו כן של קדש שבימי משה היה כפול.
ותני רב יוסף אשור זו סליק'. פרש"י ומי הואי העיר בנויה בבריאת עולם דכת' [בראשית ב'] ההולך קדמת אשור. וק' ולמ"ל לאתויי הא דרב יוסף תקשי מקרא ומי הואי אשור בבריאת עולם, וכ"נ המ"ל [וכן נמי הוה מצי למיפרך] מאידך קרא דכת' [שם] הסובב את ארץ כוש ומי הואי כוש, ושמא יש לפרש דמקרא לא מצי למפרך דמצי למי' דכוש שם מחוז וכן אשור ומימות עולם היה שמה כך, מי' מ"מ לא ניח' דלא דמי למנה דהכא, דהתם אע"ג דבברי' עולם לא הויא כיון דהוי בימי משה ה"ל שפיר למכתב הכי, אבל אלמנה לא הו"ל לכתוב על שם מנה שלא נתקנו בדורו, ונר' לר' ה"פ ותני רב יוסף אשור זו סליק' פי' אינו אשור שהיה בימי משה דקי"ל דחדקל אינו הולך לקדמת אשור אותו העיר שאנו קורין אשור, אלא זו סליק' שחדקל הולך לשם, ומי הואי סליק בימי משה, וקי"ל דסליק לא נבנית בימי משה אלא דעתידה ה"נ דעתידה.
אכל תמרים אל יורה. וא"ת והא בפ' אמ' לו [כריתות י"ג ע"ב] אמ' רב הונא אמ' רב הלכה כר"א דא' אינו חיב על שאר משכרים אלא על היין בלבד וקרי רב עליה טובינא דחכימי, וי"ל דר"א אע"ג דלא מחייב אשאר משכרים מ"מ כיון דמשכר אסו' להורות, וכן מוכח שלהי אלו מומין [בכורות מ"ה ע"ב] דחשיב שכור בפסולי אדם, ופרי' שכור דאחולי מחיל עבודה בהדי מומין ה"ל למחשביה, ומשני בשאר דברים המשכרים אירי ודלא כר' יהודה, אלמ' דלמאן דלא מיחיב אשאר משכרים אתיא מתני' ואפ"ה פסול לעבודה, ואע"ג דלאחולי הוא דלא אחיל, וה"ה נמי דלא יורה.
<h2>דף יא.</h2>
אמ' רב גר קטן. תי' דה"ט דזכין לאדם שלא בפניו הוי מטעם שליחות, דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח, וכן מוכח בפ"ק דב"מ [י"ב ע"א] גבי דראה אותן רצין דאמ' התם חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות, הלכך גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו ולא מהני חצר אלא א"כ עומדת בצדו, מידי דהוה גבי מתנה דזכות הוא לה תזכה לה חצר שלא בפניה דזכין לאדם שלא בפניו, ומדאצט' טעמ' דחצר לא גרע משליחות מכלל דזכין לאדם שלא בפניו לא הוי אלא מטעם שליחות, וכיון דמטעם שליחו' היאך זכין לגוי שלא בפניו, והא קי"ל באיזהו נשך [ב"מ ע"א ע"ב] דמלוה יש' מעותיו של נכרי דאין שליחו' לגוי, ועו' אפי' ה"ל שליחות לגוי מ"מ תפוק לי דהוא קטן ואין שליחו' לקט', כדא' נמי התם קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחו' אית ליה זכיה, ולגוי משמ' דאפי' זכייה לית ליה, דהא מסי' התם קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה וגוי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה. ונר' לר' דהא דזכין לו לגוי קטן להטבילו ולמולו הינו מדרבנ', כדא' התם קטן אית ליה זכייה מדרב' אע"ג דשליחו' לית ליה, והך זכייה דקטן הויא מטעם שליחות דכשלא בפניו חשיב כיון דלא הוי בן דעת, ואע"ג דאמ' התם דגוי לית ליה זכייה הואיל ולא אתי לכלל שליחות, הכא כיון דמתגייר הא אתי לכלל שליחות, א"נ כיון דבהך זכייה נעשה יש' ה"ל כישראל גמו' לענין לזכות זכייה זו. וא"ת היכי הוי גר מדרב' וכי יש כח ביד חכמי' להפקיע דבר מן התורה בקום עבור, דהא כיון דחשבי' ליה גר שרי ליה בבת יש' וחשבי' קדושיו קדושי'. ונר' לר' דסבר ליה כמ"ד יש כח [ביד] חכמי' לעקור דבר מן התורה בקום עבור בהאשה רבה [יבמות פ"ט ע"ב]. וא"ת מהא דאמ' ר"פ ב"ס ומורה [סנהדרין ס"ח ע"ב] דבעי לאוכוחי דקטן אינו מוליד מגזל הגר דכתי' [במדבר ה'] ואם [אין] לאיש גואל, איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלין קטן אי אתה צריך לחזר אחריו, הלכך גזל שלו לכהן דאין לו יורשין, והשת' ק' היכי משתעי קרא בגר קטן הא אין לו זכייה ומן התורה אינו יכול להיות גר, ואר"י דמשכחת לה כגון שהית' מעוברת ונתגירה דמהניא טבילת' לעובר דהינו רביתי' כדאי' בהערל [יבמות ע"ח ע"א] מעוברת שנתגירה בנה א"צ טבילה מן התורה שהרי יש' גמור הוא בהאי. ובפ' ב"ס [סנהדרין שם] אבעיא ליה לריב"א היכי משכחת לה גזל הגר מאין בא לו ממון הא אין לו זכייה, ונר' לר' דלא הוה ק' מידי דמצי' לאשכוחי כגון שהיה אביו גוי ואח"כ נתגייר דמן התורה גוי יורש אביו, אי נמי דאע"ג דלית ליה זכייה מעשה ידיו מיהא שלו הוי, ולפי מה שפי' שנתגירה אמו כשהית' מעוברת ממנו ניחא דאית ליה זכייה שירש את אמו, ויורשי' אין לו שאינו מוליד, ואחיו מן הגר ואמו אינן יורשי'. מי' ק' דא"כ מאי פריך הכא מאי קמ"ל, טובא קמ"ל דזכין לו מדרבנ' לעקור דבר מן התורה, ושמא דה"מ לשנויי הכי וחד מתרי טעמי נקט. ואי ל"ג התם בב"מ נהי דשליחות לגוי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן, אי ל"ג מדרבנן ניח' דמצי למי' דאית ליה זכייה מן התורה, וגוי קטן כיון דבא להתגייר כיש' קטן חשבי' ליה וזכין שלא בפניו, ואע"ג דהך זכייה שלא בפניו הוי מטעם שליחות כדפ' ואין שליחות לקטן מן התו', ה"מ לדבר שיש בו קצת חובה כגון (לדבר) להפריש תרומה דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת, או שמא היה רוצה (להערים) [להעדיף], אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות.
מ"ד גוי בהפקרא. ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"מ בפ"ק דגטין [י"ג ע"א] ולית להו ה"ט דניח' ליה בהפקרא, ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקרא.
אבל קטן זכות הוא לו. והא דאמ' בפ"ק דגטין [י"ג ע"א] האו' תנו גט זה לאשתי ושטר [שחרור זה לעבדי] ורצה לחזור חוזר דר"מ, לא מצי' לאוקומי בעבד קטן דלר"מ היינו בעבד גדול משום דחוב הוא לו דניח' בהפקרא, וגבי קטן אמ' הכא דלא ניח' ליה בהפקרא כיון דלא טעם טעמ' דאסו', והלכך צ"ל דאירי בעבד גדול, א"נ בעבד קטן של כהן מצי אירי דהתם חוב הוא שיצא מתחתיו לפי שמפסידו בתרומה. מי' נ' שלפי שאמרנו שקטן אין לו זכייה מן התורה אלא מדרבנן אין דוחק להעמידה בעבד גדול, דבלאו הכי [לא] מצי אירי בקטן דתו אין לו שליחות ואין זכין לו, ואע"ג דלגבי גר תקינו ליה רבנן זכייה, הינו דוק' גבי גר אבל גבי עבד לא חישי' דישחררו כיון דחיב במצות כאשה, ועו' נר' לפי שהמשחרר את עבדו עובר בעשה.
לכי גדלה. וא"ת והלא היא כבר גדולה שהיא נערה שיש לה קנס, ומפר"ת דה"פ לכי גדלה קימי'. כיון שהגדילה שעה א'. נלר"י כיון שהגדילה שעה אחת וקימ' שוב שום מעשה יהדות, דאי הגדילה שעה א' דוק' א"כ מהי יכולה למחות האיך תכוין השעה, אלא ודאי ה"פ הגדילה ולא עשת' מעשה יהדות משהגדילה יכולה למחות, אבל הגדילה שעה א' ולא מיחת' שנהגה מנהג יהדות שוב אינה יכולה למחות, והשת' לפ"ז לא תיקשי מאי דק"ל הא כבר נערה היא וכבר גדלה, שיש לפ' לכי גדלה ונהגה מנהג יהדות.
אביי לא אמ' כרבא ה"ט שלא יהא חוטא נשכר. ורבא משמ' דלית ליה ה"ט, וק' מדא' פ"ד וה' [ב"ק ל"ח ע"ב] דקסבר ר"מ כותים גירי אמת הן וקנס הוא דקנסו בממונם לענין שור של יש' שנגח שור של כותי פטו' כדי שלא יטמעו בהן, ופריך מהא דאלו נערות ואס"ד קנס ר"מ בממונם ה"נ לקנוס שלא יהא לה קנס, ומשני דהכא לא בעי למקנס שלא יהא ח"נ [חוטא נשכר], והשת' ק' רבא דלית ליה ה"ט מאי הוה משני התם, וי"ל דרבא ס"ל התם טעמ' דכדי שלא יהא ח"נ, דכיון דבדין הוא דיש לה[ן] קנס דגירי אמת הן, ולית לן למקנסי' כיון דאיכא למי' טעמ' דשלא יהא ח"נ, אבל הכא ס"ל לרבא דכיון דאינו בדין שניתן לה קנס שהרי גויה תהיה אם תמחה, משו' שלא יהא ח"נ אין לנו ליתן ממון שלא כדין דתיזל ותיכול בגיותה.
<h2>דף יא:</h2>
ושמואל אמ' אין מוכת עץ בבשר. כשלא השיר בתולים, דאי השיר אמאי יש לה להיות פחותה ממ"ע, אלא בלא השיר מירי, והינו דקא' אין מוכת עץ דאי השיר בתו' בעולה גמו' היא ולא מוכת עץ, ואי לא השיר בתולים לא מידי עביד ואפי' מ"ע אינה.
לר"מ בין הכיר לרבנן. ומתני' ר"מ, וא"ת אמאי לא קאמ' לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר מנה ותיתי מתני' ד"ה. י"ל דלא ניח' למי' הכי לרבנן כיון דמדמו לבעולה הויא לה ככנוסה בחזקת בתו' ונמצאת בעולה, וס"ל דאין לה כלום, ולבסוף במסקנא דקאי הכי דלרבנן בין הכיר בין לא הכיר מנה, איכא למי' טעמ' אע"ג דמדמו לה לבעולה ה"מ לענין מנה, אבל מקח טעות אינו כמו בעולה לפי שאינו מקפיד כ"כ במ"ע שיהא מקח טעות.
הדר ביה רבא מההיא. אבל מהך ליכא למי' דהדר בה דמקח טעות משמ' לגמרי. וא"ת מי דחקו לחזור ממ"ש לרבנן לא הכיר בה לא כלום, נוקים ברית' כר"מ ונאמ' שחזר ממ"ש (לרבנן) [לר"מ] לא הכיר בה ר', אלא נפ' לא הכיר בה מנה. וי"ל דהא לא מצי למי' דכיון דר"מ מדמה לה לבוגרת ובהכיר בה אית ליה ר', מאיזה טעם לא יהא לה אלא מנה, אי חשיב מקח טעות לא יהא לה כלום, ואי לא הוי מקח טעות למה לא יהא לה ר', וכי לבוגרת פוחתין לה מכתובתה.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' רבא. נר' דהכא גר' רבה, דאלו רבא אירי לעיל על רב חייא בר אבין וקא' דמקח טעו' לגמ' משמ' ולית לה כלל וה"ק דאית ליה מנה, והא ליכא למי' דברית' קמפרש ופליגא אמתני', דא"כ לעיל מאי דוחקי' למי' דהדר ביה, לישני אע"ג דמקח טעו' לגמ' משמ' ברית' פליגא, והא ליכא למימר דכל כמה דמצי לשנויי ברית' ומתני' משני לה, מ"מ קשו אהדדי דהא האי דיוק' איכא למעבדי' נמי אמתני' כדמפ' ואזיל אמתני' דבתו' אלמנה, אלא ודאי נר' גר' בההוא רבא והאי רבה, ורבה הוה מפ' מקח טעות דמתני' ממאתים כרב חייא בר אבין, ורבא דמפ' דמקח טעות ולית ליה כלל ס"ל כתרוצא דמר בר רב אשי.
זאת או' כנסה. ודקתני שהרי כנסה ראשו', הכי משמ' ליה אין לשני טענת בתו' לחסרה אותו מנה, דלא מהניא טענת בתו' אלא ממנה דבתו' כפריב"ם.
שאני הכא שהרי כנסה ראשון. ואדעת' דהכי שלא תהא בתולה, ואע"פ שהעדים מעידים עליה לא היה סומך עליה' מאחר שהיו נשואין, אלא סובר שלהשביחה אומ' כך.
וניחו' שמא תחתיו זינתה. אין לומ' שמק' אמאי אינו יכול לטעון טענת בתו' לאוס' עליו, ניחוש שמא תחתיו זינת' ותהא אסו' לו, כגון באשת כהן דליכא אלא חדא ספיק' ספק תחתיו ספק לא תחתיו, דהא מצי לשנויי אינו יכול לטעון טענת בתו' הינו להפסי' מכתו' לכל הפחות ממנה אחד, דאיכא ס"ס ספק תחתיו ספק לא תחתיו, ואת"ל תחתיו אימ' באונס, וזה אינו דוחק, דלעיל [ט' ע"ב] נמי מפ' הכי אינו יכול לטעון טענת בתו' לענין כתו', דקא' אי לאוס' עליו ביהודה אמאי לא אלא לאו להפסי' מכתו' קאמ', אלמ' דאינו יכול לטעון טענת בתו' לענין כתו' לחוד קאי, ומה שפרש"י וניחוש שמא תחתיו זינת' ונפסידנה כתו' שאם לא כך ימנע לבוא לב"ד ולא יבוא לידי ברור, דבר תי' הוא, וכי בשביל חששת שמא יתברר נפסידנה כתו' שלא כדין דאיכא ס"ס דאשת כהן נמי באונס לא מפסדא כתו', והא ליכא למי' שבס"ס נמי מפסדי' לה כתו' כמו שהוכחתי לעיל מההיא משארסתני נאנסתי. ונר' לר' לפ' דפריך ארב אשי דכיון דבעלמ' אית ליה דמפסי' כתו' והכא יש לה לפי שכנס' ראשו', א"כ יכול לבוא לידי אסו' שזה האיש יסבור מפני מה אינה מפסדת כתו' הלא במקום אחר כנס' בחזק' בתו' אין לה כלום וזו יש לה, לפי שנשאת לאחר מוחזקת שנבעלה מן הראשו' ואדעת כן ר"ל שנשאתיה א"כ מחזקי' אותה שנבעלה מבעל ראשו' א"כ בחנם אטרח לב"ד לשאול אם היא אסו' שהרי ודאי לא יאסרוה כיון דמבעל הראשון נבעלה, והלכך יסבור שהיא מות' לו אם יהא לה כתו', והיא אסו' לו באשת כהן והיה לנו להפסידה כתו' כדי שיבוא לב"ד ולא יטעה לו' מותרת היא לו, וכדי להפרישם מאסו' היה לנו לתקן שלא יהא לה, ואפי' באשת יש' משום גזי' דכהן שיראה שלא תאבד כתו' יסבור אף בשלו כן, אבל לרבה לא פריך מידי כיון דבעלמ' נמי יש לה מ"ה לא יניח לילך לב"ד לשאל אם היא אסו' כמו שהוא רגיל במקום אחר שיש לה כתו' כי הכא דליכא למטעי בכה"ג.
כגון שקדש ובעל לאלתר. וכן נמי צריך להעמיד שקדשה הראשון וכנס לאלתר ומת מיד, א"נ עדים מעידים שלא זינת' בנתים דאי לאו הכי איכא למיחש שמא זינת' תחת הראשון ונבעלה לפסו' לה ונפסלה לכהונה, והכי אמ' בס"פ ד' אחי' [יבמות ל"ה ע"א] אשת יש' שנאנסה אסו' לכהונה, לליש' דפ' הע"י [שם נ"ו ע"ב] דאפי' באונס מקריא זונה, ולאידך ליש' דבאונס לא מקריא זונה אפ"ה מיפסלא משום טומאה כדאי' התם.
תני כל שלא מושמש. פי' ריב"א דלית ליה חזק' א"א טורח בסעודה ומפסידה, ור"ת מפ' דכיון דלא עשו המנהג י"ל שהוא בקש וחיזר בכל צדדין שיכול עד שבטלה ואע"פ שאין אנו יודעים יש לנו לומ' שעל ידו היה ורמאי הוא ואין לנו לסמוך בו אחזקה.
ב' תקנות הוו. וליכא למי' דסגי בחדא תקנה ומתני' קודם תקנה וברית' לאחר תקנה שתקנו לאלמנה ר', הא לאו מילת' היא דהא חזי' השת' דלית להן מאתן, והא ליכא למי' דסגי דנימ' דמעקרא תקינו מאתן לאלמנ' כהנים כשתקינו לבתו' יש' מאתן, וחזו דקמפרשן ותקינו מנה, דאינו נר' לתקן לאלמנה תוס' עד שיראו צורך כדי שלא יפרשו מהן, והלכך לא תקינו עד דחזו דמזלזלי בהו.
<h2>דף יב:</h2>
כיון דחזו דקמזלזלי. פרש"י שהיתה קלה בעיניה' להוציאה לפי שהיתה כתו' מועטת, וק' דמעקרא אמאי לא הית' קלה בעיניו כיון דמנה חשיב דבר מועט. ונר' לפ' דקמזלזלי בהו שמקצת בני אדם נמנעו מלישאם לפי שזלות בעיניהם שאין להם כתו' אלא רביע מה שיש לבתו' יש', ותקינו להו מאתן, כיון דחזו דפרשי מיניהו לגמ' שקודם היו קופצין על בתו' יש' ולא היה שום אדם קופץ עליהן, אהדרוהו למילתיהו, ופי' מזלזלי ופרשי מיניהו חד הוא, רק שפרשי הינו לגמרי.
ב"ד של כהנים היו גובין. ואע"פ שלא כת' בלשון תוס' אלא כתבו' ת' דחזו ליכי, וס"ד דלא תגבה דלאו מילת' היא דלא חזו ליכי ולשם תו' לא אמ' מידי לא תגבה, קמ"ל דמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהנים ובמשפחו' מיוחסו' דשייך ביה למי' שפי' דחזו ליכי ואפי' לא כת' לה כתו' גובה ת', דתנאי ב"ד הוא לת' כמו לבנות יש' ר' דתקנה גמו' היא.
היא או' משארסתני. בשלהי המניח [ב"ק ל"ה ע"ב] דייק דלא כי משמ' טענת ברי, וק' דהכא הוי טענת שמא, דבריא ליכא למי' שא"כ סבר וקביל, ואיכא למי' דכיון דליכא למטעי במידי אינו מקפיד התנא לשנות לא כי בטענת שמא, אבל התם איכא למטעי ואם אית' דלא הוה בבריא לא ה"ל למיתני לא כי.
והלה או' איני יודע. הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו לכ"ע חיב כדתני' בהגוזל ב' [ב"ק קי"ח ע"א], אלא באיני יודע אם הלויתני אם הפקדת אצלי הוא דפליגי, וכגון דקתבע ליה, והא דתנן התם א"ל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם מוקי לה התם כגון דלא קתבע ליה, והא דקתני רישא גזלתיך הלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חיב ומוקי לה בבא לצאת ידי שמים, ומשמ' אי הוה תבע ליה היה חיב מן הדין לכ"ע.
רב הונא ורב יהו' אמ' חיב. תי' הא בריש פ' הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] אמ' ר' יהו' זו דברי סומכוס אבל חכ"א זה כלל בדין המע"ה, ומסיק אפי' ניזק או' בריא ומזיק או' שמא, וכ"ת דהוא אליבא דסומכוס דכיון דשמא ושמא חולקי' כי אמ' בריא מהני ליטול גם החצי האחר, והתם אליבא דרבנן, לא היא חדא דסוגיא דהתם מוכח' דכרבנן ס"ל מדק' זה כלל בדין א"נ לכי הא דאתמ' המוכר שור לחברו, ועו' דבפ' השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] תנן המשאיל או' שאולה מתה והלה או' איני יודע חיב, ואמ' בגמ' לימ' תיובת' דרב נחמן, ומאי תיובת' לימ' הא מני סומכוס ואיהו דאמ' כרבנן, דכסומכוס לא מצי סבר דאפי' בשמא ושמא סבר דחולקי', ואפי' לרב יהודה צריך לאוקומ' כסומכוס דהא רבנן הוא דאמ' פטו', אבל אי אמ' דרב יהו' ורב נחמן פליגי אליבא דרבנ' וסומכוס סבר לעולם חולקי' אפי' בריא ושמא אז פריך שפי' דכסומכוס ליכא לאוקומי דאפי' בריא ושמא אמ' סומ' דחולקי', ומתני' קתני חיב, אלא ודאי רבנן היא וקתני ברי עדיף והשת' הוי תיובת' דרב נחמן, ודוחק לו' הא דידיה והא דרביה. ותי' ר"י דהתם הוא דטעין ניזק ברי שסבור שלא יכחישנו מזיק לפי שלא היה בשעת נגיחה וגם המזיק כדין הוא מסופק שאין לו לידע מ"ה לאו ברי עדיף, אבל הכא כשהוא טוען ברי, הוא יודע שאם הוא משקר יכחישנו וגם זה בטוען שמא איני יודע והיטב הי"ל לידע מן הדין וניכרין דברי אמת הלכך ברי עדיף. וא"ת היכי בעי למי' לקמ' הא דרב יהו' דשמואל היא, הא ברי ושמא דהתם כעין ניזק או' בריא שאינה יריאה לומ' משארסתני נאנסתי ומודה רב יהו' בהא דלא אמ' בריא עדיף, ומהא דתנן ביש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"א] זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואם נפלו לו נכסים במקום אחר ירשו אחיו עמו, ומוקי לה כגון דאמ' לא ידעי' אי אחוה אי לא, והיכי דייק מינה התם מנה לי בידך והלה או' איני יודע פטו', וק"ל לרב יהו', לימ' בההיא אפי' רב יהו' מודה דכי קא' זה אחי יודע הוא שלא יוכלו אחיו להכחישו, ובפ' הבית והעליה [ב"מ קט"ז ע"ב] אם היה א' מכיר אבניו נוטלן דמירי כגון דאמ' אידך איני יודע, ופריך לימ' תהוי תיובת' דרב נחמן, והל"ל וליטעמיך לרב יהו' מי ניחא. וי"ל דכל הנך מקומו' דחי להו שפיר ובכמה דוכתי דמ"ל ולטעמיך ולא אמ', א"נ סוגיא דידן סובר להכי נקט זה כלל גדול בדין לכי הא דאתמ' ופליג אלישנא קמ' דאפי' ניזק או' ברי ומזיק שמא.
אלא דאיכא למי' מגו. ק"ל והא בהא דמוכת [עץ] ליכא מגו כדא' בסמוך, ק' דמ"מ אכתי לימ' הא דרב יהו' דשמואל היא דממשנת השואל [ב"מ צ"ז ע"א] דקתני חיב, ופריך התם לרב נחמן דאמ' פטור ומשני כגון שיש עסק שבו' ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ורב ושמואל לית להו הך סברא בפ' הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א] אלא אמ' חזרה שבו' לסיני, א"כ הוו אמ' מתני' דהשואל תיובת' דרב נחמן אלמ' כרב יהו' ס"ל.
<h2>דף יג.</h2>
רב (יוסי) [אסי] אמ' נבעלה. [אבל נסתרה] אפי' ר' יהושע מודה דנאמנת במגו דאי בעי אמ' לא [נבעלתי]. וא"ת והא ר' יהושע לית ליה מגו גבי משארסתני נאנסתי, וי"ל דשאני מגו דהתם דאינו מגו גמור דאפי' כי קא' מ"ע אני אינה נאמנת לר' יהושע כדת' במת', והא דחשיב ליה לעיל מגו לפי שהיא טענה מעולה ונאה ממאי דק' משארסתני, אבל האי מגו גמו', דאי אמ' לא נבעלתי נאמנת.
חדא להכשי' בה [וכו'. לדברי המכשיר בה פוסל בבתה]. ומעוברת דקתני במתני' ליש' מעליא נקט.
ואין אוס' על היחו'. וא"ת והא דא' בשלהי דנדרים [צ"א ע"ב] ההוא נואף דעיל לגבי הא אתתא אמ' רבא ניח' ליה דליכול ולימות, הא לאו הכי משמ' דנאס', וצ"ל דנואף שאני.
מעלה עשו ביוחסי'. לכאורה משמ' דה"ק דהאי אין אוס' על היחוד הינו א"א שנתיחד', אבל יוחסי' פנויה להשיאה לכהונה עשו מעלה, וא"א לומ' כן דהא פ' י' יוחסין [קידושין פ"א ע"א] מסקי' אמילתי' דרב א"ר אסי לא אמ' רב אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דא"א לא אתה מוציא לעז על בניה, אלמ' מלקי' על היחוד מירי בפנויה וה"ה אין אוס' על היחוד, ואפי' למר זוטרא דאלקי ומכריז, מיהו בהא מודה דבפנויה נמי אירי. ואר"ת דמלקין על היחוד מירי בפנויה ואין אוס' על היחוד לא מירי אלא בא"א, ומי' ע"ק דפריך אלא הא דאמ' רב מלקי' ואין אוס' על היחוד דלא כר' יהושע, אדרבה ה"ל למפרך מהא דקי"ל בכוליה תלמודא וכמה משניות דאין האשה נאס' על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה. וי"ל דה"פ מעלה עשו ביוחסי' לאסור היכא דאמ' לכשר נבעלתי דמודה מיהת דנבעלה דלא מהימנינן לה במגו, אבל אי אמ' לא נבעלתי בהא לא עשו מעלה לאסו' ביוחסין ובהכי מירי רב.
<h2>דף יג:</h2>
מאי קא"ל. ברישא הל"ל מאי קמהדרי ליה, ומי' י"ל דה"פ מאי קא"ל דמהדרי ליה רוב גוים פרוצות בעריות, פי' מה אמ' להם שהוזקקו להשיבו כך שאין תשובה זו שיכא לענות על מה שאמ' להם.
הקא"ל השבתנו. וה"פ דברית' מה הפרש בין זו לזו בין שבויה למדברת לזו שיש לה עדים, פי' לדידן ניח' דאית לן אשה מזנה בודקת ומזנה, אלא אפי' לדבריך דלית לך הך סברא יש הפרש דשבויה יש לה עדים ואין לה מגו אבל זו אין לה עדים ויש לה מגו, א"ל אף למעוברת שאתם חולקי' עלי יש לה עדים שהרי כריס' בין שיניה, אמ' השבתנו על המעוברת תשובה נצחת לפי דבריך דלית לך אשה בודקת ומזנה, ולפי דברינו לא ק' מידי, מה תשיבנו על המדברת אפי' לדבריך במדברת מיהא אודי לן דנאמנת מחמת מגו, א"ל מדברת הינו שבויה וכמו ששבויה אינה נאמנת לומ' לא נבעלתי כך מדברת ואין כאן מגו, א"ל שאני שבויה דרוב, דדין הוא בשבויה דלא מהימנא לומ' לא נבעלה משום דרוב גוים פרוצים בעריות, א"ל אף מדברת דין הוא שלא תיאמן לומ' לא נבעלה דכיון דאסתתר אין אפטרופוס לעריות, ומי' לפי' זה מה שפ"ל דלר' יהושע נאמנת לומ' לא נבעלתי מפ' לנו ר' כאן בדוחק אמ' להן מדברת הינו שבויה, דכמו ששבויה בחזקת בעולה כך מדברת סתמ' בחזק' בעולה, ואע"ג דאי אמ' לא נבעלה מהימן אין זה מגו לפי שהיא יראה לומ' לא נבעלתי לפי שיודעין בה שהיא משקרת לנו, א"ל שאני שבויה דין הוא שתהא בחזקת בעולה דאת גופך הא מודית לן דרוב גוים פרוצות, א"ל אף שבויה אין אפוט' לעריות לכל הפחו' לענין זה יש להועיל דלא חשבי' מגו דאי בעיא אמ' לא נבעלתי, לפי שיראה לומ' כן כדפי'.
מסיע ליה לר' יהושע. הק' ר"ת אכתי תיפוק לי דהכא רוב פסו' והכא כל פסו', ותי' דרוב ככל, וא"ת אכתי במדברת דלאו כל אלא רוב וכה"ג איכא למי' סמוך מיעוט' אחזק' ואתרע ליה רובא, ובשבויה דאיכא כל פסו' לא שייך למי' הכי, דהא משמ' בריש פרק בתרא דיבמות [קי"ט ע"א] דאי' ליה לר' יהושע סמוך מיעוט' לחזק' דתנן האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמ' לה מת בעליך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, ומפ' בגמ' לא תתיבם משום דרוב נשים מתעברות ויולדות, ולא תנשא משום דאיכא חזקה ליבום בשעה שהלך בעלה למ"ה שלא היה לה בן, וסמוך מיעוט' לחזק' וה"ל פלגא ופלגא, וקתני סיפא היתה לה חמות אינה חוששת יצת' מליאה חוששת ר' יהושע או' אינה חוששת, משמ' דבריש' מודה ר' יהושע מדלא פליג כמו בסיפא, מי' לאו פירכא חדא דסמוך מיעוט' לחזק' אינו מגרע את הרוב להחשיבו כמיעוט אלא דהוי כפלגא ופלגא, א"כ שפי' קא"ר יהושע דכיון דהוי פלגא דין הוא שתאס' מספק, ואע"ג דאמ' בס"פ י' יוחסי' [קידושין פ' ע"א] גבי רוב תינוקו' מטפחי' סמוך מיעוט' אחזק' ואתרע ליה רובה ונחשוב הרוב כמיעוט, טומאה וטהרה שאני כעין שמצינו בחולין פ' כסוי [פ"ו ע"ב] אמ' ספק טומאה לטהר יאמ' ספק אסו' להתיר, ועו' דמוכח פ' הלוקח [בכורות כ' ע"ב] דלית ליה לר' יהושע סמוך מיעוט' לחזק' דהא ס"ל חלב פוט', ואמאי נימ' אע"ג דרוב אינן חולבות אלא א"כ יולדות מ"מ סמוך מיעוט' דחולבות אע"פ שאינן יולדות לחזקת שהיא לא ילדה ואתרע ליה רובא ולהוי בכור מספק, אלא ודאי לית ליה, וההיא דיבמות דמשמ' דאית ליה דרובא דתלי במעשה שאני, דההוא רובא דיבמות דרוב נשים מתעברות ויולדות תלי במעשה דבעילה, וחלוק זה מצי' בבכורו' [כ' ע"א], וא"ת והיכי מצי למי' ר' יהושע [סובר] סמוך מיעוט' לחזקה והא [במיעוט] גרידא חייש דס"ל התם בבכו[רות] דעז בת שנתה אינו ודאי לכהן משום דסבר דמטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה וחיישי' שמא טינפה וטינוף פוט', ואע"ג דהויא בחזקת שלא ילדה ורוב בהמות אינם מטונפות כדמפ' התם אפ"ה חיישי' למיעוט דמטנפות, ואפי' לר"מ למיעוט דמיעוט כי האי לא חייש כדמשמ' בהדיא ביבמות [קי"ט ע"ב] דחשיב ליה כמיעוט דמיעוט, כיון דרוב מסייע לחזקה. ותי' ר"י דשאני התם דאינה רוב שמסייע למיעוט דמטנפות, דמה שהיתה תוך שנתה בת הכי שהיתה יכולה להתעבר אין לנו לומ' דנתעברה משום דרוב מתעברות. ועי"ל דהתם במיעוט מטנפות... ממונא אחזק' דבממונא לא... רב נ"ל דליכא הכא כיון דאין... לומ' קים לי שאני מן הרוב... רובא שמצריכו להקריבו ל... חזק' דממונא בדמי לאסו' ול.0...
מכשיר אפי' ברוב פסו'. בי' יוחסי' [קידושין ע"ד ע"א] תנן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ומפ' בגמ' שבודקי' את אמו ואו' לכשר נבעלתי וכשר, כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא דתנן היתה מעוברת, וק' התם מאי קפריך אטו משום דקא' ר"ג לא יאמרנה אבא שאול, ופ"ה התם דפריך תנינא משום דהל"ל וכן אמ' אבא שאול, ומשני דאבא שאול עדיפ' מדר"ג, דאי מהתם ה"א דרוב כשרים אצלה, והשת' תי' והא הכא דיקי' מברית' דאפי' ברוב פסו' מכשיר ר"ג. וי"ל דאע"ג דאיכא למידק מתוך הברית' מיהו ממתני' אין לדקדק, ואבא שאול לא קאי אברית' אלא אמתני', והא דמשני התם לעיל מינה דאבא שאול אתיא לאשמעי' דאכש' בבתה, ופריך הניח' למ"ד לדברי המכשי' בה פוסל בבתה אלא למ"ד מכשיר בבתה אבא שאול למאי אתא, שפי' פריך אפי' לזעירי דאמ' מאי מדברת נסתרה דאע"ג דליכא למידק מכח משנה דמאן דמכשיר בה מכשי' בבתה, מי' פשיט' דמתני' משמ' כן מדנקט מעוברת ושוב שמעי' כן.
מכשי' אף ברוב פסו'. דאשה מזנה בודקת ומזנה הלכך אפי' ברוב פסו' מכשיר.
מי ידעי' אבוה מנו. וליכא לתרוצי דתפס כדמתרץ גבי ארוס' בפ"י יוחסי' [קידושין ע"ה ע"א], דהתם רגלים לדבר יותר שהוא אביו להכי מהניא ביה תפיס', אבל לגבי איניש אחרינא לא.
מי שזרעו מיוח'. וא"ת והא גבי (אנס) [כנס] את יבמתו ונמצאת מעוברת ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לב' תניא ביבמות בהחולץ [ל"ז ע"א] ראשו' ראוי להיות כ"ג, (ואמרי) [ואמאי] והא אין זרעו מיוחס אחריו והאי פירכא פריך התם בפ' נושאין [ק' ע"ב] ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמ', כי גזור רבנן בזנות בנשואין לא גזור.
ההוא ארוס וארוסתו. והא דאמ' בי' יוחסי' [קידושין ע"ה ע"א] הבא על ארוסתו רב אמ' הולד ממזר ושמואל אמ' שתוקי, בשלא בדקו את אמו דאי בדקו אמו ק' דשמואל [אדשמואל] דהכא אמ' שמו' דנאמנת דהלכה כר"ג, והתם קאמ' אפוך ושמואל אמ' הולד ממזר, וכן משמ' דבמסקנ' קאמ' התם לעולם לא תיפוך ומפ' מאי שתוקי שבודקי' את אמו. וא"ת אכתי ק' דשמואל אדשמואל דהתם משמ' דוק' ארוסתו בבית חמיו מהניא (והכא משמ') דבא כלומ' שמודה, [והכא משמע] דאפי' בלא מודה נמי אמ' שמו' דנאמנת כר"ג. וי"ל הא דנקט בא הינו משום רבות' דרב נקטי' דאפ"ה אמ' רב הולד ממזר, א"נ התם הוא דבעי' בא משום דמירי בדימא מעלמ' כדאמ' רבא ביבמות פ' אלמנה לכ"ג [ס"ט ע"ב] מסתברא מילתי' דרב בדיימא מעלמ', והכא בדלא דיימא. ועו' דבכל הס' גר' בקדושי' ארוס' שעברה ואהא קאמ' שבודקי', אבל בבא א"צ בדיק'.
<h2>דף יד.</h2>
חדא דקא מודה. ולליש' קמא דיבמות [ס"ט ע"ב] (בלא) בלא דימא מעלמ', ולא"ד אפי' דיימא מעלמ' כיון דקא מודה בתריה דידיה שדי' ליה.
חדא דהא מודה. מצי' לפ' דמירי לענין לאוס' עליו על הארוס, וה"פ חדא דהא מודה הלכך אינה נאסרת עליו, ועו' האמ' רב יהו', לא קאמ' ועו' אפי' לא יודה דאם אינו מודה פשי' דנאסרת עליו, אלא כלו' ועו' אפי' כי ליכא טעמ' דמודה כגון לאביי דאמ' באלמנה לכ"ג [יבמות ס"ט ע"ב] מדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לגבי עלמ' אפ"ה אינה נאס' עליו משום דנאמנת כפר"י, וא"א להעמיד דבריו, דא"כ הא דאמ' אביי מדאפקר' נפש' הינו כשלא בדקו את אמו, וזה אינו דהא אפלוגת' דרב ושמואל קאי דמוקמי' בקדושי' [ע"ה ע"א] מאי שתוקי בדוקי, ולמאי דגר' בקדושי' ארוס' שעברה לא ק' מידי, דהא דאמ' התם מדאפקרה נפש' הינו היכא דלא קמודי, וא"ת אי לא מודה מאי פריך בפ"י יוחסי' [שם] אשמואל דאמ' הולד שתוקי בדוקי שבודקי' את אמו כמאן כר"ג הא אמ' חדא זימנא הלכה כר"ג, והא בברי וברי לא אמ' ר"ג, וי"ל דלא אירי התם דאמר הארוס בהדיא לאו מינהי דבהא לא מכשיר ר"ג כיון דהוי בריא וברי כדא' לק' ברפ"ב [ט"ז ע"א], אלא כגון דמת או ליתיה קמן דנישיליה, ומ"מ לישנא דבא ק', ע"כ צ"ל דהכא לא מירי לאוס' עליו אלא לענין להכשיר את הולד, והשת' הוי ועו' בפשיטו' ועו' אפי' לא יודה דאמ' לאו מינהי, והא דחשיב ליה בסמוך דיעבד לפי שלא היה יכול הולד לינשא לבת ישר' ואפי' בממזרת אסו' דמדאו' כשר הוא, דהא דיעבד הלכה כר"ג.
אלמנת עיסה. ב' הפי' שפ"ה דחוקי', דהא אמ' לק' אי זוהי אלמנת עיסה, הלשון אינו נופל על אדם א' שהוא ספק חלל אלא על משפחה או עיר שייך לשון עיסה, כדאמ' [קידושין ס"ט ע"ב] כל הארצות עיסה, ובתו' [שם פ"ה ה"ג] תניא מפני מה אמ' עיס' פסו' לכהונה מפני ספיקי חללים שנטמעו בה בזאת האלמנה הרבה ספיקי חללים, ונר' לר' דעיסה קורא המשפחה דבמשפחה זו נטמע אדם א' שהוא ספק חלל, ולהכי חשיב לק' ס"ס דבכל חד וחד מבני המשפחה יש להסתפק אם ספק חלל הוא שנטמע בהן אם לאו, ואת"ל דהוא הוא עצמו הרי ספק אם ודאי חלל אם לאו, והשת' א"ש לשון טימוע. והא דנקט בתו' ספיקי חלל (כשר) דכשנתערבו במשפחה הרבה ספיקי חלל אז מטומעין יותר ואין ניתרין. ולק' גר' אי זהו עיסה כל שנטמע בה ספק חלל ול"ג אלמ' עיסה והכי אית' בירוש', ואפי' גר' אלמ' עיסה אפש' לאוקו' ש[נטמע בה קאי אעיסה].
דר' יהושע אדר' יהושע לא ק'. לא מצי למי' כדשני', דלעיל ס"ד דמירי באו' האלמנה ברי לי בעלה כשר היה, אבל השת' דאוקימ' לה באו' שמא היכי מצי למי' בודקת וניסת הואיל ואינה טוענת ברי.
הכא חד ספיק'. במדברת ליכא ס"ס, דליכא למי' ספק נבעל' ספק לא, דהיא גופא או' שנבעלה ואין כאן אלא ספק כשר ספק פסול.
ת"ר אי זוהי אלמ' עיסה. קלר"ת לגי' הס' דגר' אי זוהי אלמ' עיס', דמשמ' מינה דכל הני דמכש' ברית' בצויח' או בשתיק' הינו לענין אלמנתו אבל בתו' פסו', דאמתני' דעדיות קימ' דקתני שכשרה לכהונה קימ' ברית', והנהו תנאי מודו דבתו פסולה כדמוכח בפ"י יוחסי' [קידושין ע"ה ע"א], הא שמעי' לר' יוסי בי' יוחסי' כל שזרעו פסול פוסל, ואמ' התם בהדיא דכולהו תנאי דהתם סבירא דאלמנת עיס' פסו' לכהונה, והכא תניא ר' יוסי אומ' שתוק ממזר כשר, שתוק חלל פסול, ומוקמי' לה כר"ש בן מנסיא דמכשיר באלמנתו, אלמ' קסבר ר' יוסי אלמ' עיסה כשרה וק' להא דקדושי', ע"כ ר"ת מוחק מספרו אלמ' וגורס אי זו היא עיס', ולענין בתו קתני, וקאי אהא דתנן בשלהי עדיות [פ"ח מ"ג] העסה נאמנת לטהר ולטמא לקרב ולרחק לאסו' ולהתיר, וה"פ נאמנת, נאמנת לטהר עצמה בצויחה או בשתיקה למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה, ומשום לטהר ולהתיר נקט ליש' דנאמנת, אע"ג דלענין לטמא ולאסור בצויח' או בשתיק' לא שייך ליש' דנאמנת, ועלה קתני בברית' אי זוהי עיס' שמטהרת בשתיקה או בצויחה אף הבת כל שאין (בהו) [בה כו'], והכי משמ' בתו' [עדיות פ"ג ה"ג] דקתני נאמנת עיסה לטהר ולטמא לרחק ולקרב לאסו' ולהתיר ובאלמ' עיסה לא נגעו, ופי' לטהר ולטמא הינו לענין ממזרות ונתינו' כדתניא בי' יוחסי' [קידושין ע"ב ע"ב] ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבוא, ותנן נמי התם [ס"ט ע"א] יכולין ממזרין ליטהר, לאסו' ולהתיר לענין עבדי שלמה, לרחק ולקרב לענין חללות כדתנן [עדיות פ"ח מ"ג] הכהנים שומעין לכם לרחק ולא לקרב ולק' [כ"ז ע"א] נמי וריחקוה בני משפחתה, ואין להק' טומאה וטהרה ס"ד כמו לק' בשלהי פ"ב [כ"ח ע"ב], דהתם כייל לכולהו פסולי' בחד לישנא והל"ל משפחה זו פסו' וזו כשרה, אבל הכא דתני כל חד וחד באפי נפשה שייך למיתני לכל חד ליש' דשייך ביה, ומי' ק"ל כיון דתנאי דהך ברית' קימ' לפ' אי זוהי עיסה דבשלהי עדיות, לר"מ דסבר דחלל בין צווח בין שותק כשר היכי מפ' הא דקתני לרחק ולקרב, ואר"י דהא דר"מ דמכשי' חלל שותק ה"מ כשאח"כ קורין אותו חלל ושואלין ממנו אם הוא חלל אם לאו וצווח, אבל אם לעולם שותק פשיט' דפסו', ומ"ה קתני נאמנת לרחק אם לעולם שותק, ולקרב אם צווח, והשת' למאי דגר"ת אי זו היא עיס' ל"ק כלל מר' יוסי א"ר יוסי, דהא דמכש' ר' יוסי בשתיק ממזר או בשתיק חלל אגוף העיסה קאי אפי' להכשי' בבת, אבל במקום שהוזכרו אלמ' עיס' להכשי' דוק' האלמ' ולא הבת כדמוכח בקדושי' [ע"ה ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
לא משום ממזרות. הא דלא חשיב עמוני ומואבי מצרי ואדומי, משום דלא פסיק' ליה עמוני ומואבי זכרים אסו' נקבות מותרו', מצרי ואדומי אינן אסו' לעולם אלא עד [ג'] דורות המפו' בקרא.
ותו רשב"א איזוהי והאמ' ריש' חלל כשר. ה"ג בכל הס' ובפר"ח, ומפ' כל שנטמע בו ספק חלל הא ודאי חלל פסו', והאמ' ריש' חלל כשר והיינו ודאי חלל, ומי' לא ניח' דמאי מק' מדברי ת"ק דלמ' פליג עליו, וגי' הקו' ופי' עקר.
ממזר צווח. תי' דהוה ל"ל ממזר צווח ושותק וחלל שותק איכא ביניהו, דבממזר שותק נמי פליג דמכשר ליה רשב"א.
אבל ממזר צווח כו'. וא"ת מנ"ל ממזר צווח דפסיל רשב"א. ואר"י מדקתני במילתי' אי זו היא עיס' כל שנטמע בה ספק חלל, דלא הוה צריך רשב"א למימ' במילתי' אלא מכירין יש' ממז' שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם דמינה שמעי' דחלל צווח כשר, כי היכי דלא הוצרך לשנות כל שנטמע בה ספק ממזר, אלא ודאי למידק דוק' חלל כשר הא ממזר צווח פסול. אבל ממזר צווח וחלל שותק בתרי גברי מירי, אבל לא כפ"ה דמשמ' דתרויהו באדם א'.
סבר מסתייה. וא"ת מה צריך לה"ט לימ' דהא דשתיק משום דאודויי קמודה, מידי דהוה אממזר שותק לתנא [קמא] דפסול משום מודה מדשתיק וה"ה חלל שותק לרשב"א פוסל מה"ט, ואע"ג דגבי ממזר שותק לית ליה דנימ' אודויי קא מודי בשתיק', ה"ט כדמפ' דהאי דשתיק סבר ממזר קלא אית ליה, אבל בחלל דלא שייך ה"ט לא. וי"ל דה"פ סבר מסתייה דלא מפקי' ליה מקהל, פי' אפי' מקהל כהונה דאע"פ שזה מחרפו וקורהו חלל אין מוציאין אותו מקהל כהונה כלל וסבור אם יצוח יכרזו עליו ויחזרו לברר הדבר ויפסלוהו, וטעם זה שייך אפי' בממזר שותק לת"ק, אבל לעולם לא נאמ' לשום תנא דשתיקותו כהודאה דמי, וכפ"ה.
כמאן אי כר"ג. וא"ת והא כי מכשר ר"ג ה"מ כשטוענת בריא כדא"ל אלים ליה בריא, ואי מירי הכא בברי' א"כ ק' הלכת' אהלכת' דלק' פסיק רב הלכת' כר' יוסי, ולעיל אמ' רב יהו' אמ' שמו' הלכת' כר"ג, ואנ"ל דפליגי, דא"כ מאי הוה מיתי לעיל אההוא עובדא דארוס וארוסתו מדאמ' רב יהו' הלכה כר"ג, והא רב פסק כר' יוסי והלכת' כרב באסורי, וגם בשמעתי' דלעיל [י"ג ע"א] פריך הלכת' אהלכת' קי"ל כרב נחמן בדיני משמ' דהלכת' כר"ג, וע"ק מאי קפריך אי כר"ג והא כי מכשר ר"ג ה"מ היכא דאיכא מגו דאי בעי אמ' לא נבעלתי, אי משום דאשה מזנה בודקת ומזנה כדפ"ל וה"ט לא שייך הכא דהא נאנסה. וי"ל דה"פ כמאן אי כר"ג ובטוענת ברי ולא ראוה נמי שנאנסה אלא היא או' כן אפי' ברוב פסו' נמי מכשר מגו דאי אמ' לא נבעלתי, ומירי נמי כגון שראוה מדברת דבלאו מדברת מאי פריך אי כר' יהושע אפי' ברוב כשרין, ומשני אמ' רב בקרנות ולעולם בלא טענ' ברי, וריב"נ בתרויהו ס"ל דכי פליגי היכא דאיכא טענת בריא אבל היכא דליכא טענת בריא ד"ה בעי' תרי רובי, והא דלא קא' לעולם דלא טענ' ברי בתרוצא משום דבאתקפת' לא קאמ' אי טענ' ברי, א"נ נוכל לפ' אפי' בברי וכר' יהושע כדפ"ה, והא דא' הלכה כר' יוסי ומסקנא בתרי רובי אבל ברוב א' לא מכשרי' לא תקשי להאי דקאמ' דהלכת' כר"ג, דה"פ בדיעבד אבל לכתח' לא כדא"ל ואת לא תעביד, ואע"ג דלעיל משמ' דרוב א' צריך להכשיר לכתחלה רב חייא בר רב אשי ס"ל דלכתח' אינו מותר עד דאיכא תרי רובי ומתני' בלכתחלה מירי, דקתני הרי זו תנשא משמ' לכתחלה ולא תקשי הלכת' אהלכת'... וממ"ק אמאי לא קאמ' כר"ג ס"ל ודיעבד והאי מכשיר אפי' ברוב פסו', אבל לכתחלה בעי רוב כשרין לשמואל.
<h2>דף טו.</h2>
אזלא איהי לגביהו. פי' לתוך ביתם אבל חוץ לביתם אפי' בתוך העיר לא חשיב כקבוע, דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב' ליה כקבוע, וכן מוכח לקמ' גבי מצא בה תנוק מושלך אזלי' בתר רובא ולא אמ' כל קבוע כיון שלא נמצא בתוך הבית, ולכך נתכוין רש"י שפי' אי עקר הבועל מביתו, וכן לגבי מציאה אמ' באלו מציאות [ב"מ כ"ד ע"א] הלכה כרשב"א ברוב גוים. ואית דפרכי מהא דאמ' בנזיר פ"ב [י"ב ע"א] האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם, ופרכי' מקן, ומסקי' אמ' לך דלא ניידי ואת אמ' לי אסור דניידי, וכ"ת ה"נ אמור בשוקא אשכח וקדש התם הדרא לניחותא, הרי משמע התם דלא שייך למי' באדם כל דפריש מרובא פריש כיון דהדר לניחות'. ולאו פירכא היא כלל דפשיט' כשאנו רואין את האדם דנייד ואינו קבוע כי הכא בשמעתי' דאזלי איהו לגבה הרי אנן סהדי דבשעה שאוס' לא הדר לקבעייהו, אלא הך בשעה שהו' רוצה לבוא על כל אשה ואש' באותה שעה אוסרת' דשמא אותן שקדש שלוחו קבועה היא.
דאזלא איהי לגביהו. והא דפריך בספ"ק דיבמות [ט"ז ע"ב] גבי גוי שקדש בזמן הזה והא כל דפריש, יש לתמוה הכא הא בעי' תרי רובי דלמ' אזלא איהי לגביהו. י"ל דה"מ כשידוע שיש פסו' בעיר, אבל סתם שאין ידוע שיש מי' השבטים בעיר אמאי אית לן לאסתפוקי במלת' כלל, ולא שייך למי' כל קבוע, מי' אם יש בעולם עו' מי' השבטים ואינה ידועה לא ידענא אמאי לא נסתפק בכל עירות דלמ' הינו הך דכל קבוע.
פרט לזורק אבן. ק"ל לר"ש דמוקי לה לדרשא אחרינא בפ' הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"א] מדאורית' מנ"ל, ונר' דנפק' ליה מוקם עליו.
א"נ פלגא ופלגא. תי' לר' אליבא דמאן מסיק הכי, אי אליבא דמ"ד התראת ספק לא שמי' התראה בלאו טעמ' דספק נפשו' להקל פטרי' לה מה"ט דלא שמי' התראה, אפי' ס"ל דספק' להחמיר, ואי אליבא דמ"ד שמי' התראה היכי פט' ליה הכא אם נמצא שיש' הרג הא מחיבי' ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה [מכות ט"ז ע"א] אע"ג דספק הוא, ובנותר שאמ' לו אל תותיר. וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא לידי ודאי אסור אם יותיר או יכה שניהם מ"ה שמיה התראה, אבל הכא כשזורק אבן לגוי אינו יודע שיבוא לידי אסור שאינו ידוע מי יכה.
וליוחסי' לא בעי' תרי רובי והתניא. המ"ל דשאני תנוק דלית ביה חזקה דכשרות.
<h2>דף טו:</h2>
ולרב חנן בר אבא ק' הך. השת' דס"ד דאית ליה תרי רובי דבקרונה של צפורי היה מעשה, ואפ"ה קאמ' הוראת שעה הית' שהצריכו תרי רובי, אבל לדורות בחד רוב סגי, ולפי שראו רגלים לדבר של איסור, דמסתמ' פליג על רב חייא בר רב אשי ולא כפ"ה, ולא משמ' ליה לפ' אבל בעלמ' לא מהנו אפי' תרי רובי ליוחסי'.
דמתני הא. פר"ח דמתני הא מילתי' דרב חנן לא מתני ההיא דאבל ליוחסי' [לא] אלא ס"ל דאפי' ליוחסי' מועיל רוב א', ויתכן פי' יותר מפ"ה בזה דהשת' במאי דקאמ' רב חנן הוראת שעה היתה נ"מ לדורות דקמ"ל בעלמ' בחד רוב סגי, אבל לפ"ה דמפ' דמתני הא דרב חנן לא מתני הא דבקרונה לא נ"מ מידי בפלוגת' דרב חייא ורב חנן דתרויהו מודו דבעלמ' בעי' תרי רובי, אלא דפליגי היאך היה מעשה של תנוקת, ומשמ' דרב חנן בא לאפלוגי אהא דאמ' רב חייא הלכה כר' יוסי ולומ' שאין הלכה כמותו, ומי' פ"ה נר' עקר, דלפר"ח ק' לר' דמעקרא דפריך רב ירמיה וליוחסי' לא בעי' [תרי רובי] ה"ל לשנויי דמתני הא לא מתני הא, אבל לפ"ה לא מצי לשנויי הכי דודאי כ"ע מתני דליוחסי' לא דההיא רב גופי' אמרה, ועו' למאן דמכשיר בחד רובא תקשי ליה הא דמקשי' לעיל לריב"נ דאמ' כמאן.
אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. ונר' לר' דה"ט משום דכתי' [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם, אמ' רח' עשה שלא נוכל לבוא לידי מיתת יש' בשום ענין, ואם נלך אחר הרוב יכול לבוא לידי מיתת ישראל.
אמ' רב פפא. לא מצי למי' לענין שלא להחיותו, דמאי איריא רוב גוים אפי' מחצה על מחצה נמי, דהא רב דאמ' לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין [לא] קאי ארוב ישראל ודוק' ברוב יש' אבל מחצה על מחצה לא.
להחזיר לו אבדה. המ"ל להחיותו כדק' רב, אלא רבות' נקט דאפי' אבדה מחזירין אע"פ שאם היה גוי יש בו אסור גדול כדא' בסנהדרין [ע"ו ע"ב] המחזיר אבדה לגוי עובר משום ספות הרוה, אבל להחיותו אין כ"כ עבירה דהא אמ' בגטין [ס"א ע"א] מפרנסי' עניים גוים עם עניי ישראל. ונר' דהך מסקנא אתיא אפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב, דהא דהתם הינו דוק' כשהממון הזה שאנו רוצים להוציא מידו בא לידו ברשו' בעליו, כגון מוכר שור לחברו ונמצא נגחן, אבל גבי הך מציאה שלא כדין שמא בא לידו כ"ע מודו דהולכין אחר הרוב להוציא מידו.
להחזיר לו אבדה. אבל במחצה על מחצה אין מחזי' לו דא"ל זיל איתי ראיה דיש' את ואחזיר לך. לנזקין. וכדמסי' דנגחי' תורא, ואיני יודע מה חדוש הוא הא דנקט מחצה על מחצה ישר', וה"ה דהמ"ל גוי ובנגחי' תורא דידן לתורא דידיה.
אם יש לה עדים. מירי [דאין לה] כתובה דא"כ ניחזי מאי דכתי' בה, ולא מירי למ"ד [ב"מ י"ז ע"א] הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום דלא מצי למי' פרעתי, אלא אפי' למ"ד מצי למי' פרעתי לא מהימן במגו דאי בעי אמ' פרעתי, דהוי מגו במקום עדים, דכיון שיש עדים שיצת' בהינומא אנן סהדי דבתולה הית'. ומידיק בגמ' דקאמר דאי [ליכא עדים לא] מהימנא לא הוי אליבא דר"ג... דהא איכא מגו.
<h2>דף טז.</h2>
שהפה שאס'. פ"ה זה אינו יודע שהיתה של אביו, ונר' דאפי' יודע שפי' הימני' ליה, דמ"ל לשקר הא מצי למי' לא הית' של אביך מעולם כיון שהוא מוחזק בה, הלכך כי אמ' של אביך הית' ולקחתיה ממנו נאמן, תדע מדקתני סיפא אם יש עדים שהיא של אביו מה צריך לעדים לימ' אם הוא יודע שהיא של אביו ותובעו, ועו' דאמ' בגמ' [י"ז ע"ב] וליתני שדה זו שלך היתה.
ה"נ מסתברא. פ"ה ה"נ מסתברא דר"ג מודה בה דבעל מהימן, וק' לפי' א"כ מאי קאמ' אלא אי אמ' לא אירי מאי מודה, מאי קושיא כי לא אירי ר"ג במודה אכתי א"ש הא דנקט ומודה, דה"ק דרישא ודאי פליגא דר' יהושע אדר"ג, אבל בסיפא מודה ליה. ומי' אר"י שיש לישב דשפי' פריך, דלא שייך למימ' אע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא כיון דהודאה דסיפא אינה מענין דרישא, אבל אי ברישא מודה ר"ג א"ש מודה ר' יהושע אע"ג שאין שניהם מענין א', כי היכי דתנא מילתי' דמודה ר"ג לר' יהושע קתני נמי מילת' דמודה ר' יהושע לר"ג. א"נ הואיל ואינו עונה על שום תנא שדבר סמוך לא שייך ומודה, אבל אכתי ק' מאי קא' מי סברת ר' יהושע הכא קאי אמגו קאי ואפרקי' קמא קאי, דלא הל"ל אמגו קאי דהא אפי' לדברי ה"נ מסתברא לעולם אמגו קאי ולא הל"ל אלא מי סברת הכא קאי אפרקי' [קמא] קאי, ונל"ר לפ' ה"נ מסתברא דמתני' בריא ושמא קצת כמו שהיה סובר המק', ולא שרוצה לסתור מה שתירץ אפי' תי' ר"ג, אלא לומ' דה"נ מסתברא דדמי כבריא ושמא קצת ולעולם מודה ר"ג דלאו בריא ושמא ממש הוא דקתני ומודה ר' יהושע, אא"ב אירי ר"ג במודה דמתני' דמיא ברי ושמא ואצט' למי' דמודה בה ר"ג לא הוי ברי ושמא ממש הינו דקתני ומודה ר' יהושע, דכי היכי דמודה ר"ג לר' יהושע בקמיתא דאע"ג דאיהי טענ' ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימני', הכי נמי מודה ר' יהושע לר"ג בהא ברי ושמא דשדה דמהימן על ידי טענת ברי, וס"ד השת' דטעמ' דמודה ר' יהושע משום דטעין בברי לקחתיה הימנו ואידך טעין שמא שאינו יודע אלא ע"י טענתו של זה, כעין מה שפרש"י במשנה שאינו תובעו, והינו דקא' לק' מי סברת דהכא קאי אמגו קאי ואפירקי' קמא קאי, דלמאי דפי' לא קאי אמגו.
אלא לרב אסי. אע"ג דאתותב מתני' אבעי ליה לשנויי.
התם הרי שור שחוט לפניך. גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתו' דלא מציא אמ' בתו' אני כמו בשור שחוט שאינו יכול לומ' חי הוא, ובין אמ' מ"ע אני ובין אמ' משארסתני אינה נאמנת, אבל הכא אין שור שחוט לפניך ויכול לומ' חי הוא, וכמו כן יכול לומ' לא היתה של אביך מעולם.
וכיון דרוב נשים בתולות נשאות. הא מסקנא אליבא דרב דאמ' בריש המוכר פי' [ב"ב צ"ב ע"ב] הולכין בממון אחר הרוב, ומי' קי"ל כשמואל [ואפשר] דאפי' לשמואל פריך מתוך קושית ריב"ם שהק' מ"ט בדיני נפשות דחמירי אזלי' בתר רובא אפי' ברובא דליתה קמ' כדמוכח ריש פ' ב"ס [סנהדרין ס"ט ע"א] בדיני ממונות לכ"ש, פריך בסנהדרין [ג' ע"ב] גבי רובא דאית' קמן, אלא ודאי צ"ל דרובא דפליגי בו רב ושמואל גרוע כגון ההוא דריש המוכר פי' משום דההוא גברא זבין להכא ולהכא, ואע"ג דפריך התם מרוב נשים בתולות נשאות לרב, לשמואל הוה ניח' משום דס"ד דרוב הנשאות בתולות יש לה קול מגרע לה ודמי לההיא דפליגי ביה, ומשני דרוב הנשאות יש לה קול מגרעי יותר מדאי ולא דמי ליה כלל וניח' אפי' לרב, והשת' ניח' בשמעתי' דפריך בין לרב בין לשמואל דאיכא למי' דלא הוה מסיק אדעת' דרוב הנשאות בתו' יש לה קול כלל אע"ג דבהמוכר פי' ידע לה, וההיא דגנב או קוביסטיס ורוב פרות מתעברות ויולדות ורובה לזריעה זבני [ב"ב צ"ג ע"א] כולהו רוב גרוע ננהו, ולא אזל שמואל בתר רובא היכא דאיכא חזק' דמכחשא להו.
<h2>דף טז:</h2>
הואיל ואין לה קול איתרע. תי' דתנן בשלהי פרקי' [כ"ח ע"א] אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זכור היתי בפלו' שיצת' בהינומא, ואמ' בגמ' מ"ט כיון דרוב נשים בתו' נשאות גילוי מילת' בעלמ' הוא, והשת' ההיא ה"ד אי דאית ליה קלא מה צריכי לגלויי מילת' שלהן דמשמ' דהכא נאמנות, ואי דאין לה קול א"כ אתרע ליה רובא, וכ"ת דחשבי' קול מה שהם יודעי', לא היא דהא פריך הכא סהדי שקרי ננהו, וצ"ל דליכא קול דרוב נשים בתו' נשאות עדיף מרוב הנשאות בתו' יש לה קול, ולא אתרע ליה כ"כ בשאין לה קול שלא יועיל היכא דאיכא בהדי' גלוי מילת' בעלמא.
וליחוש דלמ' מפק' עידי'. ואפי' כשיש לה עידי הינומא לא היה לו לפרוע כיון שיכול לבוא לידי הפסד שלא החזירה לו כתובתה ותוציאנו פעם אחרת ותגבה בו דבשאין לה כתובה אירי כדפי' במתני', ולא מבעיא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד אמ', דשפי' פריך, אלא אפי' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום פריך שפי', דאע"ג דלא מצי למי' פרעתי ותוכל לגבות ממנו כל שעה אפי' תחזיר לו הכתובה, מ"מ אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתו' דאכתי יוכל לבוא לידי הפסד אם תהא הכתו' בידה, דאם תתבענו בב"ד אחר לא יהיו לה כל שעה עידי הינומא ומהימן לומ' פרעתיה במגו דאי בעי [אמר] אלמנה נשאתיה, או ילך במקום שאין מכירין אותו ויאמ' לא נשאתיך מעולם או יאמ' פרעתיך הכל ונאמן במגו, וכיון שיכול לבוא לידי הפסד אין לו לפרוע.
ומשני זאת או' כותבין שובר. וא"ת היכי משמ' מהכא דכותבין שובר למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, בעלמ' אימא לך דאין כותבין שובר, והכא ה"ט דאפי' תחזיר לו הכתו' אכתי צריך הוא שובר דחישי' שמא מפק' עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עידי הינומא בב"ד אחר וגביא, דכה"ג אמ' לקמ' כיון דלא אפש' ודאי כותבין שובר. וי"ל אי לא דבעלמ' כותבין שובר אע"פ שבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר אין לפרוע עד שתחזיר לו הכתו', שהרי זקוק הוא עכשיו לשמור שוברו מן העכברים יותר כשהכתו' בידה היכא דלא יהא לה עידי הינומא כדפרי' לעיל.
זאת או' כותבין שובר. בגט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב] מפ' טעמ' משום דעבד לוה לאיש מלוה, ויש תי' דבכתו' לא שייך ה"ט, ולא בשטרי מקח דאמ' נמי בההוא פירק' דכותבין שובר גבי מי שבא ואמ' אבד שט' חובי, וצ"ע בשלהי זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב] גבי כופין אותו והולך לבית הועד דמסיק טעמ' משום דעבד לוה לאיש מלוה, אי הוי במלוה דוק' ולא במקח וכתובה.
מאי איבדה כתו' באור. וא"ת א"כ אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין וכת' לה, אפי' במקום שכותבין נמי. ותי' ר"ת דבמקום שכותבין ונשרפה חישי' שמא כת' לה כתו' אחרת, שהרי זקוק לה לכתו' כתו' אחרת. ומי' המ"ל לעולם במקום שכותבין ונשרפה אחר הגרושין.
ותו אבדה למ"ל. גר', וה"פ בשלמ' לר' אבהו דקסבר לאו הינו נשרפה כל עניני אבוד אתא לאשמועי', אלא לרב פפא דאמ' מאי איבדה נשרפה אפי' כי תאמ' נשרפה פי' דאיבדה איבדה מיהא למ"ל. ל"ג ותו דכבר פרכיה הינו נשרפה, אלא ה"ג ולטעמיך איבדה למ"ל, פי' מה צריך למיתני כל הני גווני אלא ע"כ אתה צריך לפ' כך כל איבדוהו.
אתנוסי דאיתנוס. נר' לר' כגון דאיכא מגו דאי בעיא אמ' אינו בידי, דאי לאו הכי אמאי מהימנא. ונר' כיון דהיא טוענ' ברי דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מאידך רובא מהניא תפיסת', ולא דמי לתקפו כהן [ב"מ ו' ע"ב]. וא"ת בחלוק קליות נמי תוכל לומ' דאיתנוסי אתניס ואנן לקמ' [י"ז ע"ב] אמ' ארמלת' לית לה כיסני, ות' ר"ת דדוק' בדבר שיש בו טורח יכול לומ' כך כגון חבית, אבל בחלוק קליות לא.
<h2>דף יז.</h2>
כלה כמות שהיא. אם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה, אי נמי יאמרו דבר נאה שיש בה כגון עיניה או ידיה, וב"ה סברי ישבחוה לגמ' דכשמזכירין מה יש בה לשבח מכלל שהשאר מגונה.
ישבחנו בעיניו. וא"ת לב"ש אה"נ דהתורה אמ' מדבר שקר תרחק. וי"ל דב"ש סברי דיכול לשבחו בפניו ולא קרי' ביה מדבר שקר תרחק כיון דלטובה מיכוין, ואע"ג שישבחנו בעיניו מ"מ אין להם לחכמי' להזקק ולומ' כלה נאה וחסודה כיון דאמ' תורה מדבר שקר.
טורמיסין. אנשים רקים, ב"ר [מ"א ב'] על טורמיסי' למקרב למסאנא דמטרונית' פי' אבימלך אל שרה. סרמיסי'. פר"ח מטוה המסתבך קרוי בלשון ארמית סרמיסי. סרמיטי'. כך קורין כתב מקולקל. חמיסין. לשון חטיפה. טורמיסי'. עוגה שלא הושוו פניה נקרא טורמוס.
שיטתי' לסבא. פר"ח לשון שיטה והדס אע"פ שאינו לגמ' מין א', שניהן מין ארז. וא"ת ומנ"ל שמתוך כך זכה. י"ל דבב"ר [נ"ט ד'] אמ' שהעמוד של אש נעשה כמין בד של הדס.
מכלל דשפי' עבד. ואע"פ שלא היה מלך גמור כדמשמ' באלו נאמרין [סוטה מ"א ע"א], מי' היו נוהגין בו כבוד כמו מלך גמור. והיה נר' פרש"י דאמו מישראל הוי ומלך, ומה שקורא התם חנופה משום דמדרבנן לא חזי, כדאמ' בקי' [עיי"ש ע"ו ע"ב] והא דאמ' [שם ע' ע"ב] כל דאמ' מבי חשמונאי קאתי' עבדא הוא, הינו בסתם אבל יש מהם שהיה אמם מיש' כאגריפס וגם כשרים גמו' ידועים בהם הרבה.
פרש' דרכים הואי. לא המ"ל מצוה שאני כדמשני פ' ואלו נאמרין [סוטה מ"א ע"ב] גבי אגריפס שקרא מעומד ושבחוהו חכמים ופריך בגמ' כי הכא ומשני מצוה שאני, דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו, אבל הכא כבודו עדיף מכבוד הכלה.
מבטלין ת"ת. מק' מה' דרך ארץ דא"ל על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי. וי"ל דלאו משום בטול תורה א"ל כך אלא לפי שמת מצוה היה והי"ל לקוברו במקום שהיה עומד דקנה מקומו, וכן משמ' במס' שמחות [פ"ד] דתניא מת מצוה קנה מקומו, והעובר על דברי חכמים חיב מיתה, אר"ע כך היה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי [וכו'] א"ל על כל פסיעה [וכו'].
להוצאת המתים. בכל מתים אירי, ואע"ג דאמ' בפ"ק דמגלה [ג' ע"ב] פשיט' דמת מצוה ות"ח מת מצוה עדיף דתניא מבטלין. י"ל דנקט מת מצוה אגב מילי אחריני דנקט התם במת מצוה דוק'. והא דאמ' פ' ואלו מגלחין [מו"ק כ"ז ע"ב] מת כל בני העיר אסו' בעשית מלאכה, ומוקי לה בדליכא חבורת' אבל איכא חבורת' [מותרין השאר] שנחלקו בני העיר לחברות שתעסוק כל חבורה במת שלה בפני עצמה, הינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כלן צריכין לבוא.
<h2>דף יז:</h2>
אבל מאן דמתני. בשאלתות דרב אחאי ממילא שמעי' דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו כדי מתעסקי' כדי קבורה בעלמ'. ונל"ר דלענין עשית מלאכה מבטלין כל בני העיר אפי' לא קרי ולא תני דלא מפליג בפ' ואלו מגלחי' [מו"ק כ"ז ע"ב].
אלמנה מאי. ביהודה בעי שלא היה ראיתם אלא בחלוק קליות, ולהכי בעי מאי הלא פעמים בלא חופה נמי מחלקי' קליות, ומשני לית ליה כיסני פי' היטיב היו נזהרין שלא היו מחלקי' קליות בחופה אלמנה.
וליתני מודה ר' יהושע באו' שדה זו שלך היתה. דהוי רבות' טפי דברי וברי.
שתים בחיי האב וא' בחיי הבן. ודוק' בקטן כפ"ה, אבל גדול הוי חזקה כדאמ' בח"ה [ב"ב מ"ב ע"א] אכלה בפני האב שנה בפני הבן שנה בפני הלוקח שנה הרי זו חזקה, ולמאי דפרשב"ם אפי' הגדיל בחיי האב דגדול במילי דאבוה קטן הוא, מירי כגון שהיה קטן בתחלת חזקה.
ורב הונא מתני' אתא לאשמעי'. וא"ת הא רב הונא לא אירי אלא אהא דמורידין קרוב לנכסי קטן בהמפקיד [ב"מ ל"ט ע"א]. וזה לא היינו יכולין לדקדק מן המשנה. וי"ל דלאו דוק' קאמ' הכא רב הונא אלא לרבא אליבא דרב הונא דדיק התם ש"מ מדרב הונא אין מחזיקי' בנכסי קטן קפריך הכא מאי אתיא לאשמעי', וה"פ התם לפרשב"ם מדאין מורידין קרוב משמ' אפי' יהא גדול לאחר שנה או שנתיים, דהגדיל קודם שניגמר חזק' אם יחזיק בשלו א"כ אין רגיל להכיר בשדות אביו ובשביל כך אין מחזיקי', ואפי' הגדיל פי' בחיי האב זה קאמ' מסברא דנפשיה, דאין נר' לו לחלק כיון שהתחילה החזק' בקטנות, ורש"י פי' בענין אחר התם, וא"נ לר'.
מחאה שלא בפניו. תי' אמאי נקט בכ"מ מחאה שלא בפניו לימ' חזק' שלא בפניו. וי"ל לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזק', דכשמחזיק בקרקעות של חבירו הינו מילת' דאית ליה קלא טפי ופשיט' שישמעו הבעלים שהחזיק אע"פ שהחזיק שלא בפניו והיו הבעלים יכולים למחות, אבל במחאה תלוי הטעם דכשמחה שלא בפניו הינו דבר שאין לו קול ומה יועיל לו מה שמחה, לפי' אין חזקתו חזקה כשאינו יכול לשמוע מחאתו.
<h2>דף יח.</h2>
דסתם יהודה וגליל. וא"ת והא גבי גט לא שנינו כן, דאע"ג דהמביא גט ממ"ה צריך שיאמ' ב"נ וב"נ לפי שאין עדים וכו' ממדינה למדינה בא"י לא צ"ל כדא' ברי' גטי' [ד' ע"ב] דכיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי, ואפי' בזמן שאין ב"ה קים כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. וי"ל דודאי גבי גט עדים מצוים לקימו אפי' מיהודה וגליל לפי שבעל הגט רגיל לחזר אחר קיום הגט, אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לא ישמ' לעולם מחאתו. וא"ת והא אמ' נמי התם [ו' ע"א] רב ששת מצריך (לשכונה) משכונה [לשכונה] רבא מצריך באותה שכונה, ופריך והא רבא הוא דאמ' לפי שאין עדים ומשני שאני בני מחוזא דניידי, אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. וי"ל דלא דמי, דבגט כשחתמו במחוזא על הגט והולכין להם אין רגילות שיצעקו בעיר ויאמ' חתמנו אנו על הגט, אבל במחאה כששמעו מחאתו דרך הלוכם רגילות לומ' פלו' מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בית המחזיק. עי"ל דבאותה העיר אם אין המחאה נשמעת צריך לילך ולמחות לפניו כדמוכח בח"ה [ב"ב כ"ט ע"א] דפריך מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דא"ל אי מחית באפאי הוה מזהרנא בשטרא פי' ותהוי חזק' כשמחה שלא בפניו, ומאי קושיא כ"ש דלא הויא חזקה אפי' מיהודה ליהודה כיון דלא הויא מחאה ואין לו לילך לשם, אלא ודאי באותה העיר פריך דיש לו לילך שם ולמחות, והשת' ניח' הא דגטין.
וליתני מודה. פי' בעדים הוא או' שלוה המנו, אבל לא באו עדים לפנינו עכשו דהשת' נאמן במגו, ובלא מגו אינו נאמן הואיל ומעקרא לא הימני האי בלא עדים, מה ענין זה למגו דאפי' היכא דליכא מגו מהימן למי' פרעתי דהא אפי' הודה לו בעדים דליכא מגו נאמן לומ' פרעתיך כדמוכח בשבו' הדיינין [שבועות מ"א ע"א] משום דהא הימניה.
א"צ לפרעו בעדים. וא"ת למ"ד צריך מא"ל. י"ל דפלוגת' דתנאי היא בפ' הדיינין [שבועות מ"א ע"ב] וצ"ע. ואין להק' וליתני מנה לויתי ממך ופרעתי בתוך זמני למאן דבעי למי' בפ"ק דב"ב [ה' ע"ב] מ"ל לשקר במקום חזק', א"נ אמרת לי אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלו' ופרעתיך שלא בפניהם, י"ל לפי שהיה צריך להאריך בלשונו, א"נ לא היה חיש להך פירכא דעדיפ' ליה אם יש עדים שהית' של אביו דאין מחזיקי' בנכסי קטן כדא"ל.
אי אליבא דרבנ' האמ' משיב אבדה הוי. כדמסיק דבבנו מעיז והלכך לא ה"מ למיתני אם יש עדים שלוה הימנו והוא או' האכלתיו פרס אינו נאמן, דלעולם נאמן מגו דאיבעי אמ' פרעתיו הכל דבבנו מעיז ומעיז.
וראב"י לית ליה משיב אבדה פטו'. פ"ה והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם נימ' דלא כראב"י, ויס"ג ממש כפ"ה. ול"נ לי דמשיב אבדה דפטו' הכא לאו מכח משנה הוא אלא מדאורית' הוא פטו' במגו שהיה יכול לכפור הכל, ומגו דאורית' הוא, ועו' בריש הנזקי' [גיטין נ"א ע"א] דא"ר יצחק ב' כיסין מצאת והלה או' לא מצאתי אלא א' ישבע, ופריך ולית ליה ר' יצחק המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, ומשני הוא דאמ' כראב"י דתניא ראב"י ומסיק כולה סוגיא כי הכא, והשת' אי כפ"ה ה"ל למנקט על ראב"י כההוא לישנא דנקיט על ר' יצחק, וה"ל לאקשויי בהאי ליש' וראב"י לית ליה המוציא מציאה כי היכי דקא' אר' יצחק, ועו' כיון שהק' על ר' יצחק קושיא זו מכח המשנה ותי' הוא דא' כראב"י, מה חוזר ומק' ולית ליה לראב"י אה"נ לית ליה, אבל לפי' ניח' דהתם ה"פ ס"ל כר"א בגטי' [שם ע"ב] דאמ' פעמים שאדם נשבע דהיכא שאין שום אדם תובעו סובר דנשבע אע"פ שמן התורה אינו חיב שבועה מגו דיכיל לכפור הכל, שהרי יכול להעיז פניו כיון שאין תובעין אותו, כ"ש בב' כיסין דחיב שבו' מן התורה שלא יפטור אותו מפני תקון העולם, שהרי מה טעם פט' חכמים משבו' המוצא מציאה שאם באת לחיבו שבו' לא יגביה המציאה שירא פן יזקיקוהו לשבועה, ומהאי טעמ' נמי יפטו' במנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שאם תחיבנו שבו' לא יודה כלל אלא ודאי לית ליה, והא דפריך הכא ומי לית ליה משיב אבדה פטו' מכח מגו פריך. וא"ת א"כ במסק' דפליגי אם בבנו מעיז אם לא ק' מתני' לר' יצחק, ולפ"ה ניח' דר' יצחק דאמ' דלאו בבנו מעיז פליגי אלא בשמעתי' פליגי, וי"ל דגר' התם ברוב ס' על מילתי' דר' יצחק תניא נמי הכי, ורש"י מוחקו דא"כ מה צ"ל הוא דאמ' כר"א ב"י כיון דתניא כותי', וי"ל משום דשביק מתני' ועביד כברית' הלכך קאמ' דעביד ראב"י כותי' דמשנתו קב ונקי.
אלא הכא בדרבה קמיפלגי. פ"ה לעולם בטוענו קטן ודק"ל אין נשבעין על טענת קטן ה"מ בא בכח עצמו אבל בא בטענת אביו טענה חשובה היא, וכ"ת מ"ט דרבנן דפליגי דלא מסתבר למי' דפליגי בהא דאנהו סברי לאו טענה חשובה היא אלא בדרבה קמיפלגי, ונר' שזה דחקו לפ' בטוענו קטן משום דקרי ליה טענת עצמו, וק' לר' שעיקר חסר מן הספר, ועו' דאמ' בהגוזל [ב"ק ק"ו ע"ב] בשמעתי' דהטוען טענת גנב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום, ואין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, תבעו כשהוא גדול מניין ת"ל עד האלי'ם שתהא נתינה ותביעה שוין כא', ומשמ' דה"ה דממעטי' נתינה דגדלות ותביעה בקטנות כגון שנתן לו אביו דתרויהו בעי' בגדלות, ונר' לר' דה"פ אלא לא תי' דקרי ליה טענת עצמו משום דטענת אחרים והודאת עצמו הוא אלא בדרבה קמיפלגי, ולרבנן טענת עצמו דסברי דמעיז בבנו, וה"ק פעמים שאדם נשבע על מה שאתם חושבים טענת עצמו, אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים הוא, ובסוף הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] דתנן אבל נשבעין לקטן ומפ' בגמ' בבא בטענת אביו וראב"י היא, ההיא קטן נמי לאו דוק' אלא גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאביו קטן הוא כדמפ' הכא, וק"ק דה"ל לאקשויי ולשנויי הכי אמתני' דהתם כמו שמק' על רב, דבההיא שמעת' גופ' לא מק' אלא על רב.
מפני מה אמ' תורה. לא אתי לפרושי טעמ' דקרא, דאפי' לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמי' דקרא צריך לפ' הכא מפני מה, דגבי אלמנה [ב"מ קט"ו ע"א] ודאי אמ' רבנן דבין עניה ובין עשירה אין ממשכנין אותה דג"ה היא ולא צריך טעמ', אבל הכא אמאי לא אמ' דנאמן בלא שבו' מתוך שהיה יכול לכפור הכל והיה פטו' בלא שבו', או נימ' הכא מגו או נילף מזה דלא אמ' בעלמ' מגו, ואין לפרש דרבה אתא לפרושי מפני מה מודה במקצת הטענה דוק' ישבע אבל לא כופר הכל, דחזק' אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והלכך נאמן כשכפר הכל, אבל זה שמודה במקצת הטענה אינו מעיז דאישתמוטי אשתמיט, כמו שפרש"י בב"ק [ק"ז ע"א] וה"מ במלוה אבל בפקדון מעיז מעיז והלכך כופר הכל חיב שמעיז אדם בפקדון, דהא כופר הכל בפקדון פטו' כדתנן [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך והלה או' אין לך בידי פטו' ועו' תנן [שם מ"ב ע"ב] י' גפנים טעונות דר"מ מחיב משום דכל העומד, ודוק' משום דמודה במקצת הא כופר הכל פטו', וזאת אין נר' לדחות במלוה, ועו' תנן בהדיא פ' הדיינין [שם מ"ג ע"א] המלוה את חברו על המשכון סלע הלויתני עליו וב' היה שוה והלה או' לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטו', משום דכופר הכל כל אותה מלוה שכופר על מה שהיה המשכון יתר על החוב, ומשכון הינו פקדון כדתנן בהאומנין [ב"מ פ' ע"ב] המלוה על המשכון ש"ש, ועקלר"י דהכא פט' כופר הכל אפי' היכא דיכול להעיז, דהא אמ' רבנן הכא בו הוא דאינו מעיז אבל לבנו מעיז ומעיז ומדלא העיז משיב אבדה הוא ונאמן במגו שהיה יכול לכפור הכל, ואמאי אדרבה כופר הכל הוא והוה לחיוביה מאחר שיש לו פנים להעיז, ועו' אמ' בשמעתי' דסלעי' דינרים בפ"ק דב"מ [ד' ע"ב] איכא דמותיב מסיפא ר' יעק' או' אינו אלא כמשיב אבדה ופטו', טעמ' דאמ' שלש הא שתים חיב והא שטרא כיון דמודה ביה כהילך דמי וש"מ הילך חיב, לעולם אימא לך שתים פטו' והא דתנן שלש להודיעך כחו דרשב"א, הנ"מ [הכי נמי מסתברא] דאי שתים חיב בשלשה היכי פט' ר' יעקב הא אערומי קמערים, אלא ודאי שתים נמי פטור וכמ"ד הילך פטו' וק' לר' חייא, השת' פט' האי מק' שתים מטעמ' דהילך פטור ובשלש נמי פטו' משום דמשיב אבדה הוא שהיה יכול לומ' שתים, אלמ' לא חשיב העזה אם היה או' שתים, ואע"ג דכל מודה מקצת לא מהימני במגו דכופר הכל, הינו משום דהוי מגו דהעזה אבל הכא אי אמ' שתים לא היה מעיז, וטעמ' משום דמסייע ליה שט' שכתו' סלעין סתם, ואפ"ה פטר ליה משום דהוי מאי דכתי' בשט', דהינו שתים כהילך, וכל העודף הוא כופר והוי כופר הכל, אלמ' פט' כופר הכל אפי' דיכול להעיז פניו, ומשני לעולם הילך חיב ושאני התם דמשום דמסייע ליה שטרא מהני למפטריה כי א' שתים, אע"ג דהוה ידע דמהני לענין דלא חשיב עזות פנים מדפט' שלש משום משיב אבדה שהיה יכול לומ' שתים, השת' מיהא מוכח דכופר הכל פטו' אפי' במקום שיכול להעיז, ועל כן צריך לפ' בע"א בב"ק, וטעמ' דפרש"י התם ה"מ במלוה משום דעשה לו טובה אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז, ק' דהא כופר הכל פטו' בפקדון ומודה מקצת חיב, ולא אמ' דליפטר מודה במקצת מגו שהיה יכול לכפור הכל והיה פטור, אלמ' אין מעיז לכפור הכל בפקדון והלכך ליכא מגו, ועו' דאפי' גבי מציאה אמ' בהניזקי' [גיטין נ"א ע"א] גבי ב' כיסי' דכופר הכל פטו' ומודה במקצת חיב, ולא מהימן מתוך שהיה לכפור הכל, אלמ' משום דאין יכול להעיז ואע"פ שלא עשה לו טובה בעל אבידה, אלא מפ' ר"ת דהינו כמו חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל, וא"ת הא דפי' דכופר הכל פטור אפי' במקום שיכול להעיז פנים מ"ט ומ"ש ממודה מקצת, י"ל דמשמ' דג"ה הוא דבעי' כי הוא זה כפירה והודאה, א"נ טעמ' משום דמודה מקצת יש לו להשביעו יותר בקל מאחר שיש לו ממון עליו שהוא חיב לו ומגלגל אותו חיוב שיש לו השבועה עליו כעין גלגול, אבל כופר הכל נסתלק ממנו לגמרי.
חזקה אין אדם. ותי' הא אמ' פ' שבו' הדיינין [שבועות מ' ע"ב] חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו, ואר"י דחזקה דהכא אינה אלא לכחש המגו שאינו נאמן במגו שהיה יכול לכפור הכל שלא היה יכול להעיז, ור"ת פי' דחזקה דאין אדם מעיז היא מן התו' ומשום ההיא חזקה פט' תורה כופר הכל משבו', מ"מ חיבוהו חכמי' שבו' מפני שפעמי' חזק' דאין אדם תובע אמיתית יותר, ומה שחבירו כופר פעמי' שאינו אלא לאשתמוטי כדמשני התם, ול"נ דהא האי דכופר הכל פטו' לא הוי מטעם דאין אדם מעיז כדפי', דאפי' היכא דיכול להעיז לכפור הכל הוי כופר הכל פטו'.
<h2>דף יח:</h2>
ובכולי בעי דלודי. פ"ה בב"מ [ג' ע"ב] דאתי לפרושי דלא תיקשי מגו דחשיד אממונא חשיד אשבו' ולא ישבע, בכולי האי בעי דלודי ולא אמ' חשידי אממונא הוא. וקל"ר דהא מסקי' פ"ק דב"מ [ו' ע"א] דלא אמ' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבו', והיה רוצה לתרץ דמדאורית' אמ' מגו דחשיד אממו' אבל מדרבנ' הוא דלא אמ' מגו דחשיד אממו' לפי שראו שהיו מקלין בממון יותר משבו', ותקנו שבועה מדרבנן על החשוד כגון שבו' שלא שלחתי בה יד כל זמן שלא נודעה גזילתו שכשרין עדיין מן התו', אבל גזלנים ידועים לא יוכלו להטיל עליהם שבו' כיון שפסו' מן התורה, דמן התו' חשיד אשבו' כיון שנודע שחשוד, אע"ג דמוכח התם דלא אמ' מגו דחשיד מכח מילתי' דרב נחמן דא' ג' שבועות משביעי' אותו שבו' שלא שלחתי בה יד שבו' וכו' שבו' וכו', ואם שלח בה יד א"כ גזלן הוא וישבע לשקר, י"ל דהכא שבו' מדרבנן היא, והא דכתי' [שמות כ"ב] שבו' י' תהיה בין שניהם אם [לא שלח], לא שישבע שלא שלחתי בה יד אלא דקרא שבו' י' תהיה בין שניהם שלא פשעתי, מת או נשבר או נשבה, וה"מ היכא דלא שלח ידו [דאם] שלח ידו שוב אינו נשבע כלום לפי שחיב באונסי' כגזלן ואפי' לא [פשע] בה חיב כדאמ' בשלהי המפקיד [ב"מ מ' ע"ב] מי שהפקידו אצלו חבית והגביה נעשה עליה גזלן וחיב באונסי' אם נשבר ואפי' אחר [שהניחה] נשברה כו' דחיב אם לא הניח' כדי להחזירה [אלא] על מנת לגוזלה ולעכבה לעצמו. ומי' ק' דהא בנסכא דר' אבא [שבועות ל"ב ע"ב] לשתבע דדידי כיון דאמ' חטפי ה"ל כגזלן, הא אם לא אמ' חטפי היה נשבע להכחיש את העד שלא חטף, הא אם חטף של חבירו גזלן הוא וחשיד נמי אשבו', ובההיא שבו' ליכא למי' דרבנן היא דא"כ לא הוה אמר ביה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, דכיון דעקר השבו' מדרבנן לא אמ' משלם כשאינו יכול לישבע, כדמוכח פ"ק דב"מ [ה' ע"א] גבי הא רעיא דפרכי' השת' נמי ניחיב מדרב נחמן דאמ' משביעין אותו שבועת היסת אההיא דלעיל דכיון דאינו יכול לישבע מפני שהוא גזלן דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו משלם, ומשני דבשבו' דרבנן תקנת' ותקנת' לתקנת' לא עבדי', אלמ' מדאורית' לא אמ' מגו דחשיד אממו' חשיד אשבו' והדרא קושיין לדוכתי'. ונל"ר דה"פ וכ"ת כי היכי דאין יכול להעיז לכפור את הכל כמו כן יהא נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חיב, בכולי בעי דלודי ליה ואין זה עזות פנים והא דלא מודה שכמו שאין יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז כך אין יכול להודות הכל, וכי היכי דבכוליה בעי דליכפריה בא ליתן טעם שלא יכפור הכל ה"נ לישני דבכוליה בעי דלודי בא ליתן טעם שאינו יכול להודות הכל. ומי' תי' אמאי גזלן חשוד על השבו' דתנן בפ' הנשבעין [שבועות מ"ד ע"ב] דכשנגדו נשבע ונוטל מאחר דלא אמ' מגו דחשיד אממו', וצ"ל בהא דהאי דגזלן פסו' לשבו' הינו מדרבנן אע"ג דפסול לעדות מן התו' כדכתי' [שמות כ"ג] להיות עד חמס, ומ"מ כל זמן שלא נודע שהוא גזלן לא חשו אם ישבע שאינו גנאי, ותי' מ"מ מ"ש עדות משבו', דכי היכי דחשיד להעיד עדות שקר בשביל ממון כיון שגזל ה"נ ליהוי חשוד לישבע שקר בשביל ממון. ויש שדוחי' דהיכא דמעיד שקר אינו עובר באותה עבירה אלא בלא תענה, אבל נשבע לשקר בשביל ממון עובר באותה שעה על לא תגזול ועל שבועת שקר, ועו' ש"ש עונש גדול מאד כדאמ' בפ' הדיינין [שם ל"ח ע"ב] או' לו וכו', והר"י החסיד תי' דלהכי גזלן פסו' לשבו' אע"ג דלא אמ' מדאורית' מגו דחשיד אממונא, לפי שגזלן ודאי כשבאת ש"ש לידו לא ינצל מעונש אף ימנע מלישבע עד שיחזיר לו הממון שגזל כבר, אבל אותו שאינו גזלן אלא ממון זה נמנע מלעשו' ש"ש שרואה שעבירת הגזל גוררת עבירת ש"ש, וטוב לו להחזירו ויפטר לגמ' מעבירה והלכך לא חשיד אשבועת', והודה ר"י מתחלה, ושוב אר"י דאין נר' פי' זה, דא"כ גבי ההוא רעיא דב' אוחזין דאכל תרי מנהו דפריך ולשתבע גזלן הוא, מאי קושיא הא כיון דאינו גזלן אלא מאותו דבר כשיפרוש מאותה שבועה ויודה ונקה מן הכל מה בכך אם הוא גזלן לפי תירוץ זה שפי' דפריש מהא שבו' ומודה נקי מן הגזלנות ומן השבו' ראוי להשביעו כי אז יפרוש אע"פ שהוא גזלן והתם אע"פ שאינו נשבע על אותן שתים שגזל הרי משלם אותם, דהא אתו סהדי, ואמאי לא ישבע שפי' אח"כ אשארא.
הרי אלו נאמנים. וא"ת היכי מהמני' בהא מגו הא מגו במקום עדים הוא, דכיון שהם מודים שכתבוהו אנן סהדי שלא היו פסולי עדות, דהא חזק' דאין העדים חותמי' על השט' אלא בכשרות, דאמ' לק' בשמעתי' [י"ט ע"ב] תרי ותרי, וא"כ היאך נאמנין לאפוקינהו מהך חזקה. וי"ל דכי נאמנין שהן באי' בטענ' זיוף דאי בעי אמ' מזויף והואיל וכן נאמנין שהן באין בטענת זיוף, ויכול כל אדם לומ' שט' זה מזויף אע"ג דמן התורה עדים החתומים על השט' כמי שנחקרו, וכיון שהצריכו חכמי' קיום חשיב ליה כשני עדים כיון שכת' ידם יוצא ממקום אחר, אבל הכא לא חשיב האי קיום כלל שאו' כתב ידינו הוא זה, דאנהו גופיהו אמ' קטנים היינו.
לא שאנו אלא שאמ'. נרלר"ת דליתיה לטעמ' משום דאין אדם משים עצמו רשע כדפ"ה, דהאי קטנים מאי משים עצמו רשע איכא. ונלר"ת דטעמ' מחמת [ממון] אינן נאמנין דלא שכיח דעבדי משום ממון אבל אונס מחמת נפשות נאמנין. ונר' דשפי' מצי למי' טעמ' משום דלא משוי נפשי' רשיעא, וקטנים משום דאמ' בסמוך דאין העדים חותמי' על השט' אלא א"כ נעשה גדול, ופסולי עדות מלוה גופיה מידק דייק ומחתים.
מחמ' נפשו'. תי' בקטנים הינו [יהיו] נאמנין מגו דאי בעי אמ' אנוסי' הינו מחמת נפשות. י"ל אונס מחמת נפשו' לא שכיח.
אין אדם משים עצמו. משמ' הכא דמסקי' אליבא דרבא, ומק' דבפ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב] קסבר רבא פלגי' דבורא גבי פלו' רבעני. וי"ל דלא דמי דהתם שכיח שבא על א"א אחרת כמו על אשתו, או שרבע אדם אחר, וכן בספ"ב דיבמות [כ"ה ע"ב] גבי הרגתיו יכול להיות שאדם אחר הרגו, אבל הכא אונס דממון שכיח טפי מאונס נפשות, הלכך לית לן למי' פלגי' דודאי אנוסים הינו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשו'. אי נמי שאני הכא דאנוסים הינו אינו דבור בלא מחמת ממון או מחמת נפשו' הלכך לא פלגי' דבורא, אבל פלו' רבעו או בא על א"א הוי דבור בפני עצמו ולכך פלגי'. א"נ הכא עקר העדות שנאמנין אנוסי' הינו לומ' שלא ראו המלוה וא"כ מיד הם משימין עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פי' לדבריהם, הלכך לא שייך הכא פלגי' דבורא כלל, אבל הא דהרגתיו עקר העדות לומ' שנהרג להשיא אשתו הלכך פלגי' דבורא ונאמינו דוק' להא דמותרת ולגבי רישעו לא יהא נאמן, וכן נמי גבי פלו' רבעו עקר עדותו להרוג פלו' הלכך נאמנין ופלגי' דבורא, אבל לגבי רשעו לא נאמינו, ועי"ל דהכא קיום כיון דקיום שט' דרבנן לא פלגי' דבורא כדי לפסול השט', א"א משים עצמו דפסולי עדות דתנן הינו קרובים דוק' ולא פסולי אסור.
בשלמ' פסולי עדות. השת' משמ' דמודה שלוה אלא שאו' שאינו אלא מלוה ע"פ ולא מלוה בשט' דשטר זה פסו', דאי אמ' דבעי למי' שלא לוה מעולם א"כ מאי קאמ' מלוה גופי' מידק דייק הלא אין כאן מלוה, נר' דאפ"ה אינו חיב לשלם דבעי' שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדא' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א], דג"ה הוא אפי' יהא הדבר אמת דמשה ואהרן לאו דלא מהימני אלא גזירת מלך הוא.
קטנים נמי כדר"ל. ה"ה דמ"ל ה"נ מלוה גופיה מידק דייק בקטנים, אבל ניח' ליה למי' בכל חד טעמי' לחודה א"נ דר"ל אינו אלא מטעם דמלוה גופיה מידק דייק וכולה חד טעמ', והא דלא אמ' בפסולין כדר"ל משום דעקר דבריו לא נאמ' אלא בקטנים.
<h2>דף יט.</h2>
חזק' אין העדים. הכא משמ' דלא אמ' מגו במקום חזקה, ותי' דבעיא היא בפ"ק דב"ב [ה' ע"ב] ולא אפשיט' גבי תבעו לאחר זמנו וצ"ע.
דאמ' מר. אפי' למאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך, ומי' רבא עצמו אפי' בהנך קסבר לא מיחייב לממסר נפשי' בצינעא, כדאי' בע"ז פ"ר ישמעאל [נ"ד ע"א], ואין חלוק לרבא בין שאר מצות לע"ז וג"ע וש"ד דבצינעא א' זה וא' זה יעבור ואל יהרג, ובפרהסיא א' זה וא' זה יהרג, והכי אמ' בשלהי ב"ס [סנהדרין ע"ד ע"א] בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג.
אלא אמ' רבא טעמ' דר"מ כדרב הונא. פרש"י דבפלוגתיהו דהכא מירי שמודה הלוה שכתבו, וה"ט דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קימו לא צריכין תו לעדים ולא אפומיהו מקים שטרא, ורבנן סברי לא מהימן. וק' חדא דליפלגו הכא בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמיהו תלוי בלוה, ועו' דבפ' מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] לא משמ' הכי, דקאמ' התם ר' יוח' שאני או' מודה בשט' שכתבו ד"ה הוא, ופריך והא מפלג פליגי אין נימנין לפוסלו כו', א"ל אי אלימי סהדי לאורועי לשטרא איהו כל כמיניה, אלמ' דברית' לא מירי בלוה אע"ג דפלוגת' היא התם מי' שמעתי' הכי אזלא וכדמשמע נמי לק' כאשר אפ', ועו' דהל"ל בדרב הונא קמיפלגי הואיל ופליגי בלוה, ונל"ר כפר"ח טעמ' דר"מ כדרב הונא דכמ"ש רב הונא דלא אמ' מגו לפסול השט', כמו כן אר"מ שאף לא יפסלוהו אע"ג דאלמי, והשת' א"ש ליש' דכדרב הונא דלאו ממש בדרב הונא פליגי.
מודה בשט' שכתבו. וא"ת ומ"ט דלא מהימן במגו למי' פרעתי במגו דמזויף. י"ל דשמא הלוה היה ירא לומ' מזויף הוא פן יכחישוהו הלכך ליכא מגו, ורש"י פי' ה"ט דלא מהימן במגו דאינו יכול לומ' פרעתי הואיל שהשט' ביד המלוה, דאם אית' דפרעיה שטרא בידי מאי בעי. ול"נ לר' דתינח פרעתי אבל היכא דטעין אמנה הוא מא"ל, דמסקי' לקמ' אמילתי' דרב דאמ' אינו נאמן משום דרב הונא. ועו' דבפ' מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"א] מיתי מילת' דר"מ היכא דאמ' ש"מ הוא ורוצה לחזור אע"ג דליכא התם שום ריעותא אי ש"מ הוא. ורש"י פי' במקום אחר דה"ט משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומי' נעשה וכו' ורבנן הוא דאצרכוה קיום, ודוק' בטענת זיוף הוא דאצרכוה קיום אבל בשאר טענות כגון פרוע לא הוצרכו קיום, וכנל"ר עקר.
אי ס"ל כר"מ. וא"ת דלמ' הא דק' הכי ולא אמ' הלכה כר"מ משום דאמ' אפי' לרבנן כדאי' פ' מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב]. וי"ל דהמ"ל הלכה כר"ג דא"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקימו בהדיא בב"מ [ז' ע"א].
אימ' הלכה כר"מ. תי' אפי' לרבנן דס"ל כר' יוח' דאמ' לד"ה מודה בשט' שכתבו א"צ לקימו, ואי עדים אלימי לאורועי שטרא איהו כל כמיניה, י"ל דאין דומה לו לרב נחמן לחלק. וא"ת דלמ' במודעא ואמנה אירי רב הונא ואפי' רב נחמן מודה כדא' לק', י"ל דרב הונא סתם קאמ' ולא מפליג.
לעולם דקא' לוה וכדרב הונא. וא"ת אמאי לא קא' נמי לעולם דקא' עדים ומה"ט נמי נימ' דאין נאמנין, י"ל דניח' ליה לאסוקי אליבא דכ"ע אפי' רבנן דאמ' אלימי עדים לאורועי שט' מודה דלוה לאו כל כמיניה, וכולה הך שמעת' הכי סלק' כר' יוחנן דאית ליה הכי התם פ' מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] כדפ"ל. וכדרב הונא אמ' רב. וכ"ת תרתי דרב למ"ל, חדא מכלל חבירתה אתמ'.
וכגון שחב לאחרים. וא"ת וליהמניה במגו דאי בעי מחיל ליה, דהמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול [לקמן פ"ה ע"ב]. י"ל דלאו מגו הוא דשמא לא היה דעתו למחול ולהפסיד חובו, דעכשיו שאו' אמנה לא הפסיד מידי כיון שאינו הלוה גזלן. וק"ל דבספ"ק דב"מ [כ' ע"א] אמ' כה"ג גבי מצא שובר בזמן וכו' ש"מ איתא לדשמואל, ושמא התם סמכי' אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח, וכמדומה שאין אנו צריכין לזה דודאי הכא הואיל והתורה זיכת' לו החוב של זה אינו יכול למחול, אע"ג דמוכר ש"ח לחברו יכול למחול הינו משום דקנינו אינו אלא דרבנן, אבל במידי דאורית' אינו יכול למחול דהכי משמ' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] דאמ' במתנת ש"מ אינו יכול למחול ומסיק ש"מ מתנת ש"מ דאורית' דאי ס"ד דרבנן אמאי אינו יכול למחול, אלמ' במידי דאורית' אינו יכול למחול, ובמוכר ש"ח טעמ' דמוחל משום דהוי דרבנן דהכי מוכח התם בהדיא, וסוף האשה שנפלו [לקמן פ"א ע"ב] דהנושא בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול, דא' התם הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמ' הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פי', והתם מוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כנושה בחבירו וחבירו בחבירו שכל אשר לבעלה משועבד לה, ואת"ל דיכול למחול אמאי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פי' ימחול לעצמו שהוא יורש' ויכול למחול דכ"מ שהמלוה יכול למחול יורש נמי מוחל, אלא ודאי נר' דאינו יכול למחול. ויש לדחות דשאני התם דאינו יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיעה מידו זכותה. וא"ת אכתי נהמניה במגו דאי בעי קלתי' מידי דהוה אאתתא דשלהי זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב]. י"ל דהתם מירי בדלא אתחזק בב"ד אבל הכא אתחזק בב"ד דאז לא אמ' איבעי קלתי', א"נ הכא מירי שהשט' ביד שליש דאי בעי לא מצי קלתיה.
מניין לנושה. בפ"ק דקדושין [ט"ו ע"א] גבי ע"ע נקנה פליגי ר"א ורבנן גבי מוכר עצמו דרבנן סברי דאין מעניקין לו ומסיק דלית ליה דר' נתן דהכא, ודייק מינה ר"ת אלמ' לית הלכת' כותי' דר' אליעז' שמותי הוא, והא מני תטאי היא [שם ט"ז ע"ב] דמסיק בתר גמ' יתירה אמה העבריה הינו תטאי ולא ס"ל כותיה, ועו' דייק משלהי האו' [שם ס"ט ע"א] דמסיק דמותב ליה עצה זיל גנוב ואזדבן בע"ע, מדאצט' לאסוקי זיל גנוב אלמ' מוכר עצמו אין רבו מוס' לו ש"כ כת"ק, ויש לדחות הנך ראיות דגר' בכל הס' ר' אלעז', ואע"ג דהלכה כת"ק בש"כ דלמא בהענק' אין הלכה כמותו שאינם חד טעמא, וראיה לדבר דהלכה כר' נתן דהא אביי ס"ל כותי' בשמעתי', ועו' דבפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] איפליגו אביי ורבא בב"ח דאביי דאמ' למפרע הוא גובה ורבא אמ' מכאן ולהבא הוא גובה וקי"ל כרבא, וסוגיא דהתם מוכח דלא מתרצא מילתי' דרבא אלא א"כ נאמ' כר' נתן, ומוכח התם דטעמ' דרב נחמן אמ' רבה בר אבוה ביתומי' שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה משום דר' נתן, וביש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"א] מוכח דמ"ד גבו קרקע אין לו גבי בכור לית ליה דרב נחמן אמ' רבה בר אבוה, והתם פסקנ' אמ' רב פפא הלכת' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, ועו' מוכח בשלהי ג"פ [שם קע"ה ע"ב] דקי"ל שעבודא לאו דאורית' ומוכח התם דמ"ד לאו דאורית' קסבר אין לו, יש לומ' דאביי לפי סברתו מסיק ביש נוחלין דאית ליה בפס' למפרע הוא גובה ולא הוי טעמ' דרבה בר אבוה משום דר' נתן אלא משום דלמפרע הוא גובה וחשיב כאלו אביהם היה מוחזק בזה הקרקע בחיו, והלכך בכור נוטל בו פי שנים, ומ"ד אית ליה דרבה בר אבוה, אבל לרבא לא דמי אהדדי, ורבה השיבו לפי סברתו ביש נוחלין, וק"ק דתנן פ' יש בכור [בכורות נ"ב ע"א] וכולן אין נוטלין בראוי כמוחזק, והשת' אינו שוה בכל היתומי' שגבו קרקע בחובת אביהן לגבי בכור הוי ראוי ולגבי כתו' לא הוי ראוי דהוי כמו ב"ח.
<h2>דף יט:</h2>
אעולה לא. והא דאמ' כותבין שט' ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ה"מ כשמוסרין אותו ללוה, אבל הכא מירי דאמ' אמנה היו דברינו ומסרנוה למלוה.
אם און בידך. והינו לשון און שעקרו לא היה כלום, ואל תשכן באהליך עולה זה שט' פרוע שעתה הוא עולה ועקרו היה אמת.
זמנין דמשהי. נר' דה"פ וע"י אותה שהיה משתלי פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה להני, ומ"ד שטר פרוע הי"ל ליזהר, אבל אין נר' לפ' משום שהיה פשיט' דספרי קרי ליה עולה דמה פשע בהם.
אמ' רב נחמן. ע"כ בשאין כת' ידם יוצא ממקום אחר דאי יוצא ממקום אחר פשיט' כדפ"ל, ועו' דקאמ' מר בר רב אשי דאין נאמנין משום דלא ניתן ליכתב, הא ניתן ליכתב נאמנין, וזה אינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר, אלא ודאי כשאין כת' [ידם] יוצא מירי, ותי' א"כ אמאי אין נאמנין ליהמניה במגו דאי בעי אמ' אין זה כת' ידם, דרב נחמן גופיה אית ליה האי מגו לעיל דס"ל מודה בשט' שכתבו צריך לקימו דקאמ' כי אתו לקמ' אמ' להו זילו קימו שטריכו וחוותו לדינא, דמהימן לומ' פרוע הוא מגו דמזויף, והיה ר"י רוצה לומ' דודאי לוה הוא דמהימן בהאי מגו שלא היה מתביש לומ' מזויף הוא אפי' יכחישוהו אח"כ שבשביל טובתו או' כן, אבל עדים היו יראים ודאי לומ' כן פן יתבישו אם ימצאו מוכחשין, וחזר בו ר' דאדרבה עדים מהימני' טפי במגו, כדא' במי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] אי אלימי סהדי לאורועי שטרא איהי כל כמיניה. ותי' ר"י ה"ט במודעא הואיל ואו' שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע ליה לשטרא הואיל ומודים שהשט' הוא טוב, א"נ דמי לחוזרין ומגידין הואיל שאמ' שחתמו על שטר כדין, ולא דמי למתני' אנוסים ופסו' וקטנים אינו מודה שהוא שט' כלל אלא סותרים אותו, הלכך מהמני יותר במגו דליכא תו הרעת שטר שהרי אינם מודים שהיה שט', ואמנה נר' לא מהימן לרב [נחמן] מה"ט דלא מרעי שט' הואיל והם מודים שהשט' נכת' כדין מדעת הלוה, מדקתני ליה גבי מודעא, ועו' מדלא מפ' טעמ' דאמנה דלא ניתן ליכתב אלא מר בר רב אשי דלית ליה טעמ' דמודעא דאינו נאמן כדמפ', והינו משום דלרב נחמן הטעם פשוט כמו במודעא, וה(ו)א דאית ליה לעיל מודה בשט' שכתבו שצריך לקימו ומהימן למי' במגו פרוע הוא, ההוא נמי שאני דלא קא עקר ליה לשטרא כלל הלכך מהימן טפי במגו, השת' לפי מה שפי' דלרב נחמן אפי' לרבנן אינו נאמן לומר אמנה, ההיא דברית' דתניא במי שמת [שם] דשט' אמנה הוא זה אינו נאמן דבעי לאוקומי התם כר"מ (ולרבנן), רב נחמן הוה מוקי לה לד"ה.
או דלמ' תנאי. פי' לדבר אחר הם באים ולא לעקירת השט' [אלא] תוספת בעלמא שמפ' עדותם היאך היה, ועו' עד עתה קים השטר ואינו נעקר אם לא נתקים התנאי הלכך לאו הורעת השטר הוי, ולא דמי נמי לחוזר ומגיד ה"ט, אבל הא לא מצי [לפרש] תנאי מלת' אחריתי היא לגמרי ולא שייך כלל לעדותו ראשונה כמו אם היו מעידים עליו שהוא פרוע היו נאמנין, א"כ הא דמתקיף בסמוך רב הונא לרב פפא א"ה אפי' תרי נמי, מאי קושיא היא דהואיל ואמ' תנאי מילת' אחריתי היא לגמ' אמ' להו תרי נאמנין אף בכת' ידם [יוצא ממקום אחר], אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן הואיל ומילת' אחריתי היא [כי היכי] דלא הוה מהימן לומ' פרוע, לכ"נ כדפ'.
תרי ותרי ננהו. ופסולי עדות דקאמ' (ד)לא [ד]הוו פסולי עדות גם עכשו, דא"כ מאי קפריך תרי ותרי אדרבה פסול' גמור' (אלא) [דלא] עדיפי עדים החתומי' על השט' ממה שהיו עדים לפנינו דהא אי אמ' פסולין היו נאמנים, אלא ה"ק פסולי עדות היו כשחתמו על השטר עכשיו הם כשרים. וא"ת וליהמניה במגו דאי בעי פסלי להו, וכן בכל ב' כתי' עדים המכחישו' להמניה בתראי מגו דאי בעי הוו פסלי להו בגזלנות', או מגו דאיבעי הוו מזמי להו, ואר"י דלא שייך מגו כה"ג בב' עדים שאין כל א' וא' יודע מה בלבו של חבירו.
הכחשה התחלת הזמה היא. תי' לרב ששת תקשי ליה הא דתניא פ' מי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] דאם אמ' שט' פסים הוא שט' אמנה הוא אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השט', משמ' אם יש עדים שהוא שט' אמנה לא מגבי' ליה בשט' אע"פ שמודה שכתבו דחשיב כמו כתב ידן יוצא ממקום אחר דקסבר האי תנא מודה בשט' א"צ לקימו מדקתני ואם לאו הלך אחר השט', וכן מסיק נמי התם. אר"י ה"פ זאת אומרת קאמ' הכא אבל איכא דפליגי.
<h2>דף כ.</h2>
[אין] נאמנין. פי' בקו' לאו דהוי שטרה מעליא למגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה דאי תפס מדידיה והדר אתי האי תבע לא מפקינן מיניה. וא"ת כיון דמן הדין המוציא מחברו עליו הראיה דאוקי ממונ' בחזק' מריה כי תפיס אמאי לא מפקינן מיניה, והא גבי ספק בכור דתנן בבכורות [טהרות פ"ד מי"ב] ספק בכור אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טמאים בין טהורים המוציא מחברו עליו הראיה ואמ' עלה בפ"ק [דב"מ (ו' ע"ב)] דאי תקפו כהן מפקינן מיניה. וקשי' לר' הת' מהא דאמ' בסוף השואל [שם ק"ב ע"ב] המשכיר בית לחברו בי"ב זהובים לשנה מדינ' זהב לחודש בא בתחילת החודש כולו למשכיר בסוף החודש כולו לשוכר, ותימ' כיון דבתחילת החודש כולו למשכיר אלמ' חשיב' ליה בחזק' משכיר והמוציא מחברו עליו הראיה, א"כ כשבא נמי בסוף החודש אמאי כולו לשוכר מאי שנ' מתקפו כהן דמוציאין מידו, ומיהו ההיא איכ' לשנויי דאמטו להכי כולו לשוכר דמדלא בא עד סוף החודש וודאיי אודויי אודי ליה, והך דשמעתי' נמי משום הכי לא מפקי' מיניה כי תפס לפי שהוא טוען ברי שחייב לו, אבל התם גבי בכור ספק הוא אף לכהן. אי נמי מצי למימר דהא דלא מפקינ' מיניה הכא כי תפס הני מילי כשטען מעיקרא קודם בואם לדין דאכתי לא נולד הספק. וא"ת לפי מה שפי' דבטוען ברי לא מפקינ' מיניה בתפס, הא דאמ' בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותיי אמ' רב נחמן כל דאלים גבר, ופרי' מאי שנ' מיהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומ' משלקחתי ילדה יחלוקו, מאי פריך ההיא סומכוס היא דא' ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים דאמרי המוציא מחברו עליו הראייה כל דאלים גבר דהא כל היכ' דאמ' המוציא מחברו עליו הראיה אי תפס לא מפקיני' מיניה והיינו כל דאל' גבר, י"ל דהכי פרי' התם דבמחליף פרה בחמור תנן יחלוקו ואף רבנן לא פליגי אלא משום דאמ' המוציא מחברו עליו הראיה, אבל היכ' דאין זה מוחזק יותר מזה הכי נמי דמודו דיחלוקו. (י"ל) [ולי] נר' לאוקומינ' בשובר, דאי אין כת' ידו יוצא פסול האי שובר וגובה המלוה את חובו, ואי כת' ידו יוצא לא גבי מלוה מידי דאוקי ממונא בחזק' מרי, האי נמי כגון שיש לו שטר על שדה שלקחה מחברו ולית ליה לחבר' סהדי שהייתה שלו ולא של אבותיו מעולם דהלות', אי אין כת' ידו יוצא אי קא סמיך אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמ' הוא, ואי כת' ידו [יוצא] אין מוציאין מידו את השדה.
אוקי תרי בהדי תרי וכו'. וא"ת הא שתי כיתי עדים המכחישו' זו את זו אמ' רב הונ' בחזק' הבתים [ב"ב ל"א ע"א] זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ומשמע התם דרב נחמן (כמת') [כוותיה] ס"ל, ואם כן הכא אמאי לא מגבינן בשטר' שהרי אין אילו מכחיש' את אילו שיאמרו אינו חייב לו כלום, אלא אומ' אינכם נאמנים בדברים דפסולים הייתם, וכיון דחשיב להו כתרי ותרי יהו נאמנין להעיד, דהתם אע"פ שמכחישין אותם וחושבין אותם פסולי' לעדות אפי' בהכי נאמנים להעיד ולהוציא ממון בהכא נמי לא שנ'. י"ל דהתם אמרינ' זו באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמי' כל כת וכת בחזקת כשרות, אבל הכא מיירי כגון שפוסלין אותן משנולדו היו קרוב' ועכשיו נתרחקו שלא היה להם חזק' כשרות, (וי"ל) ול' נר' לתרץ דהכא לא מוקמינ' אחזקייהו כדאמ' לעיל דאילו הוו קמן דילמ' הוה מודו.
ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. דוק' (כדקא') [בקרקע] הוא דאמ' הכי, אבל במטלטלי הוה אמינא דהוו בחזקת המוחזק שבהם, כדאמ' בפ' השואל [ב"מ ק' ע"א] גבי מחליף פרה בחמור דפריך וליחזי ברשותי' דמאן קיימ' וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומוקי לה דקיימ' באגם. ואו' ר' דלא שייך הכא הא דאמ' בקידושין [ע"ט ע"ב] ובמי שמת [ב"ב קנ"ג ע"ב] אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שהיה בריא, ואם בריא הוא עליהם להביא ראיה שהיה שכיב, דבר שטיא דהכא היה עתים חלים עתים שוטה ואין ראיה ממה שהוא עכשיו.
דילמ' זיופיה זייף. והיכ' שיש לו לאדם א' מחתים אחרת, או' ר"ת דלא אמרי' לא כלום דחיישינ' שמא זייף א' מחבירו דווקא הכא הוא דאמרי' הכי, לפי שאין אנו מכירין חתימת העדים בטביעת עין אלא על ידי דמויי חתימ' לחתימ', אבל היכא דמכירין חתימ' העדים בטביעו' עין אם אית' דזייופה זייף היה ניכר היטב.
כותב אדם עדותו על השטר. וא"ת והיאך מעיד עליה, והאמר בפ"ד אחין [יבמות ל"א ע"ב] מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין משום דלא איפשר היכי ליעביד כו' לינחי' גבי עדים אי דכירו ליתו וליסהדו, אלא זימנין דחזו מכתבא ואתו ומסהדי (ושמואל) [ורחמנא] אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ היאך מעיד. י"ל דהתם ודאי דלא דכירי כלל כשמעידים על פי הכת' היינו מפי כתבם, כיון שאפילו כשרואין חתימתן אינן זכורין כל עיקר, אבל הכא אע"פ שאין זכרה מעצמו מיהו על ידי שרואה בכתב מתוך כך נזכר ולאו היינו מפי כתבם. וא"ת כי היכי דחיישינ' הת' דילמא אתו ומסהדי מכתב', הכא נמי נאסור לכתוב עדותו על השטר דזמנין דחזו מכתב' ומסהדי אע"פ שלא יזכרו כלל כי התם. י"ל דהתם ודאי הוא דחשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו שיעיד אפי' לא יזכור כלל, אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך, וא"ת מאי נפק' לן מינ' אי חזו בכתב' ומסהדי התנן בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קייומי. ומפ' בגמ' מה הוא קיומו, וכן בהגוזל קמ' [ב"ק צ"ח ע"א] דא' שורף שטרו' של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מאי דהוה כת' ביה ניכתוב ליה שטר' אחרינ' מעליא. אלמא לא חשבי' להו מפיהם ולא מפי כתבם, וי"ל דמיירי ביבמות כגון שיבאו לב"ד ויעידו סתם, אבל אם יעידו ויאמרו שכן ראו בחתימת' הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים המעידים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו מעידים ראינו אותו עדות שנחקר כך בב"ד, וא"ת ובשמעתי' מאי נפקא מיני' אפי' אין זכורים כלל יכתוב עדותו ויביא שטרו לב"ד, ומיהו היא גופ' מספק' ליה אי חשיב שטר אע"פ שאין בו אלא עד אחד, ואחד שלא בשטר, כדאמ' בגט פשוט [ב"ב קס"ה ע"א] עד א' בכתב ועד א' בעל פה אין מצטרפין, משמ' הא שתים בשטר כגון בשתי אגרות מצטרפין, ומיהו יש לדחות דהתם מיירי כגון שהאחד חתום בשטר וא' מעיד לא שראה המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים על השטר כר' אלע' דא' עידי מסיר' כרתי. ועוד י"ל דבירושלמי מפ' בשטר שחתומים עליו שנים עדים ולא מצאו קיום עד לאחד. והכי אית' התם בריש פיר' [פירקין ה"ד], פר' ר' זעיר' ובעי עד א' מפה וא' עד בשטר מהו שיצטרפו עד א' בכתב כלום הוא, בתמי'. ומשני לכך צריכ' כשהיו שנים מצאו לקיים כת' ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כת' ידו של שיני. אבל שנים בשטר כגון בשתי חתיכו' אין מצטרפין. ואו' ר' דאם תמצי לומר דעד א' לא מהני אתי שפיר בשמעתי', והיינו טעמא משום דלא חשיב כמו שנחקרה עדותן בב"ד אלא אותו שיש בו ב' עדים דומיא דספר מקנה, וא"ת הא דתניא במי שאחזו [גיטין ע"א ע"א] אם לא יגיד פרט לאילם שאינו יכול להגיד, אמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב, שאני עדות דרחמ' אמ' מפיהם ולא מפי כתבם, אמאי איצטריך למעט אילם היכי תיסוק אדעתי' לחייבו פשיט' דפטור, דהיכי מחייבי' ליה דמה שיכתוב לא יועיל דעד א' בכתב אינו כלום. י"ל כי לא מהני הני מילי לעיניין שיחשב השטר להיות כמי שנחקרה עדותו בב"ד לעיניין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו כתו' באותו שטר דחשבי' ליה כמו עד מפי עד, הילכך בשמעתי' לא יועיל מה שיביא כל א' כתבו בב"ד אם לא יזכור כלל, דמתורת שטר לא יועיל כיון שאין בכל א' אלא עד א', ומתורת עדות נמי לא יועיל כיון שאין נזכרין כלל, ואילם ממעטינ' אע"פ שמביא כתבו בב"ד, דהוה אמינ' יועיל מתורת עדות כיון שהוא זכור. אי נמי או' ר' דעד א' מועיל בשטר, ואם יש שני איגרו' בכל אחת חתום עד א' כשטר שלם, וכי תימ' בשמעתי' יביא כתבו בב"ד אפי' אינו זכור, י"ל דכי מהני עד א' בשטר הני מילי כשהוא עשוי מדעת שניהם מדעת החייב דהיינו לוה אז חשוב כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אבל הכא כשכותב עדותו זה אינו מדעת הלוה שקשה לו על שכותבין חובתו בשטר, הילכך מתורת שטר אינו מועיל, ומתורת עדותו אינו דמפיהם ולא מפי כתבם, רק לכל מעשה ב"ד וודאי לבר מההוא פשיטא דמהני אפי' אינו מדעת שניהם.
והק' לו ר' שמואל מוורדוס מהא דא' בחז' הבתים [ב"ב מ' ע"א] מחאה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, מה (ש)יועיל מה שיכתבו מתורת עדות לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם, ומתורת שטר נמי לא כיון שאינו מתורת שטר מדעת שניהם מדעת המחזיק, וליכא למימר דה"פ ואין צריך לומר כתובו דאפי' לא יכתבו מועלת המחאה דלא תיסוק אדעתין דלא תועיל מחאה אלא כתוב, דהא קאמ' בתר הכי הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, והתם לא מצי' לפ' דבעי למימר שאין ההודאה מועלת אלא א"כ יאמ' כתובו, ותירץ לו ר' דגבי מחאה הקילו שאינה כי אם מדרבנן משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטרי, שהרי מחאה שלא בפניו הויא מחאה, אע"פ שאותו לא ישמענה לעולם, אלא שסמכו חכמי' על זה דחבר' חבר אית ליה ואית לן למימ' ששמע, וכן נמי גבי מודע' בפני שנים אין צריך לומ' כתובו, אע"פ שאינה מדעת שניהם הקילו חכמי' לומ' שמועיל כדי להציל האנוס מאונסו, ומתוך כך מיתרצא קושיא אחריתי שהק' ר' מאי דקא' מחאה בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו אטו מי תיסוק אדעתין שיהא צריך לומ' כתובו, אלא וודאי הוה אמינא כיון דמן הדין בעינן דעת שניהם לכל הפחות צריך שיאמר כשמוחה כתובו קמ"ל דלא צריך. ולפי מה שפי' ר' דמה שנהגו פעמים שולחים כת' ידן בב"ד שאינן יכולין ללכת לב"ד, או' ר' דשפיר עבדו שאין לקבל עדותן מפי הכת' אם לא ישלחו מדעת החייב דאז חשוב כמו שטר. ורש"י בפי' חומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא יכתוב עדותו על השטר וישלח בב"ד, והשת' נמי מספק' ליה לר' באילם אם היה מועיל שטרו כלום, דוודאי מתורת עדות כגון שלא מדעת הלוה ממעטי' ליה, אבל שטרו שמא היה מועיל ואז לא יהא כלום בין אילם לפיקח דשוין, אי נמי בפיקח הוא דמועיל שטרו ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לפי שהוא בר חקירה אבל אילם דלאו בר חקירה הוא לא. אי נמי או' ר' דיכול לשלוח עדותו בב"ד דלא בעינן דעת שניהם, ואילם דווק' ממעטי' לפי שאינו ראוי לבילה, ובשמעתי' דאפי' אינו זכור כלל הכי נמי שיכול להביא שטרו בב"ד, ובלבד שיהא עשוי כתיקון חכמים שיתרצ' המלוה ואח"כ יחתום, וכגון שיכתו' בו דלא למיטרף ממשעבדי הוא כותב כן אלא כמלוה על פה, וגם אם ירצה יאמ' הלוה פרעתי, אלא לכך כותב כך שלא יוכל לוה לשקר לומ' לא לויתי. אבל הכא מיירי שאינו כות' כל כך, וא"ת א"כ הא דקא' מחאה בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו פשיטא שאין צריך, י"ל דהכי קאמ' אין צריך לומ' כתובו שאפי' יכתו' בשטר מחאה פלוני אמ' לן שניכתוב לו שמיחה בפנינו אע"פ שלא אמ' להם לא אמרי' דמיחזי כשיקרא ולא תועיל המחאה אלא הויא המחאה שפיר. וכפי' זה נר' מתוך ההיא דשורף שטרותיו של חבירו ומההיא דנמחק שטר חובו דמשמע שמועיל לו לראיה אותו שטר חוב שכותבי' לו העדים שכך היה כת' בשטר הראשון, ואמאי הרי לא עושה אותו שיני מדעת שניהם ואיקרי כאן מפיהם ולא מפי כתבם. ועוד משמע שלעולם מועיל לו אותו שטר שני ולא הפסיד כלום במה שנשרף או שנמחק שטר ראשון דאפי' אחר מיתתו של שנים יועיל לו שטר שעשו לו אם יתקיים חתימתו כדין כל שטר שבעולם. ומתוך לשון הירושלמי [פ"ב ה"ד] שהביא ר"ח נר' לפ' בע"א כו' סוגיא, דאמ' בתלמוד ארץ [ישראל] תני כותב אדם עדותו על השטר ומעיד אפי' אחר שנים, רב הונ' אמ' והוא שיהא זוכר עדותו ר' יוחנן אמ' אע"פ שאינו זוכר עדותו, וקאמ' רב הונ' כר' ור' יוחנן כרבנן, ולפי' דרבינו לימדנו פי' שמועתי' דפשיטא ליה לתלמוד היכ' שהעדים הבאין לקיים חתימתו זוכרי' המלוה בלא שטר אין צריכין לצרף עמהם א' מן השוק אפי' לר', דמתוך שבאין להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר, ואין תימה במהכי קיום שטרות דרבנן בטעם מועט אמרו להקל. ואם אינם זכורים המלוה על ידי זכירת השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהם א' מן השוק להביא חתימתו, כי פליגי היכא שזוכרי' המלוה על ידי שרואים בשטר, דרבנן סברי הואיל ועל ידי שטר הם נזכרים הרי אילו כאילו על מנה שבשטר שזכירתם הויא זכירה כאילו הוזכרו בלא שטר, ור' סבר על כת' ידם הם מעידים דזכיר' על ידי שטר לאו זכירה הוא, והרי הוא כאילו אין מעידין אלא על כתב ידם דאז ודאי צריכין עמהם אחד, והת' בהך בריית' דקתני כותב אדם עדותו על השטר לפי מה שפירש הויא בשטר גמור, ולא לאשמועינן אלא הך במעיד עליה לאחר כמה שנים לרב הונ' כדאית ליה ולר' יוחנן כדאית ליה, ומיהו לשון כותב אדם לא אתי שפיר, וגם לשון לאחר כמה שנים למאן דמוקי לה דזוכרי' מעצמו, אם לא נפרש דהיינו רבותי' דאע"ג דאיכ' למימ' הוא משק' במה שהוא אומר שזוכרה הואיל שיש שנים רבות.
[אמר] רב הונא והוא שזוכרי'. פי' שזוכר המלוה מעצמו, הא דמכשירי' לשטרא על יד עדותו היינו דוקא שזוכר' מעצמו, פי' שאין זוכר המלוה כי אם על ידי שטר, והיינו כרבנן כדפרש' לעיל, ומסיק אמר רבינא ש"מ מדר' יוחנן מדכר חד לחבריה מדכר, ודקאמר דרב... אע"פ שאינו זוכר המלוה אם לא על ידי השטר ש"מ זכירה גמורה היא, דאי לאו הכי היכ'... א' עמו דאמ' כו' עלמ' מודו דהיכ' דאינו זוכר המלוה שצריך לצרף א' עמו כדפי', ולפי זה דאוקימנ' להו בשטר גמור ולא בשטר זכרון לא שייכ' הכא דחיישינ' דילמ' חזו מכתב' ואתו ומסהדי, דהכא לא הוי השטר ביד העדים. ומיהו ר' ה"פ מוקי לה בזכרון ומ"מ רב הונ' ור' יוחנן כרבנן ומדלא חשיב רב הונ' זכירת השטר זכירה כמו כן גבי קיום כן יסבור, והיינו כר', וכמו כן לר' יוחנן, והא דאמ' לקמן [כ"א ע"א] שנים שהיו חתומין על השטר ומת א' מהן צריך א' מן השוק לצרף עמהם להעיד עליו, צריכי' אנו לאוקומ' כגון שזה השני זכור מן המלוה דאי(ן) כשאין זכור כלל אף על השטר אנו צריכים שנים מן השוק אלא א' עם זה שיכיר חתימתו וחתימת המת, שהרי עתה לא נפיק נכי ריבע' דממונ' אפומא דחד, לפי מה שפי' לעיל דכי האי גוונ' היה צריך החי א' עמו, ומיהו לא ק' מידי מלת' דפסיק' שרוב פעמים הוא זוכרה, והא נמי דמתרץ בטעמ' ההיא שטר' דיתמ' הוה וחש שמואל לב"ד טועין הוה מצי לשנויי כגון שאין זכורין המלוה כלום אף על ידי השטר אלא דלאו דמלוה היא כדפ', ואי לאו ההיא דירושלמי [פ"ב ה"ד] הוה מפרשינ' לה בע"א ובשטר גמור והייתי אומר דרב הונ' ור' יוחנ' תרווייהו כרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין דכרבנן פסקי' הילכת' לקמ' והך בריית' כרבנן משום הכי קתני דמעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים, ובפני עצמו דנאמן אדם לומ' זה כת' ידי וקאמר רב הונ' והוא שזוכר' מעצמו דהתם הוא דאמרי' על מנה שבשטר הם מעידים, אבל אם זוכר העדות ממה נפשך אין יכול להעיד על מנה שבשטר אלא על כת' ידן וצריך לצרף עמו אחר, ור' יוחנן אמ' אע"פ שאין זוכר' מעצמו אלא דעל ידי השטר רמי אנפשיה ומידכר, אבל אם אין זוכר כלל אפי' על ידי השטר בהא ליכא למ"ד דפשיט' דצריך לצרף עמו, נ"ל דגי' הירושלמי כתובה בטעות, וכך יש להיות יתייה דרב הונא ור' יוחנ' כרבנן וכמו שפי', וכן מוכח אחרי כן בירוש' דקא' התם ר' זעיר' רב הונ' בשם רב הוא ואחד מצטרפי' על חתימ' דעד השני, וזה אי אפשר להיות אלא כרבנן כדמוכח לקמן בשמעת', והך ברייתא דכותב אדם עדותו על השטר מצאתי בתוספ' דמכילתין [פ"ב ה"ב] שמביאה על עדות אשה דמת בעלה, והכי מתניא הת' ייפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר, יפה כח שטר שהשטר מוציא את האשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתו' בשטר זה שמענו ושכחנו תינשא אשתו, כותב אדם עדותו על השטר מעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים. ובירוש' בסוף יבמות [פט"ז ה"ז] מצאו כתו' בשטר פלוני מת נהרג פלוני ר' ירמיה אומ' משיאין אשתו, ר' בון בר כהנ' אמ' אין משיאין את אשתו, מתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ועל פי התורגמן אלא על פי עד מפי עד, ועכשיו אין משיאין עד מפי עד פי' בתמי' דכוות' על פי כתבם ועל פי תורגמן משיאין, מתני' מסייע לר' בון בר כהנא ייפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח עדים שהמלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדים.
<h2>דף כ:</h2>
אחד חדשות וא' ישנות. בפ"ק דסוכה [י"ט ע"ב] מחצלת שעשאה לשכיב' טמיא' ואין מסככין בה לסיכוך טהורה ומסככין בה, (ר' אליעזר אומר אחת גדולה וא' קטנה לשכיבה) ר' אליע' אומ' אחת גדולה וא' קטנה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה לסיכוך טהורה ומסככין בה, ופריך בגמרא טעמה דלשכיבה הא סתמא לסיכוך אימ' סיפ' לסיכוך הא סתמ' לשכיבה, עד דמשני רבה בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה ת"ק סבר סתם קטנה לשכיבה, ור' אליע' סבר סתם קטנה נמי לסיכוך א"ל אי הכי אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה וא' גדולה מיבעי ליה, פי' דכיון דר' אליע' אתא לאשמועי' דקטנה דינה כגדולה א"כ קטנה ה"ל למיתני ברישא דכי קתני גדולה ברישא משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועי', ופרש"י דנר' לו דאיפכא גרסי' במתני' אחת קטנה וא' גדולה והכי פריך א' גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסי' לה מאי קפריך דאחת גדולה וא' קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומ' כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני, וכן דרך התנאים בכל מקום דההוא דפשיט' ליה תני ברישא (ואומ') [ואותו] השיני כשהוא בא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו, כדתנן בראש השנה [כ"ט ע"ב] אחד יבנה וא' כל מקום שיש שם ב"ד, ובפ' הפרה [ב"ק נ' ע"ב] אחד החופר בור וא' החופר שיח ומערה, ובסוטה [מ"ג ע"א] א' הבונה וא' הלוקח וא' היורש, וטובא תנן הת' גבי מערכי מלחמה הכין, והשת' ק' לר' לפי' הקו' דהתם מההוא דהכא דקתני בריש' אחד חדשות שאינו פשוט כל כך שיהיו טמאות כמו ישנות, ותנן נמי בהחולץ [יבמות מ"א ע"א] וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להן ג' חדשים אחת בתולות וא' אלמנ' וא' גרושה ואחת נשואה ואחת ארוסה הרי תני בריש' בתולות אע"פ שאינו פשוט כל כך כמו האחרות, ואו ר' דלאו פירכ' היא, דוודאי במקום דאיכ' פלוגת' יש לו להזכיר הפשוט תחילה כי ההיא דסוכה דפליג ר' אליע' את"ק וה"ל למימר אחת גדולה וא' קטנה, כלומר כמו שאתה מודה בגדולה דסתמ' לסיכוך כך תודה בקטנה, וכן בההיא דראש השנה דתנן א"ר אליע' לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה וא' כל מקום שיש שם ב"ד את"ק קאי, כלומ' כמו שפשוט לך שתוקעין ביבנה כך כל מקום שיש שם ב"ד, וכן בההיא דבב' קמ' אקר' קאי דכת' [שמות כ"א] כי יכרה איש בור, וכן בסוטה קאי אקרא דכי יבנה בית חדש, אבל הכא לא קאי אמידי, הילכך אין להקפיד אי זה ישנה תחילה. ויש מתרצי' דההיא דהחולץ לא תיקשי הואיל והאשה תחילה היא בתולה והדר בעולה תני לה נמי ברישא, וכן נמי ארוסה ונשואה, וכן נמי הכא גבי חדשות וישנות בריש' הוו חדשות והדר ישנות הילכך תני בריש' חדשות, ולפי' זה ק' לר' דבשילהי כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"א] קתני א' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח, אע"ג דעצם שאין בו מוח פשוט יותר שעובר משו' ועצם לא תשברו בו, והתם לא שייך האי טעמא, ולפי' ר' אתי שפיר דהתם לא קאי אמידי, שהרי לא פי' הכת' בהדיא עצם שאין בו מוח.
ר"ח דגריס עילעא פי' צלע מצאו ותלו הטומאה באותו צלע והשאר טיהרו, ורש"י גור' עילע עלילה, הגה"ה.
עד נ' אמה אזלא היא לחודה כו'. מתוך פי' הקו' משמע דמשום דאזלא לחודה לפיכך טמאה דאין ידוע אם קברה שם, אבל טפי דדברה איניש בהדה אילמלא היה נקבר שם איניש דהתם היה מגלה, ולפיכך ישנות טמאות אע"ג דדברה איניש בהדה כיון דישנות הם נשתכח. וק' לר' לפי' זה אמאי צריך למימ' ולבית הקברות אזלא לימ' דברה איניש בהדה ותו לא, ומצינן למימר דתרי טעמי לטיבות' קאמר, ונ' דרש"י הוה גרי' או לבית הקברות אזלא. ור"ח פי' דישנות דטמאו' אפי' רחוקות היינו טעמא דחיישינ' שמ' קרובות היו שהיה העיר אצלם יחרב. ולפירושו לא נאמ' דמשום איניש דבהדה יהא ידוע יותר, והשת' אתי שפיר דאיצטריך למימ' ולבית הקברות אזלא וכן נר' לר' עיקר.
<h2>דף כא.</h2>
על כתב ידן הן מעידין. [לרבי] אפי' אומ' בהדיא שמעידין על מנה שבשטר אחשבוה רבנן כאילו על כת' ידן הן מעידין, וכן לחכמי' על מנה שבשטר אפי' (אזלא) [אומרים] בהדיא שמעידין על כת' ידן, דאם תמצי לומ' דווקא בסתמ' פליגי הא דקאמ' בסמוך מת א' מהם צריכים שנים מן השוק, ואי ליכ' תרי אלא חד לכתו' חתימת ידן אחספא, הוה ליה למימר יאמ' לו שיפרש בהדיא שמעידי' כת' ידן, ע"כ נר' כמו שפיר', ועוד מאי מקש' משום דיתמי לוקמא כגון שאין זכורים ואפי' כרבנן.
ודווק' אחספא. וה"ה אריש מגילת' דליכ' למיחש למידי כדמוכח בגט פשוט [ב"ב ק"ס ע"ב], וא"ת הא תניא פ"ק דקידושין [ט' ע"א] כת' לו על הנייר ועל החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה [שם כ"ו ע"א] כת' לו על הנייר ועל החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו נתונה ומכורה, ואמאי הא דבר שיכול להזדייף הוא, וי"ל שאני התם דלא הוי אלא לקיניין ואינו עומד לראייה. אלא שבזה האשה מקודשת והשדה קנוייה לו ולא חיישינן בין יכול להזדייף לשאינו יכול. וא"ת הא בעי ר' מאיר בשטר קידושין שיחתמו עליו עדים כדמוכח בפ"ב דקידושי' [מ"ח ע"א] דא' התם א' רב נחמ' ב"ר יצחק [הב"ע] כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים, ור' מאיר לטעמ' [דאמר] עידי חתימ' כרתי, וכיון דר' מאיר בעי עדים א"כ בעי על [דבר] שאין יכול להזדייף דאי יכול להזדייף מאי מהני עדים. ותירץ ר"ת דההיא דכת' על הנייר ר' אליעז' היא. עוד תירץ דעל הנייר ועל החרס בעי ר' מאיר נמי שיהיו העדים חתומים דמקשי' הוויה ליציאה, ובגט כת' לה ודריש ליה ר' מאיר לחתימ' דהאי וכת' וחתם הוא אבל לא בעי' דבר שאינו יכול להזדייף דהכא לא שייך לאקשויי הוייה ליציאה בדבר שאינו בגוף השטר בכתיבתו אלא על מה יכול לכותבו, וא"ת הא דתנן בפ"ב דגיטין [כ"א ע"ב] אין כותבין לא על נייר מחוק כו' וחכמים מתירין, ואמ' מאן חכמ' ר' אליע' דא' עידי מסירה כרתי, ואמ' ר' אלע' התם לא הכשיר ר' אלע' אלא בגיטין אבל בשטר לא, א"כ הא דקידושי' כת' לו על הנייר או על החרס לא ר' אלע' ולא ר' מאיר דבעל כרח' שאינם עומדים לראייה איירי, דאי בעומדין לראייה מאי איריא ר' אלע' שטר בגיטין נמי דלראיה קאתו לא הכשיר כדקאמ' ר' אלע' גופיה התם לא הכשיר ר' אלע' אלא לאלתר, אבל מכאן עד י' ימים לא חיישי' דילמא תנא' הו' ביה וזייפתיה, ותו בשטר דלראיה מי הוה פליג ר' יוחנן דא' דהכשיר אף בשטרות וליחוש דילמ' זייף, מיהו הא לא קשי' כולי האי דהתם מיירי בדאיכ' עידי מסירה דדכירי דכן הוא כמו שכת' בשטר, אלא מקשי' ראשונה יש להקשות. ותירץ ר"ת דההיא פלוגת' דנייר מחוק איירי בגט וכל גיטין עומדין לראיה לאלתר לאינסובי ביה, והא דאמ' אבל בשטרות לא בעומדין לראיה מיירי וטעמא כדקאמ' התם למען יעמדו ימים רבים, ור' יוחנן דפליג ואמ' אפי' בשטרות טעמ' משום דקסבר דאינו דומה נמחק פעם אחת ונמחק שתי פעמים, והשת' ההיא דכת' לה על הנייר הויא ככולי עלמא הואיל ואינו עומד לראיה, ומיהו לר' מאיר בעי עידי חתימ' כדפרי' לעיל. עוד פר"ת דההיא דכת' לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי אתיא דווק' כר' אלע' ולא משום דניבעי לר' מאיר קידושי' על דבר שאינו יכול להזדייף, שאם היה כות' על הנייר או על החרס מאיין הייתי יודע שאילו העדים חתימ', ונר' שכן עיקר ולאו מטעמיה, אלא משום דלר' מאיר בעינן על גבי דבר שאינו יכול להזדייף, שאם היה כות' על הנייר או על החרס מאיין הייתי יודע שאילו העדים החתומין על זה השטר שחתומין לשם קידושין, דשמא לא חתמו אלא לשם קניית קרקע שמתחילה היה כתוב זה השטר שדי מכורה לך ושדי נתונה לך וחתמו אילו העדים על שם אותו קניין וזה בה ומחק שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכת' בו בתך מקודשת לי והעדים נשארו במקומן הרי לא נחתמו העדים לשם קידושי', ועל כרח' אנן בעינן שיחתמו העדים לשם קידו' כדמוכח פ"ק דקידושין גבי ההיא דבתך מקודשת לי דבעי התם ריש לקיש שטר אירוסי' שכתבו שלא לשמ' מהו ופשיט' התם מקיש הוויה ליציאה, הילכך בעל כרחך בעי' לר' מאיר על גבי דבר שאינו יכול להזדייף, מיהו תימ' לי אי חיישינ' להכי א"כ אפי' כת' על גבי דבר שאינו יכול להזדייף ניחוש שמא לא נכת' שטר קידושי' זה לשם זאת האשה אלא לשם אחרת נחתם וזה [מצאו] בשוק כתו' וחתום כך, דבשלמא בגט לא חיישינן להכי דבגט כות' שמו ושמה שם עירו ושם עירה, אבל בקידושי' אמאי לא חיישי' דהתם אינו כותב אלא בתך מקודש' לי. וי"ל דהכי נמי לר' מאיר צריך לכתו' בקידו' שם האשה בתך מקודש' לי, ואז ליכא למיחש למידי, וזה אינו ק' לר' אלע' אמאי לא חיישי' להכי שמא נכת' לשם אשה אחרת ויהא צריך לכתו' שם האשה בשטר קידושי', דכמו שיש בגט עידי מסירה שיודעין שנכת' הגט לשמה הכי נמי יש בשטר קידושי' עידי מסירה שיודעין שנכת' לשם זאת, אבל לר' מאיר דאין עידי מסירה צריך שנדע מתוך החתימה שנחתם לשמה.
<h2>דף כא:</h2>
משחתמו אין מעידין לפניו וחותם. פי' דהוי משום שקר גמור. ומקש' והאמ' רב פפי וכו', ואע"ג דהא דרב פפי ליתה כדמוכח לקמ' פ' הכות' [פ"ה ע"א] דאמ' התם אמ' רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא והאמ' רבא האי אשרתא דדייני כו' עד וליתא מדרב נחמן כו', וכן בפ' כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב]. מיהו או' ר"ת דאורח' דתלמוד' הכי הוא למיפרך ממילת' דלית', וגדולה מזאת שהוא סותר דברי רב ומגיה אותה משום דרב פפי אע"ג דלית', ומהכא מייתי ר"ת סייעת' להא דא' במרובה [ב"ק ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבי' אדרכת' אמטלטלי דכפריה וכו' דאע"ג דלית' דטעמייהו משום מיחזי כשיקר', ולמיחזי כשיקר' לא חיישינ' כדמוכח בהכותב ובכל הגט, מיהו שכיח תלמוד' לאתויי בכמה מקומות בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] ובפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"א], ויש דוחים ראייה דהכ' ומפרש' משחתמו אין מעידין בפניו וחותם משום דמיחזי כשיקר', והשתא שפיר פריך ליה כיון דחיישת למיחזי כשיקרא עד שלא חתמו אלמ' מיכת' כתבי' ולית בכתיב' מיחזי כשיקרא, והאמר רב פפי משמיה דרבא כו', וק' לר"ת לפי' זה דאי טעמ' דרב משום מיחזי כשיקר' קש' דרב אדרב דהכא חייש למיחזי כשיקר' ובפ' כל הגט [גיטין שם] גרסי' אמר רב אדא בר אהבה הלכ' כר' אלע', קרי רב עליה דר' אלע' טובניא דחכימי, ואפי' בשאר שטרות, והא' רב פפי משמיה דרבא כו' ליתה מדרב נחמן, אלמא לא חייש רב למיחזי כשיקר', ואע"ג דאיכא למימ' תרי אמוראי אליב' דרב, לא נהיר'. אלא נר' לר"ת דהכא הכי פי' משחתמו אין מעידין בפניו וחותם משום דהוי שקר גמור כיון שחתמו, ולפי פי' זה יש ראיה מדפריך ליה מדרב פפי אע"ג דלית הילכת' הכי. מיהו מ"מ תימ' לרב היכי מצי למיפרך כיון דשמעי' ליה בהדיא לרב בגיטין דלית ליה דרב פפי. ויש מפרשי' הכא דוודאי לא פריך לאמרי לה אמ' רב הונא אמ' רב אלא להנהו אמוראי קמאי דאמרי' ליה משמיה דרב הונא בלא רב. ויש מפרשים דההיא דרב פפי דשמעתי' אית' דהכא מיירי קודם שתתראה החתימ' אפי' לעדים המכירים דלמיחזי כשיקרא כי האי חיישינן, והתם איירי שהעדים ראו אלא שלא ראו הדיינין, והלשון מוכיח כן דנקט הכא דמיתחזי והתם דליחזו.
עד נעשה דיין. ודווקא בדרבנן כדאמ' במסקנ' דווק' בקיום שטרות דרבנן, אבל בדאוריית' אין עד נעשה דיין, וטעמ' דאין עד נעשה דיין משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון שהן עצמן דיינין לא יקבלו הזמה. אי נמי כדפ' רבינו שמואל דכת' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב בעדים הכתוב מדבר, לפני ה' אילו הדיינין, אשמעי' קרא דצריך להעיד לעדים לפני הדיינין, (אשמעי' קרא דצריך להעיד לעדים לפני הדיינין) אבל העדים אין חוזרין ודנין, ודווקא בעד שצריך להעיד אינו נעשה דיין דאיכא למימר כי הני טעמי, אבל עד שראה ואינו צריך להעיד נעשה דיין לדברי הכל, וליכא למימר הני טעמי כיון שיש אחרים שיעידו, ואפי' עד המעיד דווקא בדאוריית' אינו נעשה דיין אבל בדרבנן נעשה דיין כדמוכח הכא ובפ"ק דגיטין [ה' ע"ב], ואפי' בדיני ממון אין עד המעיד נעשה דיין כגון שראה בלילה, אבל כשראו ביום כולן נעשו דיינין, וטעמ' שלא תהא שמיע' גדולה מראייה, וקרא דועמדו מסתמ' לא קפיד בהא אלא בדדמי מוקמי' ליה כשראוהו בלילה דליכ' למימר שלא תהא שמיעה גדולה מראייה שהרי שמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדא' בראש השנה [כ"ה ע"ב] דחקיר' עדים כתחילת עדות דמי שאינו אלא ביום כדאית' בסנהדרין [ל"ב ע"ב], ומיהו עד הרואה בדיני ממונות לדברי הכל נעשה דיין, ור' עקיב' דא' כולם עדים הן דאפי' עד הרואה אינו נעשה דיין, דווק' קאמר לעיניין דיני נפשות כדמוכח בפ' ראהו ב"ד [ר"ה כ"ו ע"א] והת' מפרש טעמ' משום דכת' [במדבר ל"ה] ושפטו העד' והצילו העד' וה"נ כיון דחזו דקטל תו לא חזו ליה זכות'. ומההוא טעמא מוכח דאפי' ראוהו ביום קאמ' ר' עקיב' כולן עדי' הן, וכן בהחובל [ב"ק צ' ע"ב] דפריך היו באין בפני ב"ד חייב והא אין עד נעשה דיין, ולא משני כגון שראוהו ביום מכלל דלר' עקיבא אין חילוק ואפי' ראוהו ביום כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין משום ההוא טעמא דקאמ' בראש השנה. מיהו יש לתמוה דבראש השנה מפ' טעמ' משום והצילו העדה, וכיון דחזו דקטל כו', ובפ' ב' דמכות [י"ב ע"א] אמ' ר' עקיב' אומר מניין לסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו מיד עד שיעמוד בב"ד אחר [וכו']. וי"ל דההיא דמכות עיקר טעמ', וההיא דראש השנה יהיב טעמא דלא נילף מיניה לדיני ממונות דאיכא למימר דווקא בדיני נפשות משום דכת' והצילו העדה.
וש"מ דיינין המכירין חתימת ידי העדים אין צריכים להעיד בפניהם. דס"ד דצריך להעיד בפניהם אע"ג שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, לפי שיהא נר' יותר בב"ד כשיר' ד[כ]שאין מעידין בפניהם אינו נראה אלא כעד מפי עד, ומטעם זה הצריכו חכמים ג' בקיום שטרות דלא היה להם להצריך אלא שנים, אלא משום דבעי' שיהא ב"ד מטעמ' דפרישית. עוד או' ר' דס"ד דצריך להעיד בפניהם משום דפעמים שאינן מכירין אלא על ידי ראיית לילה.
בפני כל א' וא'. דס"ד כיון שיעידו בפני השנים אין צריך להעיד בפני השלישי שיכול לחתום על פי אסמכתא שלהם.
<h2>דף כב.</h2>
תרי ותרי ניהו. פי' בקו' וכי אמ' לא גזל הוה להו תרי ותרי ולא מיתכשר בהכי. וק' דהא הכא אליב' דרב הונ' קיימי' דאית ליה אוקי גברא אחזקתיה בחזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"ב] גבי שני כיתי עדים המכחיש' זו את זו דס"ל זו באה בפני עצמה ומעידה, ועוד אומ' ר' דאפי' רב חסד' דפליג עליה התם הכא מודה דכשר, דהא קאמ' בהדי סהדי שקרי למה לי, א"כ כיון דחשבינן להו סהדי שקרי ממילא מיתכשר האי גברא, תדע שהרי אם אחת מאילו שני כיתי עדים היו מעידים על אדם א' שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי (שהרי) [שקרי] לא היו נאמנים. והשתא ומה התם דאין אדם מכחישם שיאמר שיהא כשר מודה רב [חסדא] דכשר ולא מהימני הכא דאיכ' סהדי דמכחשי להו ואומרים שהוא כשר לא כ"ש דלא מהימני, ועוד ק' לר' הא דקאמ' אי ערער דפגם משפחה גלוי מילת' בעלמא, ופי' בקו' דבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיתברר הדבר, וזהו תימה היאך יכול להתברר כשאילו יאמרו שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישם דתרי כמאה, על כן נר' כפ' ר"ח שמפרש הכל בעדות אחרים ולא דיינין, והנה אפרש משמעות' פירושו ולא כלשונו, ג' שישבו כו' עד שלא חתמו קרא ערער על אחד מהן מעידין שנים מן השוק עליו וחותם דהוי כאילו ישבו עכשיו ב"ד אחר עדות הכשרות שהכשירו ולא בטל וועד המושב וחותמין, משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער בא הערער וביטל וועד המושב של אותו ב"ד, ואע"פ שאחרי כן יעידו אחרים שהוא כשר, כיון שביטל המושב ההוא בטל, וצריך לחזור ולהושיב ב"ד על כך, ערער דמאי אי ערער דגזלנות' תרי ותרי נינהו, וכי האי גוונא דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקי', וכיון שלא נפסל מעולם הרי לא בטל וועד המושב של אותו ב"ד, אי ערער דפגם משפחה פי' כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא ולא מצי למימ' תרי ותרי נינהו, דעל כרחך לא מיירי כגון שאילו אומרים שהוא עבד ואילו אומ' אינו עבד דא"כ היה נפסל מספק כיון דלא שייך למימ' ביה אוקמ' אחזקי', דאם הוא עבד מעולם לא היה לו חזקת כשרות, אלא על כרחך מיירי בהכי שאילו אומר שהוא עבד ואילו מזימין אותן משום הכי קאמ' גלויי מילתא בעלמא הוא, וכיון דאיגלאי מילת' דכשר הוה מאי איכפת לן בההוא ערער ולא ביטל וועד המושב, לעולם ערער דגזלנות' ודקאמ' הנך עדים דידעינן ביה דעבד תשובה, וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוא ערער דידהו ערער וביטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל אית לן לאחזוקי בחזקת פסלנות עד שיוודע לנו כשרותו.
במותב ג' הוינא וחד ליתוהי. כיון שמפרש בהדיא במותב ג' הוינא נאה הוא לכתוב וחד ליתוהי כיון שאין חותמין כי אם שנים, אבל אם לא כתב וחד ליתוהי פשיטא דלא פסיל בהכי, תדע מדקאמ' בתר הכי ואי כת' ביה בי דינא תו לא צריך והתם פשיטא דליכ' חד ליתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חצוף הוא.
ודילמא בי דינ' דרב אשי כשמואל ס"ל. ל"ג כשמואל סביר' להו, חדא דאפי' שמואל הוה מודי בקיום שטרות דבעינן ג', דהא רב נחמן סבר לה בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"ב] כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף, ורב נחמן גופיה בחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] קייום שטרות בשלש', וטעמ' משום דאי לא הוו אלא תרי מאי אולמייהו מעדים החתומין בו, ועוד דלשון זה דכשמואל סביר' להו משמ' אבל אין הלכה כך, ואדרבה כשמואל קיימ' לן דקאי רב נחמן כוותי' בסנהדרין, ובפ' השולח [גיטין ל"ב ע"ב] דאמ' התם בפני כמה מבטלו רב נחמן א' בפני שנים ומפ' התם משום דבי תרי נמי בי דינ' קרי להו וק"ל הלכה כרב נחמן בדיני. וא"ת והא רב נחמן גופיה לית ליה דתרי ליהוו בי דינא בב' מציע' בפ' ב' [ל"א ע"ב] בעובדא דאסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי ומשמע התם דתרי לא הוו בי דינא מדקאמ' ליה זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מיגו תלתא, י"ל דהתם שלא עשאום ב"ד בפירוש, אלא פלג קמייהו סתמא, הילכך אי קמי תרי פלג נראה דלעשותם עדים נתכוון, אי קמי ג' פלג נראה דלעשותם ב"ד נתכוון, אבל במקום שעשאם ב"ד בפירוש בתרי סגי. ויש לקיים גירסת הספ' ולפר' ודילמא רבנן דבי רב אשי סביר' להו בקיום שטרות כשמואל בעלמא.
וחזרה ואמרה [טהורה] אני מהו. פי' מועיל בה אמתלא או לא. ואין לפ' [אם צריכה] היא אמתלא או לא דלא משמע הכי מדקאמ' אף [אם] נתנה אמתלא כו', ועוד אמאי לא עבד שמואל [עובדא] בנפשיה, הק' הר' יע' דקורביל מאי אף בזו דקאמ' מאי חומר' דנידה מאשת איש, וי"ל משום דבידה לקדש עצמה כל שעה שתמצא אדם שרוצה לקד', אבל נידה אין בידה לטבול כל שעה שמא תראה ותסתור, מצאתי.
<h2>דף כב:</h2>
הבא עליה באשם תלוי קאי. תימ' בחטאת ובחנק קאי ה"ל למימר דאוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש, דאוקי מילת' אחזקיה דאוריית' הוא כדדרשי' פ"ק דחולין [י' ע"ב], ובד' אחין [יבמות ל"א ע"א] נמי מסקינן תרי ותרי ספיק' דרבנן דאוקומ' אחזקיה. ותירץ ר"ת דהכא אורעה אחזקה משום דאשה דייקינן ומינסבא, דמהאי טעמא שריא לה כשאין עדים כלל אע"פ שהיא בחזקת אשת איש, ולקמן בשמעתיה דחיישינן לזילות' דבי דינ' אאריך יותר בגירס' בע"ה.
באשם תלוי. מקשי' הא אין חייבין אשם תלוי אלא בב' חתיכות, אבל חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שמן פטור, והכא כחתיכה אחת דמי, ומיהו הכ' לא קשי' מידי דאיכ' למימר דאליב' דמאן דמחייב בריש ספק אכל [כריתות י"ז ע"ב] בחתיכה אחת פריך. אבל קש' בריש האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א] דאליבא דרב פריך התם הבא עליה באשם תלוי קאי ורב גופה פטר אשם תלוי בחתיכה אחת, וצריך לפ' דלאו באשם תלוי ממש קאמר אלא באיסור אשם תלוי.
כגון לאחד מעידה. ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות [כ"ה ע"א] מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא מיירי דאיכא ג' עדים דבלאו הכי איכ' תרי כך פר"ח, ולא נהיר' דבשום מקום אין שנים חשודים כדמוכח לקמן [כ"ד ע"א] דאפי' מאן דחייש לגומלין אם שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה נאמנין, וכן מוכיח בסוף פ"ב דיבמות [כ"ה ע"ב] דתנן התם מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, טעמא דב"ד הא בי תרי לא, מאי שנא מדתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה, היא גופה קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים, והא דקאמ' הרגנוהו לא ישא את אשתו כדמשמ' דשנים אומ' הרגנוהו, עד אחד הוא דקאמ' ליה כלומר ביני ובין אנשים הרבה.
אי הכי לכתחילה נמי. וא"ת הא תנן בפרק האשה שהלכה [יבמות קי"ז ע"ב] עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת הרי זו לא תנשא. וי"ל דהתם מיירי בבת אחת והכא מיירי בזה אחר זה, דבא עד אחד ואמר מת והתירוה ואח"כ בא האחר ואמר לא מת. וצ"ע בפ' מי שקינ' [סוטה ל"א ע"ב] משמע התם דעולא מיירי בין בבת אחת בין בזה אחר זה, דתנן התם עד א' אומר לא נטמאת ועד א' אומר נטמאת היית' שותה, ודייק בגמ' טעמ' דקמכחיש הא לא מכחיש עד א' מהימן, מנא הני מילי, ופריך וכיון דמדאורייתא עד א' מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה, והאמ' עולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. אלא אמ' עולא תני לא הייתה שותה, ור' חייא אמר הייתה שותה, לר' חייא קשיא דעולא, לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה, משמ' דעול' דאמר לא הייתה שותה מיירי בכל עיניין, דאל"ה לישני [כ]לר' חייא. ומיהו מצינן למימר דעולא לא מיירי אלא בזה אחר זה, והא דלא משני מתני' בבת אחת משום דמשמ' (דלא) [ליה ד]מיירי בזה אחר זה. ומיהו או' ר' דאפי' מיירי בבת אחת הני מילי התם דמדאוריית' עד א' מהימן גבי סוטה כדנפקא לן התם מדכת' [במדבר ה'] ועד אין בה, אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשבינן ליה כשנים אלא בזה אחר זה, ואע"ג דמייתי הכ' דעולא לא הוה מצי לשנויי דעולא לא מיירי אלא בשוטה דמהימן מדאורייתא, דמשמע ליה שפיר דחשיב בדרבנן בזה אחר זה כמדאוריית' בבת אחת. ומההיא גופא דיבמות צריך לחלק בין בבת אחת לזה אחר זה, דהא קתני רישא עד א' אומר מת ונישאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא, ומפ' בגמ' דנישאת דקאמ' לאו נישאת ממש אלא התירוה לינשא אע"פ שלא נישאת ולא תצא היינו (היינו) לא תצא מהיתירה הראשון אלא תינשא לכתחילה, משמ' דווקא קודם שבא העד דקאמ' לא מת הא בא קודם שהיתירוה לא תינשא אלמ' יש חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה.
דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה. וא"ת הא דתנן בהאשה שהלכה [יבמות קי"ז ע"ב] עד א' אומר מת ונישאת בא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא, ופריך בגמ' טעמ' דנישאת הא לא נישאת לא תינשא, והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה וכו', והשתא מאי קפריך, והא עולא לא קאמ' אלא דיעבד, אבל לכתחלה מודי וודאי דלא תינשא משום לזות שפתים כדמוכח בשמעתין. ואומר ר' דהכי דייק התם טעמ' דנישאת הא לא נישאת לא תנשא, ואם נישאת תצא, והכי משמע פשט המשנה משום דנישאת קודם שבא העד לא תצא, הא בא העד ואח"כ נישאת תצא, ומשום הכי פריך אדעולא אמאי תצא והאמ' עולא כו', וא"ת היכי משני התם דה"ק עד א' אומר מת והתירוה להינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון אלא תינשא לכתחלה, היאך תנשא הא איכא לזות שפתים. י"ל דלא קאמ' לא תצא מהיתירה הראשון אלא תינשא לכתחילה, אלא כלומר דאם נישאת לא תצא אבל לכתחילה וודאי לא תינשא.
תרווייהו באשת איש קמסהדי. מדאיצטריך למימ' הכי משמ' דמיירי באשה שאין אנו תופסין אותה בחזקת אשת איש, וא"ת א"כ ליהמניה למאי דקאמ' נתגרשה מיגו דאי בעי שתיק. י"ל דלא חשיב האי מיגו דשמא הוא רוצה לפוסלה מן הכהונה.
עכשיו מת עכשיו גירש. האי תירוצא דרב אשי איכא עליה פירכא, דמכדי קיימא לן כל הנשים צריכות להמתין שלשה חדשים היכי מתרץ רב אשי עכשיו מת לא תצא, פר"ח ולא ידענא מאי קש' דרב [אשי] איירי דאמרי עכשיו מת, ואם נשאת מכאן עד סוף ג' חדשים לא תצא.
<h2>דף כג.</h2>
מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. תימ' שנא ושנא, דרישא אוקמ' בחזקת פנויה שהיית' קודם לכן וסיפא אוקמה בחזקת אשת איש, דאוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא אחזקיה. וי"ל דהכי פריך מאי שנ' דבריש' אע"ג דאיכ' למימ' אוקמ' אחזקת היתר, מיהו (סיפ') [ספיקא] דרבנן היא כדמוכח בד' אחין [יבמות ל"א ע"א] דתרי ותרי אע"ג דאיכ' למימ' אוקי מילתא אחזקי' (סיפא) [ספיקא] דרבנן הוא ומדרבנן הוה ליה למימ' ברישא תצא.
תרווייהו בפנויה קא מסהדי. להא לא הוה צריך דאפי' ליכא אלא ההוא דא' נתקדש' אמרי' לא תצא, ומיהו יש לתמוה אמאי אמרי' לא תנשא ואפילו ליכא אלא עד א' דאמ' נתקדשה תימה הוא למה נאסרנה הואיל ויש לה חזקת היתר. י"ל דהכא מיירי כגון שאנו יודעין שזרק לה קידושין ומספק' לן אי קרוב לו אי קרוב לה, ואתו הני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דהשת' איכ' למימ' דספיקי' דרבנן הוי, למ"ד בד' אחין [יבמות ל"א ע"א] דבבת אחת נמי ספיק' היא, ומיהו קילא הך ספיק' מספיק' דב' כיתי עדים דבההיא אמרי' תצא. אי נמי מצינן למימ' דהכא מיירי כגון שראו נרות ומיטות מוצעות שהתקינו עצמן לקדש כדאמ' בשלהי גיטין [פ"ט ע"א] ועד אחד אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה באותה שעה.
מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא. דבשבויה הקילו. ק"ל מנא ליה הא דילמא ארישא דווק' מתני לה דאסיפא ס"ל דלא מצי קאי משום דמשמע דווקא אם משנשאת באו עדים לא תצא, הא באו ואח"כ נשאת תצא ובשבויה לא נאמ' כן, ומיהו למאי דמפרש בסמוך לא נשאת ממש, אתי שפיר.
אית ליה דרב המנונא. ואע"ג דרב המנונא לא איירי אלא בפניו, מיהו לעיניין זה מהני שלא בפניו דאם נישאת קודם שבאו עדים לא תצא.
לא תצא מהיתירה הראשון. מצינן לפרש לעיניין זה דנימ' אם נשאת תצא אלא אם נשאת לא תצא ומיהו לכתחילה מיהא לא תינשא כעין שפי' לעיל ההיא דיבמות [קי"ז ע"ב]. אבל קשה לי מאי פריך לקמ' טעמ' דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא, אין וודאי לכתחילה. על כן צריך לפ' לא תצא מהיתירא הראשון דאפי' לכתחילה תינשא ולא צריך לזות שפתים כלל. באו עדים הרי זו לא תצא. פי' מהיתירא הראשון.
ועד האידנא מאן נטרינהו. כבר נאסרו. בנן מוריין אינון. שלא רצו להכניס השבאים עמהם, שאם היו השבאין עמהם אע"פ שאין עדות לגוי אין לך עידי שבייה גדולה מזו שהם היו מחזיקין בהן, אבל לאחר שהיתירום כבר אפי' כשיבואו השבאין אחרי כן אינם נאסרות דלא עדיפי מעדים, וכן משמע מתוך פי' הקו'.
הא איכא עדים במדינת הים. וא"ת מתני' נמי תיקשי ליה דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת, ואמאי ניחוש דילמ' איכ' עדים במדינת הים, וי"ל דה"פ הא וודאי איכא עדים במדינת הים דבאתריה שמואל רוב ישראל היו ואי איפשר דלא ידעי, אי נמי כלומ' הא נפק קלא דאיכ' עדים במדינת הים שיודעים שנשבית, ומיהו ק"ל היאך תיסוק אדעתין למימ' דעדים דקאמ' היינו עידי שבייה דמאי צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים דהא איתנהו קמן דהאיכא שבייהו. וי"ל דמחמת השבאים אין לאוסרה דהא אינהו דאתו בתר דשרינהו, אבל מחמת הקול שיצא מקמי שריותא דידהו איכא למיסרינהו, וה"פ טעמ' דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא כיון שנתגלה שהקול שיצא מלפני ההיתר אמת.
בצד אסתן. צפון. כדאמ' [מגילה כ"ח ע"ב] צריכ' שמעת' צילות' כיומא דאיסתנא, שרוח צפונית מרפא כדאמ' נמי [יבמות ע"ב ע"א] כל אותן מ' שנה שהלכו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית לפיכך לא מלו, ובבל היא בצפון כדכת' [ירמיה א'] מצפון תפתח הרעה. ולכך ר' חנינא שהיה מארץ ישראל היה אומר בצד אסתן כמו שהיה אומר' עידיה בבבל ותיאסר, וכן אותן של בבל היו אומ' הא איכ' סהדי בארץ ישר' כדאמ' בפ"ק דקידו' [י"ב ע"ב] גמ' ב"ה אומ' בפרוטה, והאיכא סהדי באוריא, והעולם טועים שגורסי' אידית דאוריא גר' בספ' ישנים ובפר"ח כדאמ' בלא יחפור [ב"ב כ"ה ע"א] מאי אוריא אויר י"ה דהיינו מערב דקאמ' התם דקסבר שכינה במערב, וארץ ישר' במערב של בבל כדאמ' בכל דוכת' אמרי במערב', ר"ת ורש"י פי' בפ' לא יחפור שתי לשונות, וזה לשונו אוריא אני שמעתי כך קורין למערב בלשון פרסי. ולי נר' שכך קורין למזרח בלשון לעז והיינו דקאמ' אויר י"ה שהשכינה במערב ופניו למזרח נמצא המזרח אוירו, וכלשון השמועה נר' לר"ת כמו שפירשתי.
עידי טומ' איתמר. והכי אמרי רבנן לר' חנינא כיון דודאי איכ' עידי שבייה יש לנו לחוש שמא יש עידי טומא', אבל במתני' דליכ' עידי שבייה בוודאי לא חיישינ' דילמא איכ' עידי טומא' דעידי שבייה נמי מספק' לן. אי נמי ה"ק דהא נפק קלא דאיכ' עידים במדינת הים שיודעים אם נטמאו אם לאו. וק' לר"ת השת' דאסיקנ' הך דר' חנינא אעידי טומא' אלא הא דאמ' בפ"ק דקידושין [י"ב ע"א] ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקמשער בה אי אית בה שוה פרוטה אם לא וכו' עד לאו היינו דר' חנינא דאמ' עידיה בצד איסתן ותיאסר. ומסקי' אביי ורבא לית ליהו הא דרב חסדא אם הקלנו בשבויה הקלנו באשת איש, והשת' מה לי שבוייה מה לי אשת איש, דבשלמ' למאי דס"ד מעיקר' עידי שבוייה אתי שפיר דאם הקלנו בשבוייה שהיא ספק ספיקה ספק איכ' עידי שבייה ספק ליכ', ואת"ל איכא אימור לא נטמאת, אלא לפי מה דאוקימנ' בעידי טומאה מה לי זו מה לי זו בתרוייהו ליכא אלא חדא ספיקי', ורש"י פי' התם אם הקלנו בשבוייה דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור מיתה, ואינו נר' לר"ת דבשבויה נמי איכ' איסור סקילה אם נישאת לכהן שישמש בנה על גבי המזבח בשבת. ותירץ ר"ת דה"פ אם היקילא בשבויה דלא שכיחי עידי טומאה נקל באשת איש דשכיחי דידעי אם אבנא דכוחלא יש בה שום פרוטה אם לאו. ויש ספ' דכת' בהן אם הקלנו בשבויה דקמצלא נפשה פי' עושה עצמה כעורה שלא יטמאוה.
<h2>דף כג:</h2>
שתי נשים שנשבו. אומר ר' דלא גר' הכא זאת אומ' נשביתי וטהורה אני דהא בדאיכא עדים מיירי וא"כ מאי אסהדותייהו, ומיהו מצינן למימר דלהכי איצטריך דאע"ג דהם סבורות שאין אנו יודעין אינן נאמנות.
אין רישא וסיפא דאיכ' עדים כו'. והשת' אית לן לפרש דכולהו צריכי, דלתירוצא דרב פפא פריך הא (א)תו למה לי והכא לא פריך דצריכי, דאני טהורה וחברתי טמא' איצטרי' דאינה נאמנת על עצמה בדאיכ' עדים דהא לא אשמעי' בבא דרישא, אני וחברתי טמא' לא אתא לאשמעי' אלא דבדליכא עדים חבירת' לא קאסרה לה אלא נאמנת היא עצמה אפומה והיינו דקתני אינה נאמנת על חבירתה דהיא מיתכשרא על פי עצמה, אני וחבירתי טהורה מצינן למימר דאתא לאשמועינן דבדאיכ' עדים נאמנת להתיר חבירתה דרישא מצינן לאוקומ' בדליכ' עדים.
הא תו למה לי היינו רישא. וא"ת הוה ליה למימר היינו רישא דרישא כדלקמן ד[ה]א ברישא דרישא אשמעי' לגמרי, דאשמעי' דשויתה אנפשה חתיכ' דאיסור' וחבירת' מישתריא אפומא, ומסתבר' כל שכן בעד. ומיהו י"ל דס"ד דאיהי מהימנ' יותר הואיל ונשבית עמה קים לה טפי, אי נמי אע"ג דהוה מצי למישכח לגמרי ברישא דריש', ניח' ליה למימר היינו ריש' סתמא הואיל ואיכ' נמי בריש' דלעיל מינה ממש שריותא דעד אחד כמו בסיפא, אבל לקמ' יש לו להקשות היינו רישא דריש' דמההיא דלעיל מינה דאני וחברתי טמאה ליכא למילף לא שריותא דחבירתה אפי' דידה ולא איסור' דידה במקום עדים, הילכך פריך היינו רישא דרישא.
ובזמן שמעידין זה את זה הרי אלו נאמנין. לתרומה קאמ', דאילו ליוחסין דברי הכל בעינן תרי כדתני' לקמן [כ"ד ע"א] חבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהיו ג' כו', ונר' לר"ת דלהשי' אשה ויוחסין דכל הך שמעת' היינו להשיאה אשה בדוקה מד' אימהות, כדתנן בי' יוחסין [קידושין ע"ו ע"א] הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד' אימהות כו' ואין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת ובנו נמי משמש על גבי המזבח בלא בדיקה, והיינו דקתני בגמ' ואינו נאמן להשיאו אשה כדי להתיר בנה ובתה בלא בדיקה, ולפי' רש"י ז"ל דמפ' דאסור להשיאו אשה מיוחסת [משום] מעלת יוחסין ק' לר"ת והאמ' בי' יוחסין גבי ההוא משנה דהנושא אשה כהנת דכהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין, ופי' רש"י דכיון דלא הוזהרו אף רבנן לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה. ואו' ר' דכולה הך שמעת' דמצרכי' לר' מאיר בדיק' דאמ' בקידו' צריך שיבדוק בד' אימהות ניחא אבל לרבנן דאמ' בגמ' כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אין צריך אפי' עד ליוחסין וכ"ש לתרומה ושמעתי' לרבנן הוא דמצרכי' בדיק' הני מילי במקום שיש ערעור קול, כדאמ' התם ואם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה פי' ערער דקול, וכל הני ההוא דאתא לקמיה דר' חייא ואתא לקמיה דר' וכולהו דמצרכי' להו עדות לתרומה נמי היינו בדנפק עלייהו קלא, ומייתי ר"ת ראיה מההוא דאתא לקמיה דרבא בפ' החולץ [יבמות מ"ה ע"א] ואמ' ליה זיל גלי או נסיב בת מינך, ומה יועיל לו מה שיגלה הלא אז נמי יבדקו אחריו אלא וודאי היכא דליכ' ערעור דקול כלל אין צריך כלל בדיקה.
משום דאיכא דררא דממונא. פר"ח שהיה השדה ביד האומר, אבל עדים אין בידם כלום.
דררא דממונא. ק"ל מאי צריך להאי טעמ', דהיכא שמעי' הך מרישא דברישא מודי ר' מאיר ובהך פליג' ואמ' אין נאמנין לפוסלו כדאמ' לעיל וטעמיה כדרב הונא.
<h2>דף כד.</h2>
נשביתי וטהורה אני למה לי. תימ' אמאי לא משני משום דבעי למיתני אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני דאינה נאמנת. וי"ל דהאי לאו חידוש הוא דקתני סיפ' דמתני' עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ומינה שמעי' נמי שבוייה בעדים.
שתי נשים שנשבו למה לי. דאי לאשמועינ' דאחת נאמנת על חבירתה, הא בהדיא תנן לקמן [כ"ז ע"א] דאפי' עבד ואפילו שפחה נאמנין.
שלי חדש ושל חבירי ישן. לקמן בפ' אע"פ [נ"ו ע"ב] פי' בקו' דיש מפ' משום עומר, ולאו מילת' היא דא"כ הא דמשני בדמאי הקלו, התינח דמאי חדש מאי איכ' למימר, ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש, ועוד אומ' ר"ת דלא הוה ליה למימר האי לישנ' של חבירי ישן אלא שלי חדש ושל חבירי אינו חדש כדקאמ' שלי מתוקן ושל חבירי אינו מתוקן, ועוד מפרש ר' שמואל דבשנת שביעית קיימ' וקאמ' שלי חדש וגדל בשביעית ואסור לשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל אשתקד בשנה שעברה ומותר לשהותו, ואינו נר' לר"ת שהרי סתם עמי הארץ דהיינו חמרים אינן חשודין על השביעית דתנן בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"א] החשוד על המעשר [אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית] אינו חשוד על המעשר, פי' מעשר שיני, מדקתני החשוד מכלל דמסתמ' אינן חשודין לא על שביעית ולא על מעשר שיני, אבל על מעשר ראשון חשדו עמי הארץ כדאמ' בפ' בת' דסוטה [מ"ח ע"א] שלח רבן יוחנן בן זכאי בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ובמסכת דמאי [פ"ג מ"ה] תנן ומייתי לה בסוף הניזקין [גיטין ס"א ע"ב] ובפ"ק דחולין [ו' ע"ב] הנותן פירותיו לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה אבל לשביעית לא חייש, ותנן נמי בפרק הניזקין [גיטין ס"א ע"א] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה כו'. ואם היתה חשודה על השביעית אסור לברור ולטחון עמה כדקתני בסיפא ברישא דההיא, מכל הני איכא למישמע דסתם עמי הארץ אינן חשודי' על השביעית, ואע"ג דתנן בדמאי [שם מ"ד] ומייתי לה בהניזקי' [שם] המוליך חיטין לטחון כותי או לטחון עם הארץ אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר אלמא דכמו כן חשודים עמי הארץ על השביעית, איכא למימר דהתם משום כותי נקט שביעית, אי נמי התם מיירי בחשוד וודאי, וכן ההיא דמייתי פ"ק דחולין [ו' ע"א] הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה, ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית, התם נמי מיירי בחשוד וודאי, אבל סתמא אינם חשודים, ומעשר נמי דקתני בה אומ' ר"ת דהיינו מעשר שני מדקתני ליה בהדי שביעית ובחשוד' על מעשר שיני ושביעית כי ההיא דבכורות, וא"ת א"כ היכי מוכח מהתם [חולין שם] דגזרו על תערובת דמאי דילמ' במעשר שיני ושביעית גרע מסתם עמי הארץ לגבי מעשר ראשון כדמוכח בסוף הנזיקין לאביי, ומיהו לרבא פריך שפיר דלא חמיר ליה.
ועוד מקש' ר"ת על אותם הפי' דבסמוך למשנה דחמרים תנן לעיל מינה במסכת דמאי פ"ד [מ"ו] הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם ואמר מכאן נאמן מכאן מעשר אמר לו אחד אני אינו נאמן, איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמ' לו מכאן מוכר ישן, אמ' לו איש פלוני ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין, ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או איסור שביעית היאך היה יכול להנות מששלחו אצלו, הוא בעצמו אמר לו שאינו נאמן, ועוד מדקשאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל דהאי דזבן מהן יש בו איסור חדש או איסור שביעית, והלא בשביל זה קנה הימנו שהיה נאמן וכי שוטה הוא לקנות דבר האסור, אלא וודאי ישן לא נקט בשביל איסור, והא דקתני נאמנין אעלמ' קאי כמו [קידושין נ"א ע"ב] בוגרת דעלמא (דבוגידך) [דבו גופא] לא שייך למימ' שום נאמנות, ועוד תימ' היאך יכול לשנות בשביעית שלי מתוקן והלא בשביעית פטור מן המעשר דהפקר הוא אע"פ שיש לדחות ולומר דלאו אשלי חדש קאי מתוקן. ועוד וכי נחשדו למכור שביעי' והלא לאכלה אמ' רחמ' ולא לסחורה, ומיהו זה אין להקשות לפי' דמפ' אאיסור שביעית דמתרץ בדמאי היקילו הניח' דמאי איסור שביעית מאי איכ' למימר, דהא איכא לתרץ דלא חש לתרץ משביעית דפשיט' ליה לתלמוד' ר' יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דר' יהודה חמיר' להו שביעית כדאמ' בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"א] ובהניזקין [גיטין נ"ד ע"א] דההוא דאמ' לחבריה דיירא בר דיירתא אמ' ליה תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך, ומהאי דקרי לשביעית חדש ליכא לאקשויי דבמסכת שביעית [עי' פ"ז מ"ז] תנן הכי וורד ישן שכבשו בשמן חדש ילקט את הוורד, ופירו' הקו' נר' לר"ת עיקר דלהשביח קאמר ומשום רבות' נקטיה דאע"פ שהוא מזלזל את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין, וא"ת מאי קאמ' דר' יהודה אדר' יהודה קשי' דרבנן אדרבנן [לא קשיא], דילמא הכא וודאי חיישינן (וגומלין) [לגומלין] משום שחונף עם דברים אחרים לשבח את של חבירו, וי"ל את"ל לא חיישינן לגומלין משום הכי לא הוו חיישי טפי. מה שהקשה ר"ת דסתם עמי הארץ אינן חשודים על השביעית, קאמר מלולב הגזול דאמרי' התם [סוכה ל"ט ע"א] אין מוסרין דמי פירות שביעית לעמי הארץ, הגה"ה.
אביי אמר לעולם לא תיפוך. משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, והא דאמ' אביי בפ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] ספק דבריהם לא בעי ברוכי רבא א' רוב עמי הארץ מעשרין הן, לאו משום דאביי לא ס"ל, דהא מתני' היא דרוב עמי הארץ מעשרין הן בביצה בשלהי המביא [ל"ד ע"א] דתנן עומד אדם על המוקצה בערב שבת כו', ואמ' בגמ' [ל"ה ע"ב] ש"מ תלת ש"מ רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דקסבר דאפי' בספיקי אחריני דדבריהם נמי לא בעי ברכה, אע"ג דליכא למיתלי ברוב, ורבא סבר דווקא דמאי דאיכ' רוב עמי הארץ מעשרין הן אבל ספיקי אחריני דדבריהם מברכינן, וכן נמי הא דמתרץ אביי בפ' אע"פ [לקמן נ"ו ע"ב] וודאי דדבריהם עשו חיזוק ספק דדבריהם לא עשו חיזוק רב' אמ' בדמאי היקלו, לאו דאביי לית ליה דרבא, אלא סבר אביי דאפי' בשאר ספיקי אחריני דדבריהם כגון יום טוב שני לא עשו חיזוק, מיהו אביי מפ' טעמא במס' שבת פ"ק [י"ג ע"א] אההיא דלא יאכל זב כו', משום שלא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין ולא סמיך ארוב עמי הארץ כדקאמ' רבא התם, דס"ל דמחמירים בההיא מילת' שלא סמכינן ארובא, וכן רבא בהניזקין [גיטין ס"א ע"א] בההיא דמשאלת אשה נפה וכברה כו' לא בעי למיהב טעמא משום רוב עמי הארץ מעשרין, דס"ל בההיא מילתא דמסייע ידי עוברי עבירה להחמיר טפי.
<h2>דף כד:</h2>
בשכלי אומנותו בידו. פר"ח זה שאמר עליו כהן הוא יש בידו כלים, שהכהן האוכל תרומה בטהרה משתמש בהן כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומ', כלים הללו מוכיחין עליו שהוא כהן, ולפיכך האמינוהו חכמים שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק הימנו מלטמותו דומה שכהן הוא.
ואי' אי' ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין פליגי. האי אי' אי' לא מתרץ אלא קש' דרב יהודה אדר' יהודה, אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנותו בידו, ואמ' לן ר' שהקשה הר' שמואל גיסו היכי מצינן למימ' מעיקר' טעמא דר' יהודה משום גומלין, והא על כרחי' בלא גומלין נמי דבהדיא סבר ר' יהודה בפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"ב] דמעלין מתרומה ליוחסין ובשילהי פירק' [כ"ח ע"ב] נמי מייתי' לה. ותירץ ר' דמעיקר' סבר דאי לאו טעמא דגומלין לא היינו מפסידין הכהן מן התרומה כדי לומ' מעלין, דמן הדין ראוי לחלוק בתרומה על פי חבירו אי לאו משום דמעלין, ואדרבה קודם הייתי אומר אין מעלין, ואע"ג דגבי עבד אמרי' לקמן לר' יהודה דאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, וה"ר שמואל גיסו תירץ דמעיקר' סבר דמיירי בהאכלת תרומה דווק' דמינה אין מעלין ליוחסין אלא בחלוקת גורן דדילמא עבד הוא, עוד י"ל דמעיקר' סבר מדאיפלגו במעידין זה על זה טעמא משום דנפק' מינ' בתרומה דרבנן דמינה לא מסקי' ליוחסין כדמוכח בי' יוחסין [קידושין ס"ט ע"ב], הגה"ה.
במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. וא"ת ומה שייכא פלוגת' בהא לימרו תרווייהו מעלין ונצריך בתרומה שני עדים, או תרווייהו אין מעלין ולא יהא צריך בתרומה אלא עד א'. וי"ל דבהא פליגי דמר סבר שמא יעלו מתרומה ליוחסין לכך הצריכו שני עדים ומר סבר לא חיישינ', עוד היה רוצה ר' לפרש דהיינו טעמ' דמ"ד מעלין משום דבעינן שיהיו עדים מצוין ליוחסי', וחזר בו משום דבסמוך לא משמ' הכי דקאמ' ה"מ תרומה דעון מיתה.
או דילמא אכולה מילת' קמסהדי. תימה אי אמרי' דאכולה מילת' לא מסהדי א"כ משמע דעדים חתומין אע"ג דלא ידעי דכהן הוא, א"כ הא דתנן בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן, הרי יכול א' מהם להערים ולכתו' שטר בשם חבירו כהן, והיכי מפיק ממונא מכהן על ידי שטר זה כיון שאין עדים החתומין מעידין על כך. וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון פשיט' דאכולה מילת' מסהדי, והתם וודאי מעלין משטרות ליוחסין כי מיבעיא לן הכא כשלא הוחזקו.
חד אמ' מעלין. וא"ת אמאי לא חשיב הך בהדי הנך דתנן בי' יוחסין [קידושין ע"ו ע"א] אין בודקין מן המזבח ולמעלה, י"ל דהך מילתא דשטר' לא שכיח, אי נמי לא חשיב לה התם משום דפשיט' דהיינו עדים גמורי' דהא לא חשיב. וא"ת ואמאי לא חשיב נמי תרומה ונשיאות כפים למ"ד מעלין, ואמ' ר"ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן, אע"ג דהתם מיירי בשיר כדמש' בגמ' מ"ד מעלין הוה מוקי לה נמי בדוכן דכהנים בגבולין.
שאני הכא דריע חזקייהו. פרש"י שהכל רואין שאר כהנים אוכלין קודשי מזבח והם אינם אוכלין, וקש' אכתי תיקשי למ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחס' דהא הוו פרסי ידייהו בגולה ואמאי לא אסוקינהו ומאי איכפת לן אם לא מצאו כתבם ליסקונהו מנשיאות כפים ליוחס'. ומפר' ר"ת דהני ריע חזקיהו כיון דנקראים בני ברזילי, ולא מצאו כתבם משמ' דזרים נינהו, וכי אמרי' מעלין מנשיאות כפים ליוחסי' ומתרומה למר ה"מ היכא דליכ' ריעות', ומיהו תימ' הא דפריך אתי לאסוקינהו הוה ליה למיפרך ליסקונהו כיון דאכתי לא ידע טעמ' דריע חזקייהו ואמאי נגואלו מן הכהונה, ור"י תירץ בפ' בת' דקידושי' דוודאי יודע היה דמטעם זה לא העלה אותם ולא בא אלא לתרץ דלא חיישינן שמא ישתכח הדבר לדורות הבאים דלא חיישינן להכי שלעולם יקראו על שם ברזילי, הגה"ה.
<h2>דף כה.</h2>
ואל' מאי גדולה חזקה. אי אמרת בשלמא דאין מעלין ולא תידחי טעמ' משום דריע חזקייהו היינו דקתני גדולה חזקה, דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשי קדשים שבקי' להו בחזקתן, ואע"ג דבלא חזקה מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינ' דילמא שום ב"ד טועין יעלו אף ליוח', סבירא ליה להאי מקש' דיוחסי' חמירי ולא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמ' דטעמ' דלא חיישינ' דילמ' אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו וליכא למיטעי מאי גדולה חזקה.
ואי' אי' השת' בתרומה דרבנן אכול [כו'] ואלא מאי גדולה חזקה כו'. מה שכתו' בספ' וכי מסקי' מתרומה ליוחס' ה"מ בתרומ' דאוריית' אבל בתרומה דרבנן לא מסקינן ל"ג ליה ה"ר יצחק [דהא איבעית אימא רב נחמן] קאמ' ליה שדחה לרבא שאני הכא דריע חזקייהו, ואי הוה גר' ליה א"כ היה סותר הוא בעצמו הראיה שהביא למ"ד מעלי' מתרומ' ליוח' אתי לאסוקינהו, אלא טעמ' משום דריע חזקייהו, ואין זה סוגיית התלמוד אם לא יאמ' לאו מילת' היא דאמרי, אלא וודאי לית', ואגב שיטפא דאכתבא בריש פ' י' יוחסין [קידושין ס"ט ע"ב] אישתבוש לכותבה כאן.
לא במידי דאיקרי קודש. וא"ת תרומה נמי איקרי קודש דכת' [ויקרא כ"ב] ובא השמש וטהר ואח"כ יאכל מן הקדשים, והיינו תרומ' דהעריב שמשו אוכל בתרומה. וי"ל דודאי גבי טמא איקרי קדש, אבל גבי אכילת זר לא אשכחן קדשים ובאכילת זר קיימינן.
נשיאות כפים בבבל. דווק' ולא אכילת חלה, אע"ג דבסוריא נמי כיבוש מדרבנן, מיהו אינן מדקדקין בבבל כמו בסוריא, [דסבירא] ליה להאי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואכילתן בסוריא וה"ה לנשיאות כפים כדמוכח לקמן.
<h2>דף כה:</h2>
עדות הבאה מכח חזקה. פי' שאנו יודעי' שזה כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לנו בו שהוא לוי. שקרא אחריו לוי. לפי' רבי' יצחק הלוי נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורה לוי, יש לפ' הכא שקרא אחריו לוי קטן מישר' שקרא אחריו. שקרא לפניו כהן. פי' פעם אחת.
הרי שאמ' בני זה וכהן הוא. מדנקט בני זה וכהן הוא משמ' שבא להעיד עליו שהוא בנו והוא כהן ולא בן גרושה, ואין אנו מכירין בו כלל אפי' שיהא בנו, דאי בדידעינן שהוא בנו א"כ ה"ל למימר בני זה כהן הוא בלא ו'. ותימ' לר' א"כ יהא נאמן לכולי עלמ' לתרומ' וליוחס' מיגו דאי בעי אמר אינו בנו, וכי תימ' לא מהימני' ליה במיגו כיון דלדבריו קרוב הוא כדאמ' בהחולץ [יבמות מ"ז ע"א] לדבריך גוי אתה נאמן אתה לפסול עצמך ואינך נאמן לפסול בניך, לא היא, דעל כרחך במיגו מהימנינן ליה בסמוך דקאמ' אני מאמינו להאכילו תרומה (שבידן) [שבידו] להאכילו תרומה. וי"ל דבההיא מיגו דבסמוך מהימנינן ליה משום דאפי' ידעינן שהוא בנו, מ"מ איכא מיגו, אבל האי מיגו אי הוה ידעי' שהוא בנו אין כאן וודאי מיגו.
נאמן להאכילו בתרומה. אפי' ליכא אלא הוא, ואע"פ שהוא קרוב, דקסבר ר' אין מעלין מתרומה ליוחסין ואינו נאמן להשיאו, פי' להצטרף עם אחר ולהשיאו אשה מפני שהוא קרוב, והשתא אתי שפיר הא דקאמ' ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו להצטרף עם אחר ולהשיאו אשה אע"פ שהוא קרוב, אבל אין לפ' ואינו נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד, דאטו בהא לימ' ר' חייא האמינהו להשיאו אשה, לא מישתמיט שום תנא דלימ' עד א' כשר ליוחסין, וליכ' נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר, דאי הוה מצריך ר' שני עדים בתרומה אלמ' הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין א"כ לא יכשיר קרוב לתרומה הואיל ואינו מכשירו להשיאו אשה, ואומר ר' דלר' מאיר אי מיירי הכא באשה שאינה בדוקה שפיר, ואי באשה בדוקה מיירי צריך לאוקומ' דנפק עליה קלא שהוא בן גרושה וחלוצ' לפיכך צריך עדות, ולרבנן דאמ' [קידושין ע"ו ע"ב] כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות בין הכי בין הכי מיירי בנפק עליה קלא.
נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ה"ר יצחק בן ה"ר מאיר והא משנה שלימ' בי' יוחסין [קידושין ע"ט ע"ב] מי שיצא למדינת הים וחזר והביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן עליהם להאכילם אפי' בתרומה כדמוכח בגמ' דהתם, תניא הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים, ואמ' ריש לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, והיכי אמ' ר' הכא באב נאמן על בנו להאכילו בתרומה. ותירץ דר' תנא הוא ופליג. ואומר ר"ת דאין זה מחלוקת חדש דההיא דקידו' אתיא כר' יהודה דאמ' אין מעלין לכהונה אפי' לתרומה על פי עד א' וקדשי הגבול דהתם היינו יוחסי' דכהונה גבול [והא דקאמר התם אבל] ליוחסי' לא היינו לעיניין קורבא ולהרוג את זה על זה דמסיק ר' יוחנן התם אף ליוחסי' ואזדא ר' יוחנ' לטעמיה דא' סוקלין על החזקה.
שבידו להאכילו תרומ'. תימ' לר' היאך נאמינו להאכילו תרומה בהאי מיגו, הא לאחר מיתה אין בידו להאכילו תרומה וא"כ אין זה מיגו, כמו שמצינו גבי בכור בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] ובפ' בת' דקידו' [ע"ח ע"ב] דתניא יכיר יכירנו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי כו', למאי הילכתא אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה, לא צריכ' בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן עסיקינן, ועוד אומ' ר' דאפי' מחיים אין זה המיגו טוב שאם יוליכנו בגורן מצוה ליתן לו חלקו הרי יפסיד דהשת' דקאמ' שהוא כהן נוטל כל א' חלקו, ואין לפ' שבידו להאכילו בתרומה בשעה שהעיד שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא דא"כ להשיאו אשה נמי נימ' הכי.
<h2>דף כו.</h2>
במסיח לפי תומו. וא"ת מנלן דהכי הוה, דילמ' ר' יהושע בן לוי העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ור' העלה אח על פי אחיו אפי' בלא מסיח. ואומר ר' דמסתמ' במאי דקתני בבריית' מילת' דר' עשה ר' מעשה. ועוד נר' דלא איפשר לומר ר' העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח, דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים.
מבית הספר. נקט שלא נאמר שהוא עבד כדתניא שילהי פירקין [כ"ח ע"א].
ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. מדאוריית' פליגי והכי אית' בפ' יש מותרות [יבמות פ"ו ע"ב], ואף לכהן קאמ', דאי איפשר לומר בקנסא פליגי ודווק' לכהן קאמ' ור' עקיב' אף ללוי קאמ' דא"כ מילת' דר' עקיב' הוה ליה למיתני בתר מילת' דר' אלעז' בן עזריה.
לכהן ולא ללוי מי קאמ' אין בתר דקנסינהו עזר'. דבתר קנסא הוי מעשר ראשון לכהן ולא ללוי לר' אלע' בן עזריה, והא דפליגי ביש מותרות [יבמות פ"ו ע"ב] בקנסא לעניים ר' יוחנן וסביא דמר סבר קנסא לעניים דווק' ולא לעשירים כהנים, ומר סבר כהנים בימי טומאתן עניים הם, אליב' דר' עקיב' פליגי על כרח', דאי לר' אלע' בן עזריה שקלי כהנים מן התורה ולדידהו לא קניס עזרא שהרי עלו, ועוד דהכא משמ' לר' אלעזר בן עזריה דווק' לכהן, ועניים דקאמ' התם אין לפ' דווק' עניים לוים ולא עניים ישר' וכהנים דא"כ נשתכרו עניים לוים במה שלא עלו. ועוד א"כ למה העביר ר' יוח' כהן גדול הודיית מעשר, ועוד דמשמע דאילו הוו כהנים בימי טומאתן עניים אליבא דתרוייהו הוו שקלי, אע"ג דלעניין חלוקת מעשר כישראל הוו, דהא ר' עקיבא מדאוריית' ללוי ולא לכהן, אלא וודאי עניים דקאמ' בין עניי לויים בין עניי כהנים, ולמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים אף לעניי ישראל דמאי שנ' מכהנים, אבל למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים אין נר' שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו דמילת' דאתי לידי תקלה ולא מתקני רבנן, ובהא איכ' למיחש דילמא אתי למיכליה, ולר' עקיבא לא הפקיע עזרא הלוים מכל וכל להשוותם לכהן ולישראל שלא ליטול אלא עניי לוים בתורת עניות, אלא לוים חולקים לעולם בין עניים בין עשירים, כדאמ' [שם ע"א] בת כהן ללוי ובת לוי לכהן אין חולקין להן מעשר בגורן משום גרושה, הא ללוי חולקין בתורת לויה כדאמ' בערכ' [י"א ע"א] ובסוכ' [נ"א ע"א], מ"ד לוים היו מעלים לדוכן ליוח' ולמעשרות, ואי לא שקלי אלא בתורת עניות בתר דקנסינהו עזרא מאי אסהדותייהו דמ"ד לוים היו לעיניין מעשרות, וכמה משניות מוכיחות כן דתנן בגיטין [ל' ע"א] המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש מחלקו עליהן, ישר' שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי, ופ' המוכר את הבית [ב"ב ס"ג ע"א] בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר לו לוי על מנת (שראשון) [שמעשר] ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ובביצה [י"ג ע"א] בן לוי שנתן לו שבלים במעשרותיו ובשמע' ובפ' הזרוע [חולין קל"א ע"ב] פריך מעשר ראשון דלוי הוא, אלמ' מילת' דפשיט' ליה שהמעשר היה ללוים בימי חכמ' לפי שהיו סוברי' כר' עקיבא, ואמ' נמי והעלוה ללויה על פיו פי' למעשרות, והיינו טעמא דלר' עקיבא חולקים ללוים לעולם כדינן, דכיון דמעיקרא היה המעשר שלהם בפני עצמן דיים אם קנסום ליתן אף לאחרים עמהם דהיינו עניים וכהנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וסתמ' דתלמוד' בסוטה [מ"ז ע"ב] כמ"ד לכהנים, ולר' אלע' בן עזריה דאמ' מדאוריית' אף לכהנים בתר קנסא לכהן דווק', כדמשמ' הכ' דלדידיה דווק' מעשר ראשון חזקה לכהונה בתר דקנסינהו עזרא ולא לר' עקיב', ובהזרוע לפי גירס' הספ' שכת' בהן אין בתר דקנסינהו עזרא דזהו תירוץ אחר אפי' לר' עקיבא והוי כמו אלא, ושיבוש הוא בידם דהא לר' עקיבא אפי' בתר קנס' חולקים לוים בתחילה כדפרשי', תדע דלמ"ד לעניים היאך יהא חזקה לכהונה, אלא וודאי הא דקאמר דבתר קנסא הוי מעשר חזקה לכהונה אינו אלא לר' אלע' בן עזריה ולדידיה לכהן דווקא בין עני בין עשיר שהוא דינם מן התורה ולא קנסם עזרא, אלא לשאינו כהן לא יהבינן כלל אפי' לעניים ומה לנו להסיעו מדינו שלא לצורך ומה שביטל יוחנן הווידוי [סוטה מ"ז ע"ב] היינו טעמ' דר' אלעזר בן עזרי' מפני שאע"פ שדינו לכהנים כמו ללוים, מ"מ הואיל ונצטוו לתתן אף ללויים כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם כשמפקיעין אותן מלוים לתתן לכהן כולו אין זה כמצוותן.
ור"ג שנתן לר' יהוש' מעשר שלו שהיה לוי כדאמ' בערכ' [י"א ע"ב] שאמר לו ר' יוחנ' בן גודגדא שהלך לסייעו בהגפת דלתות, הנח לי שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערים, זה היה כר' עקיבא שכך היו תופסים כמו שפירשתי, ונתן לו בתורת לויות ולא בתורת עניות, שאע"פ שפחמי היה מתפרנס בטורח כדאמ' בברכות [כ"ח ע"א], ובפ' בת' דהוריות [י' ע"ב] שאלו את ר"ג כל כך יש בידך ואתה יורד לספינה אמ' לו עד שאתה תמיה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה שיודעין לשער כמה טיפין יש בים ואין להם פת לאכול ובגד ללבוש, משמ' התם שהיה צריך לירד בספינה ולחזר אחר פרנסתו מ"מ עשיר היה ממאתים זוז ולכך לא נתן לו מעשר עני, והיינו יכולים לומ' כמו כן דאפי' לר' אלע' בן עזר' נתן ר"ג מעשרו לר' יהוש' בתורת עניות דאפי' לדידיה לא הפקיעו מעשר מעניי לויים אלא מעשירים, והא דאמ' לר' אלע' בן עזריה מעשר ראשון חזקה לכהונה בעשיר שאותו וודאי נתנו לו בחזקת כהונה, ומה שלא נתן לו למעשר עני לפי שבמתנות יש לדקדק יותר שלא ליתן כל מתנותיו לעני א' שלא לקפח פרנסת שאר עניים, אבל מעשר ראשון שדינו ללוים אפי' לעשירים מן התורה אין לחוש בו כל כך אם יתנוהו (לאחר) [לאחד]. ועוד שאין מעשר עני למי שיש לו מאתים זוז (כדתנן מי שיש לו ר' זוז) כדתנן [פאה פ"ח מ"ח] מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, אבל מעשר ראשון יכול שמא ליטול אפי' למ"ד קנס' לעניים, דאפי' כהנים עשירי' דלא שקלי מתנות לעניים איכא למ"ד דלגבי מעשר ראשון עניים הם, ולכך לא נטל ר' יהושע מעשר עני שיש לומ' שיש לו מאתים זוז ואפי' הכי במעשר ראשון היה מותר כדפרי'. אך עמל הוא בעיני לבדות ולפ' דוחק זה שלא לצורך, ועוד דגבי מעשר גופיה אמרי' [עירובין ס"ג ע"א] כל הנותן מעשרותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם, ואותם שכת' ביש מותרות [יבמות פ"ו ע"ב] סמוך למפני מה קנסו לוים במעשר, ואי' אי' בתר דקנסינהו עזרא מוכיחים בהדיא כדברי ר' שר' אלעזר בן עזריה בת' דקנסינהו עזרא לכהן דווק' ולא ללוי, וא"כ ללוי דקאמ' ר' עקיבא אף ללוי ובתר קנסא, ומיהו אף ללוי דקאמ' ר' עקיב' אין להוכיח מתוך אותה גירס' אם בתורת לויות או שמא בתורת עניות, ומה שלא אמר אף לישראל, משום דישראל לא אפי' לעניים משום דאסור לזרים, אי נמי שינויא אליב' דמ"ד קנס' לעניים וללוי דקאמ' ר' עקיבא ללוי דווק' שלא ינתן לשום עשיר אלא א"כ הוא לוי, ומתוך פי' רש"י נר' שלא היה בספרו אותה גירס' שפירשתי דמפני מה קנסו כו' לא קאי אדלעיל דלא איירי התם בקנסא מידי ואם אמת היא אותה גירס' יש לתמוה כיון שר' עקיב' ור' אלעזר חולק' במדאורית' כדמוכח בעובדא דההיא גינתא [שם] למה לא דיברו בבריית' אלא במדרבנן ובתר קנס'. וי"ל דמפלוגתיי' דמדרבנן שמעינן נמי בדאוריית', ולכך לא הוצרכו לפרש אלא במדרבנן כמו שהיה להם לנהוג עכשיו דמ"ד לכהן דווק' בתר קנס' משום דמדאוריית' אף לכהן הוי בתר קנס' לכהן דווק', ולמ"ד בתר קנס' ללוי ולעניים וכהנים משום דמעיקר' הוי ללוי דוקא מן התורה ומיסתייהו בהאי קנסא דשקלי אחריני בהדייהו, ואי לית' לההיא גיר' האי דלא תירץ התלמוד משום דקים ליה דמדאוריית' פליגי מעובדא דההיא גינתא ומפלוגתא בדרבנן נמי קים לן דפליגי בדאורייתא דהא בהא תליא, ולהכי ניח' ליה לאוקומי פלוגתייהו בקראי מקמי קנסא מלאוקומי בדרבנן, אע"ג דכי מוקמי' במדאוריית' פליגי נמי במדרבנן כדפרי' דלר' עקיבא ללוי ולכהן עני למאן דאית ליה ואפי' עשיר למאן דאית ליה, ולר' אלעז' לכהן דווק', ועוד דלא ניח' לפר' מילת' דר' עקיב' אף ללוי דכיון דשקיל בתורת חלוקה היאך יעשנו טפל והוא עיקר.
דקנסינהו עזרא. לא אשכחן בקרא קנסא בהדיא, [רק] כת' בעזרא [נחמיה י'] והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשור הל', וכן פי' ריב"ן ביבמות, ואיכ' למימר דה"ק כשיבואו הלויים לחלוק מעשר בבית הגרנות יבואו כהנים עמהם. וא"כ תינח לר' עקיב' דלדידיה שקלי לוים אף בתר קנסא כמו [קודם קנסא], אבל לר' אלעזר בן עזריה קשי' דלדידיה לא שקלי לוים כלל, אלא כהנים, והא לא משמע מההוא קרא, דהא ליכ' למימ' (דה"ל) [דה"ק] שיהא הכהן עם הלוים לקבל מהם מעשר ראשון מש[להם], דהא למישקל מינייהו לא קנסי' עזרא כדמוכח (בהו) [בפרק הזרוע (חולין קל"א ע"ב)], וי"ל דאפי' לר' אלעז' בן עזריה לא נמנעו הלויים מכל וכל אף לחלוק בבית הגרנות, רק לא היו בעלים רוצים ליתן להם משום דקנסינהו עזרא וזימנין דמיקרי ויהבי להו בתורת חלוקה כדאמ' הכא, וכ"ש בימי עזרא שלא פשט עדיין הקנס שהיו הולכין לגרנות, ולכך נאמר שילך הכהן עם הלויים, ולמ"ד קנס' לעניים מה שכת' והיה הכהן עם הלוים הכהן (ב)עני, וה"ה לעניי ישראל למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים, אלא משום דכהנים עניים שכיחי טפי לפי שאין עוסקין כל כך במלאכה אלא בעבודת בית המקדש וגם אין להם קרקעות כל כך נקט כהנים. וה"ר יוסף ב"ר יום טוב פיר' מדכת' במלאכי [ג'] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ובית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכת' בעזרא [נחמיה י'], וכיון שמצוה לתת שם המעשר א"כ של כהנים הוא וק"ל [מגילה ט"ו ע"א] דמלאכי זה עזרא, ולמ"ד נמי לעניים איכ' למימ' לפי זה הטעם דהאי דנקט בקרא כהנים משום דכהנים שכיחי בהו טפי עניים לפי שאין להם קרקעות כל כך אלא מתנות כדפרי', אי נמי א"ל (בתר) בית האוצר דכת' בקרא לאו לצורך כהנים אלא לצורך עניים. ופי' הריב"ן אינו נר' מתוך המקראות של עזרא דבהדיא משמ' התם שהמעשרות היו ללוים, (מקרא) [וקרא] דוהיה הכהן בן אהרן וגו' בתרומת מעשר איירי כדמוכחי קראי בעזרא. לשון ר' הוגה.
והאמ' ר' יוחנן לדברי הכל אין ערער פחות משנים. נר' דלר' יוחנן עיקר דבריו על משנתינו, ולהכי קאמ' לדברי הכל והיינו רשב"ג ור' אלע' דאיירו בעוררין, ולהכי נמי לא משני ה"מ היכא דאיכ' חזק' דכשרות, אבל היכא דליכ' חזקה דכשרות עד א' נאמן כדמשני בפרק י' יוחסין [קידושין ע"ג ע"ב] גבי נאמנת חיה לומ' זה נתין וזה כהן דאמתני' קאי כדפרי'. וא"ת הואיל ואמתני' קאי היכי מקשים ממילתין לשם ובגיטין פ"ק [ט' ע"א] גבי גט, דלמ' הא דקאמ' ר' יוחנ' דלא מהני ערער דחד היינו כשיש כמו כן עד א' דמכשר כמו במתני' דקתני אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, י"ל דתלמודא הוה ידע דר' יוחנן אמסקנא דיבר, דבתחילה היה קול ואח"כ עד אחד להכשירו ולהסיר הקול, ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה ובן חלוצה כו' דכי האי גוונ' קאמר ר' יוחנן שהשנים מועילים אבל א' לא, אע"ג דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי, שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה, שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לר' יוחנן.
אין ערער פחות משנים. לאו דווק' פחות משנים שהרי קול יכול לפסול כדמסקי' לקמן ונפק עליה קלא ואחתיניה, אלא לאפוקי עד א' אתא.
אלא הב"ע דמוחזק לן כו' ונפק עליה קלא. ואם תאמר אמאי לא קאמ' דבמתני' מיירי כגון שיש קול הפוסל ובהכי פליגי אי מעלין על פי עד אחד כי האי גוונא, י"ל דקול לא קרי עוררין, אי נמי (שיט') [פשיטא] לתלמוד' דהואיל ואיכא עד וחזקה לא פסיל הקול לכולי עלמ' כדמסיק הכא.
ונפק עליה קלא ואחתיניה. האי ואחתיניה לאו דווקא דממילא ירד קאי [דאי] דווק' אמאי אסקיניה על פי העד האיכ' זילות' דבי דינ', דליכ' למימ' דלאו זילות' דבי דינא אלא כשהורידוהו שני פעמים דבחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"א] מסיקנ' ליה בחדא זימנא, אי נמי הורדה גמורה קאמר וליכא זילות' דבי דינא אלא שהורידוהו על ידי עדות אבל בהורדה שעל ידי הקול ליכ' זילות' דבי דינ'.
<h2>דף כו:</h2>
חד סהדא ואמר כהן כו' ואסקיניה. דאע"ג דאמר' [גיטין פ"א ע"א] גבי (בן) גרושה לכהן לא מבטלינן קלא, היינו משום דאית ליה תקנתא, אבל הכא דאי לא מסלקי' ליה פסול לעולם מבטלינן, אי נמי בתרומה דרבנן היקלו.
כיון דאחתיניה לא מסקי' ליה דחיישי' לזילות' דבי דינ'. דמן הדין היה לנו להעלותו (אי לאו) משום דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה אחזקת אבוה דמוחזק לן ביה דכהן הוא. ותימ' דאמ' בקידו' פ' האומר [ס"ו ע"א] גבי ינאי המלך ויבוקש הדבר ולא נמצא כו', היכי דמי אילימ' דבי תרי אמר' אישתבאי ובי תרי אמרי לא, מאי חזית דסמכת אהני, פי' דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמ' אשתבאי ואמאי לא נמצא. והשת' מאי פריך אדרבה אהנהו דאמרי לא אשתבאי אית לן למיסמך דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה אחזקת אמו דאית לן למימ' לא נשבית, ופי' הקו' דחזקת (העת) [האם] לא מהניא להכשיר ינאי, לפי שאין העדים באין לפסול את האם מן הכהונה אלא להעיד על ינאי, וזהו תימ' לר' חדא דמה טעם הוא זה שלא יועיל חזקת האם לבן הואיל ואינו יכול להיות שהאם כשירה שהבן לא יהיה כשר, ועוד דבשמעתיה ובחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"א] מסקי' דהיכא דמוחזק לן בגברא דכהן הוא ואתו תרי למפסליה ותרי לאכשוריה מוקמי' תרי להדי תרי ומוקמי' ליה אחזקיה, אע"ג דעל הבן הן מעידים לפוסלו משנולד מהניא חזקת אביו להכשירו, ועוד דאפילו היכא דאיכ' ריעות' לפסולא טפי מהתם איכ' למ"ד בפ"ק [י"ג ע"א] לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, וכ"ש התם דאיכ' למימ' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא אחזקה והוו עדים כמאן דליתנהו וליכא ריעות' כלל שאין לנו להחמיר בבתה יותר מבה, ואפי' למ"ד לעיל לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, התם מודי שאין להחמיר בבתה יותר מבה כדפרישי' הטעם. אלא נר' לר' דכל תרי ותרי הוי ספיק' דרבנן כדמסקי' בפ' ד' אחין [יבמות ל"א ע"א] והאם נמי הויא ספיק' דרבנן ולהכי פריך (ב)סמוך אהני דקושטא קאמרי, דנהי דמדאוריית' היכא דאיכ' ספיק' אמרי' אוקי מילת' אחזקיה, מדרבנן יש לפוסלה. ור"ת מפ' הטעם דהתם בשעת מלחמה איירי הילכך פריך סמוך אהני דאמר' נשבית כיון דשעת מלחמה היא איכ' למימ' דקושט' אמרי שדרך היא לשבות הנשים והעם, ולא נהיר' דא"כ היכי מייתי מינה אפי' סייעת' דילמ' התם מהימן דשעת מלחמה היא. והא דא' לעיל [כ"ב ע"ב] שנים אומ' מת ושנים אומ' לא מת כו', אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, וזהו תימ' לפי מאי דפ' דתרי ותרי ספיק' דרבנן מן התורה הוה לן למימר אוקמה אחזקה ותצא. ולעיל פי' בשם ר"ת דאתיא חזקה דאיתתא דייקא ומינסבא ומרעא חזקה דאשת איש דמוקמינן לה בשניסת לאחד מעדיה. וא"ת הא התם לא דייקא ומינסבא הואיל ואיכ' עדים דאמרי מת דהתם לא שייך חומר בסופה כדאמ' בהאשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב] ניסת שלא ברשות מותרת לחזור ומפרש הת' דהיינו ניסת בעדים, י"ל ומכחישים זה את זה איכא חומר אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה, ואכתי קש' הא דקתני שנים אומ' נתגרשה ושנים אומ' לא נתגרשה אמאי לא תצא בזמן שנישאת ואח"כ באו עדים הא לא דייקא דאינה נאמנת לומר נתגרשתי שלא בפני בעלה דשלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה, ועוד היכ' דאיכ' עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה, י"ל דמ"מ לעיניין הכי מהניא הא דדייקא דמרעא לחזקת אשת איש, והא דפריך עלה [כ"ב ע"ב] הבא עליה באשם תלוי קאי היא גופא באשם תלוי קיימ', אע"ג דאכתי לא ידעי' דקמיירי באומרת ברי לי הואיל ולא ידעי' הכי לא דייק' ה"ל לאקשויי הבא עליה והיא גופה בחטאת קיימ', דהא אית' בחזקת אשת איש, י"ל דס"ל דמ"מ דייק' היא לעיניין הכי דמרעא לחזקת אשת איש, אי נמי פריך למאי דס"ד בפ"ד אחין [יבמות ל"א ע"א] למימ' דתרי ותרי ספיק' דאוריית' הוי ופריך הכי לכל הפחות היא גופה באשם תלוי קיימ' אפ' למאן דאית ליה ספיק' דאוריית' הוי, והא דתניא לעיל [כ"ב ע"ב] ב' אומרים נתקדש' ושנים אומ' לא נתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נישאת לא תצא, שנים אומ' נתגרשה ושנים אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ובעי מאי שנ' רישא ומ"ש סיפ', תימ' הוא מאי בעי רישא בחזקת פנויה סיפ' בחזקת אשת איש, י"ל דהכי פריך מאי שנא רישא כו' כלומר הואיל תרי ותרי הויא ספיק' דרבנן ה"ל למימר תצא דבכמה ספיק' דרבנן אמרי' ביבמות [ל"א ע"א] חולצת ולא מתייבמת, וכל חולצת מסתמא אם כנס יוציא כל כמה דלא מפרי' בה מידי.
והא דתנן בהאשה רבה [יבמות צ"ב ע"א] האשה שאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים הוולד ממזר, ואמרי' בגמ' [שם ע"ב] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו כו' אמ' להו תניתוה האשה שאמרה כו', במאי עסיקי' אילימ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי מת בנך ואח"כ מת בעליך, קש' מאי פריך מאי קחזית דמאי דסמכינן אבתראי דאמרי מת בעליך ואח"כ מת בנך היינו משום דאוקמ' אחזק' ובחזקת איסור ליבם קיימא דהא הוה לך כל שעה כך דכל שעה אית לן לאוקומה בחזקת שבנה חי אף לאחר שמת בעלה כדאמ' בד' אחין [יבמות ל"א ע"א] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דמחזק' להו בחזקת שמת הבעל ברישא ואיהי קיימת ואסורות הצרות להתייבם, הכ' נמי אית לן לאוקומ' איתתא בחזקת איסור ליבם, ואיכ' למימ' נמי דהכי פריך סמוך אהני דאמרי מת בנך ואח"כ מת בעליך דהא דדייק' ומינסבא ארעא לחזק' דקיימ' בחזקת איסור ליבם, ואע"ג דמספק' לן התם אי דייק' ומינסב' שפיר דקאמ' או דילמ' כיון דרחמ' ליה ליבם לא דייק' ומינסב' מ"מ דייק' לגבי האי דמרעא לחזקיה, וה"ק סמוך אהני דשרו לה ליבם היכא דקאמרה היא ויבם ברי לי, אי נמי סמוך אהני דשרו לה ליבם דאמרי מת בנך ואח"כ מת בעליך ותיבעי חליצה, ואמאי שרית לה בלא חליצה, והאי דקאמ' התם ממזר ספק ממזר הוא, פי' ממזר דקתני ספק ממזר הוא קש' כיון דתרי ותרי ספיק' דרבנן ומדאוריית' מוקמת לה אחזקה וודאי ממזר הוא, ואיכ' למימ' דאתי חזקה דאיתת' דייקא ומינסבא ומרעא לחזקה כדפרי', אי נמי ה"ק כיון דתרי ותרי ספיק' דרבנן הוה לן למימר דאסור בממזרת מדרבנן, והא דאמ' בגיטין פ' הזורק [ע"ח ע"א] מחצ' על מחצה מגורשת ואינה מגורשת היכי דמי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו בב' כיתי עדים עסיקי' אחת או' קרוב לו ואחת אומ' קרוב לה, קשה אמאי לא מוקמי' לה בכת אחת ומספיקי' אי קרוב לו או לה דהא נמי ספיק' דרבנן היא כדמוכח בד' אחין. י"ל שלשון מחצה על מחצה משמ' טפי בב' כיתי עדים, וההיא דבכל מערבין [ערובין ל"ה ע"א] תרומה ונטמאת ספק ר' מאי' אומר הרי זה חמר גמל, ואמרי' בגמ' [שם ע"ב] ורמי דאוריית' אדאוריית' נגע באחד בלילה כו', ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בב' כיתי עדים עסיקי' אחת אומר נטמאת מבעוד יום ואחת אומר נטמאת משחשיכה, והשת' קש' כיון דבתרי ותרי ליכא אלא ספיק' דרבנן אמאי לא מוקי לה בכת אחת דהוי נמי ספיק' דרבנן כדפרי', י"ל אע"ג דגבי עריות אמרי' כת אחת הויא ספיק' דרבנן משום דחמירי, אבל עירוב לא, אי נמי לרבה ורב יוסף דעירובין ודגיטין לית להו ההיא דד' אחין דכת אחת הויא ספיק' דרבנן, וא"ת מאי שנ' דגבי ינאי חשבי' ספיק' דרב' תרי ותרי ומשום הכי מרעינן חזקה דכשרות ובההיא נמי דרבה ורב יוסף בגיטין, ובההיא דהכא ובחזקת הבתים מודו כולי עלמא אי לאו משום דחיישי' לזילות' דבי דינ' מוקמי' אחזקת כשרות, וכי תימ' דהכא מיירי לתרומ' ולהכי לא מחמרי', אבל לגבי עדות ויוחסי' כי ההיא דינאי דמיירי גבי עבודה החמירו, אכתי קש' ההיא דעירובין דהויא ספיק' על ידי תרי ותרי, וכי תימ' דהכ' מיירי בתרומה דרבנן ולהכי לא מחמרי', אבל גבי עירוב דאוריית' מחמרי', הא ליכא למימר דהתם נמי בתרומה בזמן הזה דרבנן לריש לקיש כדמוכח בסוף הערל [יבמות פ"א ע"א], ונר' לתרץ כיון דתרומה השת' מיהא דנטמאת איתרע לה חזקה טפי מדוכתי אחריני ולהכי הויא ספיק' על ידי תרי ותרי אע"ג דלא חמיר כעריות ויוחסין, אבל אם שנים אומרים נטמאת מבעוד יום ושנים אומרי' לא נטמאת כלל לא משוינן לה ספיק' דרב' טפי מההיא דשמעת', דאע"ג דתרומ' דאוריית' לא מחמרינ' בה כמו בעריות, אי נמי לא משוינן תרי ותרי ספיק' דרבנן אלא במילי דאוריית', והשת' אתי שפיר דמוקמי' ליה הכא אחזקיה משום דתרומה בזמן הזה דרבנן וההיא דעירובין אע"ג דתרומ' בזמן הזה דרבנן, (וההיא דעירובין אע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן) מחמיר משום דעירוב דאוריית'.
וה"ר יצחק בר' מרדכי פי' בחזקת הבתים דכל תרי ותרי ספיק' דאוריית', וההיא סוגיא דד' אחין דמוכחא בהדיא דתרי ותרי ספיק' דרבנן מהפך לההיא גירס' וסוגיא כמו שאפרש, וקאמ' דהא דאמ' הכא גבי כהן דמסקי' ליה היכא דאיכא תרי ותרי, ולא אמרי' דספיק' דאוריית' נינהו, מיירי בעידי הזמה שאותם שאומ' כהן גמור הוא מזימין האחרים. ואינו נר' לר' כלל דהא אתא עד אחד מעיקרא ולא אסהיד עם בתרא. א"כ הזים את (המצעי) [האמצעי], ואם נאמר שכשבא האחרון בא נמי הראשון והזים א"כ מאי האי דקאמ' דכולי עלמא מצטרפין [לעדות] אחת הלא מצורפת ועומדת. והאי דמסיק בפ' ד' אחין דב' כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן היא כמו כת אח' דאמ' אוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא אחזקה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא. נר' לרב' יצחק ב"ר מרדכי דגירסא משובשת היא בעל כרח' דאין אדם יכול להעמידו כלל לפי גירס' הספרים. ולפי מה שפיר' רש"י ואותה גירס' וגירסא הכתובה בספרים בתחילה אחת היא חוץ מזה, ודילמא שתי כיתי עדים מגיה רש"י ותו, גריס רש"י וקידושין גופייהו ממאי דילמא בשתי כיתי עדים, אי בשתי כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרין [קרוב] לערוה הוה (וקמיימה) [וקא מיבמה] צרת ערוה. ותו כ' נמי ספיקא דרבנן הוא דאמ' אוקי תרי כו'. ופרש"י אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתייבמת אלא תתייבם ואין בכך כלום דהא אוקמ' אחזקה דמותרת ליבם הוות, ופרכי' וקיימי עדים כו', והאמרת ב' כיתי עדים ספיק' דאוריית' הוא, ותו ב' כיתי עדים ספיק' דרבנן הוא ובגירושין גופייהו אע"ג דכת אחת אמרה קרוב לה שהגט היה קרוב לערוה לא הוה לן לאפוקה לצרת ערוה מחזקת היתר לשוק, כיון דאיכ' כת אחריתי דאמ' קרוב לו ואין הערוה מגורשת וצרתה בחזקת היתר לשוק עומדת בלא חליצה ואמאי קתני חולצת, ועתה קש' מאי האי דקא' אי בב' כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום, אדרבה אי בכת אחת קש' טפי דכת אחת הוי כל שכן ספיק' דרבנן, ועוד לא הוה ליה לאסוקי בכי האי גוונ' תתייבם ואין בכך כלום דמשמ' דכת אחת מיהא קאמ', אלא הוה ליה למימ' אי בב' כיתי עדים יבומי נמי תתייבם, ועוד מדפריך ליה קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה כו', משמע דמילת' דפשיט' היא דלא אמרי' חזקה היכא דאיכא כת שלימ' מכחשת חזקה והיכי קמהדר מההוא סברא לפרוכי, ותו בשתי כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן היא, ועוד דבכולה שמעתי' מעיקר' משמ' דמילת' דפשיט' הוא דספיק' דאוריית' חשבי' לה בשתי כיתי עדים. ונר' לו להפך הגירס' וגריס הכי וקידושין גופייהו ממאי דבכת אחת דילמ' בשתי כיתי עדים, ותו דילמ' בב' כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן הוא דאמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי איתתא אחזקה מידי דהוה אניכסי כו'. אי בב' כיתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוה כו', וה"פ וקידושין גופייהו דילמ' בב' כיתי עדים נמי איירי במתני', והאי דנקט חולצת ולא מתייבמת לאו משום חומרא בעלמ', אלא משום דלא מציא לייבומי דהויא לה ספיק' דאוריית', וליתני נמי הכא בגירוש' כדקתני בגיטין, ותו האי דתרצת לי דהתם בגיטין בב' כיתי עדים עסיקי' דהויא לה ספיק' דאוריית', ממאי דהויא ספיק' דאוריית' דילמא ב' כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן הוא, והדרא קושייא לדוכתין, השת' מהדר לשנויי הך פירכא אחריתי דילמ' בב' כיתי עדים נמי כו', אי בב' כיתי עדים תתייבם ואין בכך כלום [קיימי] עדים ואמרי קרוב כו', חדא מילתא היא, ובתמיה ה"פ כלומ' אי בב' כיתי עדים היכי מצינן למימ' תתייבם אין בכך כלום קיימי עדים ואמרי כו', מ"מ פירכא קמיית' אכתי במקומה קיימ', ומתרץ אלא אמ' אביי יגיד עליו ריעו כו', כל זה פי' הר' יצחק בר' מרדכי. וקש' על שהוא מהפך הגירס' כל כך. ועוד קשיא שאין התלמוד מתרץ ממה שמקשה מנכסי דבר שטיא, ועוד קשי' דלא הוה ליה למימר האי לישנ' אי בב' כיתי עדים תתייבם אין בכך כלום, אלא הוה ליה למימר אי בב' כיתי עדים, איכא למימ' ספיק' דרבנן, דהא לא קאמר דתתייבם [ואין] בכך כלום דמקשי ליה הכי מצי' למימ' הכי.
ונר' [ד]הכי גר' וקידושין גופייהו ממאי דכת אחת דילמא בב' כיתי עדים. ה"פ דילמ' בב' כיתי עדים וא"כ הוה [מצי] שפיר למיתני גירושין בתר הכי באותו עיניין אע"ג דקידושין מיירי בכל עיניין וגירושין לא הוה מיירי אלא בב' כיתי עדים, אי נמי הוה מצי' למיגר' ודילמא בב' כיתי דבב' כיתי עדים נמי ספיק' דרבנן כדמפר' ואזיל, ועוד נר' לר' ליישב גירס' הספ' וה"פ ומתנית' דהכא ממאי דבכת אחת, דומיא דקידושין מה קידושין בכת אחת דקידושין דקתני במתני' מיירי בכת אחת, דבב' כיתי עדים לא הוה חידוש לאשמועי' דחולצת דהא פשיט' דספיק' דאוריית' הוא, ותנן לה נמי בגיטין דחולצת גבי ספק גירושין ומה קידושין דהוו בכת אחת הוא (הוא) דמוכח בגירושין, אבל לא בעי לאוכוחי גירושין דהוו בכת אחת אי הוה מיירי בהו במתני' מהאי טעמא גופה דב' כיתי עדים לאו חידוש הוא דתנן לה כבר בגיטין, דמ"מ אי הוו מיירי קידושי' בב' כיתי עדים שפיר הוה ליה למיתני וכן בגירושין, אע"ג דתנן להו בגיטין, להכי מוכח דקידוש' נמי לא איירי אלא בכת אחת הכא. [ופריך] וקידושי' גופייהו ממאי דבכת אחת דילמ' בב' כיתי עדים, דכמו שהוא חידוש בכת אחת משום דספיק' דרבנן היא הכי נמי בב' כתי עדים, דאע"ג דבגיטין תנן כבר ב' כיתי עדים מ"מ על כרחך מתני' נמי דילמא בב' כיתי עדים, דבין כת אחת בין ב' כיתי עדים הכל שוה שהכל ספיק' דרבנן כדמפ' ואזיל, ופריך אי בב' כיתי עדים היכי תתייבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה כו' בתמיה, ולשון אין בכך כלום לא נקט דווק' דלא קאי אשום מקום שאמר' התלמוד זה הלשון, אלא ה"ק היכי מצי למימ' דתתייבם ואין בכך כלום דמן התורה ליכ' איסור' אם יבא להתייבם, ולהכי גזרינן שפיר דחולצת לחומרא, דאי אמרת אתי לייבומי תתייבם ואין בכך כלום הכי מצי למימ' הכי קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה כו', והדר קאמ' ודילמא ב' כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא מידי דהוה כו', ומתני' נמי בב' כיתי עדים שהם ממש ככת אחת כדפרי'. ויש מפ' ממאי דבכת אחת דילמ' בב' כיתי עדים דוק', אבל בכת אחת אמרי' דמתייבמת בקידושי' דאוקמה אחזקה, והשתא הוה מצי למיתני וכן בגירושין בב' כיתי עדים כמו בקידושי' ממש כיון דבקידושי' מיירי דוק' בב' כיתי עדים, ומשני אי בב' כיתי עדים מוקמת לה, אבל בכת אחת בעית למימ' דמתייבמת דאוקמה אחזקה, השתא נמי תתייבם ואין בכך כלום, דאוקמ' אחזק' דספיק' דרבנן היא כמו כת אחת, בשלמ' לרבה לא אלימ' חזקה למימ' דמתייבמת כיון דאיכא ספיק' דרבנן אלא לדידך דלית לך ספיק' דרבנן ספיק' בב' כיתי עדים לא תועיל כלום כדמסיק דספיק' דרבנן היא. ותימ' מאי הוה פריך ודילמ' בב' כיתי עדים, אבל בכת אחת אימ' דמתייבמת, הא מנא ליה דמתייבמת בכת אחת שמקשה על ידי כך דהוה ליה למיתני גירושין בב' כיתי עדים דומיא דקידושין דקידושי' נמי על כרח' בכת אחת, אדרבה אית לן למימ' דאיירי בכת אחת כי היכי דלא תיקשי אמאי לא תנא גירושין דגירושין לא הוה מצי למיתני בכת אחת, דאם אתה אומ' חולצת מתייבמת והא סבירא לן להאי פיר' דלית ליה למיתנינהו אלא א"כ מיירי קידושין בב' כיתי עדים מדפשיט' ליה בתר הכי דבבת אחת הוה סביר' ליה תתייבם.
על ידי נפשות אסור' לבעלה. פי' אפי' לבעלה ישר' דחיישינ' שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגוה, דאי באשת כהן דווק' מיירי ולבעלה כהן דווק' קאמ' שמא נאנסה, אבל לבעלה ישראל לא, א"כ הוה ליה למיתני אסור' לכהונה דלבעלה משמ' דקאמ' דווק' לבעלה, ומיהו על ידי ממון מותרת לבעלה היינו אפי' לבעלה כהן דלא חיישינן אפי' לאונס דמירתת אהפסד מעותיו ולא דמי לשבויה, וכן מוכח בגמ' דאמ' לא שנו אלא שיד ישר' תקיפה על אומות העולם אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסור' לבעלה, ועל כרחך ההוא לבעלה היינו לכהונה מדקאמ' אף אנן נמי תניא העיד ר' יוסי כו', טעמא דעידיה מעידין אותה הא אין עידיה מעידין אותה לא, פי' אלא שפיר הוו עבדי בני משפחתה אם היו מרחקין אותה, והא לא שייך אלא בכהונה דבישראל לא שייך ריחקוה בני משפחה דאינה אסורה אלא לבעלה. והא דנקט ר' לבעלה אגב מתניתין נקטיה, ועוד ראיה מדתנן פ"ב דע"ז [כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמ' בפונדקאו' של גוים מפני שחשודין על הרביעה, ורמינהי לוקחין מהן בהמה לקרבן, לא קש' הא לכתחילה הא דיעבד, ומנא תימר' דשני לן בין דיעבד לכתחילה, דתנן לא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, ורמינהי האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה אלא לאו ש"מ שני לן בתחילה לדיעבד, ואם תימצי לומ' דמותרת לבעלה ישר' דווק' קאמ' דלא חיישינן שמא נתרצית, אבל לבעלה כהן אסור' דחיישינ' שמא נאנסה, א"כ היכי משמ' ליה דשני לן, שפיר קאמ' לא תתייחד אשה עמהן דאפי' דיעבד חיישינ' שמא נאנסה, אלא ודאי אף לבעלה כהן מותרת דדיעבד אפי' לאונס לא חיישינן, וכן פר"ת.
על ידי נפשות אסורה לבעלה. דחיישינן שמא נתרצית, וא"ת צנועות לישתרי דקודם הוו מסרין נפשייהו כדמשמ' ריש מכילת' [ג' ע"ב] גבי כל הניסת ברביעי תיבעל להגמון תחילה.
<h2>דף כז.</h2>
כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. בכרכום של אותה מלכות לבם בטוח שאין אחריהם מחנה מבקשם ויש להם פנאי לנסך ולבעול, בולשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולם עליהם אין להם פנאי, כן פר"ח, וכן מוכיח בירוש' [ה"ט] ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה למישרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה היקלו, כדאמ' בשמעתין אם יש שם (מחבואות) [מחבואה] אחת מצלת על כל הכוהנות כולן, ואע"ג דמספק' לן באינה מחזקת אלא אחת, הכא פשיט לן, דהתם יש לומר לאו וודאית, אבל הכא וודאי ערקא ואיכא טהורה וודאית, ולפי' הקו' קשה טובא, חדא דהיאך יקש' דליתלי לחומרא משום (דליע') [דילמא ערק] חד [מינייהו] אדרבה בשמעתין תלינן לקולא כדפריך גבי מחבואות. ועוד היאך יתרץ דמהדר ליה למתא כו', ואין אדם נכנס לשם, הא קתני בלשת שנכנסה לעיר. ועוד הוה ליה לאקשויי כרקום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא עקר חד מינייהו ומנסך דהא ההיא דניסוך מוקמי' בשל אותה מלכות לפי', ולר' יצחק בן אלעזר אין חילוק בין ניסוך לבעילה.
והילך באחת מהן יעשה טהרות. להכי נקט יעשה טהרות, דאם לא עשה טהרות לעיניין לטמאות את האיש הייתי מזקיק שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי וודאי טומא' אם יגעו שניהם בככר אחת, וכן מוכיח פ' ידיעות הטומאה [שבועות י"ט ע"א] דאמר התם שני שבילין הילך באחד מהן ונכנס והזה ושנה וטבל והילך בשיני ונכנס חייב, והיינו משום דממה נפשך בטומא' נכנס אע"ג דבכל זימנ' וזימנ' מוקמת ליה בחזקת טהרה, ועוד משום דבעי למיתני סיפא בפ"ה דמסכ' טהרות [מ"ג] הזה שנה וטבל טהור הילך בשיני ועשה טהרות הרי אילו טהורות אם קיימות הראשונות אילו ואילו תלויות ואם לא טהר בנתיים הראשונות תלויות השניות ישרפו.
אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (טהורה) [טהורות]. ולא שיאכלם אדם אחד דא"כ וודאי אסור.
בבא לישאל עליו ועל חבירו. לא שישאל בבת אחת עליו ועל חבירו דכל שכן שזה היה בת אחת, אלא בבקר על עצמו ובין הערבים על חבירו דפי' כבת אחת דמי, והיינו בין ר' יהודה לר' יוסי דאפי' אחת בלבד באה לפנינו הרי הוא כאילו כולן באות לפנינו דהדבר ידוע ומפורסם שכוהנות אחרות היו שם, ולבסוף כשיטהרו את כולן יהיה כמו ידוע ודמי חוכא ואיטלולא כמו בשנים הבאים לישאל בבת אחת, ולפרש"י שפי' שמר' יוסי דהילכתא כוותיה פריך כבא לישאל עליו ועל חבירו בזה אחר זה חשיב ליה כיון שיודעת היתה באותו מחבא ויודעת שיטהרוה, הגה"ה.
<h2>דף כז:</h2>
לא תתייחד עמו אלא בעדים. פרש"י משום גט ישן, לטעמיה, שפי' בגיטין אהא דתנן במי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והילך אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט כו', ואמ' בגמ' [ע"ג ע"ב] תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה, ואמ' רבה באומ' מעת שאני חי בעולם, ומפרש"י דסיפא דמה היא באותו הימים ואית לן למיתלי באומ' מעת שאני בעולם, ור"ת מפ' דלא קאמ' ממש באומר מעת שאני בעולם אלא אזה גיטך מהיום אם מתי דלר' יוסי דחשיב לה באותן הימים מגורשת ואינה מגורשת דמחשיב מהיום כמעכשיו דכשמת מאותו חולי איגלאי מילת' דבשעת נתינה נתגרשה, ולר' יהודה דחשיב ליה כאשת איש כשאומר אם ימות מחולי זה לא חשיב כאומר מעכשיו אלא כאומ' מעת שאני בעולם דהיינו שעה אחת קודם מיתתו, ולפירושו מצינן למימ' דלא תתייחד עמו משום חשש קידושין כדתנן [שם פ"א ע"א] המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית ב"ה אומ' צריכה הימנו גט שני וכן משמ' בגמ', ובהדיא משמ' בתוספ' כפר"ת.
[שפיר] קאמר לך דכת' ויכר יוסף את אחיו. היו יודעין במדינת הים וקאמ' ליה ההוא אח דוודאי כשקרן דקאמר לא ידענא לך כלומ' איני יודע אם אחי אז יש לו להכחישו לגמרי לומ' שאינו אח או יש לו להודות, משום הכי קאמ' רב חסד' דשפיר [קאמר] ליה שאינו מכירו כדאשכחן ביוסף.
א"ל אית [לי] סהדי ומיסתפו מיניה דאיניש אלמ' הוא. אומ' [ר' דמיירי] כגון שאומ' העדים אותו עדות שאתה שואל לא נאמ' לך כלום דאז יש רגלים לדבר שהוא [אלם שהרי] העדים יודעים ויראים לומ'. א"ל זיל אייתו [כו'], פי' לך והבא אותם העדים שאנו רואים [שיראים] להעיד עליך שיאמרו שאינו אחיך או שאינם [יודעים] אם הוא אחיך אם לאו, כך צריך לפר', דאי לא אדם יהא נאמן על גברא אלמא ויביא הוא [עדים ואם] לא יביא יפסיד. ועוד דקאמ' השת' נמי אתו [סהדי ומסהדי] אטו משום דמיסתפו מיניה הני סהדי מיסתפו [מיניה] כולי עלמא, אלא וודאי בהנהו סהדי גופייהו דמיסתפו מיניה איירי וכדמפרש, משום הכי קאמ' השת' נמי אתו ומשקרי כיון דמיסתפו מיניה ישקרו לומר אינו אחיו או אינם ידעים, וקאמ' תרתי לא עבדי חדא שלא ירצו להעיד האמת אלא שותקים. ועוד שיאמרו שקר והיינו תרתי דאיכ' נמי בשפחה, דכשאומרת טהור' אני ושפחתי יודעת והשפחה שותקת הא חדא ועוד שתעיד שקר הא תרתי.
דרב פפי ורב אשי וודאי תנאי היא. תימ' לי מנ' ליה דילמ' ההיא דקתני חוץ ממנה ובעלה ה"ה שפחתה, והא דלא קתני לה כדשנינן לעיל שפחתה נמי כעצמה.
כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה. ואפי' הכי היא ובעלה אין נאמנין, ואע"ג דאמרן לעיל [כ"ו ע"א] דאפי' על עצמו מסיח לפי תומו נאמן גבי יוחנן אוכל חלות, ה"מ לתרומה, אבל הכא מעלה עשו ביוחסין.
<h2>דף כח.</h2>
ורב הונא אמר נגודי נמי מנגדינן ליה. כך נר' לר"ת דגר' נמי, דמשמ' תרתי עבדינן ליה דהא כל א' מוסיף והולך, ואי לא אמ' אלא מנגדינן ליה ולא יותר א"כ היה מיקל טפי, דשמתא חמור מנגדא כדמוכח במקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א] ובפ' אילו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] דאמ' במערבא לא מימנו אשמתא דבי רב ולנגודי מימנו.
אילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן [וכו'], לאכול תרומה. מפ' בגמ' [ע"ב] בתרומה דרבנן, ואפי' הכי משמ' הא כולי מילת' בקטנות לא. והק' ר"י ב"א דמסקינן גבי בדיקת חמץ על נשים ועבדים וקטנים, אמירה דהני מידי מששא אית בהו, ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, ועוד הקשה דמשמ' דבדרבנן דווק' נאמנין, ובכמה דוכתי אשכחן דמהימני בדאוריית' לקמן בפ' אע"פ [ע"ב ע"א] מאכילתו שאינו מעושר וכל שעה אנו סומכים עליהם על ניקור בשר וחלב.
ודילמ' עבד כהן הוא. פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין, וק' לר' דהא מפ' תלמוד' בפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"ב] אין חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו דילמ' אתי לאסוקי ליוחסין, וזהו תימ' אמאי תולה הטעם בשביל כך אפי' אמרי' דאין מעלין הוה לן למימר דאין חולקין פן ישאל אף לאחר שישתחרר כדפריך הכא תלמודא, וכדמפר' התם תלמוד' טעמ' דאין חולקין לאשה משום גרושה. וי"ל משום דלא שכיח' כולי האי שישאל תרומה לאחר שישתחרר [לא] בתורת עבד ולא בתורת כהן שירא פן יבדקו אחריו [ויתברר שהוא עבד ויוציאו] עליו קול עבדות. ולא חיישינ' נמי פן ימכור לישראל [וישאל] תרומ' שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא [ולא] לו, וכולי האי לא חיישינן שיאמר לו רבו צאי מעשה [ידיך] במזונותיך.
<h2>דף כח:</h2>
תנן התם כמ"ד אין חולקין לעבד. [וא"ת] אכתי קשיא ודילמ' עבד כהן הוה דאפי' ר' יהודה לא קאמ' אלא בתרומה דאוריית' דמעלין ממנה ליוחסין, אבל בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה [ד]חולקין לעבד בלא רבו, ומתני' אוקימ' בתרומה דרבנן. [ולאו] מילת' היא דודאי הא דמהימנינן לקטן להעלות בתרומה היינו וודאי לעיניין תרומה דרבנן אבל הא [דאמר קטן] ושהיה חולק עמנו בגורן בתרומ' דאוריית'.
ושהמקום זה בית הפרס. ולא יותר, מיושב בעיניין אחר. מנפח. בדיעבד אם [עשה כבר טהרות] באותו מקום, וראיה מכיצד בודקין, הגה"ה.
בית הפרס דרבנן. מצי' למימ' דאפי' במקום הקבר ... לו קאמ' הואיל ונחרש כל השדה, או שמא חוץ ממקום הקבר קאמ' דמקום הקבר מטמא אפי' באהל, מיהו אומ' ר' דקבר דינו ככל השדה כדמשמ' בפ"ק דמועד קטן [ה' ע"ב] דתניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר, ומוקי לה כגון שאבד בה קבר ואין אנו יודעין אם נחרש', מדנפק' מינה לעיניין טהרת השדה שאבד בה קבר, ש"מ שאף מקום הקבר טהור במאהיל דאי טמא למאי נפק' מינה אם נחרש השדה, הא אין ידוע מקום הקבר דבאבד קיימינ', ובית הפרס להכי הוי מדרבנן משום דעצם כשעורה, בשדה זו הוי ספק טומ' ברשות הרבים וטהור מדאוריית', ואע"ג דבמקום אחר טיהרו חכמי' לגמרי ספק טומא' ברש' הרב', ה"מ היכא דמקום הטומאה מבורר ולא חיישינ' חכמים לטמא לפי שפעמים רבות יכנס לכאן ולא יטמא, שמקום הטומא' נודע, אבל הכא שאינו נודע שאבד בה קבר או שנחרש ולעולם הנכנס בה ספק לא רצו חכמ' לטהר אע"ג דמדאוריית' טהור. בילא"ו.
<h2>דף כט.</h2>
על הנתינה. פי' בקו' דהיא אסורה לבא בקהל (דהוה) [דדוד] גזר עליהם, וק' לר"ת דהא מדאוריית' אסירי כדמוכח בהערל [יבמות ע"ו ע"א] גמר' פצוע דכא כו' מותרין כו', דקרא דלא תתחתן משתעי בגירות שבעה אומות העולם [אמר] רבא לאו מילתא האי דאמר בגיותן לית להו חתנות דהא לא תפסי בהו קדושין ולא שייך למימ' בהו חיתון, נתגיירו אית להו חתנות, ועוד קשיא לי מהא דאמ' בגמ' [ע"ב] גבי פלוגתא דר' שמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא, דאיכא ביניהו ממזרת ונתינה, משמע דנתינה אסורה מן התורה מדמעט לה מקרא, וקאמר נמי ולר' עקיבא דאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו משמע דנתינה חייבי לאוין היא, ועוד אמרי' בההיא בפ' יש מותרות [יבמות פ"ה ע"ב] מוקי פלוגתא דר' ור' שמעון בן אלעזר ממזרת ונתינה למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא, ועוד מקשה ר"ת מהא דתנן במכות [י"ג ע"א] אילו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל (לכהן) [לנתין] ולממזר, וכי תימא מכת מרדות דרב' קאמר, דהכי נמי קאמר התם חלוצה לכהן הדיוט וחשיב ליה בהדי לוקין אע"פ שהיא דרבנן כדמוכח פ' שיני דיבמות [כ"ד ע"א] וביש מותרות [פ"ה ע"ב], לא דמי, דחלוצה נקט אגב גרושה שהיא מעיניינה, (אבל נתינה לא דמי דחלוצה נקט אגב גרושה שהיא מעיניינה) אבל נתינה אגב מאן נקט, דלא שייך למימר אגב ממזרת דלא דמו אהדדי. ומיהו או' ר' זו אינה פירכא דהאי למאי דס"ד דרבא בהערל דלא אסר הכתוב בגירות אלא בגיות ע"כ נתינה דקתני באלו הן הלוקין חייב מכת מרדות, דאין שייך לומר דבגיות מיירי דבכל דוכתא נתינים גירים הם. ומפר"ת דנתינים מדאורייתא אסור להתחתן בהם ודוד לא גזר עליהם אלא שיעבוד, וכן מוכיח בההיא דפרי' בהערל [יבמות ע"ט ע"א] ונתינים דוד גזר עליהם, משה גזר עליהם דכתי' מחוטב עציך ועד שואב מימיך, יהושע גזר עליהם דכת' ולא יכרת מכם עבד חוטב עצים ושואבי מים וגו', ואי דוד גזר עליהם חתנות מאי קפריך הא לא אשכחן שגזרו עליהם משה ויהושע אלא לעבדות, מיהו רש"י פי' התם דכיון שדוד גזר עליהם עבדות נאסרו להתחתן בהם מן התורה כדין עבדים משום לאו דלא יהיה קדש, והשתא נמי מיתרצא ההיא פירכא דאילו הן הלוקין, ומיהו ק' לר' דאי עבדים הם לא תפסי בהן קידושין, ותנ' בקידושין בפ' האומר [ס"ו ע"ב] דתפסי, ועוד דיהו חרורי אסורין בהן ואלמ' תנן בי' יוחסין [קדושין ס"ט ע"א] גירי חרורי וממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה, ומשוחרר אסור בשפחה כדתנן בהשולח [גיטין מ"א ע"א] גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול, ואמרי' נמי בפ' כל הבשר [חולין קי"ד ע"ב] עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח שאסור פרי עם האם ואסור פרי עם פרי, ועוד לא יהא להם קנס כיון שהיא שפחה, דאמ' הכא במשוחררת שנשתחררה פחותה מבת ג' יש לה קנס, אבל נשתחררה יתירה על בת ג' אין לה קנס, וכי תימא ודאי שפחה אין לה משום דאינה משומרת וחיישינן לשמא בעולה היא דהא סתם שפחה מפקרא נפשה, אבל אם היתה משומרת היה לה קנס, לא היא דבירושלמי מוכיח דבכל עיניינים אין לה קנס, דאמ' בירושלמי בריש פירקין אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה כו', מנין אם ימאנו אפי' לשמים פי' כגון הנך דמתני' ממזרת ונתינה כל נערות פסולות, ת"ל ואם מאן ימאן מכל מקום, מעתה הבא על השפחה לית לה קנס, לית יכיל דתנן יכול הבא על השפחה ועל הרמאית יהא חייב ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה מי שיש לו הוייה בה יצא שפחה וארמאית שאין לו הוייה בה, התיבון והרי אחותו הרי אין לו הוייה בה ומשלם, שנייה היא יש לה הוייה אצל אחר. עוד אמרי' בירושלמי די' יוחסין [קדושין פ"ד ה"א] נתינים לא חשו להן אלא משום פסולי משפחה, א"ת משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא (לו) [לה] קנס. ותנינן נמי [הבא] על הנתינה יש לה קנס דמשמע בהדיא דלא אסירי מטעם ע[בדות] ואותו פסול משפחה צריך לומר דהיינו לאו דלא תתחתן, ומיהו ... שיש לומר לפי' הקו' דההיא דדוד גזר עליהם סברא כדס"ד ... ופליגא דקסבר דשרו מדאורייתא בגירותן ולא אסירי ... ודוד גזר להתחתן בהם מדרבנן, וכן משה ויהושע דמסתמא [כמו שגזרו] עליהם עבדות גזרו נמי מדרבנן שלא יתחתנו בהו מכיון [שמסרו אותם] לעבדים. מיהו לעיניין קנס לא עשאום כעבדים שלא יהא [חוטא נשכר] וגם לא חשו אם ידבקו בהם גירי וחרורי.
וק' קצת לר' ... דקאמ' התם [יבמות ע"ט ע"ב] בימי ר' בקשו להתיר נתינים אמ' להן [רבי חלקנו נתיר חלק] מזבח מי יתיר דבשלמא לפי' רש"י נימא שהיו יודעים ... שלא היו יכולים להתיר חלק מזבח אפי' היו מתירים חלקם ... להתחתן בהם הואיל והיו דומין אכתי לעבדים ששעב' ... היה עליהם, אבל לפר"ת דמדאורייתא אסורין בקהל ולא רצו להתיר אלא שיעבוד למה לא התירו להתיר חלקם משום מזבח, ואו"ר דה"ק חלק מזבח מי יתיר וכיון שלא נוכל להתיר חלק מזבח גם חלקינו אין לנו להתיר פן ישתכח חלק מזבח לכשיבנה בית המקדש. וא"ת לפי מה שפי' רש"י דמשמע דאם לא היה מוטל עליהם שיעבוד מזבח שפיר היו יכולין להתיר אכתי היאך יכולין להתיר לבא בקהל שלא היו גדולים בחכמה ובמניין כדוד, וי"ל כיון שהיו יכולים להפקיע שיעבודם דהפקר ב"ד הפקר ממילא היה ניתר מה שנאסרו לבא בקהל שאין דומין עוד לעבדים, והא דקאמ' ופליגי אדר' חייא בן אבא א"ר יוחנן דאמר חלק עדה לעולם אסור חלק מזבח בזמן שבית המקדש קיים אסור בזמן שאין בית המקדש קיים מותר. ק' לר' לפר"ת מאי פליגי דאמר (ממהר') דשלא בזמן בית המקדש קיים מותר, שלמי ישתעבדו, וכי תימא מותר אף לכשיבנה בית המקדש קאמר, לא היא כשעלו בימי עזרא עלו הנתינים עמהן, ומשמע מתוך המקראות שנשתעבדו, ולפרש"י אתי שפיר דפליגא כיון שלא היה שם שיעבוד מזבח עליהם היו יכולין להתירן לגמרי לבא בקהל, ומתרץ ר' דה"נ חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר, וא"כ יכולין להתיר חלקם ושוב לא היו משתעבדים למזבח אפי' לכשיבנה, דכיון שהייתה שעה אחת שלא היה עליהם שום שיעבוד שוב לא יחול עליהם חלק מזבח עוד. ולי נ' דסוגית הערל והירושלמי דפ' י' יוחסין שוין וזה לשונו בימי ר' אלע' הקרח אומ' מי מטהר חלקו של מזבח הדא אמרה יהושע ריחקו, פי' וגזר עליהם שיעבוד מזבח ועתה כל זמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהערל, וזהו פי' של לעדה ולמזבח השם, ודוד הוסיף אף בזמן הזה ולאפוקי ממה [דאמר] למעלה בירוש' שתלאן בדופן פי' בדופנו של מזבח ובביניינו תלה שיעבוד עדה, אבל שיעבוד מזבח לא גזר כלל לא הוא לא דוד, וזהו פי' של לעדה ולמזבח השם. ונהי דבידינו להתיר חלק עדה דהפקר ב"ד הפקר שיעבוד מזבח אין לנו להתיר דצריך גדול הימנו. ומסקנא אפי' יהושע ריחקו כלום ריחקו אלא פסולי משפחה אין תימא משום עבדות הבא על הנתינה לא יהא לה קנס, פי' דלא ריחקו אלא משום פסול משפחה של לא תתחתן אבל עבדים גמורים לא עשאו לא הוא ולא דוד אלא שעבוד בעלמא גזרו עליהם דלא תיקשי לך מקנס, ולא איררן כנחש שאומר ר' אלעזר בתר הכי בירושלמי שאם כן לא יהיה להם תקנה כמ' כנען שקללו נח, בשביל כך נתנו עליהם יהושע ודוד ... מוכח שלא יהא לשום אדם כח מהפקיע שיעבודם אפי' על ... ב"ד כל זמן שבית המקדש קיים, אלא שיעבוד בעלמא גזרו. ממילא פקע שיעבוד מזבח בזמן הזה שלא היה ... אלא בזמן הבית ושיעבוד עדה כשיותר דהפקר ב"ד הפקר, דההיא שפליגא דר' חייא בר אבא, כן נר' לי לפרש הירושלמי כפר"ת, אבל אחי שיחיה פי' לפי' הקו' וכי ס"ד דרבא מעיקרא ... להו חתנות ... הרי"ם.
והא דאמר התם [יבמות ע"ט ע"א] אמ' דוד [כל שיש בו] שלש דברים הללו ראוי להידבק בישראל, לא דיבוק [של חיתון] אלא לידבק במעשיהם ולהיות משוחררים כמותם [דמן] התורה ליכא לאו דלא תתחתן אלא בגירות, [ו]הא דאמר [בפרק] האומר [קידושין ס"ח ע"ב] נכרית מנא לן דלא תפסי בה קדושין, ואמר ... ריש לקיש אמר קרא לא תתחתן לא יהא לך חיתון בהם, משמע דלא תתחתן כתיב בגיותן. ואו' ר"ת מסיפיה דקרא דריש דכתיב את בתך לא תתן לבנו ואת בתו לא תקח לבנך דמיניה מפיק חיתון בשאר אומות בגיותן, דסיפיה דקרא מיירי בשאר אומות כדאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואסיפיה דקרא סמיך, ור"ת הגיה בספרו וגו' כדי שלא יטעה אדם, אע"פ שאין צריך להגיה שכן דרך התלמוד כדאשכחן בהערל [יבמות ע"ט ע"א], והא כת' לא יומתו אבות על בנים דלא מצי פרי' אלא מסיפיה דקרא איש בחטאו יומתו, דמידריש להכי בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"ב] אבל רישיה דקרא דרש התם לפסו' קרובים לעדות, והכי נמי הכא סמיך אסיפיה דקרא, ורישיה דקרא נמי לא סגי דלא מייתי דמיניה מפיק ודריש לא יהא חיתון בהם, משום דלא תקח אתא ללאו בבא על הגויה דרך חתנ' ומדכתביה בהדי לאו תתחתן דגירות קדריש ליה ולא תתחתן נמי אגיות שלא יהא לך חיתון בהם, דהכי נמי דרשי' בפ' שיני דע"ז [ל"ו ע"ב] דלא אסרה תורה אלא דרך חתנות מדכתבינהו בהדי הדדי, ומיהו לאו כוליה להכי הוא דאתא, דמשום דסמכיה לא מפקינן ליה ממשמעותיה דמשמ' דאתא משום לאו דחיתון בגירות, וכן בע"ז בפ' שיני דע"ז [שם] דאמרי' התם דגזרו בגיותן משום דבר אחר ופרי' בנותיהן דאורייתא הוא דכתי' לא תתחתן התם נמי אסיפיה דקרא סמיך, ועוד כי יש ספרים שאין כת' בהם לא יהא חיתון בהם אלא לא תתחתן ותו לא. וא"ת לפי' ר"ת מאי שנא דגירי וחרורי מותרין בנתיני כדתנן בי' יוחסין [קדושין ס"ט ע"א] אע"פ שיש בהם לאו דלא תתחתן ובשפחה דאיכא לאו דלא יהיה קדש גירי וחרורי אסורין, ותירץ דבנתיני גמרי' משאר פסולי' קהל דגר מותר בהם כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דקהל גרים לא איקרי קהל ונילף דמה אילו פסולי קהל דתפסי בהו קידושי אחר שנתגייר גר מותר בהן אף נתיני תפסי בהו קידושי, ולפי שהם גרים גרים אחרים מותרין בהן, אבל שפחה דלא תפסי בהו קידושי גר ומשוחררת אסורין בהן, וא"ת ומאי שנ' ממזר שמותר אפי' בשפחה כדתנן [קדושין ס"ט ע"א] א"ר טרפון יכולין ממזרין ליטהר, כיצד ממזר נושא שפחה, ומ"ש גר נתין אסור בשפחה משום לא יהיה קדש, ותירץ ר"ת דשאני ממזר שהוא קדש ועומד שיצירתו בעבירה דלא תפסי בה קידושי מחמת חומרת האיסור, והשתא לא יהא ק' יהא מותר בזכור ובהמה, אבל בנתין אע"פ שהוא פסול לבא בקהל לא חשבינן ליה קדוש ועומד להיות מותר בשפחה, שאם תאמר שהוא מותר א"כ מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאין לו תקנה בשלמא בממזרת לית ליה תקנתא דהא לא שכיחא, ועוד תקלה היא להרבות ממזרים, אבל נתינה למה לא ישא אלא ודאי אסירי. וא"ת והא דאמר ביש מותרות מאי איכא בין ר' לר' שמעון בן אלעזר אמר רב חסדא ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני שמרגילתו זו היא מרגילתו, פי' שיכולין בניה ליטהר ממזרות שישאו שפחה אלמא נתין שרי בשפחה, ואומר ר' דה"פ זו היא מרגילתו שמחשבת (ברעתה) [בדעתה] שאע"פ שנתין אסור בשפחה, מ"מ בעלה לא יחוש וישיא בניו לשפחות שהרי זה האיש אינו מקפיד באיסור ויכולים הבנים ליטהר. מ"ר.
ועל הכותית. פי' בקו' קסבר כותים גירי אריות הם וישנו בלאו דלא תתחתן, ולא היה לו להזכיר לא תתחתן לפי מה שפי' דקסבר גירי אריות הן דבגיותן לית להו חתנות, ושמא לא חש להזכיר אלא תחילת הפסוק אע"פ דמסיפא נפק' כמו שמצינו בקידושין [ס"ח ע"ב] ובע"ז [ל"ו ע"ב] כמו שפי' לעיל. ומה שפי' דכותים גירי אריות הן לא נהירא להרב ר' יצחק בן הר' מאיר, דא"כ לא היה לה קנס דגויה אין לה קנס כדאמ' לעיל בפ"ק [י"א ע"א] יהבי' לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה, ועוד דמוקמי' למתני' בגמרא כר' מאיר ואיהו סביר' ליה דכותים גירי אמת הן, מיהו אין כל כך ראייה מזה דאע"ג דמוקמינן לה כר' מאיר משום דתנן נערה, בכותים גירי אמת לית ליה כר' מאיר, דהא נראה נמי דר' מאיר לא סבר כמתני' שיהא קנס לחייבי לאוין דתני' בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ט ע"א] ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ומוקמי' לה התם כר' מאיר, ומיהו מצינן למימר דלא קאמ' התם פרט לאלמנה כו' שלא יהא לה קנס אלא פרט שלא ישא', ומיהו קנס יש להן, וא"ת ומה צריך קרא לומר פשיטא שלא יכנסם בלאו קרא כדאמר לקמן [מ' ע"א] היכא אמרינ' ליתי עשה ולידחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקייומי עשה הכא איפשר אמרה לא בעינ' ליה מי איתיה לעשה כלל, וי"ל דה"פ פרט לאלמנה כו' שלא ישאנה למה משום דלו תהיה לאשה משמ' במדעתה כדדרשי' לקמן [ל"ח ע"א] כיון דהוי מדעתה אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הילכך אינו נושאה, וכן יש לפ' לקמ' במתני' [ל"ט ע"א] דתנן אבל נמצא בה דבר ערוה או אין ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, וע"כ לאו מקרא מפיק ליה כדפרישי' אלא ה"ק ולו תהיה לאשה דמשמ' מדעתה, הילכך בעינן אשה הראויה לו, והשתא נמי מצינן למימר דמתניתין לגמרי כר' מאיר, ועוד דמתני' בשור שנגח ד' וה' דסבירא ליה לר' מאיר גירי אמת הן, והאמר רבא שור של ישראל שנגח שור של כותים פטור קנס הוא דקניס ר' מאיר בממונם כדי שלא יטמעו בהם, ופרי' ממתני' דהכא אי ס"ד קניס הכא נמי ליקנוס, ומשני כדי שלא יהא חוטא נשכר וכו', אלמא סבירא ליה לתלמודא דמתני' סברא כותים גירי אמת הן, אלא (והאי) [ודאי] צריכותא דתני כותים לאו משום הכי אלא משום דפסילי כמ"ד בקידושין [ע"ה ע"ב] כהנים פסולין ניטמעו בהם וקאמר רב נמי התם ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהם. ולא נהר' לי פי' זה דכיון דתנא ממזרת ודאית יש לה קנס, ועוד אמרי' בירושלמי כ"ש ספק ממזר. ונ"ל צריכותא דמתני' דאמרה כותית יש לה קנס ולאשמעי' דגירי אמת הן, ועוד אמר' בירושלמי [ה"א] (כותיה) [כותית] אתייה כמן דמר כותית כישראל לכל דבר, כמן דמר כותי כגוי לאו משום דכת' אחרי כן בירושלמי לא נתברר, וזה לשונו ברם דאי תפלגנו כותי כגוי דברי ר' רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר, אפי' נימ' כותי כגוי מה הם פסולים לאו משום גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר וממזרת יש לה קנס, א"ר אס' לן לחומרא לעינין משפחה איתעביד לה כישראל הבא על הגויה הולד גוי, פי' ולפיכך צריך להעמידה כמ"ד כותי (כשר) [כישראל] לכל דבר. הרי"ם.
וא"ת לרבא דאמר בפרק י' יוחסין [קדושין ע"ו ע"א] דעבד ושפחה נתערבו בהם אמאי יש לה קנס נימ' ליה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקלי, דהא שפחה לית ליה קנס, וכי תימא משום [דרובא] לאו שפחות נינהו, הניחא לרב אלא לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב מאי איכא למימר. וי"ל משום דכל חדא וחדא מוקמינן לה בחזקת אביה שהשפחות שנתערבו בהם (לכהנים) [לכותים] נישאו ומוקמינ' אחזקת אבהתא, ואע"פ שפסלי כותים לרבא משום איסור שפחה לעיניין זה לא מחזקי' לה כשפחה שלא יהא חוטא נשכר. מ"ר. וכ"ש לפי' אחי שיחיה שמפרש דכ"ע אזלי בתר רובא ולא פליגי אלא ברוב גרוע, דהכא אתי שפיר דדילמא הוי רובא דעלמא, מי[הו] אי אזיל אונס ומפ(ח)תה גבייהו הוה ליה קבוע. ונר' לר' דירושלמי דסבר כותי כגוי היינו כמ"ד בי' יוחסין עבד ושפחה נטמעו בהם דלאו דווקא קאמ' דה"ה גוים וגויות, דהא עביד בירושלמי אליביה ספק ממזרים משום גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר ועביד להו גוים נמי לעיניין קנס משום ישר' על הגויה, ואע"ג דמוקי בירושלמי כמ"ד כותים כישראל לכל דבר והיינו רשב"ג דאית ליה כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, שמא לא החזיקו בדיקדוקי גיטין וקידושין כמו ליש' [כד]אמ' (די) [בי'] יוחסין, ואתיא מתני' כותיה. הרי"ם. וא"ת אמאי לא חשיב אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, י"ל בפסול כהונה לא קמיירי, ומצרי ואדומי נמי לא תנא לפי שיש להם היתר, וצ"ע אי הוה מצי למתני מחזיר גרושתו משניסת וכגון שנבעלה שלא כדרכה, ומיהו הא אמרי' בי' יוחסין [קדושין ע"ח ע"א] ושניהם מודים מחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחי' אסרה תורה, אבל לר' עקיבה דאמר בפ' החולץ [יבמות מ"ד ע"ב] המחזיר גרושתו אין לו בה קידושי' הוה מצי למיתנייה, דלדידיה ע"כ יש לאו בלא קידושי' דהא אין קידושין תופסין, ולא מצי לשנויי תנא ושייר כיון דתני אילו, כדדייק באילו טריפות ובפ"ק דקידושין [ט"ז ע"ב] גבי ואלו מעניקין להן, ואע"ג דגבי ארבעה מעניקין להן דייק וכי תימא תנא ושייר והא ד' קתני, ובפ' שני דסוטה [ט"ז ע"א] גבי בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא אמרי' תנא ושייר אע"ג דתנא מיניינא, י"ל דבקידושין לא דייק במיניינא אלא משום דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה בא' מהן. מ"ר. הא דייק באילו הן ממתני' [יש] חורש תלם אחד, תנא תני שמנה ואת אמרת תנא ושייר [מכות כ"א ע"ב], היינו משום דבאותה (חמשה) [המשנה] עצמה באותו עיניין ששונה אותה יש בה ט' לאוין ש"מ דליכא אלא ה', והנהו פירכא דפריך בתר הכי ולילקי ולא משני מידי, שמא לא חש לתרץ דתנא ושייר או שמא לא ידע מה לתרץ דכיון דתני מיניינא, ואע"ג דבמיניינא לא חיישי', התם שאני כיון דקאתי לטפויי לאוין, ונר' דיש מקומות דדייק באילו ויש מקומות דלא דייק, דבסוטה [ל"ב ע"א] דתנן ואילו נאמרין בכל לשון ובשבועת הדיינין [שבועות ל"ט ע"א] תניא אף שבועת הדיינין בלשונה נאמ', ובריש יש מותרות [יבמות פ"ד ע"ב] אמרי' תנא ושייר, אע"ג דתני אילו.
הבא על הממזרת כו' הבא על הגיורת, הבא על אחותו. חלקם לשלש בבות, פסולין שאין בהן כרת אלא לאו לחודייהו, וגיורת ומשוחררת דכשרות לחודייהו, וחייבי כריתות לחודייהו, משום דבעי למתני סיפא אע"פ (שאין בה כרת) [שהן בהכרת], אבל במכות פ' אילו הן [י"ג ע"א] אינו שונה אלא הבא אחד על כולן. מ"ר.
נערה אין קטנה לא. הרבה יש לתמוה היכי דייק הכי, דדילמא לא אתי למעוטי אלא בוגרת כדמשמע בסוף ד' מיתות [סנהדרין ס"ו ע"ב] גבי הא דתנן אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והתם הוה מוקמי' ליה אפי' לרבנן דלא אתי למעוטי קטנה אלא בוגרת, וי"ל דאסיפ' דמתני' דסוף [פרקין סמיך] דתנן כל מקום שיש מכר אין קנס וכו', ה"ר הרי"ם.
<h2>דף כט:</h2>
הנערה. מה שפר"ח דמחד הנערה נפק' לן כולה מילתא, אינו נראה לר"ת דלא מצי' נערה שלם בהי' אלא חד במוציא שם רע [כדמוכח בסוף] פרקי', ועוד מק' ר' מה צריך חד לגופיה הא איכא נערה (אחת) [אחרינא בפרשה], אלא פי' הקו' עיקר.
(בתולות) [בתולה] בתולות הבתולות. כאן פר"ח [דכולה] מילתא דריש מחד הבתולות, וק' לר' דחד לגופיה מה צריך [דבתולה] אחר[ינא] כת'.
חד לאיתויי חייבי לאוין. הק' הרב ר' יצחק בן הרב ר' מאיר נימא חד לאיתויי חייבי עשה וחד לאיתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנא לן, ומתרץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא, דהא לא איצטריך שום ריבויא אלא משום דכת' ולו תהיה לאשה דהוה משמע אשה שיש בה הוייה [וראויה] לקיימה, ומסברא הוו מחייבי כולהו אי לאו ולו תהיה לאשה, הילכך מחד ריבויא נפקא לן בין חייבי עשה בין חייבי לאוין דתפסי קידושי מריבוייא בשניהם, דליכא למימר דלחייבי עשה דווקא אתא לרבויי הואיל וגלי דלאו ראויה לקיימה בעי' איתרבו תרווייהו, ואכתי צריך חד ריבוייא לחייבי כריתות לומר דלא בעי' יש בה הוייה, ולמ"ד אין קידושין בחייבי לאוין הוי הך ריבוייא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין ולחייבי כריתות.
(איתרבו) [אייתרו] להו תרי כו'. (הנך) מהנך ריבויי חד כת' באונס וחד כת' במפתה, וא"ת ומנלן אחד לחייבי לאוין ואחד לחייבי כריתות, (ורבוייהו) [תרוייהו] צריכי שפיר לאיתויי חייבי לאוין חד באונס וחד במפתה, והניח' לר' עקיבא דדריש לקמן [ל"ח ע"א] אשר לא אורסה לג"ש, ואע"ג דאמר וחד לג"ש היינו לאשמעי' כתובה דאורייתא שיהא מוהר הבתולות כזה, אלא לר' יוסי הגלילי מאי איכא למימר, ומיהו לפר"ת שמפרש שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה בא ללמד על כתובה אתי שפיר מצי' למימר דכולהו אית להו ג"ש דאשר לא אורסה, ולפי' הקו' מפרש' לכולה מילתא לפי שיהא זה כמוהר הבתולות כו' וילפי' לגמרי מהאי קרא אונס ומפתה מהדדי, מ"ר. וא"ת לא ליכת' רחמנא ולו תהיה לאשה ולא היה צריך להך ריבויי, וי"ל דאיצטריך לדרוש ולו תהיה לאשה מדעתה.
ולר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו. וא"ת והא שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא דתנן בהחולץ [יבמות מ"ט ע"א] איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת. ואומר ר"ת דה"פ ולר' עקיבא אי ר' שמעון בן מנסיא כותיה סבירא ליה מאי בינייהו לשמעון התימני דמדנקט ראויה לקיימא ולדיש בה הווייה [לא נקט] משמע שיש דבר שאינו ראוי לקיימה ויש בה הוויה.
ולר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. לא מצי' שאמרו ר' עקיבא בשום מקום, אלא דשמעי' ליה מדסבירא ליה בפרק החולץ בסופו [יבמות מ"ט ע"א] דיש ממזר מחייבי לאוין דתנן אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא, ומדהוי ממזר מכלל לא תפסי ביה קידושי דהא בהא תליא. ויש תימה דתנן התם [שם] ר' יהושע אומר שחייבין עליו מיתת ב"ד, ומחייבי כריתות לא הוי ממזר, ואפי' הכי ס"ל דלא תפסי בה קידושי מדאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן [שם מ"ד ע"ב] הכל מודים בגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר, ומפ' מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמ' שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין, ה"מ בחייבי לאוין דתפסי בהו קידושין, אבל הני כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמי, מדלא קאמר מאן הכל מודים (ר' עקיבא) ר' יהושע דאע"ג דאמ' ר' יהושע אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד בגוי ועבד מודה מטעמ' דמפ' דלא תפסי בהו קידושי' באשת אב דגמר מינה ר' יהושע בפ' החולץ ובחייבי כריתות ולא הוי ממזר דלא דמי לאשת אב דתפסי בהו קידושי', משמע [דר' יהושע] מודה דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי, והכי נמי משמע דתנן [יבמות ב' ע"א] חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ואי חייבי כריתות תפסי ביה קידושי' לר' יהושע א"כ יצטרך בחייבי כריתות חליצה דאמר בפ' שיני דיבמות [כ' ע"א] דחייבי לאוין עולין לחליצה ואין עולין לייבום מיבמתו דיש שעולה לחליצה ולא לייבום, ובחייבי מיתות וכריתות אוקימנא העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה לייבום כו', ואמרי' מה ראית, מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושי' חייבי כריתות לא תפסי בה קידושי', ואע"ג דמסיק גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה בחייבי עשה, מ"מ צריכין לדרשא דיבמתו כדמפרש התם, ואי חייבי כריתות תפסי בהו קידושין אית לן לאוקומ' ריבוייא דיבמתו בחייבי כריתות כמו בחייבי עשה וקרא דכל... עולה כו' מוקי בחייבי מיתות דלא תפסי בהו קידושי' דקאמר מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי', אבל אי הוה תפסי הוה מוקמ' נמי בחייבי כריתות, ור' יהושע ודאי לא פליג אט"ו נשים דפוטרות צרותיהן, ועוד דאמר עלה [יבמות ט' ע"א] בפלוגתא לא קמיירי, ואע"ג דפליגי עלה ב"ש וב"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, והכי נמי משמע בפ"ד מיתות [סנהדרין נ"ג ע"א] גמרא הבא על האם דקאמר ר' יהודה אם לא היית' אמו ראויה לאביו אינו חייב אלא על האם בלבד, ודייק אי בחייבי כריתות ומיתות מכלל דלרבנן מחייב תרתי והא לאו בני הוויה נינהו ומוקי לה בחייבי לאוין ור' יהודה סבר לה כר' עקיבא, ופריך עלה מהא דר' יהודה מחליף ומשני לדבריו דתנא קאמר, משמע בהדיא דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין לשום תנא, והכי נמי משמע ביבמות בשלהי רבן גמליאל [נ"ג ע"א] דקאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר כו' איצטריך לאשמעי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, אבל לריש לקיש איצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, אלמא מילתא דפשיטא היא לכ"ע, אע"ג דבהא איכא למימר דאשמעי' דאין אחר חליצה כלום דסבר כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כדקאמ' עלה לעיל, והילכך בשלמא חייבי לאוין צריך ר' טפי לאשמעי' הואיל וחידוש הוא דסבר כר' עקיבא אלא אין קידושין תופסין בחייבי כריתות לא איצטריך לאשמעי', מ"מ משמע דלא תפסי לשום תנא, מכל אילו הראיות.
והייתי רוצה לתרץ דודאי כל מקום שהוא ממזר אין קידושין תופסין. אבל יש מקומות שאין קידושין תופסין שאינו ממזר, אבל קשיא לי הא דקאמר בסמוך איכא בינייהו אלמנה לכהן גדול שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרים, ומשמע ליה השתא מדאינו ממזר מכלל דתפסי בה קדושי, מנא ליה הא הרי חייבי כריתות לר' יהושע דלא הוי ממזר ולא הוי קידושי, ובתמורה נמי משמע כמו בשמעת' דהא בהא תליא דכל היכא דלא תפסי בה קדושין הולד ממזר, בפ"ק [תמורה ד' ע"ב] דאמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, ופרי' התם [שם ה' ע"ב] והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר לא יקח ותנן כל שיש קידושין ויש עבירה הוולד הולך אחר הפגום כו', (ותשיב) [וחשיב] אלמנה לכהן גדול אלמ' מהני, אמר לך רבא שאני התם דכת' לא יחלל זרעו, דמדמחלל זרעו מכלל דתפסי בה קידושי, פי' להכי [לא] כת' לא יחל אלא לא יחלל להכי הוא דאתא שני חילולין א' לו וא' לזרעו, ולרבא לימא לי' קרא לא תחלל מאי לא יחלל אחד לו וא' לה, אלמא מוכח התם מדמחלל ואינו עושה ממזר מכלל דתפסי בה קידושי דאי לא הוו תפסי בה קידושי הוה ממזר, והיכי פשיטא ליה הכי, והא לר' יהושע לחייבי כריתות לא תפסי בהו (ואמ') [ואפי'] הכי לא הוי ממזר. וי"ל דאליבא דר' שמעון התימני ור' עקיבא דאמ' יש ממזר מחייבי כריתות הוא דפשיטא ליה התם דלדידהו תלינן תפיסת קידושי' בממזרות דליכא מידי דלא תפסי בה קדושי והוולד כשר, רק שהוא דומיא דאשת אב. אבל זהו תימ' לומ', דא"כ לר' יהושע נאמ' דלא תפסי קידושי באלמנה לרבא דאמר לא מהני, דמילא הוי ממזר ליכא לאוכוחי (דלא) [ד]תפסי בה קידושי' כדפרישית, והשתא משמע הכא ובתמורה דמהני ממזרות לתפיסת קידושי דלא תפסי ביה ממזר, ובהחולץ [יבמות מ"ה ע"ב] נמי קאמר מה אשת אב דלא תפסי בה קידושי' הוולד ממזר אף כל דלא תפסי כו', משמע דהא בהא תליא, ובשלהי החולץ [שם מ"ט ע"א] נמי קאמר הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר, ומפרש טעמא משום דכתיב בהו הוויה ותפסי בהו קידושי, דמשמע (דכאן) [דכיון] דתפסי בהו קידושי הוולד כשר, וכן בסוף (קאמ') האומר [קדושין ס"ח ע"א] דקא' לר' ישבב כי תהיינה במאי מוקי ליה דהא כל שאין לו ביאה בישראל שהוולד ממזר קדושי נמי לא תפסי בהו, הרי משמע בכל מקום דהא בהא תליא. ותימא לר' אמאי הא בתרווייהו צריך קרא, דבממזרות איכא קרא (בהחולץ) בשלהי החולץ [מ"ט ע"א] לר' עקיבא ולר' שמעון ולר' יהושע ולר' ישבב ולר' סימאי לכל חד וחד כדאית ליה, ובתפיס' קידושי' איכא קרא בשלהי האומר [ס"ז ע"ב], ואומר ר' דודאי מעיקרא צריך קרא לתרווייהו דמחדא לא שמעי' אידך, דאי כת' דלא תפסי קידושי בחייבי מיתות וכריתות מהא לא שמעי' ממזרת וכו', ממזרות ליכ' למישמעי' דלא תפסי בהו קידושי' אבל כי כתיבא תרווייהו סברא הי' למילף מינייהו דהואיל ואשכחן באשת אב ממזרות כדקאמר בשלהי החולץ, ואשכחן נמי דלא תפסי בה קידושי בסוף האומר אית לן למימר דכל היכא דלא תפסי קידושי דומיא דאשת אב א"כ הוולד ממזר, ומשום הכי מדמי להו אהדדי בכל מקום.
וא"ת כי אשכחן בקידושי' בסוף האומר דלא תפסי קידושי' באשת אב מלא יקח ומן והיתה לאיש ולא לבן, אמאי לא יליף מיניה דכל היכא דהוו ממזר לא תפסי בהו קידושי כיון דהא בהא תליא כדפרישית. וי"ל דלא שמעי' אכתי בשאר חייבי כריתות כל כמה דלא אייתי היקישא דר' יונה דמלא ולא יגלה דמייתי בשלהי החולץ דכתבי באשת אב בשומרת יבם של אביו לא שמעי' ממזרות בעלמא כגון אשת איש שיש היתר לאיסורא דחשיב לה קולא בהבא על יבמתו [נ"ד ע"א] וכן אחות אשה וכל דכוותייהו. אבל לבסוף דמייתי היקשא דר' יונה התם איכא למילף בעלמא כדפרישית. וא"ת א"כ לר' יהושע כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדפרישית נילף בהו ממזרות, דאי לא חייש ר' יהושע להך סברא מנא לן דאית להו הך סברא בכל מקום לכ"ע. י"ל דטעמא דר' יהושע דאין ממזר מחייבי כריתות דמעטיה קרא כדקאמר בשלהי החולץ ור' יהושע ליכת' רחמנא לא יקח ולא יגלה למה לי ש"מ מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר, ומפר' הכי שמ' מינ' מלא יקח דהיינו אשת אב דבסק' עד לא יגלה דהיינו חייבי כריתות, שומרת יבם של אביו הוי ממזר ולא עד בכלל, ולרבויי כל שאר חייבי מיתות אתא אפי' חנק, אבל חייבי כריתות מעטינהו קרא בהדיא דכת' לא יקח דאי מחייבי כריתות נמי הוי ממזר לא ליכת' אלא לא יגלה כדקפרי' ר' יהושע ליכת' קרא לא יגלה. ורש"י פי' דה"ג לא יקח למה לי, כלומר אי בשומרת יבם של אביו או באנוסת אביו הכת' מדבר ליכת' לא יגלה כנף אביו לחודיה ולישמעי' דיש ממזר מחייבי כריתות לרבנן אי מחייבי לאווין לר' עקיבא, וכ"ש מאשת אב, אלא ש"מ מדכתבי' הא קמ"ל דלא יבא ממזר עלה קאי דמינו הוא דהוי ממזר משום דחייבי מיתות הוא, אבל לא יגלה כנף אביו לא קאי אממזרות, ולא יגלה כנף אביו אתא לעבור עליה בשני לאווין או לאחר מיתה כדמפ' בהחולץ [מ"ט ע"א]. ולפי' קשה לר' דלישנא דעד לא יגלה לא משמע הכי כלל דמאי קאמר עד לא יגלה כיון ששום דבר אינו כת' בין לא יקח ללא יגלה, והוה ליה למימר מלא יקח הוא דהוי ממזר טפי לא הוי ממזר, ועוד ק' קצת אמאי כת' לא יגלה גבי ממזרות כיון דלא צריך הכא כלל, ועוד מנא לן חייבי מיתות קלות דהוי ממזר מה לאשת אב שבר סקילה, ועוד מה לאשת אב שאין לה היתר תאמר לאשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה, דמטעמ' דהיתר בחיי אוסרה חשיב בהבא על יבמתו [נ"ד ע"א] אשת איש קילא מאשת אב ונדה שהן חייבי כריתות, וכ"ש דחשיבא בהכי קילא מאשת אב שאין לה היתר כלל, ועוד ק' לן הא דפ' אמאי לא ילפי' לר' יהושע דלהוי ממזר מחייבי כריתות מסברא דתפיס' קידושי' אי מהיקשא דר' יונה דנהי דלא יגלה לא אתא לממזרות אלא לא יקח דאם כן לא ליכתוב לא יקח מ"מ מאשת אב נילף ממזרות בשאר חייבי כריתות, ובהא נר' דאיכא למימר דמ"מ איכא מיעוט' דאי אית למילף מהיקיש' ממזרות או מסברא מדלא תפסי בהו קידושי' סוף ליכת' לא יקח לחודיה והוה ילפי' בלא לא יגלה ממזרות אף בחייבי כריתות, וכל מאי דשמעי' מיניה השתא הוה שמעי' נמי אי הוה דרשי סמוכין דלא יבא ממזר ואתא נמי שפיר הא דכת' לא יגלה הכא דאיצטריך לכדפרישית, ומכל מקום פי' ר' עיקר. ותימא לר' שמעון התימני דמשמע דאיצטריך הכי למיכתב לא יגלה למילף ממזרות בחייבי כריתות כי לא בחנם כת' כאן לא יגלה אלא משום דאי לאו דלא יקח דהוה סמוך ללא יגלה לא הוה שמעי' דיש ממזרות מחייבי כריתות, ואמאי הא הוה שמעי' שפיר מאשת איש דכל היכא דלא תפסי קידוש' דומיא דאשת אב דהוולד ממזר כדילפי' גוי ועבד, ועוד מהיקישא דר' יונה נילף שאר חייבי כריתות. ונ' לר' ליישב מה שכת' בספרים ישנים לר' יהושע ניכתוב קרא או לא יקח או לא יגלה דמלא יקח נמי לחודיה הוי שמעי' חייבי כריתות כדפרישית. ורבינו ש"י לא גריס ליה אלא השתא אתי שפיר כדפרישית.
<h2>דף ל.</h2>
אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי. תימא תפשוט דר' ישבב טעמ' דנפשיה קאמר אליב' דמ"ד ביבמות פ"ק [י"א ע"א] הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה בעשה, דהא תנן בפ' ר"ג [יבמות נ' ע"א] נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום, ואמר בגמרא [שם נ"ב ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ובע"כ הא דתנן ברישא רבן גמליאל אין אחר ביאה כלום כוותיה, אלא דא"כ וודאי [רבי] ישבב טעמ' דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הוולד ממזר ואין קידושין תופסין בחייבי עשה, דהא לא נהירא למיפשט הא מילתא הואיל ומספקא ליה לתלמוד' הכא אי טעמיה דנפשיה קאמר אי לאפוקי מדר' סימאי [דהא] אליבא דכ"ע משמע דמספקא ליה, הילכך פירש ר"ת פ"ק דיבמות חד אמר בלא תעשה, ביבמות בההיא שמעת' הביא ר"ת ראיות רבות בספר הישר [סימן ל"ו] דלא תעשה גר' וכן בפר"ח, והיינו הלאו כשחלץ לאחת דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הכא נמי כיון שבנה שום יבמה שוב לא יבנה אחרת.
איכא בינייהו בעולה לכהן גדול. פי' בקו' שלא כדרכה. ותימא דהא פלוגתא הוא דר' מאיר ור' אלעזר אי חשובה בתולה אי לאו בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ט ע"א] והוה ליה למימר [הניחא לר' אליעזר דאמר] נבעלה שלא כדרכה פסולה [אלא לר'] מאיר מאי איכא למימר, ואו' ר' דלעיל פרי' ודאי (הכי נמי) [כדי לאוקמי] ר' שמעון בן מנסיא שהוא בתראה כר' עקיבה רבו. אבל בהא לא [חייש] אי ר' מאיר פליג אדר' שמעון בן מנסיא. ור"ח פי' דהא לאו [בבעולה] מאחר מיירי אלא בכהן גדול (שאינה) [שאנס] בתולה גמורה ולא חשבי' לה ראוייה לקיימה, דאע"ג דאמר בהבא על יבמתו [יבמות נ"ט ע"ב] אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, מיהו כיון דלכתחילה לא [ישא אינה] קרוייה ראויה לקיימה. והאי לא ישא הוי מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי, כדפרי' עליה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי (לא) [וההיא] מן התורה הוי כדמוכח בשמעתי', ועוד מדקאמר התם מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול כו', היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה, אלמא בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה. אבל ר"ת הגיה בספרו והויא לה כחלוצה דאפקעוה רבנן כדאמר ביש מותרות [יבמות פ"ה ע"ב] חלוצה קא קשיא ליה, ועשו חיזוק יותר משל תורה, עד כאן לשונו. אע"ג שצריך לומר לפי' דאדם הגומר העראה חשובה בעולה לכהן גדול על מה שמקשה רב ניסים זצ"ל דבפ"ק דקידושין [י' ע"א] מסקי' דאין אשה נקנית בתחילת ביאה ונפקא מינה דאין כ"ג יכול לקדש בביאה, ובפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"ב] קאמר דנקנית בהעראה, ותירץ ר"ת ההיא דקידושין ה"פ תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה פי' תחילת העראה, וק' לפי' א"כ היכי קאמר בפ"ב דיבמות [כ' ע"א] אלמנה מן האירוסין תתייבם דניתי עשה ונידחי לא תעשה, והשתא מאי פריך הא בחלוצה דרבנן אינה מתייבמת הכי נמי בעולה עצמה לא תתייבם. וצריך לומר שהחמירו בהחלוצה יותר מבעולה משום דדמיא לגרושה אבל בעולה תתייבם, להכי פריך בפ' כיצד גבי הפסיק ותני לא שנא מן האירוסין כו' אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה היינו דוקא משום מצות יבום, הרי"ם.
הכל מודים בבא על הנידה שמשלם קנס. תימא לר' מנא ליה דר' שמעון בן מנסיא מודה ודילמא כר' נחוניא בן הקנה ס"ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין, ומיהו שמעון התימני ע"כ לית ליה דר' נחוניא מדאיצטריך ליה למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה, אשה שיש בה הוייה, דע"כ לא אתא למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין סבירא ליה שיש בהן הוייה בשלהי החולץ [יבמות מ"ט ע"א], אבל מר' שמעון בן מנסיא קשה מנא ליה דלית ליה דר' נחוניא בן הקנה, ועוד אפי' שמעון התימני מנא ליה נמי דאימ' דאיצטריך למעוטי יבמה לשוק, דמודו בה כ"ע דאין קידושין תופסין לו בה כדאיתא בהאשה רבה [יבמות צ"ב ע"ב], י"ל רב חסדא סבירא ליה שלא היה סובר שום תנא כר' נחוניא בן הקנה ולהכי קאמר ולאפוקי כו'. ורש"י פי' דאמתני' קאי דמפקא מדר' נחוניא, ותימה מנא ליה דמפקא מיניה דילמא מודה ר' נחוניא הכא דחייבי כריתות יש בהם קנס דרבינהו קרא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאיתויי חייבי כריתות, ולר' עקיבא ניחא דמפקא מתני' מדר' נחוניא דכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין איכא לאוקומא הני תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין כדפרי' לעיל, אבל חייבי כריתות לר' נחוניא לא, ונראה לי לתרץ דאם תימצי לומר דמחייב ר' נחוניא בחייבי כריתות גם בחייבי מיתות נמי יחייב דהא דריש כרת שלי כמיתה שלכם, (ולאביי ולרבא) [וכרבא ולאביי] נמי גמר אסון אסון בידי שמים מאסון בידי אדם, הילכך ממה נפשך מתני' מפק' מדר' נחוניא.
הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. ומקשי' דאמרי' בפרק שיני דנידה [ט"ז ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, [לאו] פירכא היא, דהכא מיירי במידת פורענות הבא על האדם, אבל התם מיירי בדברים שגוזרין על הוולד במעי אמו, דקאמר התם טיפה זו מה תהא עליה גיבור או חלש חכם או טיפש עני או עשיר, אבל צדיק ורשע לא קאמר כדר' חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וא"ת וצינים ופחים לא בידי שמים הוא, והא דרשי' [ב"מ ק"ז ע"ב] והסיר ה' ממך כל חולי זו הצינה, וי"ל דהכי קאמר כל פורענות הבאה על האדם אפילו ירצה לשמור נפשו מהם לא יוכל שעל כרחיו מגלגלין עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרין להביא על האדם על כרחו אלא אם ירצה יתרחק מהן, והתם דקאמר והסיר ה' ממך כל חולי זו הצינה היינו שהק' יחמם את העולם שלא יצטרך לשמור עצמו מפני הצינה או יתן לו מלבושים. מ"ר. וכן משמע בויקרא רבה בפרשת ט"ו דאמר ליה אנטונינוס לר' צלי עלי, אמר ליה [רחמנא שיזבך] מצינתא, א"ל דא צלותא יתיר חד כסו וצינתא אזלא, א"ל תשתיזב מן שרבא, א"ל הא כדו צלית עלי דכתיב ואין נסתר מחמתו, וא"ת והא משמע התם דפחים בידי שמים נינהו כדכתיב ואין נסתר מחמתו, וי"ל דודאי אדם היושב בביתו יכול לשמור עצמו מן החום שיעשה בית של אבנים או יכנס במרתף, אבל אנטונינוס היה מהלך בדרך או במלחמה ועל כיוצא בו נאמר ואין נסתר מחמתו, דבדרך אינו יכול לשמור מן החום. ויש מפרשים דחוץ מצינים ופחים חדא מילתא היא כלומר חוץ מצינים שהן פחים בדרך עיקש כמו פח דמוקש, וליתה כדמוכח בפ"ק דע"ז [ג' ע"ב] דמייתי לה (מ"ה) גבי מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, ואין להקשות על מה שפירש' דמכל סכנה אינו יכול לשמור עצמו חוץ מן הצינים פחים, מיהא דאמר [שבת ל"ב ע"א] לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות מקיר נטוי שאסור לעבור תחתיו, דזה ודאי שאדם יכול להרוג עצמו בידים אם יפיל עצמו מן הגג או בנהר, ואדם החובל בעצמו עתיד ליתן הדין שאין גוזרין על האדם שיהרוג את עצמו אם הוא אינו רוצה, ויכול יפה לשמור את עצמו שלא יביא עצמו בידים לידי סכנה, אבל פעמים שמביאין עליו ליסורים מן השמים שלא יוכל לשמור עצמו, אבל צינים ופחים לא יביאו עליו לעולם בעל כרחו. והא דקאמר [אבות פ"ד מכ"ב] בעל כרחך אתה חי, לא בשביל שלא יוכל להפיל עצמו מן הגג אלא זה קורא בע"כ שאפילו אדם המואס בחייו אין מניחו לבו להרוג עצמו בידים, ועוד נראה דחי לאחר מיתה קאמר, וכן יש לגרוס במסכת אבות, ע"כ אתה מת ע"כ אתה חי ע"כ אתה עתיד כו', כי ההיא מתני' דלעיל הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון.
מיום שחרב בית המקדש. יש מדקדקים אמאי לא קאמר מיום שגלתה סנהדרין דמאז לא דנו דיני נפשות, וי"ל דקודם לכן לא פסיק' ליה למתני אע"פ שבטלו דפעמים לצורך שעה היו חוזרים הסנהדרין ללשכת הגזית, וא"ת א"כ הא דתנן בסנהדרין בפ' היו בודקי' [מ"א ע"א] מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופרי' בגמרא ומי הוה בסנהדרין והתניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי ק"כ, [מ'] עסק בפרקמטיא (ומ"ל) [ומ'] למד ומ' לימד, ותניא מ' שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי כו', והשתא מאי קשיא ליה כיון שהיו חוזרין ודנין, וי"ל דמאי דבדק בן זכאי בעוקצי תאנים היה ברציחה, ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו לעולם חוזרין, דעיקר מה שגלו משום רציחה גלו, כדאיתא בפ"ק דע"ז [ח' ע"ב] משום דחזו דנפישי להו רוצחים, ויש מפרש דלהכי נקט מיום שחרב בית המקדש דקודם לכן אע"פ שגלתה סנהדרין היו בגדי כהונה מכפרין על מזיד ולא אתרו ביה, כדאיתא בערכין בפ' יש בערכין [ט"ז ע"א], וליתה דלא היה מכפר אלא היכא דעבד תשובה, דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה ואמרי' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ז ע"ב] א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' לא זז משם עד שנשכו נחש, ופרי' והאי בר נחש הוא והתני ר' חייא אע"פ שבטלו סנהדרי כו', ועוד אמרינן [מכות י' ע"ב] מרשעים יצא רשע שנים שהרגו את הנפש א' מזיד ואחד שוגג לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג בשוגג עולה בסולם וזה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שעולה בסולם נופל עליו ויש עדים ונמצא זה מת וזה גולה, והתם בזמן שבית המקדש קיים מיירי, אלא כמו שפי' עיקר. וא"ת והא קחזינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ג ע"ב] בההוא אע"פ שחייב סקילה שבעלו נערה המאורסה הוא ובנו ביום הכפורים וכמה משומדים שמחללין את השבת ומתים על מיטתם, י"ל בסיפא דפריך והאי בר נחש הוא אינו מקפיד אלא על מה שמסר לו הקב"ה דין חמור יותר ממה שנתחייב שלא היה חייב אלא סייף ונידון בשריפה שהכישו נחש, אע"פ שהק' [ברוך הוא] מוחל לגמרי או על ידי תשובה או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו לפי שהקב"ה רחמן.
<h2>דף ל:</h2>
מי שאכל תרומה לאביי פטור. וא"ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא בן הקנה ס"ל כר' הזיד במעילה במיתה, אמאי תניא בפסחים בפ' כל שעה [כ"ט ע"א] האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל, ואמרי' מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה משום דקים ליה בדרבה מיניה גבי הקדש, והא גלי רחמנא דלא שייך למימר קם ליה בדרבה מיניה גבי הקדש, דאם לא כן אין לך אדם מועל בהקדש לעולם, הילכך בפסח נמי דאיכא כרת לא הוה ליה למימר קם ליה בדרבה מיניה, וכי תימא במיתה דהקדש דווקא דגלי קרא לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה, א"כ הא דתנן התם [פסחים ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומים, ומפ' בגמ' דבמזיד פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה כר' נחוניא, והשתא בשוגג נמי ליפטר [משום כרת דפסח], דכל היכא דפטרינן מזיד משום דקם ליה בדרבה מיניה הוי שוגג פטור כדלקמן בפרקין [ל"ה ע"א] מוכח, אלא ע"כ משום דגלי רחמנא דשוגג משלם קרן וחומש לא פטרי' משום מיתה של תרומה ה"ה נמי דכי אית ביה כרת דפסח לא מיפטר משום כרת, ולא אמרינן היכא דגלי גלי. וי"ל דלעולם אמרינן היכא דגלי גלי והיינו טעמא דחייב בשוגג משום דקרן וחומש של אוכל תרומה בשוגג הוי [כפרה ולא] ממון כדמשמע במסכת תרומות [פ"ו מ"א], דתנן התם כל מקום שמשלם קרן וחומש תשלומין תרומה, ואם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול, והיינו טעמא משום דלא הוי ממונא אלא כפרה, והילכך לא תליא מחילה בכהן, ועוד תדע דכפרה הוא דהא אוכל תרומת עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן והתם לא גזל מידי, אבל קרן וחומש דהקדש לאו כפרה נינהו אלא ממונא שגוזל את ההקדש כשאר גזלנים, הילכך בחמץ של הקדש בפסח אמרינן קם ליה בדרבה מיניה, וע"כ צריכין לטעמא דפרישית משום דקרן וחומש דתרומה כפרה, דאי בשוגג חייב משום דמדגלי רחמנא דלא מיפטר במיתה של עצמה, לא מיפטר נמי בכרת של חמץ בפסח, הניחא לאביי דפטור מיתה בידי שמים, אלא לרבא דלא פטר אלא בכרת, מאי טעמא לא מיפטר אוכל חמץ בפסח, אלא ודאי משום דכפרה הוא, מ"ר. ועוד מטעם אחר צריך לומר דכפרה הוא, דלאביי היכי פטרינן מזיד בתרומה הא מדגלי רחמנא דבשוגג חייב לא שייך קם ליה בדרבה מיניה במיתה דתרומה, מיהו יש לדחות דשאני שוגג דתרומה לפי שמצינו שהוא חמור לשלם חומש. וא"ת אי כפרה הוא א"כ הא דתנן בפ' נושאין על האנוסה [יבמות צ"ט ע"ב] גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה ושחררו זה את זה, וגבי מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים אם אכלו בתרומה אין משלם קרן וחומש, אמאי דכיון דכפרה הוא לחייבו מספק, וי"ל דודאי צריכין להפריש והאי דאין משלמין היינו דלא יהבי ליה לכהן, וצריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה, והאי דקתני אם רצה כהן אינו יכול למחול היינו לעיניין שלא יהא צריך להפריש ולאחר שהפריש קרן וחומש יכול למחול לו שיהא שלו, דאם תימצי לומר שגם זה אינו יכול למחול א"כ היתה גם הנתינה לכהן כפרה והיה צריך לינתן לכהן מספק כדאשכחן חטאת העוף שבאה על הספק, ובשלמא בתערובות אני יכול לפרש שעושין קינוניא ונותנין זה לזה, אבל אותו שהוא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון מה יעשה.
ולאביי פטור והאמר רב חסדא כו'. הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה [פסחים ל"א ע"ב] דקתני פטור מן התשלומין לפי מאי דמוקמינן לה כר' נחוניא בן הקנה.
כיון דאליס ליה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. וא"ת כיון דאליס ליה היכי מיחייב תו דמיד נתחלל כדתניא בפ"ק דכריתות [ז' ע"א] כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. וי"ל התם מאי נתחלל כשם שנגמרה כל הנאה, אבל הכא לא נגמרה ההנאה בלעיסה לחודה. ואגב גררא אפר' דיש ספרים דגרסי' התם כהן שסך תרומה לבן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, פי' מתעגל בו בן בתו משם ואילך דמיד כשסך נתחלל, ולגירסא זו אינו מתחלל אלא כשסך ממנו אל' זר, אבל אם סך בו כהן לא נתחלל ואסור לזר להתעגל בו, וגירסא זו לא נהירא לר' דהא תניא התם מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ופרי' מאי שנא מהא דתניא כהן שסך שמן של תרומה, ומשני דגבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו משחת אלהיו קרי, אע"ג דאית' עליו לא איתחלל, משמע דווקא שמן המשחה אינו מתחלל כשסך על ראשו, אבל שמן של תרומה מתחלל כשסך ממנו כהן, ובירושלמי [מע"ש פ"ב ה"ב] גר' בהדיא כהן סך הוא שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגל בו, והא דנפקא לן דשמן של תרומה מתחלל דכתיב [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו, ואע"ג דההוא בזר כתיב הכי פי' זר מת כשמחללו, אבל כהן אינו מת כשמחללו, ומ"מ משמע דמתחלל.
אי דמצי כו' ניהדריה. וכי לא מהדר ליה חייב בתשלומין, דחיוב מיתה לא פטרה ליה, דלא אתי עד דבלע לגמרי.
ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב. פי' בקו' אמאי חייב [מיתה] אנוס הוא, וקשיא לר' דנהי דאנוס הוא בהא דלא מצי לאהדור' בהא לא הוי אנוס, שאם היה רוצה לעכב על חבירו לא היה תוחבו לתוך פיו, וזהו דבר פשוט שאם מאכילין לאדם דבר איסור חייב הואיל ונהנה כמו אם היה בעצמו אוכלו, וכי תימא בתוחב לו באונס קאמר דהשתא הוה ליה אנוס, לוקמא בשאינו אנוס בתחיבה זו. ומפר"ת אמאי חייב מיתה לפוטרו ממון, דנהי דמיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חבירו, מיהו הוה ליה למימר כדי לחייבו ממון, דשמא קודם שהגיע עד מקום שלא היה יכול להחזירה היה חוזר בו אם היה יכול, דאע"פ שצווה לו לתחוב אינו סבור שיתחוב דדברי הרב ודברי התלמיד כו', ותימא היאך נחייבנו ממון מספק, אדרבה המוציא מחבירו עליו הראיה, כי היאך נחשב מה שלא ציוה. ונראה לפרש דפשיטא ליה לתלמודא (דבציוי) [דמרצונו] לא תחבו לפיו, דא"כ מיד כשהגיע למקום שיכול להחזירה מדלא אהדרה והוא מניחו לתחוב עד מקום [שאינו] יכול להחזיר קנאה מיד להתחייב באונסין והרי הוא כמפסידה בידים משם ואילך, ואין באין כאחד. ומסתמא מניחו בפיו [ואחר כך] תוחבן באצבעו או בכוש, ואפילו תימצא לומר שהוא בראש הכוש מתחילתו עד גמר בית הבליעה קונה אותו בפיו להתחייב באונסין כמו בידו אפילו יכול חבירו לנתקו ולהביאו אצלו, דלעיניין גט דווקא לא קני בכי האי גוונא דבעי' כריתות והיא אגיד ביה, אבל לעיניין זכייה אשכחן בפ"ק דבבא מציעא [ט' ע"א] טלית חצייה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני ליה מטעם דיכול לנתקיה, ולכאורה כי היכי דאינו זוכה מטעם זה, ה"ה שאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מחמת אותו טעם, ועוד לכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה, לכך פשיטא ליה לתלמודא דבאונס מיירי, וה"פ אנוס הוא וממיתה ומממון פריך דמשניהם ראוי להיות פטור דלא ניחא ליה בהנאת איסור שמאכילין אותו לאונסו, ואנן סהדי דקודם מעשה לא היה נותן בה כלום. וא"ת היאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס, תריץ כיון דמצי לאהדורה על ידי הדחק ולא מהדר, א"כ ניחא ליה בהנאה זו, והשתא לא צריכי' לטעמא דממאס ולא לטעמא שאין לו לדחות עצמו להציל ממון חבירו, הרי"ם. ור' מפרש אמאי חייב ממון הרי הוא לא גזל ואהנאתו לא מיחייב משום דליכא שום הנאה כשתוחבין לאדם בתוך הבליעה עד מקום שאינו יכול להחזיר, אע"פ שלגבי בהמה מצי' המראה והלעטה במי שהחשיך [שבת קנ"ה ע"ב] שאינה יכולה להחזיר, באדם אין דרך הנאה בזה העיניין. מ"ר. עוד יש לפרש דהיינו טעמא דאהנאתו לא מיחייב הואיל והוא לא [גזלו], דאע"ג דאמ' [ב"ק קי"א ע"ב] גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, היינו דוקא כשהדבר (הגדול) [הגזול] בעולם בשעה שזה שיני (גודלו) [גוזלו], אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא איפשר לאהדורי אין לו על השינוי כלום.
לא צריכא דמצי לאהדורי. כלומר לעולם אימא לך דמצי לאהדורי כדקאמרת מעיקרא ודקאמרת ניהדריה, לא צריכא דמצי לאהדורי על ידי הדחק, וכן אין לנו לומר ניהדריה דמה (היא) [היה] מרויח בעליה בזה, הלא כבר נמאסו, הילכך אההיא שעתא ליכא חייוב ממון עד שהיא נבלעת לגמרי דאז הוא נהנה בה, וההיא שעת' נמי אתי חיוב מיתה, וחיוב ממון איכא בהנאתו אע"פ שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והדר הוא בולעה ונהנה, וא"ת והא אמרי' בפרק המקשה [חולין ע"א ע"א] גמ' אשה שמת וולדה הטומאה בלועה חזיא ליה מיהא שלא בפניו, אלמא אי הוה מהדר ליה הייתה ראויה, וי"ל דאע"ג דחזיא לה שלא בפניו מ"מ הכא מיירי דליכא אלא שוה פרוטה באותו אוכלים או אפי' מעט יותר משוה פרוטה מ"מ כשבלעה אינו שוה פרוטה וקצת נתקלקלו דלא חזו לגמרי כדמעיקרא, והרב ר' יצחק הוה בעי לאוקמ' אפילו באוכלין דלא מאיסי ומכל מקום הוי ממון ונפשות כאחד כיון שתחבו הכף לבית הבליעה ממש, דגדולה מזאת מצינו ביבמות בשלהי ד' אחין (ל"ג ע"א) [בעל מום] ששימש בטומאה דאתו בהדי הדדי משכח ליה [כגון שחתך אצבעו] בסכין טמאה, אע"פ שאי אפשר שלא יגע הסכין [בבשר] קודם שיחתוך, ואפי' לא מיירי אלא כגון שאין [האצבע] מחובר אלא משהו אעפ"כ עתה אי אפשר שלא יגע קודם שיחתוך. ואהא דפרישית דהיכא דתחב לו במקום דלא מצי לאהדורי אלא ע"י הדחק מימאסא ולא חזיא מידי אי מהדר לה, יש להקשות מפרק בהמה המקשה [חולין ע"א ע"א] דאמר התם הא דטומאה בלועה לא מטמאה לאו משום דלא חזיא לגמרי, דנהי דבפניו לא חזיא, שלא בפניו מיהא חזיא, וי"ל דנהי דחזיא ליה מיהו אינה שוה פרוטה וליכא ממון בחזרתה, ואכתי ק' לר' היכי מחייב ממון בהנאתו הואיל ולבעליו לא שויא מידי, הא בעיא היא בפ"ב דבבא קמא [כ' ע"א] בזה נהנה וזה אינו חסר אי פטור אי חייב ותיפשוט מהכא דחייב, וכן מהא דתנן התם [י"ט ע"ב] גבי שן דמשלמת מה שנהנית אע"ג דפטורה ברשות הרבים, אמאי לא פשיט דחייב והלא כשלועסתו ורוצה ל"ש לבולען אינו שוה כלום, ואמאי משלמת מה שנהנית אח"כ, הוה ליה למיפטר אם זה נהנה וזה אינו חסר פטור, דעל מה שנעשתה לפני הבליעה אינה חייבת כלום, שעדיין היה צריך ליתן משלו שאינה שביעה בלעיסה, והוא אינו משלם אלא מה שהרויח במה שלא יצטרך לקנות האכילה כדמפרש התם [כ' ע"א] דמי עמיר או דמי שעורים בזול, וכיון שאינה משלמת כלום אלא בשביל זה היה לנו לפוטרה כיון שבאותה שעה שבולעתו לא היו שוין כלום אחר הלעיסה, אלא וודאי ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר חייב, ולהכי משלמת אע"פ שבעל הפירות לא הפסיד כלום במה שבלעתה, ואמאי לא פשיט מהאי. וי"ל דאע"פ שאינו שוה פרוטה אם מקיאו לחוץ מ"מ קצת הוא שוה ולהכי חייב דהואיל ומחייב בכל דהו מיחייב בכולהו, דהכי אמרינן התם דמשום דא"ל את גרמת לי היקיפה יתירתא מיחייב בכוליה הנאה, ואמרינן התם הדר בבית חבירו דהואיל ומחייב בשחריתא דאשיתא מיחייב בכולה הנאה למאן דפטר זה נהנה ולא חסר, מ"ר.
רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו. פי' בקונטרס דס"ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופליג אדרבא דבפ"ק דסנהדרין [י' ע"א] דס"ל ממון לזה ותשלומין לזה חייב גבי דקאמר' בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לבת שהיו רוצים להפסידה כתובתה ומיתה לפל' שבא עליה, וקשיא לר"ת דאם תימצי לומר דאכילת תרומה וקריעת שיראין חשיב ממון לזה (ותש"ל) ומיתה לזה משום דהוי מיתה ביד שמים משום תרומה, וממון משום שיראין, א"כ קשיא לרבא מתני' דבבא קמא דתנן בהמניח את הכד [ל"ד ע"ב] והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו, והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה לבעל הגדיש, וההיא דגדי סמוך לו ועבד כפות ונשרף עמו פטור דמוקמינן ליה בכיצד הרגל [ב"ק כ"ב ע"ב] בגדי דחד ועבדא דחד ואפילו הכי פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה מלא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון לא יענש, והתם מיתה לזה ותשלומין לזה הואי, מיתה לאשה ותשלומין לבעל מן הוולדות, על כן נראה לר"ת דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור רק בעדים זוממין גרידא משום דבעי' שיתקיים בכל א' וא' ועשיתם לו כאשר זמם, אבל מיתה ותשלומין לאחד אפי' בעדים זוממין כיון דבההוא גברא מתקיים מיהא כאשר זמם במקצת דלא בעי' שיתקיים בכולה (מקצת) [מילתא], דאי לא תימא הכי שיש חילוק בין עדים זוממין לשאר, קשיא דרבא אדרבא דבפ"ק [דסנהדרין] סבירא ליה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. ובשלהי בן סורר [שם ע"ד ע"א] אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ומאי טעמא מתחייב בנפשו הוא, ומיהו אומר ר"ת דלאו מדוחק קש' דרבא אדרבא אנו צריכין לתירוץ זה, דלא קשיא מידי, דההוא דפ"ק דסנהדרין הוא רבא דאיירי בתר רב יוסף, אבל בבן סורר גרס רבה כדמוכח בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"ב] בההוא חמרא (דמדלא) [דמלח] ביה חד מינייהו שדיוה לנהרא ופטריה רבה, א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי מעיקרא רודף הוא, רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו וכו' אלמא רבה גר' דאי הוה רבא לא היה המעשה בא לפניו אלא לפני אביי שהיה גדול הימנו שמלך קמיה, ואומר ר' דודאי איפשר להיות כדפי' ר"ת, ומיהו מה שהביא ראיה דעיקר דקם ליה בדרבה מיניה ילפי' מלא יהיה אסון דמיתה לזה ותשלומין [לזה] אין נראה לר' ראייה, דהאי למאי דס"ד בשלהי בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"א] לחייב בשאין אסון, אע"פ שניתן להצילו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה, אפילו כשיש אסון פטור, ואי חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה אמאי פטור, אלא ע"כ כמיתה ותשלומין לאחד חשיב ליה, וטעמא משום שהכל בא מגוף אחד דעובר ירך אמו הוא. ורבי' יב"א תירץ דבכל [מקום] מיתה לזה ותשלומין לזה חייב, וההיא דהצית בגופו של עבד ורודף הוי מיתה ותשלומין לאחד שלכל אדם הוא מתחייב מיתה והכל יכולין להורגו כמו בעל הגדיש ובעל הכלים, ואע"ג דמעיקרא הוה חשיב רודף בבן סורר מיתה לזה ותשלומין לזה, מיהו לבסוף חשיב ליה מיתה ותשלומין לאחד וה"ק לא שנ' משום דהוי מיתה ותשלומין לאחד, והכא בתרומה ושיראים חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ואינו מתחייב מיתה אלא לשמים וכן בההיא דמדליק את הגדיש. ור' היה רוצה לחלק ולקיים דברי רש"י, (וה"א) והכא חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה לפי שהן שני מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראים, וכן בתו של פל' והוזמו היו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא הוא, בסתם פל' בעל נערה המאורסה, פלוני זינתה, אבל מדליק את הגדיש הכל על ידי מעשה אחד בא, הילכך חשיב מיתה ותשלומין לאחד, והקשיתי לר' מהא דאמר רב יוסף פ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב] הביא בעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל, עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון, (וחד) חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב, עידי האב נהרגין ומשלמין ממון (זימון) [ממון] לזה פי' לבעל שהיו רוצים להפסידה כתובה ונפשות לעדים שהן מזימין, והתם על הזמה לחודה נתחייבו כל זה מפני שהן מזימין עידי הבעל, וקיבל ר' את דבר ה'.
תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו. וק' לר' דאמר' לקמן [ל"ח ע"א] איצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא את עינו והרגו בה, אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נשקול ממונא מינה וניקטליה, א"ל רבא והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפק' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין, הכי נמי דרשי' ולא עין ונפש תחת נפש, וא"כ הכא אמאי פטרינן ליה בתרומה שלו ובשיראין של חבירו והא הוי נפש תחת תרומה וממון תחת שיראין ולחייב, מידי דהוה אהרג ראובן וסימא עינו של שמעון דהא לא מצי' למיפטר מדרשא דלא עין ונפש תחת נפש, ונ' לר' דהתם הכי פי' והא מאידך תנא דבי חזקיה כו' כלומר ע"כ לא איצטריך כל חרם להכי אלא בלא קרא פטריה ליה ממונא דהא קיימא לן שהוא פטור אפי' בקרע שיראין עם חייוב מיתה, והא ע"כ לאו מקרא נפקא דלא אייתר לן שום קרא להכי אלא מסברא נפקא, וכ"ש היכא דסימא עינו והרגו בדבר אחר דמסברא נפקא, ואי הוה צריך קרא למיפטריה בלא כל חרם פטרינן ליה מתנא דבי חזקייה דהוה דרשי' עין תחת עין ולא עין ונפש תחת נפש, וליכא לאוקמא כל חרם לתרומה ושיראין ונימא דלא מסברא נפקא דהא לא משמע דאתא למיפטר אלא מיתה וממון הבאין על ידי גוף אחד, הילכך אית לו למיפטר בלא קרא דהא קיימא לן דפטור. מ"ר לעי"ל.
<h2>דף לא.</h2>
שעקירה צורך הנחה היא. מקשינן דבמרובה [ב"ק ע' ע"ב] אמרינן גנב ומכר בשבת פטור, ומוקי לה כגון דאמר זרוק גנובתיך לחצירי ותיקנה לי גניבתיך, ופריך כיון דמטיא לאויר חצירו קנה לעיניין שבת לא (ניחא) מיחייב עד דניח' לחצירו, ומשני באומר לא תקנה עד שתניח, והשתא אמאי לא משני עקירה צורך הנחה היא כי הכא. ולפי מה שפי' ר"ת דאי איפשר לניסוך בלא הגבהה למ"ד בפ' הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] מנסך היינו מערב אתי שפיר דא"כ הוי פלוגתא בהכי אי עקירה צורך הנחה היא או לא, ואיצטריך לשנויי בבבא קמא אליבא דכ"ע דאמר' בהניזקין רב אמר מנסך ושמואל אמר מערב כו', אמר לך מנסך קים ליה בדרבה מיניה, ואידך כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, והשתא הגבהה צורך ניסוך הוא, וה"ה דלית ליה עקירה צורך הנחה היא, ולא הוה מצי מפליג בין מצי לאהדורה ללא מצי, תדע דללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירה אמאי נקט ר' אבין זורק, לינקוט מעביר, אלא ודאי כי הדדי נינהו ומאן דפליג בהאי פליג בהאי. הרי"מ. אבל אי אמרינן דאיפשר לניסוך בלא הגבהה אז מצי' למימר דכ"ע [אית] להו דר' אבין, והיינו טעמא דמ"ד מנסך קם ליה בדרבה מיניה דאיפשר לניסוך בלא הגבהה והוי השתא דומיא דגונב חלב [ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב], מיהו סבירא ליה דהגבהה הויא טפי צורך [ניסוך] מדהוה הגבהה צורך אכילה, ובהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"א] קצת משמע דר' ירמיה פליג אדר' אבין גבי חזרו לומר אף המנסך דאמר התם מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף סבור כר' ירמיה ולא דמיא לזורק חץ.
דאי בעי [גחין] ואכיל. פי' בקונטרס למטה מג' לא הויא הגבהה, וק' לר' דלא שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו או בפיו, דהא גבי גט ונתן בידה [אמר רחמנא], ואמרי' נמי בגמרא [גיטין ע"ח ע"א] זרק לה בתוך קלתה הויא מגורשת קשורה אע"פ שאינה תלויה, אע"ג דברשות [הבעל], ומאן דבעי התם תלויה אינו מקפיד שתהא גבוהה [שלשה] טפחים, אלא נראה לר' דהכי פי' אי בעי ואכיל [כגון שתהא תחובה בראש] קנה אחד הוא יכול לשחות עליה ולתוחבה בתוך בליע[תו אע"ג דבהך אכילה] אינו עושה כן והויא הגבהה צורך אכילה, שהרי [אוכל] בלא גחינה, מיהו הואיל ויכול להתחייב בלא שום הגבהה לאו צורך אכילה הוא.
ואמאי הכא נמי נימא הגבהה צורך הוצאה היא. ללישנא דלא מצי לאהדורה לא פריך מידי, אלא לאידך לישנא פריך, ולא מצי לשנויי התם גבי גונב כיס אפשר להוצאה בלא הגבהה דאיפשר בגרירה, אבל בזורק חץ אי אפשר להנחה בלא עקירה כדמשני לעיל, דלא דמי דכך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת, דמכל מקום התחיל האיסור משעת הגבהה, דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהנחה, נמצא עקירה זו גורמת חייוב, ועד שעת הנחה מושך חייוב שלו, אבל לעיל גבי חלב אפי' כשהגביה (אחר) החלב בידו לא היה מתחייב זה פחות מן האכילה.
נימא הגבהה צורך הוצאה היא. לפי מה שפי' ר"ת דהגבהה קונה בפחות מג', אפילו בטפח, קשה לר' מאי קפריך דמ"מ יש לו להתחייב שהרי אחר שקנאה מתחלת העקירה של חייוב, דמיד כשהגביהה קנאה, ולעיניין עקירת שבת הוי לאחר שהגביהה שלשה, דתוך שלשה הוי כלבוד כדאמרינן לעיניין הנחה במסכת שבת פרק המוציא [פ' ע"א], העביר חצי גרוגרת וחזר והעביר חצי גרוגרת דרך עליו חייב דכלבוד דמי, וא"כ דין שיתחייב כאן, מידי דהוה לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שיתחיל עקירה דמתחייב בה לעיניין שבת, ונ"ל לתרץ דשפיר פריך משום דמשמע ליה דבכל עיניין מיירי גונב כיס ואפילו הוא מונח על גבי מקל שהוא גבוה ב' טפחים שבא עקירה והקיניין בבת אחת.
שהגביהן על מנת להצניען ונמלך עליהן והוציאן. וא"ת כיון דס"ד השתא דמיחייב בההיא עקירה, הדרא קושיא לדוכתיה דצורך הוצאה היא. וי"ל דס"ד דנמלך עלייהו והוציאן הוי עקירה שניה.
אבל (לכתחילה) [לכתף] מאי פטור אדתני היה מגרר כו'. אפי' הוי לכתף חייב הוה מצי למיפרך ליפלוג וליתני בדידיה בין עמד ללא עמד כלל.
<h2>דף לא:</h2>
מהלך כעומד דמי. ומעביר ד' אמות ברשות הרבים הילכתא גמירי לה כדאמר בהזורק [שבת צ"ו ע"ב], ולא ילפי' מינה, דהא בן עזאי לא קאמר אלא היכא דמהלך במקום פטור כי ההיא דמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, ולא גמרי' מהתם דמקום חיוב הוא. הרי"ם.
אבל [זורק] מאי פטור ניפלוג וניתניה בדידיה. דבמוציא ובזורק שניהם בהגבהה, ובשניהם בא הקניין קודם שיבא חייוב הוצאה, אבל מגרר ההוצאה והקיניין באין כאחד. מ"ר. מגרר ויוצא איצטריך ליה. לעיל דפליג בין לפוש ולכתף לא בעי לשנויי הכי, משום דהויא [יותר] בדידה מהכא.
אי דאפקיה לרשות הרבים איסור גניבה ליכא. ואע"ג דאמ' בפ"ק דבבא מציעא [י' ע"א] ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ואיכא למאן דאמר התם אפי' ברשות הרבים, ה"מ גבי מציאה וחוב דתיקנו רבנן כדי דלא ליתי לאינצויי וכן גבי גט משום עיגונא, אבל גבי גנב לא, דלאו תקנתא היא.
אלא באמצעי. תימא לר' דבהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"א] אמרי' מידי דבר הגבהה בהגבהה אין במשיכה לא, ופרי' מהא דהגונב כיס והא כיס דבר הגבהה כו', ומשני במידי דבעי למיתנא, משמע דאי אמרינן מידי דבר הגבהה נקנה במשיכה אתי שפיר אפילו בזוטרי, ואמאי והא ע"כ לא איירי בכיס דבר הגבהה דהיכי מחייב לעיניין שבת דאין דרך הוצאה בכך. וי"ל יכול להיות בכי האי גוונא בכיס במצעי [דרך] הוצאה בגרירה לעיניין שבת ואפי' הכי מיקרי דבר הגבהה לא יקנה במשיכה, אי נמי כגון במחתרת שמוציאו דרך [מחתרת דדרכו] בגרירה ואינו נקנה אלא בהגבהה, אי נמי מצינו רוב מקומות שיכול להק' וליטעמי' ולא פריך. מ"ר.
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלה כדרבא. פי' הקונטרס דקאי אהך דפרכי' איסור גניבה ליכא ואהא מסיק ההיא דרבא. וק' לר' דמה עיניין חשיבות דגבי מקום ד' דלעיניין שבת לקניין, ועוד מה ראיה צריך להביא ביה דקניא ליה ידו, פשיטא ונתן בידה אמר רחמנא, ועוד אמרינן בגיטין בהזורק [ע"ח ע"א] דאפי' קלתה קנייה לה הואיל וקשורה בה מטעם ידה, ועוד יש להקשות אמאי לא אוקמה בצירף ידו למעלה משלשה מרשות הרבים, ועוד שהאיסקופה גבוהה ג' דליכא הגבהה ברשות היחיד, ולייתי ההיא דרבא בין אקניין בין אשבת דאדרבה אשבת איתמר, הילכך נר' לפרש כמו שמצא הרב ר' מאיר בספרים בארץ אשכנז. רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו אי נמי כדרבא, וכולה מילתא אשבת קאי כשצירף ידו למטה מג' קמ"ל דמחייב לעיניין שבת, אע"ג דלא נח על גבי מקום ד' על ד', כיון שהיא למטה מג', אי נמי אפי' למעלה מג' איכא לאוקמה ומחייב לעיניין שבת כדרבא, ואיסור שבת וקניין באין כאחד, כגון באיסקופה כדפרישית. מ"ר. כאן פ' בקו' דהגבהה אינה קונה אלא למעלה משלשה. ומקשה ר"ת מהא דאמר בהמניח את הכד [ב"ק כ"ט ע"ב] ההופך את הגלל לרשות הרבים (והחזיק) [והוזק] בו אחר חייב בנזקו, וא"ר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בה אבל לא נתכוון לזכות בה כו', ומוקי לה התם רב אשי בהפכה לפחות מג', אלמא קני כשנתכוון לזכות בה בפחות מג', ועוד מייתי ראיה מהא דאמר בפ' חלון [ערובין ע"ט ע"ב] אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח, ואומר ר' דשאני עירוב דמדרבנן והקילו בו ואין צריך להגביהו כי אם טפח, וההיא דהופך את הגלל פרש"י בבבא קמא דהפקר שאני דאפי' הבטה בהפקר קני, והא דאמר בקידושין [כ"ה ע"ב] פיל לר' שמעון במה יקנה, ר' זירא אומר מביא ד' כלים ומניח תחת ד' רגליו, ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, הב"ע בסימטא, והשתא תימא היכי משמע ליה הכי דילמא מתורת הגבהה הוא דקני, ולפי' רש"י אתי שפיר דסתם כלים אינם גבוהים ג' טפחים, ולפי' ר"ת צריך לומר דסתם כלים אינם גבוהים טפח. מ"ר.
וברשות הרבים נמי יקנה. ואע"ג דבב' בתרא פרק המוכר את הספינה [פ"ד ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרווייהו משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם, אבל ברשות הרבים לא, אומר ר' דלא פליג דהא דקאמר הכא דקני היינו לעיניין אונסין שאם נאנס כשהוציאו מרשות הבעלים משום כיון שהוציא (מרשותכם) [מרשותם], אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי, מ"ר. ומיהו נראה דפליגי דה"ה לגבי קניין דלית ליה דאביי ורבא, דהא נתנו לבכורת בנו במרובה [ב"ק ע"ט ע"א] איכא למידק כמו מרישא דקתני בה כי האי גוונא, ובמשיכה דקניין מיירי ללשון אחר שמפרש נתנו הבעלים וללשון אחר שמפ' נתנו גנב שהוא עיקר גם לאותו לשון מוכח בגמרא [שם ס"ה ע"א] שאין לגנב להתחייב במשיכתו, אלא א"כ הייתה משיכתו ראויה להועיל אם היה הגנב בעלים. הרי"ם.
הבא על אחותו ועל אשת אחיו. פר"ח דבירושלמי מקשה, אשת אחיו יבמה היא וזקוקה לו ומה קנס וכרת שייך בה, ותירץ שיש לו בנים שאינה זקוקה ליבם, ור' מוקי לה כגון שאירסה אחיו וגירשה, מ"ר. תמיה ר' לרב פפא דמוקי הא אשת אחיו במפותה בבן סורר, היכי מיתוקמא הכי, הא נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה [ל"ח ע"א]. וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס כדאמר בשמעתין [מ' ע"א] ובריש נערה משום דמדעתה עבד, ואי תוקמה כר' עקיבא דברייתא דסבר דקנסה לאביה א"כ תיקשי לך סיפא, דקתני [ל"ו ע"ב] הבא על בתו דפטור משום מיתת בית דין, תיפוק לי' דקנסה דאביה הוי, אלא ודאי כשנתארסה ונתגרשה, וכר' עקיבא דמתניתין, ומיהו איכא לשנויי כדמשני בירושלמי [ה"א] כגון שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה, וה"ה עד שלא בגרה ובגרה. הרי"ם.
ורמינהי אילו הן הלוקין כו'. מרישא דמתני' הוה מצי למיפרך דקתני הבא על הממזרת יש לה קנס, ובאילו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] קתני דלקי עלה, הא דנטר הכא משום דהוה צריך [לאתויי] (מ)כולה מתני' דהתם דקתני חייבי מלקיות (שוגגין) בתר חייבי כריתות, ומשום הכי נטר עד הבא על אחותו.
<h2>דף לב.</h2>
וק"ל דאינו לוקה ומשלם. נר' לר' דלא פריך היכי לקי דהא פשיטא ליה דאיכא מלקות בלא קנס כגון אחותו בוגרת או בעולה, מיהו אמתני' קשיא ליה היכי משלם קנס דהא מלקות מ"מ איכא וכי היכא דאינו לוקה ומשלם סבירא ליה נמי דאינו משלם ולוקה, כיון דאיכא מלקות לא משלם, ואפילו בלא התרו בו מצינן למימר דס"ד דמקשה דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין, ועולא משני דבמשנתינו באחותו נערה קמיירי ואפילו התרו בו נמי ממונא משלם מלקא לקי, ור' יוחנן משני דאיירי בלא התרו בו ואזדא לטעמ' דאית ליה חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין.
וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם. יש לתמוה דה"מ בממונא, אבל לעיניין קנסא לוקה ומשלם כדמוכח פ"ק דמכות [ד' ע"ב] דגמרי' ממוציא שם רע אי לאו משום דאיכא למיפרך שכן קנס, אלמא דקנס שפיר גמרינן מיניה, ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת הוא דמסיק הכי התם במכות, וכי האי גוונא יש להקשות גבי גנב וטבח ביום הכפורים, וליכא לשנויי הכא דפרי' מבשת ופגם שהן ממון למה יתחייב כאן דבממון אין לוקה ומשלם, דהא מדמשני כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת, והדר פריך אחותו בוגרת איכא בשת ופגם מכלל דעד השת' לאו מבשת ופגם קפרי' ומשני, ויש לתרץ דכיון דלרבנן דר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא, ולכך אין לוקין ומשלמין דלא מצו ילפי' ממוציא שם רע שהוא קנס, וכדי רשעתו גבי עדים זוממין כתיב משום דמלקות דידהו מואם (דדמו ללאו דחסימה) בן הכות נפקא וסמיך ליה לא תחסום דילפי' מסמיכה דידיה מלקות בכל חייבי לאוין דדמו ללאו דחסימה, א"כ דכל מלקיות שבתורה נפקי מהיקישא דמלקות דעדים זוממין ולאו דחסימה דסמיך ליה יש לנו לומר בכולן שלא יהא לוקה ומשלם כמו שמצינו במלקיות דעדים זוממין שכל המלקיות למידות משום שאינו לוקה ומשלם, אין לחלק בין ממון לקנס דהא בעדים זוממין שכתוב במלקות שלהן כדי רשעתו, אין הכתוב מחלק (בו) [בין] נתחייבו ממון בשעת עדותן בין נתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו ומכרו שור או שה של גניבה, או אחרים טבחו באותה שעה בשבילם, אלא בין בממון בין בקנס מקרא מלא דבר הכתוב והכהו כדי רשעתו, רשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשיעיות, ובמוציא שם רע דגלי גלי, ולא ילפי' להו בביניין [אב] ממוציא שם רע ללקות ולשלם קנס אלא מהיקישא דעדים זוממין ילפי' דלא ליחייבו ממון ומלקות, ויש לי להוסיף על פי' רש"י, עיין עד אלמא קסבר (שלא) [עולא]. הרי"ם.
אלמא קסבר [עולא] כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא [לא] לקי. וא"ת אימא בעלמא קסבר עולא מלקא לקי ממונא לא משלם, ושאני הכא דרבי קרא דמשלם ממונא כדאמר' לעיל [כ"ט ע"ב] (נערה נערה המאורסה) [נער נערה הנערה], ואומר ר"ת אי לאו דסבירא בעלמא הכי, מיתורא דקרא ליכא למשמע הכא, דאיכא לאוקומא לקרא בשלא התרו בו, ואפי' ס"ל כר' שמעון בן לקיש דאמר לקמן חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין ה"מ בעלמא דלא מייתרי קראי, אבל היכא דאיכא קרא לכל הפחות אית לך לאוקומא בשלא התרו בו, וכיון דלא בעי למימר כאן שלא התרו בו כאן שהתרו בו, אלא משני כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת, א"כ ודאי ס"ל ממונא משלם מלקא לא לקי. ועוד מפרש ר"ת דדייק מדפרי' הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה, ואי ס"ל מלקא לקי ממונא לא משלם א"כ הוה ליה למימר הכי דאין כאן בושת ופגם דמלקא לקי ממונא לא משלם, ומדלא קאמר הכי ש"מ דסבירא ליה ממונא משלם מילקא לא לקי, זה הלשון אינו מיושב שהתלמוד הוא דמשני הכי ולא עולא (כד מפיק) [כדמסיק] השתא דאתית להכי, ועוד קשה לי לתירוץ ר"ת דקנס פשיטא ואבשת ופגם הוא דקשיא ליה, מאי קאמר מנא ליה לעולא הא נגמר מהכא דרבי קרא חייבי לאווין וחייבי כריתות, וכי תימא מהכא גמרינן שכן קנס, אכתי ניגמר מתלתייהו, מקנס ומחובל בחבירו ומעדים זוממין, ועוד דאמרי' לקמן, עולא תחת גמר, משמע דצריך למילף בקנס דמשלם ואינו לוקה, דההוא תחת בקנס כתיב, תחת אשר עינה, ועוד קשיא לי דקאמר גמר מחובל בחבירו, ופריך מה להחובל שכן חייב בה' דברים, הא נמי חובל הוא דהא בושת ופגם הוא דבעי' למילף מנא לן דמשלם ואינו לוקה, וכמה חובל יש שאין בהן ה' דברים כמו ששנינו בפ' החובל, והרב ר' יצחק בן הרב ר' מאיר פי' דהכי פריך, מה לחובל בחבירו כלומר דין הוא דנחמיר בלא יוסיף אפי' היכא דליכא ה' דברים שכן מצינו בו ה' דברים כגון (חתר) [חתך] ידו, ומיהו יש עינייני חובלין שאין בהן ה' דברים תחמיר בלאו [דערות] אחותך לא תגלה שהרי לא מצינו בו בשום עיניין ה' דברים. מגמגם לבי על פי' ראשון למה לא נוכל לומר לעולא כמו לריש לקיש, דהא אמרי' לקמן דריש לקיש לא בעי לשנויי כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו לטעמא דאית ליה חייבי מלקיות שוגגין פטורין [מן] התשלומין, משמע דאי הוה מרבי' לא התרו בו לקנס [הוא הדין] דאפי' התרו דאין הפרש, ופי' ר' ע"כ סבירא ליה ממונא (משמ') [משלם מילקא] לא לקי מדמרבי' מחד לחייבי לאוין ומחד חייבי כריתות [דאי בעלמא] מלקא לקי, דילמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל [חייבי] כריתות מנלן, וכי תימא ה"ה הא לא אמרי' דא"כ ... מיתות, ומיהו לא דמי לחייבי מיתות דהתם [קם ליה בדרבה] מיניה מחמת מיתה, אלא יש לפ' דנוקי חד לחייבי [עשה] היכא דלא נידרוש האשה הראוייה לקיימה וחד [לחייבי לאוין] אע"ג דבעלמא לוקה ואינו משלם, אבל חייבי כריתות דבעי' משום אשה שיש בה הוייה וכרבנן דאמ' [קידושין] תופסין בחייבי לאוין.
ואי ממונא לקולא הוא. וא"ת איתגורי איתגור שנידון בקלה דכי האי גוונא פרי' בפ' ואילו הן הנשרפין [סנהדרין פ"א ע"א] גבי מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא על הפסד ממונו של נחבל, מ"ר.
מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור. וכי האי גוונא אמרינן בסוטה פ' כשם [כ"ט ע"ב] גבי טבול יום וכלי חרס שכן יש בהן צד חמור, והשתא קשה א"כ בכל התלמוד היאך נילמוד עוד בהצד השוה בכולהו איכא למיפרך או צד חמור או צד קל, ונר' לר' דהכי פריך שכן יש בהן צד חמור משונה כי ההיא דפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ו ע"א] גבי נשיא ודיין וחרש דפרי' מה להצד השוה שבהן שכן משונים משאר אדם, והכא נמי איכא למימר שכן יש בהן צד חמור משונה יותר משאר דברים שאין צריכין התראה, וצד הקל נמי אית בהן צד של קולא יתירא שהרי לא עשו שום מעשה, ואפי' מאן דחשיב עקימת שפתיו מעשה, הא אמרי' בסנהדרין [ס"ה ע"ב] שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה, וכן נמי בסוטה יש לפ' דקרי צד חמור משונה כלי חרס שמטמאין מאוירו, וגבי טבול יום נמי יש לפרש בדוחק שקורא צד חמור ממה שנעשה אב הטומאה במגע, שלא היה נראה שיהא שום דבר אב הטומאה אלא א"כ יוצאה מגופו, וההיא דפסחים דפ' כיצד צולין [ע"ז ע"א] גבי ה' דברים באין בטומאה דמפיק מבמועדו אפי' בטומאה וקאמר איצטריך למיכתב בכולהו במועדו דאי כת' (ונמיד) [בתמיד] שכן כליל ואי כתי' בפסח שכן כרת, ואי כת' הני תרתי שכן יש בהן צד חמור, היינו התם לא מיבעיא לך לאשכוחי צד חמור שוה שזה נראה דרך התלמוד במצרים למכתב ולא נחת התם למיהב בניין אב גמור למילף במה הצד, ומכל מקום צריך שיהא לשם שום פירכא אחריתי שוה שלא נלמד מהצד השוה, מיהו תלמודא לא מיירי בהכי ובטעם מועט מסתלק לומר צריכי. ור"ת היה מפ' דלא אמרי' צד חמור אלא גבי עדים זוממין משום דא[ותו] צד חמור יכול להיות בעדים זוממין דחומרא דחובל (חי') [חומר שלו] יכול להיות בעדים זוממין אם העידו על אחד שחבל [בחבירו] והוזמו שמשלמין ה' דברים מה שרצו לחייבו, ולא [נראה] לר' כלל, דתינח צד חמור, אבל בצד הקל ליכא לפרושי הכי0... דבההיא דסוטה ליכא למימר הכי דלא איירא בעדים זוממין0... פי' עיקר דצד הקל איכא לפרושי משום דבחובל ובעדים [זוממין] אין בהם כרת אלא מלקות גרידא ולא ניגמר מינייהו [חייבי] כריתות, וצד חמור דסוטה שכן במינו אב הטומאה [דנהי] כלי חרס אין נעשה אב הטומאה כמו בטבול יום מיהו יש [במינו אב] טומאה יותר מככר שהרי בשם כלי יש אב הטומאה [כגון כלי עץ] אבל שום אוכל אינו נעשה אב הטומאה. ומי' ... דקשיא לי דנימא התם אוכל ראשון יוכיח שאין [במינו אב הטומאה] ומטמא תרומה אף אני אביא שיני וכי [תימא מה] אוכל ראשון שכן עושה שיני בחולין תאמר בשיני [שאינו עושה] שיני טבול יום יוכיח שטהור בחולין ופסול בתר' וחזר הדין, וקשיא זו נמי איתיה לפי' של ר' דלדין זה [ליכא] למיפרך צד חמור משום שינוי דאין בהם שום שינוי, נראה לפרש צד חמור דהתם לפי שבאין מאב הטומאה דבין טבול יום בין כלי חרס בין אוכל ראשון כולם נגעו באב הטומאה שאין כן בשיני דלא נגע אלא בראשון.
<h2>דף לב:</h2>
אלא עולא תחת גמר. וא"ת ומנא לן בעלמא (א"כ) דממונא משלם מלקא לא לקי דילמא דווקא היכא דגלי גלי, וי"ל דאיפשר למסקנא זו לא נאמר עכשיו כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי אלא דווקא באונס ומפתה וחובל בחבירו ועדים זוממין דגלי קרא, אע"ג דמעיקרא היה רוצה לומר כך בכל מקום, אינ' [אי נמי] מהני תלת ילפי' בכל דוכתא, וזה אין להקשות דלישתוק מעדים זוממין ותיתי מאונס ומפתה וחובל בחבירו דאי ממונא קולא הוא איכא למיפרך מה להנך שכן צריכין התראה, ואי חומרא הוא איכא למיפרך שכן עשו מעשה, וזה אין לומר דילפי' לעולא בכל דוכתא בגזירה שוה דתחת נתינה ישלם כסף כדאמ' בריש בבא קמא [ה' ע"א] ששייכא בכל עיניין ממון בד' אבות נזיקין, דה"מ משום שהוא גוף התשלומין שיהו ממיטב, אבל פטור מלקות לא הוה ילפי', דאם תימצי לומר דשייכא בכל דוכתא אם כן קשי' לאביי לקמן ולר' יוחנן דמשמע דפליגי עליה דעולא משום דמוקי תחת אשר עינה לבשת ופגם, אטו לית ליה ג"ש דתחת נתינה ישלם כסף לעינין מיטב, ומהיכא ילפי' ממיטב דהא כתיב תחת וכסף מהתם לילפו ממונא משלם מלקא לא לקי כמו בחובל בחבירו ועדים זוממין דבג"ש ילפינן כולהו מפרכי לעיניין מיט', הילכך נראה דלא ניתנה אלא לעיניין דבר התלוי בגוף התשלומין, ואי לאו דמייתר הכא האי תחת לא הוה יליף מיניה עולא למיפטר ממלקות מג"ש דחובל בחבירו, הילכך צריך [לומר] נמי לקמן לעולא דנפקא לה בשת ופגם מדרבא.
שלא בשם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין. פרש"י משום דכתיבי בתרי קראי לוקה ומשלם דמלקות אתי מלא תענה וממון מועשית לו כאשר זמם, והשתא תימא מאי קממעט דהא ליכא למימר דאיכא למעוטי דאם היה השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין כגון שיהיה כת' בחד קרא, דאדרבא אז היה כת' בהדיא במקום אחר שישלם וילקה כ"ש שהיה לוקה ומשלם, מיהו שמא הכי יש לפרש פי' רש"י משום דמלקות ותשלומין אתו מתרי קראי, והילכך אין לנו לבטל זה הפסוק לגמרי ולקיים (האחד) [האחר], אבל אם היו שניהם באין משום אחד כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו דעכשיו היו באין לחייבו ממון ומלקות כדנפקא לן לקמן במכלתין וכשהוזמו אילו נתחייבו ממון ומלקות משום אחר מועשיתם לו כאשר זמם, וכי האי גוונא אין לוקין ומשלמין ולא מחייבי ליה אלא בחד כיון דאיכא לקייומי ועשיתם לו כאשר זמם בממון או במלקות, ואמר לן ר' דלא ניחא ליה דלא מיסתבר שלא יהיו חייבין מלקות וממון כי האי גוונא כיון שהיו רוצים לחייבו שניהם. ונראה לפרש לר' שלא השם המביאו כו' (כלל) [כלומר] שהתשלומין לא נכתבו סמוך למלקות דאי כתב ליה רחמנא באותו פסוק עצמו, כגון אם (לא) כתב לא תענה וגו' אם ענה ועשיתם לו כאשר זמם אז וודאי ה"א דהוה ליה לאו הניתק לעשה ולא ילקה עליו, אבל עכשיו שלא נכתבו [זה אצל] זה אינו ניתק לעשה, וא"ת והא לאו דגזילה חשבינן ליה לאו הניתק לעשה בפרק בתרא דמכות [ט"ז ע"א], ובפ' שילוח הקן בחולין [קמ"א ע"א], ואע"ג דעשה דוהשיב את הגזילה אשר גזל לא כתיב אצל לאו דלא תגזול, ואיכא למימר דהתם ודאי הוי לאו הניתק לעשה בעל כרחן שהרי עוקר גזילה מתחת ידו, אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה שהרי על ידי שאנו עושין כאשר זמם אינו עוקר עדותו אלא על ידי שהוזם, הילכך לא חשבינן ליה לאו הניתק לעשה (כיון שהניתק לעשה) כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו. מ"ר.
מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי. תימה למה ליה יד ביד תיפוק לי מועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דמשמע בפי' כמו שהיה רוצה (לק') לחייבו ממון כן יתחייב ממון, דהא בהחובל [ב"ק פ"ג ע"ב] נפקא לן ממקום אחר דחובל בחבירו משלם ממון ולא אמרינן עין תחת עין ממש, וכיון דהתם מחייבין אותו ממון ועשיתם לו משמע ממון כשהעידו על אחד שחבל בחבירו, וכי תימא ועשיתם לו כאשר זמם מצינו למימר דמיירי במיתה ומלקות שאם העידו על אחד שחייב מיתה נהרגין משום כאשר זמם ולא לקו משום לא תענה, אבל ממון מלקא לקי ממונא לא משלם, מכל מקום קשה האי לישנא דקאמר יד ביד למה לי דמשמע מייתורא מפיק ליה דלא איצטריך לגופיה כיון דכת' כאשר זמם, ואפילו לא מייתר יד ביד משמע הפשט ממון דהא ליכא לפרש יד ביד ממש, כדנפקא לן בהחובל מעין תחת עין. ועוד האי דקאמר גבי חובל בחבירו כן ינתן בו למה לי דבר שבנתינה ומאי נינהו ממון, אימא ה"מ היכא דלא אתרו דמהאי קרא נפקא לן בהחובל נזק, אבל היכא דאתרו ביה אימא מלקא לקי. ונראה לר' דהך סוגיא אתיא כמ"ד דמפיק התם עין תחת עין ממון ומקרא יד ביד, והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם אי ס"ד עין תחת עין ממש, א"כ יד ביד בעדים זוממין למה לי מכאשר זמם נפקא, אייתר יד ביד למדרש דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון, אבל אי לאו (מיי') אייתר ה"א יד ביד ממש.
חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. ומשמע ממון כדאשכחן מייתורא יד ביד כדפרי' א"כ ינתן בו למה לי, הא ליכא למימר דקאתא היכא דלא אתרו ביה דמיד ביד נפקא, בעל כרחיך לא איצטריך אלא להיכא דאתרו ביה. וה"ה דמצי למימר מכדי כתיב יד ביד, כן ינתן בו למה לי. ומיהו הא לא קשיא ליה דאמאי איצטריך כאשר עשה כן יעשה לו דהא מיד ביד נפקא דלשום דבר נשנה שם, והיינו דקאמר התם מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו ונשנה כאן לשום צורך כדאמר כל פרשה שנאמרה ונשנית [וכו'], ומכל מקום כן ינתן בו (דהא) דהיינו כן יעשה ודבר אחד למה שנה שני פעמים שמע מינה לדבר שיש בו נתינה דהיינו ממון, וכי איצטריך להיכא דהתרו בו דהיכא דלא התרו מיד ביד נפקא.
ור' יוחנן מ"ט לא אמר כעולא. הכא ליכא למימר לא שמיע' ליה ג"ש דתחת תחת, דהא ילפינן לה בבכורות [י"ב ע"א] תחת תחת גבי בכור ובכמה מקומות.
א"כ בטלת ערות אחותך לא תגלה. וא"ת כל לאו שניתק לעשה וכל לאו שאין בו מעשה א"כ יבטלנו הלאו מאחר שאין לוקין, הא לאו מילתא היא דההוא לאו בר מלקות הוא, מיהו הכא שייך ביה מלקות ולית לן למידרש לאפוקי מיניה כיון דאיכא לאוקמי ג"ש במילתא אחריתי.
<h2>דף לג.</h2>
אלא איפשר לקיימה בבן גרושה וחלוצה. וא"ת היכא דמסהדי בבן גרושה וחלוצה אמאי לקו, והא עדות שאי אתה יכול להזימה היא, תריץ דכי אמרינן עדות שאי אתה [יכול] להזימה היינו דמעידים על הטריפה שאי איפשר לקייומי להזמה בשום מילת' לא במלקות ולא במיתה, דליכא לחייובי מידי, דאפילו הרגוהו גברא קטילא קטול, אבל הכא מקיימא במלקות.
האי תחת עינה מיבעי ליה לכדאביי. וקשה הא דאמר בפ"ק דבבא קמא [ד' ע"ב] בד' אבות נזיקים וחשיב אונס וקא' (מכולהו) [דכולהו] כאבות (לשום) [לשלם] ממיטב אתיא נתינה תחת ישלם כסף, וא"כ למאי דמצריך הכא תחת להך דרשא מנא ליה מיטב, ואיכא למימר דיליף לה מנתינה או מכסף.
ועולא נפקא ליה מדרבא. משמע הכא דרבא כעולא, דר' יוחנן גופיה הוה דריש כעולא אי לאו משום דמיבעי לכדאביי, ותימה לי דבהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] מוכח להדיא דכר' יוחנן ס"ל גבי החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה, ופריך והא אינו לוקה ומשלם, ומשני אביי ר' מאיר היא, ורבא משני לעולם רבנן דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, פי' ומן הדין לוקה אינו משלם, והא דקתני משלם לצאת ידי שמים.
תדע דנתרי בהו אימת. וא"ת תיפוק לי דהויא התראת ספק מניין לנו שמעידין שקר, תריץ דהתראת ספק היינו כמו אל תותיר אלא תותיר שאף לעצמו ספק שהוא סבור עדיין יש שהות, אבל הכא ברור להם דמעידין שקר. מ"ר.
ונתרי בהו תוך כדי דיבור. וא"ת היכי מצו תו הדרי בהו והא (בהזמה) [בהתראה] איכא טפי מכדי שאילת שלום, וי"ל דכל זמן שעוסקין באותו עיניין הוי תוך כדי דיבור כדאמרינן במכות [ו' ע"א] דק' עדים זה בתוך כדי דיבור של חבירו כולן הן בתוך כדי דיבור של ראשון, ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטילה.
אלא פשיטא דאתרו ביה. וא"ת היכי משלם ממון הא כיון דמתכוין להרוג הוה ליה רודף ומתחייב בנפשו וקם ליה בדרבה מיניה, וי"ל שיכולין להצילו באחד מאבריו והכי אמרינן בסנהדרין פרק בן סורר [ע"ד ע"א].
וממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דילמא לא הוי. ליכא למימר טעמא משום דאפילו קיבל מהריגה ניחא ליה ליהרג על מנת שיהרוג שונאו דתמות נפשו עם פלשתים הוא דקאמר, אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו כיון שילקוהו, הא לאו מילתא היא דהתנן בסנהדרין פרק אילו הן הנשרפין [ע"ט ע"ב] חייבי מיתות שנתערבו נידונין בקלה, וקאמר בגמרא [פ' ע"ב] ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, והתם פשיטא לן דכיון דהתרו בו לסקילה וקיבל עליו כ"ש שאם התרו בו לחנק על אותו דבר עצמו שהיה מקבל, ואפי' הכי בעי למימר מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, ואיכא למימר דגזירת הכתוב דבעינן שיתיר עצמו (למיתה) [לאותה מיתה] בין קלה בין חמורה.
<h2>דף לג:</h2>
ודילמא [מלקות] חמירא. הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן ניתנה לא[נשי עיר] הנידחת, כדאמ' בריש ד' מיתות [סנהדרין נ' ע"א].
אילמלא נגדו לחנניה [מישאל] ועזריה פלחו לצלמא. תימא מנא ליה לתלמודא הא, דהא אמרינן בהו כשהוציאו את ר' עקיבה אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה [אימתי] יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך, אלמא דבכל נפשך מיירי [אפילו היו] מייסרין את האדם (א') ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וכ"ש לנגדא. ואומר ר"ת שלא היה אותו [צלם ע"ז ממש] אלא עשוי לכבוד המלך היה, והיינו דאמר בפסחים [נ"ג ע"ב] מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש מאחר [שלא היה ע"ז ממש], והא דאמ' במגילה [י"ב ע"א] מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל [שבאותו] הדור כלייה מפני שהשתחוו לצלם, אמר הק' הם [לא] עשו [אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים] צריך לפרש הם עשו לפנים שלא השתחוו לע"ז ממש [אלא] לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם קצת ולכך (משמ') [מסרו חנניה מישאל] ועזריה את עצמן, ומ"מ הלשון של לפנים משמע לע"ז הואי, והיינו דכת' לאלהך לית אנא פלחין ולצלמא [לית אנן] סגדין משמע שהצלם לא היה תופס באלוה, ומיהו פלחו [לצלמא משמע] שהיה ע"ז מדקאמר פלחו.
דילמא בשוגג דנקה מגלות. [תימא לרבי] היכי (פרי') שייך בזה גלות לאחר שיחבשוהו שנים או שלש שנים אם מת המוכה, והא אמרי' שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה [אינו] גולה, ובפ' האשה שהלך בעלה וצרתה (ובנה) [יבמות ק"כ ע"ב] ובמי שאחזו [גיטין ע' ע"ב] מייתי' לה ומפרש טעמא דחיישינן שמא הרוח בלבלתהו, ואיכא למימר היינו דווקא גבי שחט רוב שנים דדבר קל הוא לרוח לבלבלו, אבל בשאר חבלות אין הרוח מזיק כל כך ויכולים לשמור יפה מבילבול רוח (לכלוך) [לכרוך] על המכה שום דבר, ומכל מקום נראה לר' דווקא לעיניין גלות נקט שאינו גולה, אלא נהרג היה על ידו, דגבי גלות אשכחן מילי טובא דפטירי כגון דרך עלייה, וגבי מיתה לא שנא דרך עלייה לדרך ירידה, והכא נמי גבי גלות בעינן ונפל עליו וימות מיד, אבל גבי מיתה אע"ג דכתיב מכה איש ומת בע"כ צריכי' למימר דלא משמע הכי, שהרי לא לחנם לקח התנא בגלות אי הוה נמי בחייוב מיתה, מ"ר. וא"ת היכי מיתוקם קרא בשוגג הא כתב הכא שבת ובשת, ואי בשוגג פטור, כדאיתא בסוף כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב] דמרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד נזק אבל לא ד' דברים, וי"ל דמשכחת לה בהוסיף ליה רצועה אחת, דאמר בפרק המניח [שם ל"ב ע"ב] דגולה על ידו, ואם לא [מת] מתחייב בד' דברים, דלא דמי לשאר שוגג, או שנכנס לחנותו של נגר ברשות, דמוכח התם לרב פפא דשייך ביה גלות וד' דברים, או כגון שנפל מן הגג ברוח מצויה דסוף כיצד הרגל [שם כ"ז ע"א] דחייב בד' דברים ומיסתבר דאם מת גולה ואינו נהרג.
אי ר' מאיר אפילו בתו נמי. לעיל בריש פרקין הוה ליה למימר הכי כדאוקימנא כר' מאיר מדקתני נערה ולא קטנה, מיהו נטר ליה עד הכא משום דניחא ליה למיפר' [מ]מת ומשלם [על] לוקה [ומשלם]. מ"ר.
או לרבות את השליח. ומאן דדריש ליה לחלק דריש ליה מתחת.
לא משום דלא מיחייב. פי' לא מפני שאינו ראוי להתחייב, שהיה ראוי בטוב להתחייב אם לא מפני דקם ליה בדרבה מיניה, ומיהו נראה לר' דהשתא מיהא לא מיחייב כלל אפי' בבא לצאת ידי שמים, ואע"ג דאמר' אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] דמחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים, היינו התם במילתא דלא הוי קנס, אבל הכא קנס לא מיחייב אלא על פי בית דין כדאמרינן ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו, והילכך לא בא עליו מעולם אותו חייוב ממון ולא בעי לשלומי כלל אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום הכא ניחא כמו שפי' שמכל מקום היה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו, והילכך על [מעשה] שליח שאינו מתחייב בנפשו מתחייב הממון.
<h2>דף לד.</h2>
ור' שמעון היא כו'. נראה דאין להקשות לר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה [לא] שמה שחיטה היכי תנן [פסחים ס"ג ע"א] גבי פסח דאם שחטו בארבעה עשר [על החמץ לשמו] חייב שלא לשמו פטור, ופי' בקו' דר' שמע' לטעמ' דאמ' שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ואמאי נילף שחיטה שחיטה (מנ') [מ]שחוטי חוץ, דהיינו קדשים מקדשים, דהא לאו קשיא היא, דכי ילפת דמעיקרא שחיטת אותו ואת בנו מטבוח טבח והכן דהיינו חולין [מחולין] הדר ילפי' פסח משחיטה דאותו ואת בנו דהיינו קדשים [מקדשים] דאע"ג דעיקרו בחולין כתיב מכל מקום אי אפשר לחלק [ביניהם] וכי ילפת חולין מחולין מעיקרא הוו קדשים דידיה ... אבל אי ילפת מעיקרא פסח משחוטי חוץ לא מצינן [למילף] אותו ואת בנו מיניה, אע"ג דבקדשים נמי איירי [מכל מקום] נמי בחולין איירי ואי אתה רשאי למשוך העיקר [אחר הטפל] כמו שראוי למשוך הטפל אחר העיקר, לשון אחי.
[רבי] שמע' דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. [ואם תאמר] אמאי נקט ר' שמעון, הא בהא אפילו ר' מאיר מודה, דעד כאן לא פליגי עליה דר' שמעון בפ' כיסוי הדם [חולין פ"ה ע"א] אלא כדמפ' התם טעמא דנין שחיטה משחיטה משחוטי חוץ ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן, אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה אית לן למימר מטבוח טבח והכן דלא שמה שחיטה דהויא לה טביחה מטביחה, ואומר ר' (דהתם) [דהכא] הוה משני ליה דנין דבר שנ' בסיני מדבר שנ' בסיני ואין דנין דבר שנ' בסיני מטבוח טבח שלא נאמר בסיני, והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויא אחרינא, אי נמי י"ל דצריכי לטעמא דהתם דקאמר דנין שחיטה משחיטה דאי הוה כתיב טביחה גבי אותו ואת בנו ה"א דכיון דגבי אותו ואת בנו כתיב טביחה וגבי תשלומי ד' וה' כתיב טביחה אית לן למילף טביחה מטביחה דהוי בדדמי אע"ג דלא נאמר בסיני, מדנילף שחיטה מטביחה דלא הוי בדדמי, אבל השתא דכתיב גבי אותו ואת בנו שחיטה דנין שחיטה משחיטה, ומהתם ילפינן לטביחה ד' וה', ואיפכא ליכא למימר טביחה דד' וה' מטבוח טבח והכן ולמילף מהתם שחיטה דאותו ואת בנו, דכיון דהוו שקולים איכא למילף הכי ואיכא למילף הכי אית לן למימר דדנין מה שנאמר בסיני ממה שנאמר בסיני.
המבשל בשבת בשוגג יאכל. פי' הוא עצמו ואפילו בו ביום כדמוכח בפ' כירה [שבת ל"ח ע"א], דבעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה כו' עד המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ולאותה שבת קבעי התם אי אסיר גזירה שלא יאמר שכח אני, במזיד לא יאכל, פי' בין הוא בין אחרים, ודוקא בו ביום, אבל למוצאי שבת לדידיה נמי שרי כדמוכח בפ"ק דחולין דאמר התם [ט"ו ע"א] השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, ואמר רב אסורה באכילה ליומא, ונסבי' חברייא למימר ר' יהודה היא עד ר' יהודה דמבשל היא ופריך ונוקמה במזיד ור' מאיר, ומשני לא ס"ד דקתני שבת ויום הכפורים מה יום הכפורים לא שנא שוגג ולא שנא מזיד, ואי כפי' הקונטרס שמחלק במזיד דר' מאיר בינו לאחרים בו ביום אדפריך לה משוגג וממזיד ליפרוך ליה ממזיד גופיה דקתני שבת דומיא דיום הכפורים מה יום הכפורים בין לו בין לאחרים אף שבת בין לו בין לאחרים, אלא וודאי בין לאחרים בין לדידיה בו ביום אסור וטעמא דבמזיד קניס ר' מאיר בשוגג לא קניס, ומדלא משני התם לא ס"ד דתנא דידן שחיטתו כשירה קתני לא שנא לו לא שנא לאחרים כדאמר על ר' יוחנן הסנדלר, משמע דלמוצאי שבת לדידיה נמי שרי. ועוד, אי אמרת במזיד לא יאכל הוא עולמית, אבל אחרים יאכלו למוצאי שבת ומאי איכא בין מזיד דר' מאיר למזיד דר' יהודה, דמזיד דר' יהודה כך הוא כמו שאפרש, ומדאיצטריך לר' יהודה מזיד במלתי' ש"מ דפליג אף במזיד.
בשוגג יאכל הוא למוצאי שבת. משמע אבל לאחרים יאכלו אפילו בו ביום, ולא משמע הכי בחולין דמוקי לה בשוגג דר' יהודה ושבת דומיא דיום הכפורים קתני, והא נמי ליכא למימר דהוא לעולם אסור, אבל לאחרים יאכלו במוצאי שבת דהא שחיטתו כשרה קתני, ועוד דא"כ מאי איכא בין שוגג דר' יהודה למזיד דר' יהודה, דע"כ מזיד דר' יהודה כך הוא דלא מצי' למימר לא יאכל עולמית לו ולא לאחרים, דא"כ מאי איכא בין מזיד דידיה למזיד דר' יוחנן הסנדלר, וכי תימא אי הכי אכתי אמאי קאמר הא מני ר' יוחנן הסנדלר היא טפי מרבי יהודה דאיהו נמי סבר מעשה שבת אסורין באכילה, ועוד מאי שנא דקבעי מ"ט דר' יוחנן טפי מר' יהודה. כללא דמילתא שוגג דר' מאיר אפילו לדידיה ואפילו בו ביום שרי, מזיד בו ביום אפילו לאחרים אסור, במוצאי שבת אפילו לדידיה שרי, וכן שוגג דר' יהודה, ומזיד הוא לא יאכל עולמית, אבל אחרים יאכלו למוצאי שבת, וכן שוגג דר' יוחנן הסנדלר, וסימ' מזיד דר' מאיר כשוגג דר' יהודה, מזיד דר' יהודה [כשוגג] (כר') [דר'] יוחנן הסנדלר.
המבשל בשבת. פי' בקונטרס עד מה קדש. הרי"ם. מה קדש אסור אף מעשה אסורים. וא"ת לא ליכתוב לא קדש ולא לכם, ואנא ידענא דאסירי באכילה מלא תאכל כל תועבה דכל שתיעבתי לך הרי היא בבל תאכל, תריץ דמהתם ה"א בין בשוגג בין במזיד להכי איצטריך למכתיביה הכא לאסמוכי למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג.
היא קודש ואין מעשיה קודש. ולא סגי דלא ליכתב לא היא ולא קודש, דה"א מכל שתיעבתי לך דאסירי באכילה דהכי אמרינן בחולין בפ' כל הבשר [קט"ו ע"א].
מאי טעמא דרבנן דפטרי. (הוה) [או] ותחת מצי למימר דלא דרשי (או) לרבות את השליח, אבל לא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח.
כי פטרי רבנן אשארא. וא"ת אמאי איצטריך למיתני כלל טבח בשבת, דהא לר' מאיר לא איצטריך דהא ס"ל שחיטה הראויה היא, אפילו לא הויא ראויה הא ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואיכא למימר דזו אף זו קתני.
כיון דשחט בה פורתא אסרה כי טבח לאו דידיה קטבח. וא"ת מאי איכפת לן כל טובח נמי לאו דידיה קטבח מכי שחיט בה פורתא קנאה בשינוי, וא"כ בהכי חייב רחמנא הכא נמי לא שנא, ואומר ר' דלא חשיב שינוי לקנותה בכך. ועוד דהתם ראוי לומר טפי דבהכי חייב רחמנא כיון שבתחילת טביחה הייתה ברשות בעלים, ומעשה שלו גרם להוציאה מרשות בעלים ולהכניסה לרשות עצמו, מה שאין כן בטובח לע"ז שאין מכניסה לרשות עצמו, לשון אחי. וא"ת הניחא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דודאי כי קטבח לאו דידיה דאיתסרא כבר, אלא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כי קשחיט לא איתסרא בכך, וי"ל דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הכא מודה, כדאמ' במילתא אחריתא וטבחו כולו בעי' הכא נמי וטבחו כולה טביחה בעינן וליכא, מ"ר.
שור הנסקל לאו דידיה הוא. עיין עד ומי איכא דלית ליה. סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כו'. וא"ת אמאי לא קאמר ור' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי [ב"ק ק' ע"א], דמאי שנא משורף שטר ומקדיש תבואתו של חבירו דמחייב ר' מאיר כדמוכח בהגוזל קמא [צ"ח ע"ב]. וי"ל דלא דמי, דדילמא התם דמחייב משום דראוי הוא לכ"ע [ל]מכור שטר זה לגבות בו, וכן נמי התבואה שהוא מקדיש ראויה לכל העולם, אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לזה שיפטור את עצמו, אבל ר' שמעון שמעינן ליה דמחייב כי האי גוונא כדתנן במרובה [ב"ק ע"א ע"ב] ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחרייותן חייב, והיינו דומיא דשור הנסקל דלא חזי אלא להא לפטור את עצמו, והתם [שם צ"ח ע"ב] גבי שורף שטר אמרינן דר' שמעון היה פוטר דאיכא למימר טעמא אחרינא כדקאמר התם דדילמא עד כאן לא קאמר ר' שמעון אלא בדבר שעיקרו ממון כגון קדשים ושור הנסקל אבל שטר אין גופו ממון, מיהו ר' מאיר בע"כ מודה בשטר דדמי למקדיש תבואתו (ושמעתי) דלכך קאמר ר' מאיר סבר לה כר' [שמעון] חבירו דמחייב ר' מאיר בנתייאש לגדור [ב"ק ק' ע"ב], ואע"ג דלא עביד מעשה בממון הכא נמי לא שנא, ושמעתי דלכך קאמר ר' מאיר סבר לה כר' שמעון וכו' לפי שר' שמעון אומר דהוי כממון אפילו לשלם ד' וה' אם גנבו או טבחו דתנן במרובה [שם ע"ד ע"ב] גנב וטבח משלם כפל ואינו משלם ד' וה', ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב, וקאמר בגמרא [ע"א ע"ב] אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי, דאילו לר' מאיר מטעם דינא דגרמי לא הוה חזינ' אלא לשלם קרן, אבל לחייב על ידו תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' אם גנבו וטבחו לא חזינן.
<h2>דף לד:</h2>
ור' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ומאי שנא הכי השתא. משמע הכא דר' מאיר סבר לוקה ומשלם אפילו בדבר שאינו קנס, וכן משמע בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] דאמר התם ת"ר החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם, ותימא דבפ"ק דמכות [ד' ע"ב] לא משמע הכי אלא משמע דאינו לוקה ומשלם אלא בקנס דווקא, דאמר התם אלא ר' מאיר מ"ט, אמר עולא [גמר] ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף זה לוקה ומשלם, מה למוציא שם רע שכן קנס, סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא, אלמא משמע דלא אמר ר' מאיר לוקה ומשלם אלא בקנס, וי"ל דמהיכא ילפינן דאינו לוקה ומשלם בע"כ מכדי רשעתו וכדי רשעתו בעדים זוממין כת' דרישא דקרא והיה אם בן הכות הרשע מוקמי' בשמעתא קמייתא דמכות בעדים זוממין, וכיון דכת' בעדים זוממין יש לי להעמידו בעדים זוממין, ובממון ומלקות דעדים אי אפשר להעמידו דמרבי' ליה ממוציא שם רע, א"כ אעמידנו במיתה ומלקות שהוא בעדים זוממין, וכיון דכדי רשעתו לא הוי במלקות וממון אלא במיתה ומלקות א"כ בכל מקום אימא לוקה ומשלם, דמהיכא שמעינן דלא לקי ומשלם.
דאמר רבה היה גדי גנוב. תימה רבה היכי שביק רבנן ועביד כר' מאיר, וי"ל דרבה איירי דלר' מאיר דינא הכי.
משום דאיסורה איסור עולם. שאם חילל שבת לאחר השבת יעידוהו ויהרגוהו, אבל מחתרת אע"פ שמתחייב בנפשו בעודו במחתרת מ"מ היכא (דאיכא) דיצא מן המחתרת תו לא הוי בר קטלא ולא הוי דומיא דאם אסון יהיה.
אבל שבת דבעיא התראה אימא לא. וא"ת מאי אתא לאשמועינן תיפוק לי מתנא דבי חזקייה דלא שנא התרו לא שנא לא התרו פטור, ואיכא למימר דרבה לא הוה ידע ליה, ואע"ג דרבא מייתי לה בסמוך הכא היינו (רבא) [רבה] כדמוכח לקמן [ל"ה ע"ב] דאמר ליה רב פפא לאביי ולרבה דאמר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס, ומיהו קשה היכי תיסק אדעתיה למימר דשבת דבעי התראה לא, הא קרא דאם יהיה אסון דילפינן מיניה קם ליה בדרבה מיניה ברציחה כתיב דבעי התראה, ונראה לפרש שעושה צריכותא ממה שאומר בשניהם, בשבת ומחתרת לעיניין קנס אע"ג דמיקטל משלם משום דחידוש הוא, ומשום דחמיר איסוריה הוה אמינא טפי דמחייב קנס עם החייוב מיתה, וכי האי גוונא אשכחן לקמן בפרקין [ל"ז ע"ב] באצרכת' דלא יהיה אסון וכדי רשעתו.
מתה אין חייבין באונסה. אבל בגניבה ואבידה נראה לר' שהן חייבין דהואיל ונהנה מהנה, והכי אמרינן בהשוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"א] גבי וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות כו'.
מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא. דלא אמרי' משעת שאלה איחייב לה באונסיה, וא"ת א"כ כסבורין של אביהם אמאי משלמין היכא דהניח להם אביהן אחריות נכסים הא לא נתחייב בהן האב, תריץ התם פשע בה שהיה לו לומר לבניו שאינה שלו, הילכך מחיים פשע בה ונתחייב באותה שעה ונשתעבדו נכסיו.
<h2>דף לה.</h2>
מאי לאו דין אסון ולא אסון [ממש]. וא"ת א"כ היאך יפרש הפסוקים ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, י"ל דמיירי בלא התרו בו לנפש תחת נפש.
ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייב והא תניא חזקיה. וא"ת הא אמרינן בפ' ואילו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"ב] תנא דבי חזקיה מפקא מדר' ומפקא מדרבנן א"כ פליגי על תנא דבי חזקיה. [וי"ל] דבין ר' ובין רבנן מודו בהיקישא דבי חזקיה דוודאי לא שנא שוגג ל"ש מזיד פטור מן התשלומין ותשלומי וולדות אי [אתו] מעלמא, מיהו מפקא מר' ומפקא מדרבנן מדקתני בין [מתכוין בין] שאין מתכוין דמשמע בין מתכוין להרוג את האשה בין אין מתכוון להורגה אלא להרוג את חבירו והרגה דבכל [ענין פטור] מדמי האשה דלפטור ממון אחר לא איצטריך דמבין בשוגג בין במזיד נפקא, והיינו מפקא מדר' דר' ס"ל [נתכוין] להרוג את זה והרג את זה פטור, ומפ' ונתת נפש תחת נפש ממון, וא"כ בשאין מתכוין לא סבר ר' כתנא דבי חזקיה לפטור מדמי האשה דהא רבייה ונתת נפש תחת נפש, והתם יליף לה מנא ליה דממון קאמר, אבל בשאר ממון [סבירא] ליה לר' היקישא דתנא דבי חזקיה. ומפקא נמי מדרבנן, דלרבנן לא איצטריך ליה למתני שאין מתכוין דהא סבירא להו נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה, ובלא היקישא שאין מתכוין הוי פטור ממון דהא קים ליה בדרבה מיניה שהוא חייב מיתה במתכוין, אבל באידך מילתא סבירא להו לכ"ע כתנא דבי חזקיה. וק' לר' דבריש אילו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] אמרינן, הניחא למאן דאית ליה כדתנא דבי חזקיה אלא למ"ד לית ליה, משמע דאיכא מאן דלית ליה, ואומר ר' דמתנית' דאייתי ר' חנא מדרומא פליג עליה כדאיתא בפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"ב ע"א] (דתני) [דשני] אנשים שנתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו דמי וולדות, אלמא לית ליה היקישא למיפטר בין שוגג בין מזיד, והא דקאמר הכא ומי איכא למ"ד כו' היינו משום תנא דבי חזקיה עיקר טפי מהך דר' חנא, דחזקיה בריה דר' חייא הוה, כדאמ' יהודה וחזקיה בריה דר' חייא, וכדמוכח בשלהי הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב], וברייתות דר' חייא דמותבינן מינייהו תיובתא הוי מיתני ליה לחזקיה, הילכך מותיב מיניה מי איכא למ"ד דלית ליה ההיא דחזקיה, מ"ר. ולתנא דבי חזקיה דפטר ממיתה וממון במתכוין להרוג את זה והרג את זה, יש תימא היאך יפרש הפסוקים דלא איפשר לפרש אם לא רישא באסון ממש וסיפא בדין אסון דלא יהיה אסון ענוש יענש היינו של אותה האשה, דאי כשמתה ולא יהיה דין אסון קאמר שלא התרו א"כ הוי פטור דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין לתנא דבי חזקיה וסיפיה ואם אסון יהיה ע"כ דין אסון ונתכוון לאשה גופה, דלא איפשר לפרש בנתכוון להרוג את זה והרג את זה, דא"כ היכי הוה מפרש ונתת נפש תחת נפש, הא פטר ליה ממון ומיתה, וי"ל דלא הוה מוקי קראי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כר' אליעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא שהרג אותו עצמו שנתכוון לו ולא קאי אסון אאשה אלא אחבירו, והא דדייק באלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"א] לר' שמעון דפטר נתכוון להרוג את זה והרג את זה היכי מפרש קראי, הוה מצי למימר כדפרישית, אלא אליבא דר' אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דייק, ומה שדחק ר' הואיל ופלוגתא היא מתנא דבי חזקיה היכי פריך מינה לר' יוחנן, נראה לי דאתי שפיר דקשיא לי הא ר' יוחנן אוקי מתני' בשלא התרו בו א"כ ע"כ סיפא דחייבי מיתות דאילו שאין להן קנס בלא התרו בו (והלא) [מדלא] מפליג בחייבי מלקיות גופייהו [בין התרו בו ללא התרו בו] אלמא דקסבר חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין דהא פטר להו מקנס, נר' לי לפרש דאהא קפריך ליה אחזקיה, דע"כ כוותיה סבירא ליה, והא דלא פריך ממתני' משום דלא מצי למיפרך [אלא מ]דיוקא, ולפי זה מצי' למימר מפקא מדר' [ורבנן] בכולה, ועוד נראה לי מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היינו [ר' ישמעאל בנו] של ר' יוחנן בן ברוקה דלקמן בפרקין [ל"ז ע"ב] ושם [פירשתי].
אף מכה אדם לא תחלוק בו. תימא לר' [אמאי] איצטריך לא יהיה אסון לאשמועינן דלא ישלם דמי וולדות בהדי מיתה, ועליו ועל אדם נמי דמצרכי' בשלהי כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"א] לפטור אדם מכופר תיפוק לי מתני' דבי חזקיה דבכל עיניין פטור ממון, ועוד (קאמר) [קשה] אמאי איצטריך לקמן [ל"ז ע"ב] לא תקח כופר למימר דלא תישקול ממונא מיניה ותיפטריה מקטלא תיפוק לי מהיקישא דבכל עיניין פטור, תריץ דממכה בהמה לא מצי' למילף פטור ממון דאדרבה חייוב הוה לן למילף דמכה בהמה חייב, ודלא כפי' רש"י דפי' דהכי משמע קרא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת לא ישלם אלא יומת, דהכי לא מקשי' אלא הכי הוא דילפינן, מה מכה בהמה לא חלקת במה שכת' בו אלא בכל עיניין נוהג בו מה שכת' בו, דהיינו חייוב ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו כו' בפטורי ממון הכתובים בו שיהיו בכל עיניין, והילכך לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, שכמו שמצינו בו במזיד שפטור מדמי וולדות כדכתיב ולא יהיה אסון [ענוש יענש] הא (אסיר') [אם יהיה אסון לא יענש] וכו', הכא נמי בשוגג פטור, ואין חילוק בדבר, ואיצטריך נמי היקישא לפי שכת' לא תקחו כופר לאשמעינן לא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה, לפי שמצינו למתין בידי שמים כי האי גוונא שנותנין ממון ומתכפרין, כדאיתא לקמן בפירקין, וסד"א ה"מ דרך עלייה שלא נתנה שגגתן לכפרה, אבל דרך ירידה שנתנה שגגתן לכפרה אימא נישקול ממונא, להכי אתא היקישא שלא לחלק בדבר דכי היכי דדרך עלייה פטור, הכי נמי דרך ירידה פטור ולא תחלוק בו, מ"ר.
בין דרך ירידה לדרך עלייה. היינו משמע הכא דדריש מדכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ותימא דבריש אילו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] מוקמינן ליה במכה אביו, והתם לא שייך לחלק בין דרך עלייה לדרך ירידה, וי"ל דהיקישא דתנא דבי חזקייה לאו מההוא קרא אלא מקרא דלעיל מיניה דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת וכת' בתריה מכה נפש בהמה ישלמנה דההוא ברוצח כדמוכח בפ' יוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב], וצ"ע בריש החובל [ב"ק פ"ג ע"ב] שיש דמוקמא לה התם בחובל ומאי מות יומת בממון, ועוד משמע בריש הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] דממכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת דמיתוקם במכה אביו הויא היקישא דתנא דבי חזקיה, והתם נמי יש לתמוה לגמגם דקאמר דבמכה בהמה, דאיתקש ליה מכה אדם כת' נפש, ובההוא קרא דמיתוקם במכה אביו לא כתב נפש, והכי לא כתיבי קראי בסוף פרשת במדבר סיני, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, והדר כתיב ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ונראה דודאי הויא היקישא ממכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת כדמשמע באילו הן הנחנקין, והכא נמי משמע הכא בסוף סוגיא, ולתנא דבי חזקיה ממאי דבחול כת' דילמא בשבת כת' דבמכה בהמה גופה איכא למילף לאיפלוגי, ומשני לא ס"ד דכת' ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, אלמא משמע דהאי קר' היינו ההוא דהיקישא דתנא דבי חזקייה, וצריך לומר אע"ג דמעיקרא הוה בעי לאוקמא בריש אילו הן הנחנקין במכה אביו משום דלא כת' ביה ומת כמו במכה אביו דאוקי התם בלא הריגה משום דלא כתיב ביה ומת, היינו משום דמעיקרא הוה צריכי למידרש מיניה חבורה במכה אביו, אבל במסקנא דנפקא לן חבורה במכה אביו באם אינו עיניין מנפש בהמה מוקי ומכה אדם יומת ברוצח, אע"ג דלא כתיב ביה ומת, דהכי משמע מדכתב אדם סתם.
רבא אמר אתיא מכה מכה. השתא לא דריש הכא רבא ג"ש דרשע רשע ואביי דריש, וכן בפ"ק דסנהדרין [י' ע"א] גבי מכות בשלשה דאמר מ"ט דר' ישמעאל פי' דאמר עשרים ושלשה, אמר אביי אתייא רשע רשע מחייבי מיתות כו' (רבה) [רבא] אמר מלקות תחת מיתה עומדת, וכן בפ"ק דמכות [ה' ע"א] גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות דאמר מנא הני מילי אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקיות ונאמר רשע בחייבי מיתות כו' רבא אמר בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, ותימא דרבא לית ליה, וסתמא דתלמודא דריש לה בפ"ק דמכות [ה' ע"ב] גבי אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין דאמר חייבי מלקיות מניין ת"ל רשע רשע, וברייתא נמי היא בריש אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"ב] גבי דיני נפשות מחזירין לזכות דאמר חייבי מלקיות מניין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי, ואף רב יהודה אית ליה בבבא קמא בפ' החובל [פ"ו ע"ב] גבי המבייש את הסומא דאמר וכן היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מיתות ב"ד, וגמר התם חייבי מיתות ב"ד מרוצח רוצח, וחייבי מלקיות אתיא רשע רשע, ואע"ג דבר פלוגתיה דר' יהודה סבר דסומא חייב בחייבי מלקיות לאו משום דלית ליה רשע רשע אלא משום דסומא נמי מיחייב ליה כחייבי מיתות ב"ד ואין כאן ג"ש, וי"ל דהא דאמר רבא בסנהדרין מלקות תחת מיתה עומדת לאו משום דלית ליה רשע רשע, אלא משום שאין צריך דאגוף מלקות שמעינן דהוי בעשרים ושלשה, דמלקות תחת מיתה עומדת ומיתה בכ"ג, ולעיניין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דווקא משום ושפטו העדה והצילו העדה, וכן ההיא דמכות דהא דאמר רבא בעינא כאשר זמם, לאו משום דלית ליה רשע רשע אלא משום שאין צריך דמגופיה דקרא שמעינן דאין משלשין במכות, ומיהו ההיא דשמעתין קשיא, דלא שייך לשנויי הכי, ולר' יוחנן נמי קשיא אמאי מחייב חייבי מלקיות שוגגין בתשלומין ולא דריש רשע רשע, ועוד דלקמן [ל"ז ע"א] אמרי' והא מהתם נפקא מהכא נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשיעיות, ומסקי' חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון, והשתא איכא למיפרך אמאי איצטריך קרא למלקות וממון לילף ממיתה וממון רשע רשע, והא ליכא למימר דהא קושיא היא תירוץ לר' יוחנן מדאיצטריך קרא למלקות וממון ש"מ דלא ילפי' רשע רשע דהתם נמי קשיא אמאי לא דרשי' רשע רשע, וי"ל דבין רבא בין ר' יוחנן אית להו בכל מקום ג"ש דרשע רשע בדבר שהוא בגוף המלקות כגון ההיא דמכות דעידי מלקות אינן נהרגין עד שיגמר הדין, וכן נמי אידך דהתם דאין משלשי' במכות, והא דלית ליה לרבא התם רשע רשע כמו שתירצתי לעיל, וכן ההיא דאחד דיני ממונות דגמרי' מרשע רשע דחייבי מלקיות מחזירין לזכות התם הוי בגוף המלקות, והא דלית ליה לרבא משום שתירצתי לעיל, וכן ההיא דהחובל דילפי' דפטור סומא ממלקות היינו מלקות גופיה, אבל הכא לא הוי במלקות גופיה אלא בממון שהוא פטור ממון לא ילפינן רשע רשע, ולקמן נמי לא הוי כמלקות והא לא הוי ג"ש למחצה דקרא מוכח ההיא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע, והא דדריש מכה מכה משום דמכה מכה גבי תשלומין הוא דכתיב שנאמר, מכה בהמה ישלמנה, אבל אביי אית ליה בכל מקום ג"ש דרשע רשע, וסוגיא דלקמן אליבא דרבא אתיא, ואביי הוה מוקי קרא כר' מאיר במיתה ומלקות דלמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא מרשע רשע, וא"ת אכתי תיקשי לר' יוחנן אמאי לא דריש מכה דברייתא היא בריש [החובל (ב"ק פ"ג ע"ב)] וי"ל דסבירא ליה כאידך תנאי דהתם דלא דרשי מכה [מכה אלא] נפקא להו מאידך קראי דלאו עין תחת עין ממש כגון [תנא דבי] ר' ישמעאל דנפקא ליה מכן ינתן בו וכר' [חייא] דנפקא ליה מיד [ביד ולית] להו מכה מכה.
וסמיך ליה איש כי יתן כו' [ה"ג בספרים] וסמיך ליה, ולא מגזירה שוה יליף אלא מסמוכין [והא דפריך] והא לאו מכה הוא אלישנא דרבא קפריך דקאתיא מכה [מכה] ומשני הכאה הכאה קאמר כלומר הכאה הכאה מסמו' ... ולישנא משמע ודאי דגזירה שוה היא, אלא מדשביק קרא ... מכה בהמה ישלמנה ונקט קרא אחרינא מכה נפש [בהמה ישלמנה] משמע מדין סמוכין ולא מדין ג"ש, מיהו מדפרי' [בריש החובל] מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה [אדם משמע בגזירה] שוה, על כן נר' לפ' דלא גר' וסמיך ליה והא [דהדר ביה מקרא קמא י"ל] משום דמכה בהמה ישלמנה איצטריך [לתנא דבי חזקיה] ולמאן דלית ליה נמי איצטריך לומר מה מכה [בהמה לרפואה פטור אף] מכה אדם לרפואה כדאיתא בריש אילו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ד ע"ב) [א"נ י"ל] איידי דאיצטריך למהדר ממכה (בהמה ישלמנה) [אדם יומת ולאתויי כי יתן] מום בעמיתו, הדר ביה נמי ממכה (אדם) [בהמה ישלמנה], ומייתי [מכה] נפש [בהמה] דסמיך ליה.
אם אינו עיניין להכאה דאית ביה [שוה פרוטה]. וא"ת והא איצטריך להכי דמהכא נפקא לן חובל [בחברו לתשלומין] בריש החובל [ב"ק פ"ג ע"ב], וי"ל דהך סוגיא דהכא אתיא כאינך תנאי [דמפקי] חובל בחבירו לתשלומין התם מקרא אחרינא.
<h2>דף לה:</h2>
דילמא בשבת כתיב דבבהמה גופא איכא לפלוגי. וא"ת והיקישא למה לי, י"ל דאתיא לבין דרך ירידה לעלייה דלא שייך לפלוגי הכי בשבת, מ"ר.
אלא לאו בחול. וא"ת בחול נמי מצינן למימר [דבהדי] דמחייה את הבהמה הרג את האדם ולא (אתא) [אתרו] ביה משום אדם, ואפי' בשבת נמי מצי' למימר דאתרו [ביה] בהמה ולא אתרו ביה משום שבת. וי"ל דהואיל ומכה אדם איירי דאתרו ביה מכה בהמה נמי מיירי בכל עיניין דאתרו ביה.
מתני' כמאן מוקי לה. תימ' תיקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר לה כרבה לעיל [ל"ד ע"ב] דאמ' רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת כו', ועוד קשה לישני כעולא דכל היכא דאיכ' ממון ומלקות ממונא משלם דמאי דפי' בקו' דאי סבר לה כריש לקיש דחייבי מלקיות שוגגין פטורין כל שכן דפלגי אעולא [זה אינו נראה], דילמ' בממון אחר סבר כריש לקיש, אבל הכא רב פפא קמקשי ליה לאביי דלית ליה דעולא דהא אמרן עולא תחת תחת גמר, ואביי מוקי לה לדרשא אחריתי כדאמ' לעיל, האי תחת עינה מיבעי ליה לכדאביי ולהכי קשיא ליה, אי סביר' כריש לקיש.
מתניתין כמאן מוקי לה אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. וא"ת הוה ליה למימר ממזרת ואחותו דמסתמא כרבנן ס"ל דאמרי אינו לוקה ומשלם, כי היכי דפריך בתר הכי אי כר' יצחק קשיא ממזרת, אע"ג דאיכא למימר דר' יצחק כר' מאיר סבירא ליה דאמר לוקה ומשלם, הכי נמי מסתמא ר' נחוניא כרבנן סבירא. י"ל דע"כ לא ס"ל לר' נחוניא כרבנן מדנקט יום הכפורים כשבת דהוה ליה למימר יום טוב כשבת וכ"ש יום הכפורים, אלא ודאי ס"ל או כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם או כר' יצחק דאמר אין מלקות בחייבי כריתות, הלכך לא הוה ליה למינקט [יו"ט] דמיניה לא שמעינן יום הכפורים שאין בו מלקות, וכיון [דמפקא] ליה מדרבנן לא מוקמי' ליה כר' יצחק אלא כר' מאיר ולא תיקשי ממזרת, מ"ר.
אי כר' יצחק קשיא ממזרת. לא הוצרך לומר אי כרבנן דלדידיהו קשיא ממזרת ואחותו.
מאן תנא דפליגי עליה דר' נחוניא בן הקנה אי ר' [מאיר] אי ר' יצחק. קשיא לי לריש לקיש בהדיא פליג ר' מאיר (אמר) [אד]ר' נחוניא בן הקנה, דהא אוקי מתני' כר' מאיר [אלמא] סבירא ליה לריש לקיש דר' מאיר מחייב תשלומין בחייבי [כריתות ועוד] תימא אמאי לא קאמר מאן תנא דפליג עליה [דר' נחוניא בן] הקנה שמעון התימני דמצריך מיעוטא לעיל ... קנס בחייבי כריתות מדכתיב ולו תהיה לאשה [באשה הראויה לו] דדווקא חייבי כריתות הוא דממעט [אבל חייבי לאוין] סבר שמעון התימני בהחולץ דיש בה הוייה ... דפסחים עיין בקונטרס עד הממאנת, הרי"ם.
[לא קנס ולא] פיתוי. יש מוחקים קנס וגרסי לא אונס ולא פיתוי משום דפיתוי נמי קנס הוא, ואומר ר' דאין צריך למוחקו [דשייך ל]מיקרייה לאונס קנס טפי מפיתוי משום דאונס [שותה] (בעיניינו) [בעציצו].
הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי. פי' בקו' לפי שהיא בחזקת בעולה, וקשיא לר' א"כ היכי דייק לקמן הא קטנה בעלמא אית לה דילמא אחר שגדלה שנעשית נערה קאמ', ונראה לרבי דהכי פי' דאין לה לא קנס ולא פיתוי אם אנס' בעלה או פיתה אותה בשעה שהייתה תחתיו קודם מיאון, אע"ג דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא הייתה אשתו, והשתא דייק לקמן שפיר הא קטנה בעלמא אית לה, אבל קשה לר' מהא דאמר לקמן [ל"ו ע"א] וכי תימא כולה ר' מאיר ובממאנת סבר לה כר' יהודה דאמר הממאנת כשהיא נערה, וצריכי' למימר דאין לה לא קנס ולא פיתוי במה שבא עליה כשהיא נערה, והשתא היכי קאמר לפי' ר' דסבר לה כר' יהודה הא אפי' ר' יהודה מודה דכשבעל דאינה ממאנת כדאיתא בהדיא בנידה בפ' בא סימן [נדה נ"ב ע"א], ותירץ ר' דמיירי כשפי' בהדיא שאינו בועל לשם קידושין, ובההיא לא מודה ר' יהודה, והא לא תיקשי לפי' הקונטרס אמאי נקט ממאנת הוה ליה למינקט כל אשה שנשאת ונתגרשה, דיש לומר משום (דההיא) [דהא] איכא למ"ד דאפילו מן האירוסין [אין לה קנס], מ"ר.
הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי. קשיא לי אמאי נקט פיתוי דאפילו (קטנה) [נערה] בעלמא שהיא יתומה אין לה פיתוי לפי שמוחלת כדאמ' לעיל [ל"ב ע"א] ביתומה ומפותה, וכי תימא דהכא מיירי בקטנה דלאו בת מחילה היא, לא היא, דהא לקמן [ל"ו ע"א] מוקמינן לה בנערה. וי"ל דאיידי דנקט באינך פיתוי נקט נמי הכא פיתוי.
<h2>דף לו.</h2>
עד שירבה השחור. אית דלא גרסי על הלבן משום דאמרי' בפרק בא סימן [נדה נ"ב ע"א] לא רבה ממש אלא כדי שתי שערות שוכבות ונראה כמו שרבה שחור, ועל הלבן משמע יותר מן הלבן, ורבנו חננאל פי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים.
זו דברי ר' מאיר. בהכל שוחטין [חולין כ"ו ע"ב] ובפרקין [מ' ע"ב] תנן כל מקום שיש מכר אין קנס ועלה אמר רב יהודה זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כו'.
ואם איתא זו דברי ר' מאיר ור' יהודה מיבעי ליה. תימא לי והא ר' יונתן ור' יאשיה בפ' ד' מיתות בסופו [סנהדרין ס"ו ע"ב] סבירא להו כר' מאיר לפר"ת דמפרש עד שיהיו שניהם שוין במיתה אחת, ומשמע התם דאפילו לר' יונתן בא על קטנה מאורסה בחנק כר' מאיר, ואפי' לפי' רש"י דמפ' בני עונשין לכל הפחות ר' יאשיה כר' מאיר ס"ל, א"כ לית ליה הא דדרשי רבנן לקמן [מ' ע"ב] כל מקום שכתוב נערה אפילו קטנה במשמע דהא פטור בקטנה מאורסה ואפי' הכי לא קאמר לא הכא ולא בסנהדרין זו דברי ר' מאיר ור' יאשיה, ועוד הוה ליה למימר מני ר' יאשיה ובממאנת סבר לה כר' יהודה.
וליתני קטנה קשיא. תימא לר' אמאי לא משני דאגב אורחיה קמ"ל, עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.
החרשת והשוטה כו' אין להם טענת בתולים. פי' בקו' דאמר' אי הוה פיקחת לטעון הוה טענה משאירסתני נאנסתי, וק' לר' היכי טענינן לה הכי מספקא לאפוקי ממונא כיון דאיהי לא טענה דאי משום דאוקמה אחזקה הרי חזקה איתרע לה שהרי שור שחוט לפניך, אבל חזקת ממון לא איתרע והוה לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, ומיהו מייתי ר' ראייה לפי' הקונטרס מהא דאמר לקמן פרק המדיר [ע"ו ע"ב] לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה, ומפ' דאפי' לא יהיב טבחא דמי על הטבח להביא ראיה שברשות המוכר נטרפה, ומיהו או' ר' דלרבה דאמר (בהמה) בהמדיר כאן נמצאו כאן היו גבי הא דתנן היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראייה שמשנתארסה היו בה מומין אילו ונסתפחה שדהו, לדידיה צריכין למימר דהכא מיירי כגון שיכול להיות שנאנסה משנישאה לאחר שנכנסה לרשות הבעל, דאי לאו הכי לא אמרינן שנאנסה משנתארסה דכאן נמצאו כאן היו דכיון שנודע דבעודה בבית אביה נאנסה אית לן למימר שקודם אירוסין נאנסה, ומיהו ק' לפי' הקו' אליבא דרב אשי דמפרש התם [ע"ו ע"א] רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך הכא הוה מפ' דהיכי טענינן לה מספק דמשמע דמדמה לה מנה לי בידך דווקא כברי דברי ושמא ברי עדיף, אבל רישא מנה לאבא בידך שכתובתה לאב, והוי כמנה לאחר בידך דיש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] גבי זה אחי אינו נאמן, ומיהו רש"י לא פי' התם מטעם זה ברי ושמא, אלא פי' רישא מנה לאבא בידך ולגבי האב לא מהניא חזקת הגוף דידה, וסיפא מנה לי בידך ולגבי דידה מהניא חזקת הגוף דידה, וכפי' ודאי כן הוא דלפי' ר' קשיא לר' מאי קאמר האב צריך להביא ראייה שמשנתארסה היו בה מומין אילו, ומה ראייה צריך להביא יאמר ברי לי שנולדו משנתארסה ותו לא צריך להביא ראייה, אע"פ שנוכל לפ' כגון שאינו יודע, מיהו לא משמע הכי אלא אפי' יאמר ברי לי משמע דמכל מקום צריך להביא ראייה, מיהו נר' לר' לפ' בשמעתין אין להן טענת בתולים משום דבחזקת מוכת עץ נושא אותה, אע"ג דכולהו נמי חבוטי מיחבטן מיהו חרשת ושוטה מיחבטא טפי, וקאמר דחרשת ושוטה ומוכת עץ ובוגרת אין להם טענת בתולים דאמר' שנשרו בתוליהם ולא אמרי' שנשרו בתוליהם קצת, ומיהו אין נושרין לגמרי שלא יהא להם כלל, ומדאין לה כלל בעולה היא ואפי' מנה אין לה, אלא ודאי פעמים שאין לה כלל ולא נאמר בעולה היא, אי נמי אפילו אין דרכה לאיחבוטי אלא כשאר נשים אתי שפיר בשאר נשים נישאות בחזקת בתולות מדלא קאמרי שהן מוכת עץ, אבל הנך דלא מצו אמר' בחזקת מוכת עץ נישאות, וכן ודאי צריך לפ' דברוב ספרים לא גרס' בההיא דלעיל (שלא) [אלא] החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ותו לא, ולא גרס' ויש להן טענת בתולים, ולפי' ר' פריך שפיר דמדקאמר ויש להן קנס אלמא לא חשבינן להו בחזקת מוכת עץ והכא חשבינן להו מוכת עץ, אבל לפי' הקו' מאי קפריך הכא נמי בחזקת בתולות חשבינן להו דאמ' השתא הוא דנבעלו משנתארסו, ולפי' (ר"ת) [ר'] תימה לי א"כ לימא הא ר' מאיר והא רבנן דהך דקתני אין להם טענת בתולים כר' מאיר דאמר בפ"ק [י"ג ע"א] דמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, וההיא דקתני יש להן טענת בתולים כרבנן דאמרי כתובת' מנה, וכי תימא משום דקתני חרשת דומיא דאיילונית, על כרחיך כי מוקי לה כר' יהושע לא הויא דומיא דאיילונית דאיילונית הפסידה כתובתה לגמרי דהיכא דהכיר בה שאז יש לה כתובה אם לא מצא לה בתולים אין לה כתובה כלל וזאת לא הפסידה כתובתה לגמרי, הלא לעיניין מאתים יש להן טענת בתולים דהא רב ששת גופיה דמשני הכא הא ר"ג הא ר' יהושע סבירא ליה בפ"ק [י"א ע"ב] כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה.
ובוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רב כו'. לרבינו חננאל שאמר בשם הגאון דבוגרת אינה בעלת דמים, אבל פתחה סתום שתיבעל כדפר' צריך לפ"ה [לפרש הכי], ובוגרת אין לה טענת בתולים דמשמע לגמרי אפי' יטעון טענת פתח פתוח, והאמר רב בוגרת נותנין לה הלילה הראשון והואיל וכן הוא היא בתולה לעיניין פתיחת הפתח כל שעה, ולהכי נותנין לה לילה הראשון דיש לומר השיר צרורות על ידי הפתח סתום בהאי פתחא פתוח בשום פתח, אמאי נותנין לה לילה הראשון, שהרי בתולת דמים כאן, ומשני אי דקטעין טענת פתח פתוח הכי נמי שיש להן טענת בתולים ממילתיה דרב, הכא במאי עסיקי' דטעין טענת דמים וההיא טענה ודאי אין לה דכמה פעמים היא נבעלת בלא דם בתולים, ומיהו נותנין לה לילה הראשון דכל שרואה תלינן בדם בתולים, וק' להאי פי' דא"כ בחנם דחק לשנויי הא ר"ג הא ר' יהושע, דהוה מצי למימר הא דקטעין פתח פתוח הא דקטעין טענת דמים, ושמא לית ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא מהימן בפתח פתוח להפסידה כתובתה כמו שפי' רש"י בפ"ק [ט' ע"א] לר' אלעזר.
<h2>דף לו:</h2>
כולהו רואות ומראות לאימן. פי' בקו' ופוסקות עליהן שהן בעולות ואם לא הודיעתו הטעתו, וק"ל והא אליבא דר' מאיר קיימי' ור' מאיר הוא דאמר בפ"ק [י"ג ע"א] דמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים, ונר' לר' דה"פ כולהו רואות ומראות לאימן ויודעות שהן מוכת עץ שאימותיהן מגידות להן, וכשהוא אומר לא מצאתי לה בתולים והיא אומרת מוכת עץ הייתי, אבל סומא אינה יודעת והיא תאמר בתולה הייתי, כי אין לה לתלות במוכת עץ שאינן רואות, וכשנחבטות אין אימן מגידות להן שנשרו בתוליהן.
ה[י]וצאת [משום] שם רע בת סקילה. פי' משום זנותה א"כ פשיטא דלאו בת קנס היא דהא בעולה היא וודאי, אבל ליכא לפרושי הואיל ואיכא עונש בת סקילה פשיטא דלא שייך בה קנס ולא [איצטריך ליה] למיתני, דהא קתני במתני' הבא על בתו ולעיל קתני בבריית' עריות דהיינו חייבי מיתות ב"ד.
[ואילו] שאין להן קנס הגיורת והשבויה. תימ' [דבכל דוכתא] אמרינן בשבויה הקילו משמע דמדאורייתא [לא חשבינן] לה כבעולה אלא חומרא בעלמא היא [שאסורה לכהן] וכיון דמדאורייתא אינה בחזקת בעולה [אמאי אין] לה קנס, וי"ל משום גזירה שלא תינשא לכהן [עשאוה] כבעולה לכל דבריה.
הבא על בתו. בירושלמי [ה"ג] אילו אחר בא עליה קנסה לאביה תפתר שבא עליה ומת כר' יוסי הגלילי, ולא ידע ר' מאי קמשני, אלא נר' לר' לתרץ כשנתארסה ונתגרשה כר' עקיבא דאמר לקמן [ל"ח ע"א] קנסה לעצמה, דבלאו הכי אתיא מתני' כוותיה דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו שיש לה קנס [כ"ט ע"א]. ועל בת אשתו. תימה אמאי לא חשיב אשת אביו.
וכי מה עשה [לה ערבי זה]. מפני שהיו שטופים בזימה כדאמרינן [בקידושין (מ"ט ע"א)] י' קבין זימה ירדו לעולם ט' נטלו ערביא, מ"ר.
משום דמעיד בה ולא ישאנה. קס"ד דהפודה את השבויה ישאנה בלא שום עדות, משום דכיון דפדאה ונושא אותה מסתמא יודע דטהורה היא והוה ליה כאילו מעיד בה שהיא טהורה ולהכי פריך שפיר.
מכל מקום קשיא. אליבא דר' יוחנן פריך דלא מפליג ולית ליה כל הני טעמי דלעיל, אבל לרבה לא קשיא מידי, וכן כל הנך פירכי דלקמן אליבא דר' יוחנן פריך.
<h2>דף לז.</h2>
וסבר ר' יהודה בקדושתה קיימת והתניא הגיורת כו'. ק"ל מאי קא פריך מגיורת אשבויה דא"כ מתני' גופיה תיקשי ליה, דהא ר' יהודה לא משוי גיורת לשבויה, דתנן ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה, משמע דווקא שבויה אבל לא גיורת, ואמר לי ר' דאי ממתני' הוה אמינא יגיד עליו ריעו דנקט שבויה וה"ה לגיורת, ואפי' כל דכן הוא, דהשתא שבויה שהיא מסורה בידיהם ויכולים לאונסה על כרחה, ואפי' הכי אמר ר' יהודה שהיא בקדוש' גיורת שאין בידם לאונסה לא כל שכן שהיא בחזקת קדוש' ולא הויא בחזקת בעולה, ולבי מגמגם דלמה ליה למינקט כלל שבויה במתני' ליתני ר' יהודה אומר, הרי הם בקדושתם, ואין לומר דאי הוה אמר הכי הוה משמע דקאי נמי אמשוחררת, דאין הכי נמי דאי קאי אגיורת קאי נמי אמשוחררת דמשוחררת נמי כגיורת בכל מקום, ונ"ל דאי ממתני' הוה אמינא דשבויה מנטרא גיורת לא מנטרא לכולי עלמא ובשבויה פליגי בהא סברא דר' יהודה סבר איפשר לה לנטור נפשה, ורבנן סברי דלא איפשר, אבל בברייתא סבור הוא דלא שייך לשנויי הכי, דבהכי פליגי ר' יהודה ור' יוסי דמר סבר גיורת איפשר לה לנטורה, ומר סבר דלא איפשר דומיא דפלוגתא דמתני' דאין סברא לאיפלוגינהו, דמר סבר מנטרא ומר סבר לא מנטרא ולכך פריך שפיר, ועוד אומר ר' דממתני' לא קש' מידי דלא מכשר ר' יהודה בגיורת דאם היא בת עשר שנים או בת שתים עשרה או פחות מכן הרבה למה לא נחזיק בה בחזקת בעולה שנבעלה לאחר שהייתה בת שלש שלא היה עדיין דעתה להתגייר באותה שעה, אבל ג' חדשים קודם גירותה אי אפשר שלא ידעה שדעתה להתגייר, ועוד דמתני' אפי' נתגיירה בת ג' שנים אע"ג דדעתה להתגייר לא מנטרה נפשה כל כמה דאינה ראויה להתעבר, ולכך אין לה קנס, אבל מהאי דצריכה להמתין ג' חדשים פריך שפיר דאלמא אינה יכולה לשמור עצמה מן הגוים, ועדיין דומה שבויה לא כל שכן.
ר' יהודה אומר דייה שעתה. פירש"י כגון דליכא מעת לעת, ונר' דההיא ברייתא דפ' בנות כותיים [נדה ל"ו ע"א] אתיא כר' יהודה גבי רואה אחר דם טוהר שדייה שעתה דמוקי לה רב דסבר מעיין אחד דכיון דמעת לעת ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן, אי נמי י"ל דהכא שאני דכיון דבגיורת איכא טומאה מיהא להיות נמי רוק' ומימי רגלה איכא למיגזר טפי ולטמא למפרע עד שעת טבילה. לשון אח"י שי'. וא"ת כיון דליכא מעת לעת [מ"ט] קאמר ר' יוסי מטמאה מעת לעת, וי"ל דלאו דווקא [מעת לעת] אלא כלומר בתורת מעת לעת מטמאה [משנתגיירה], מ"ר.
שבויה מנטרה נפשה. [וא"ת] בקטנה נמי אמ' ר' יהודה בקדושת' קיימ' [דקתני במתני' יתירה] מבת ג' שנים ויום אחד אפי' קטנה [שאינה בת] דעת לשמור עצמה, י"ל דבקטנה יותר מדי [אינה] מוסרת עצמה לביאה, וכשהיא מוסרת עצמה לביאה כבר היא בת דעת קצת שיודעת לשמור עצמה, מ"ר.
צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה. השתא משמע מדקאמר יתירות מבנות ג' שנים ויום אחד אפי' בקטנה קאמר ר' יהודה דצריכה להמתין אע"פ שאינה ראויה להתעבר דגזר קטנה אטו גדולה, וקשיא לר' ולר"ת דתניא בפ' החולץ [יבמות מ"ב ע"ב] הרי שהייתה רדופה לילך לבית אביה כו' או קטנה או איילונית או שאינה ראויה לילד צריכה להמתין ג' חדשים. דילגתי כאן.
אי הכי מאי טעמא דר' יוסי. השתא משמע דמשום דאוקמה בראוה שנבעלה הוא דקשיא ליה מאי טעמא דר' יוסי, ותימה לר' בלאו הכי נמי תיקשי ליה ברייתא דמייתי לקמן דאנוסה ומפותה, ולפי הסוגיא נר' שהמקשה הוא דמייתי לה, ומיהו יש ספרים דגרסי אמר ליה אביי בשלמא גיורת כיון דדעתה לאיגיורי כו', ולההיא גיר' אתי שפיר שלא היה יודע המקשה ברייתא דאנוס' דמייתי לקמן וכן היא הגירסא ביבמות בשילהי ד' אחין [ל"ה ע"א].
אמר רבה קסבר ר' יוסי כו'. אליבא דר' יוחנן (קמקשי) [קמשני] אבל איהו לא צריך להאי שינויא דהא אמר רבה לעיל [ל"ו ע"ב] עד כאן לא [קאמר] ר' יהודה הכא אלא שלא יהא חוטא נשכר, ולההוא טעמא לא קשיא מידי.
אשה מזנה מתהפכת. ומהשתא לא קשיא אנוסה ומפותה, ומיהו יוצאה בשן ועין לא אמר ר' יוסי דההיא למה תתהפך.
שנאמר לא יהיה אסון. תימה חייבי סקילה ושריפה מנלן דהאי קרא בסייף כתיב אבל שאר חייבי מיתות דחמירי לא כדאשכחן בפ' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"ב] גבי שבעה חקירות והתראה דלא גמרינן מהדדי אי לאו דמייתרי לן קראי.
חדא במלקות וממון. וא"ת תיפוק לי מג"ש דרשע רשע, ולמעלה פי' [ל"ה ע"א]. חדא במלקות וממון. בריש החובל [ב"ק פ"ג ע"ב] מייתי כדי רשעתו אהא דפריך התם אלא תקחו כופר מיבעי ליה לא תשקול ממונא מיניה ותיקטליה, ומשני מכדי רשעתו נפקא, משמע דבמיתה וממון מיירי, דהוה ליה לא יהיה אסון, וי"ל דכי היכי דטעי הכא מעיקרא למימ' מכדי רשעתו נפקא מיתה וממון הכי נמי טעי התם, והא דלא פריך התם ההיא במיתה ומלקות כתיב לא חש להקשות משום דהוה מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא, אי נמי לסימנא בעלמא נקטיה התם, והא דפריך דמיבעי ליה דלא תשקול ממונא ותקטליה, בממון אחר בהדי מיתה מיירי כי היכי דטעי בסמוך דפריך לא תקחו כופר למה לי כלומר מלא יהיה אסון נפקא, אבל הא ליכא למימר דפריך לא תקחו כופר למה לי כלומר לא תישקול ממונא ונקטליה משום רציחת אדם לחודיה דא"כ הוה ליה למימר האי מעליו ועל האדם נפקא כדמסיק בסוף כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"א] דפריך ויהא אדם חייב בכופר מק"ו.
<h2>דף לז:</h2>
חדא במלקות וממון וחדא במיתה ומלקות. ורבנן מיתה ומלקות ומלקות וממון תרווייהו נפקי מכדי רשעתו דכתב גבי מלקות, ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא נימא שיהא נידון במלקות ולא במיתה דאיתגורי איתגור כדפריך בפ' ואילו הן הנשרפין [סנהדרין פ"א ע"א] דאע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנידון בממון לעיל אפי' הוי ממון לקולא, שאני התם דחס רחמנא אהפסד ממונו של נחבל.
לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות. ק"ל הא למה לי קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד, דכי האי גוונא פריך לקמן [ל"ח ע"א] גבי דרך ירידה דרך עלייה, ואמר לי ר' דלא שייך לאקשויי שוגג למזיד כי האי גוונא כיוון שאין פדיון של זה כפדיון של זה, דפידיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופידיון של שוגג לפוטרו מגלות. ומיהו אכתי קשה אמאי לא ילפי' מרוצח רוצח כדילפינן בהחובל [ב"ק פ"ו ע"ב] ובאחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"ב].
ואח"כ נמצא ההורג כו'. בפירושי חומש [דברים כ"א] פי' רש"י דנפקא לן מואתה תבער הדם ולא עיין כאן, או שמא בסיפרי דרש כדבריו.
הוקשו שופכי דמים כו'. הוה מצי למיפרך הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל למה לי דנפקא ליה מקרא אחרינא כדאיתא בפ' ד' מיתות [סנהדרין ל"ג ע"ב] מנקם ינקם.
מה להלן בקופיץ וממול עורף כו'. וא"ת ממול עורף מנלן וערפו כת' בעורף, י"ל דנפקא ממליקה כדאמר בפ' עגלה ערופה, דתנן עורפין אותה בקופיץ מאחוריה ואמרי' בגמ' [סוטה מ"ו ע"ב] מ"ט גמרי' עריפה עריפה מחטאת העוף, ומגמגם ר' אלישע דהתם דקבעי מ"ט דמאי שייך למיבעי מ"ט קרא כת' דבשלמא אי הוה תנינן דעורפין אותה ממול עורף שפיר הוה שייך למיבעי מאי טעמא, ושמא לשון מאחוריה דקתני משמע ממול עורף, מ"ר.
ברור לו מיתה יפה. ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר שאם יתחבו לו סכין בלבו היינו מיתה יפה.
לפי שמצינו למומתין בידי שמים. דכתיב וגם בעליו יומת דעל כרחיך לאו בידי אדם קאמר מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו אלא וודאי בידי שמים, ואע"ג דדרשינן מיניה פ"ק דסנהדרין [ט"ו ע"א] כמיתת בעלים כך [מיתת השור] היינו משום דכתיב יומת ולא כתיב ימות, וכי תימא כולה להכי הוא דאתא א"כ ליכתוב קרא השור יסקל כבעליו, אי נמי וגם כבעליו יומת הילכך ש"מ תרתי, ועוד דא"כ עקרינן קרא מפשטיה לגמרי. הרי"ם.
יכול אף בידי אדם. יש תימה היכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים, נ"ל משום דדרשי' מהאי קרא.
ולאו ממילא שמעת מינה מלא תקחו. הא לא פריך מלא תקחו כופר שמעי' כולה מילתא דא"כ מאי קמשני דמוקי חד לדרך ירידה וחד לדרך עלייה אכתי אייתר ליה קרא שלישי דהא דריש בברייתא חרם וכל חרם, אלא פריך דשמעינן מיניה הנהו דלא ניתנה שגגתן לכפרה על ידי ממון, אבל הנהו דניתנה שיגגתן לכפרה על ידי ממון או על ידי קרבן לאשמועינן מיניה דרוצח לא ניתנה שגגתו לכפרה על ידי ממון אלא ע"י גלות, הלכך דווקא אין לו כופר, וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרת קרבן זהו כל מיתות שאין בהן כרת, כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא מכה אביו ואמו ועושה בהן חבורה מקלל אביו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות [ג' ע"ב] אינו מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח, ומיתות קלות שיש בשגגתן קרבן כגון ע"ז שבת ועריות, ובמסקנא דמוקי חד דרך ירידה וחד דרך עלייה הא לא תקחו כופר לדרך עלייה שאין לו שום כפרה בשוגג, וחרם כל חרם חד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי [גלות] אבל לא על ידי ממון, וכל חרם לנתנה שגגת' לכפרה ע"י קרבן, ק"ל (אכתי) [אמאי] איצטריך קרא לחייבי מיתות דבשוגג קרבן כגון ע"ז ושבת ועריות, דהיכי תיסוק אדעתין למיגמר מכופר מקרא דואם כופר יושת עליו לומר כמו שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן ה"נ בשבת וע"ז למ"ד כופר דמי ניזק דבהנהו לא שייך דמי ניזק, וכי תימא היכא דלא שייך דמי ניזק לשלם דמי מזיק וסבירא ליה כופרא כפרה, אכתי תימא לי הניחא למ"ד כופרא כפרה אלא למ"ד כופרא ממונא מאי איכא למימר, ונ"ל דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ' ע"א] ונתן נפשו דמי מזיק, וסברא ליה כופרא כפרא.
<h2>דף לח.</h2>
הני מילי היכא דהרגו דרך עלייה דלא נתנה שגג' לכפרה. פי' לכפרה בידי אדם אבל משום דחמיר ליכא לפרושי דמוכח באילו הן הגולין [מכות ט' ע"א] דדרך עלייה קיל טפי גבי גר תושב גולה על ידי גר תושב, כל הנך חומרי דשמעתין אין מקפיד התלמוד במה שיש מיתות חמורות כגון סקילה ושריפה, ומיתות קלות כגון חנק והרג.
הא נמי מואידך תנא דבי חזקיה נפקא. פי' לעיל בריש פירקין [ל' ע"ב] גבי זר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו.
אבל סימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נשקול כו'. וברייתא דקתני לפי שמצינו כו' אין לי אלא מיתות חמורות כו' צריך [לומר] דאילו לא נאמר קאמר כדאשכחן בריש [נגמר הדין (סנהדרין מ"ג ע"א)] ובכמה דוכתי, אי נמי י"ל סוגיא דהכא [אליבא דתנא] דבי חזקיה ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה [פליג] עליה. ה"ג ר"ח אבל סימא את עינו [והרגו] בדבר אחר אימא נשקול ממונא [מיניה] ונקטליה דמלא יהיה לא [נפקא לן אלא] סימא את עינו והרגו בה ... עין כיון שבאותה הכאה עצמה [הרגו כי] הת' שבהכאה אחת הרג אשה וולדות, אבל סימא את עינו בהכאה אחת והרגו בהכאה אחרת ... בבת אחת לא להכי איצטריך כל חרם למיפטר ממונא.
הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא. לא מההיא דרשה גופה נפקא להו דלא תישקול ממונא מיניה ותיקטליה דההיא דרשה צריכא וכדאמרינן בריש החובל דלא תימא עין תחת עין ממש אלא דמי עין וזה אין שייך כלל לעיניין סימא את עינו והרגו בדבר אחר, אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן התם ולא עין ונפש תחת עין, הכי נמי דרשינן הכא נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש, ואי שקלת מיניה ממונא ותקטליה אע"ג דסימא את עינו והרגו בדבר אחר הכל בבת אחת, מ"מ הוי עין ונפש תחת נפש כשמשלם דמי עין ונהרג, דמה שסימא את עינו בשעת הריגה אינו חשוב כלום שבלאו הכי הוה מת אלא שהמיתו בצער מרובה, וא"ת מתנא דבי חזקיה דלעיל הוה מצי לאפוקי הך מילתא דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להרגה בדבר אחר, וי"ל דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה דמיירי לעיניין הכאה אחת, וא"ת וכיון דסימא את עינו בדבר אחר לא נפקא לן אלא מונפש תחת נפש כדפרשי' א"כ אם בשעה שהרגו (קרא) [קרע] שיראין דיליה ליחייב דהיינו ממון ונפש וממון תחת נפש בשתי הכאות (אפי' לפטורא) [דליכא למיפטריה] לא מקרא דלא יהיה אסון ולא מקרא דנפש תחת נפש, ובריש פירקין [ל' ע"ב] משמע דכי האי גוונא נמי פטור דפטרינן לאביי זר שאכל תרומה משלו וקרע של חבירו, ובריש פירקין פירשתי דלפי מסקנא דשמעתין נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה דלעיל. וקשה לר' למה חוזר בו התלמוד לישני דאיצטריך להורג חברו וקרע שיראין או סימא עין שיני בשתי הכאות והכל בבת אחת, וי"ל דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא מחמת חבלה של אותו אדם שהחרים, דהיינו בא על ידו, וא"ת סימא את עינו והרגו בדבר אחר תיפוק לי דפטור מדמי עין אפי' לא הרגו כיון דבשעה שסימא היה [רודף] דניתן להצילו בנפשו, י"ל דמיירי כגון שיכול להצילו באחד מאיבריו דלא ניתן להצילו בנפשו.
עין (וכרות) [תחת] עין. תימה לי דמשמע הכא דאית ליה לרבא ההוא דרשה ובריש החובל [ב"ק פ"ד ע"א] משמע דלית ליה.
סד"א חידוש הוא שחידשה תורה בקנס קמ"ל. לכאורה משמע דמכל חרם דריש הכי מדקאמר בתר הכי ולרבה דאמר כו' האי כל חרם מאי עביד ליה, ועוד דלא משמע למידרש הכי מלא תקחו כופר לנפש רוצח דלא ברוצח איירי, וק"ל דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא לא דריש לקרא הכי אלא מוקי וכל חרם שלא יתן ממון ויתכפר לו, אבל להא דלא נישקול מיניה ממונא וניקטליה לא מוקי ליה לקרא, על כן [נראה] דרב אשי מסיק הכא אליבא דתנא דבי חזקיה, אבל ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לית ליה תנא דבי חזקיה, והיינו דאמרינן בריש אילו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה, אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היקישא למה לי דהיינו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כדפרישית, ורב אשי הוה מצי למימר הכא דתניא דבי חזקיה סבר לה כת"ק דר' חנינ' בן עקיב' אלא לא צריך.
סד"א חידוש הוא שחידשה תורה כו' קמ"ל. אע"ג דבמתני' מייתי לא יהיה אסון וקנס לא נפקא מההיא אלא מכל חרם כדהכא, היינו משום דכייל במתניתין כל חייבי מיתות ב"ד דקתני וכל המתחייב בנפשו אין משלם, אי נמי מתני' אתיא כת"ק דר' חנינא בן עקיב'.
<h2>דף לח:</h2>
אימא בתולה לג"ש. תימא אמאי [קאמר הכי] תיקשי ליה דאימא תרווייהו [לגופייהו] (אלא) [ולא] לג"ש, ונראה דתלמודא קים ליה דחד [מינייהו] לג"ש הואיל שהמקראות סתומין [לענין שקלים] חמשים הילכך פריך אימא [איפכא ולא] פריך אימא תרווייהו לגופייהו, וכי [האי גוונא] משמע בפ"ק דסנהדרין [ט"ז ע"א] ולא את נביא השקר [אלא בב"ד של ע"א מה"מ] אמר ר' יוסי בר ר' חנינא אתיא הזדה הזדה [מזקן ממרא] ופריך והא הזדה כי כתיבא בקטלא כתיבה [וקטלא] בכ"ג אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו, והשתא ר' יוסי ב"ר חנינא דאמר בתחילה הזדה מסתברא קאמר ליה דקים ליה לילף נביא השקר מזקן (ל)ממרא ולא ידע במאי, ומסתברא לאו בשם רבו קאמר לה דהא לא קיימא.
אלא לר' עקיבא מי אתיא ג"ש ומפקא (למיעקרא) [לקרא מ]פשטיה לגמרי. פי' שהדיוק דהא אורסה הוי שקר, ואי קשיא הא אשכחן בריש הערל [יבמות ע' ע"א] כי הא גוונא דיליף התם ערל דאסור בתרומה כמו בפסח מג"ש דתושב ושכיר ולא איכתב תושב ושכיר בפסח אלא משום לאגמורי תרומה והשתא תושב ושכיר דכתיב בו ולא יאכל בו שקר הוא דהא תושב ושכיר אכלי בפסח כדאיתא במסקנא דהתם דלא קני ליה רביה והתם מפקי' לקרא ממשמעותיה טפי, ואומר ר"ת דהתם ההוא תושב ושכיר אית לן למימר דלא מפיק ממשמעותיה דמיירי בערלים, ולהכי לא יאכל ומוכח דלאו תושב ישר' קאמר דהא לא קניה ליה רביה אלא וודאי בערל, ומשום הפנאה כתביה.
ארוסה בת סקילה. וא"ת מאי מקשה השתא הואיל והכת' לא שיקר דאשכחן דוקיה בשום עיניין, מאי מקשה תו אדרבה אז יש לנו לומר דאתא לג"ש מופנה, ואומר ר' בת סקילה הואיל ואינו משמ' לנו שום חידוש דיוק זה אמאי כתב רחמנא לישנא דאיכא למיטעי ולמימר הא אורסה לעצמה הואיל וג"ש הייתי דורש מפשטיה דקרא הואיל וליכא שום חידוש, דבשלמא אי הוה משמע לן שום חידוש אין להקפיד במה ששינה הלשון דאמרינן האי דשינה לכתוב אורסה ולא כתב ארוסה למידרש ג"ש אתיא ופשטיה לחידושא, אבל השתא למה לי, מ"ר.
לאבי הנערה ולא לאבי מתה. ואי קשיא הא דרשי' לקמן [מ"ה ע"ב] איפכא גבי סרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה דדרשינן הנערה שהיתה כבר, וי"ל דהתם מעינייניה דקרא והכא מעינייניה דקרא הת' וודאי לחיובא אתא דלפטורא לא איצטריך דא"כ לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלאו בת סקילה היא דהא לאו נערה היא, והכא נמי לחיובא דקנס לא איצטריך דמסבר' מיחייב דאשעת ביאה מיחייב הילכך דרשי' ליה לפטורא.
יש בגר בקבר ודבנה הוי. ואי קשיא היכי מצי לן למימר שתהא מורשת לבנה קנס זה הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמר' בסמוך [ל"ט ע"א] יש בגר בקבר ופקע אב או דילמא אין בגר בקבר ולא פקע אב ואי ס"ד דאדם מוריש קנס כי יש בגר בקבר נמי לא יפקע אב ויהא לו מתורת ירושה, ובריש נערה שנתפתתה לקמן [מ' ע"ב] נמי מסקינן כי קאמינ' ממון הוי להורישו לבניו כשאר קנסות, והיינו פי' לשם משום דעמד בדין, אבל לא עמד דעדיפא מינה פריך, ור' מוקי להך בעיא בבשת ופגם דממונא דהנהו וודאי יכול להוריש לבנו, ואע"ג דתנן לקמן בפ' נערה [מ"א ע"ב] לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבושת ופגם קאי מדקתני הן אלמא אין יכול להוריש, אומר ר' דהיינו דווקא גבי גביית אב משוינו להו כקנס דהיכא דשניהם משתלמין לאותו שזה משתלם זה משתלם, והיינו טעמא דלהכי איתקוש לקנס דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, ודרשי' מהאי קרא בריש פרקין [ל"ג ע"א] ולקמן [מ' ע"ב] הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם, היינו דאיתקוש לעיניין גביית אבי הנערה דבמקום שזה ניתן לאב זה ניתן, אבל למילי אחרינא לא איתקוש, תדע דהא משלם בשת ופגם על פי עצמו וקנס אינו משלם על פי עצמו כדלקמן [מ"א ע"א], ומיהו הקשה ה"ר יצחק בן ה"ר מאיר מהא דאמר' בבבא קמא במרובה [ע"א ע"ב] א"ל חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר איתיביה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה', והא הכא כיון דמת אביו זכה ליה במנתא דידיה וקתני משלם תשלומי ד' וה' ומשני הכא במאי עסקינן בשעמד בדין משמע (דלא) [דאי לא] עמד פטור מלשלם משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר הא לאו הכי לא אלמא מוריש קנס לבניו, ובמסקנא נמי דמסיק (לצערא) [לצפרא] אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר א"ל מאי שנא רישא מאי שנא סיפא פי' דקתני סיפא גנב משל אביו [ומת] ואח"כ טבח ומכר פטור א"ל רישא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא, משמע אי קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא חייב, אע"פ שלא עמד בדין דאדם מוריש קנס לבניו, דאי בעמד בדין לא מחייב קנס אם הוא טובח ומוכר, ותירץ ר' דמיירי כגון בעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו דאם הוא טובח אח"כ חייב כדאיתא בהגוזל קמא [ב"ק ק"ו ע"ב], ומה שהקשיתי בתחילת הסוגיא לא קשיא מידי דבכמה מקומות יכול לומר וליטעמיה ולא קאמר, מ"ר.
<h2>דף לט.</h2>
ג' נשים משמשות במוך. פרש"י מותרות לשמש במוך, אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע אילו מותרות, ולא נהירא לר"ת דהא קטנה ואיילונית אע"ג דלאו בני בנים נינהו לא אסיר לשמש ולא הוי השחתת זרע כיון דדרך תשמיש בכך הכא נמי במוך כיון דדרך תשמיש הוא אינו אסור, ומפ' משמשות במוך צריכות לשמש במוך ועיצה טובה קמ"ל, ולר' נר' דאין כל כך פירכא דבשלמא אם לא היית' מכנסת מיד אלא אחר תשמיש כדי לשאוב הזרע אז לא הוה מצי למיפרך כיון דבשעת תשמיש כי אורחיה הוא דמשמש דמאי שנא מקטנה ומעוברת, ועוד לגבי דידיה מאי איסורא איכא הלא בשעת תשמיש אין כאן מוך, ואי משום דידה הא אינה מצוה על פריה ורביה, אבל בעל כרחיך בנידה בשמעת' קמייתא [ג' ע"א] משמע שהמוך במיעיה כל שעה, וכיון שכך הוא יש לחלק בין תשמיש זה לקטנה, דהכא כיון דאיכא מוך בשעת תשמיש הוי כמשמש על העצים ועל האבנים אבל בקטנה לא דהא מ"מ תשמיש הוא, מ"ר. ועוד נראה דאפילו נותנת המוך לאחר תשמיש אתי שפיר דאע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ אסיר' היא להשחית הזרע כדמוכח בר' פ"ב דנידה [י"ג ע"א] דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ, ומפ' בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע הא אי הוו בנות הרגשה אסיר, כ"ש [כן שמעתי] מפי ר' שמואל גיסי ב"ר חיים.
הואיל ונישואין מוציאין מרשות אב. פרש"י מהפרת נדרים ילפינן לה, וא"ת היכי ילפינן לעיניין ממונא מאיסורא דלגבי כל דיני ממון ק"ל דנישואין מוציאין מרשות אב, י"ל דאע"ג דלעיניין לאוקומא ברשות אב אמרי' בשמע' דלא ילפינן ממונא מאיסורא לגבי לאפוקי מרשות אב גמרי' מהפרת נדרים דסברא הוא טפי להיות מוצאה מרשות אב ממה שתהיה ברשותו, ור' תירץ דאשכחן שהיא מוצאת מרשות אב כדאמ' בפ"ק דקידושין [ל' ע"ב] איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, א"כ מה ת"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות, פי' שצריכה לעבוד את בעלה אלמא מוצא מרשות אב אלא שאין ידוע לנו מתי ומהשתא ילמד סתום מן המפורש, ולא נהירא דהא מעשה ידיה אינ' לבעלה מן התורה.
מה בוגרת בא עליה לעצמה אף נישואין כו'. פי' בקו' דהואיל ומצינו בוגרת מוצאה מרשות אב לעיניין ממון, וקשה שהרי כמו (כל) [כן] נישואין מוציאין מרשות אב לכמה עינייני ממון ואמאי צריך למילף מבוגרת, הילכך נר' דמלאבי הנערה מפקי [דדרשינן] נמי לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת דכל היכא [דכתיב] הנערה פטרי' ליה.
צער דמאי. קשיא לר' [דמאי קא מיבעיא ליה] וכי לא היה יודע התלמוד שיש צער גדול [לבתולה כשהיא] נבעלת תחילה ורוב קטנות חולות מזה (ולא) [וליכא למימר] דאותו צער היה יודע התלמוד שאין לה [לגבות שהרי] סופה להצטער בו ופשיטא שהמשנה לא [דברה בו לחייב] דהאיכא תנאי בפ' הכונס [ב"ק נ"ט ע"א] דלא חייש לכחש גופיה [פירוש דבר] שסופו להיות כך נמי גופיה, והא נמי ליכא למימר [דהכי] פריך צער דמאי דתנן אונס חייב ומפתה פטור [דהאי לאו] צער בעילה מדמפתה פטור דאי בצער בעילה [היא היה לו] להתחייב כמו באונס דאם כך דבר חיובא הוא0... נמי תיבעי ליה אמאי פטור במפתה דהא ג' דברים [מחוייב] בה, ונר' לר' דצער בעילה ליכא מתוך תאות תשמיש אלא לאחר מיכאן בא הצער וכל צער חבלה דמחייב היינו אותו צער הבאה לו בשעת מכה, אבל שלא באותה שעה מיפטר דגרמא בעלמא הוא, והילכך בעי צער דמאי איזה צער שחייבתו תורה, מ"ר.
<h2>דף לט:</h2>
אי הכי מפותה נמי. פי' יש לה צער גדול בפיסוק רגלים כמו אנוסה אמאי קאמרי רבנן אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס.
קרע שיריים שלי והפטר. אע"ג דלא אמרה על מנת לפטור איכא למימר דמחלה לגמרי על ידי הנאת בעילה.
בושת ופגם. נותן מיד. דאע"ג דאיתקש לקנס הני מילי לעיניין נתינת האב כדפ' לעיל [ל"ח ע"ב], אבל יש מקומות שפטור מקנס לגמרי וחייב בבושת ופגם.
אין לי אלא אביה היא עצמה מניין. תימא לר' במאי קמיירי אי בקטנה היאך היא יכולה לעכב הואיל והאב רוצה הא יכול לקדש' בעל כרחה לכל מי שירצה ומאי שנא לזה, ואי בשאין לה אב או בשבגרה אחרי כן מאי צריך להאי קרא דאם מאן ימאן, תיפוק לי דיכולה לעכב שלא יהא חוטא ונשכר כדאמר' בסמוך, ואו' ר' דמיירי בנערה ממש והא דמרבי שיכולה לעכב לא שלא יכול האב לקדשה בעל כרחה אלא לעיניין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת אע"פ שהאב משיאה לו כעיניין פי' רש"י בפ"ב דקידושין [מ"ו ע"א] דאיתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' דאע"ג דמצי האב לקדשה על כרחה מיהו מחמת אותן קידושין אינה מתקדשת אע"פ שהאב רוצה, ורב (אשי) [אסי] אמר אביה ולא היא איתיביה רב הונא לרב (אשי) [אסי] אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מניין ת"ל אם מאן ימאן מכל מקום, וס"ד בפיתה לשם אישות מיירי ומשני כגון שפיתה שלא לשם אישות וס"ד דמרבי מקרא שיכולה למאן שלא תתקדש מחמת ביאה של פיתוי ופריך קרא בעיא דפשיטא כיון שבא עליה שלא לשם אישות היאך תתקדש באותה ביאה, ומשני אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה וכתוב בספ' אלא אמר רב נחמן ורש"י מוחקו ומפרש דרב נחמן קסבר בפיתה שלא לשם אישות והא דרבי קרא שממאנת היינו לעיניין זה שמשלם קנס, וי"ל ממש כמו שפי' בשמע' דלעניין זה אין מועיל מיאונה שלא יוכל לקדשה על כרחה, א"ל רב יוסף אי הכי היינו דתניא מהר ימהרנה לו לאשה שצריכה הימנו קידושין ואי בפיתה לשם אישות קידושין למה לי פי' אי הכי בניחותא ומייתי סייעתא לדברי רב נחמן, ומיהו דוחק גדול הוא לפ' אי הכי בניחותא, ועוד דקאמר בתר הכי א"ל צריכה קידושין לדעת אביה משמע שבא רב נחמן לדחות שלא יהא סייעתא לדבריו, ומיהו יש ספרים דגרסי א"ל אביי צריכה קידושין כו', והא דתני' הכא המפתה לכשלא יכנוס צריך לפ' לכשלא יכנוס מדעתה, ולר' נראה כגירסת הספרים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק כו', ומוקי לה לעולם בפיתה לשם אישות, ואע"פ שאינה יכולה למאן לעיניין זה שלא תהא מקודשת כרב (אשי) [אסי] דאמר אביה ולא היא מיהו לעיניין זה מועיל מיאונה שמשלם קנס כיון שהיא ממאנת כעיניין זה נפ' ממש ... השתא אי הכי דהתם בתמיה, וכן מצא ר' שוב בערוך קנס, ומיהו קצת קשה בשמעתין מה קפריך לכשיוציא אשתו ... אשתו היא בפיתה לשם אישות ולאו פירכא היא, והמבין יבין, מ"ר.
אם מאן ימאן מ"מ. וא"ת [והא] בפ' נערה שנתפתתה [מ"ד ע"ב] דריש לרבות יתומה לקנס (מיום) [מואם מאן ימאן], וי"ל דליכתוב רחמנא או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש"מ תרתי כדאמר במרובה [ב"ק ס"ה ע"א] א"כ ליכתוב רחמנא או המצא המצא או תמצא תמצא כו' וכן בפרק החובל [שם פ"ה ע"ב] ליכתוב רחמנא או ירפא ירפא או ורפא ורפא כו'. ומיהו יש תימא [דבסנהדרין] משמע דלאו אורחיה דקרא למיכתב ב' פעמים תיבה אחת דאמר התם בפרק היו בודקין [מ' ע"א] גבי ז' חקירות דילפי מהדדי הטב הטב דבעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב ובע"ז כתב ושמעת ודרשת היטב, ובעיר הנדחת כתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ופריך התם מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך ומשני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למיכתב ודרשו וחקרו ושני קרא בדבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי ואכתי מופנה מצד אחד הוא, בשלמא הנך תרתי משום דה"ל למיכתב, אלא עיר הנדחת מאי הוה לי למיכתב, הא כתיבי כולהו התם, ומשני התם נמי אפנויי מפני מדהוה ליה למיכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור ושני קרא בדבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי הרי משמע דדווקא משום דמצי למיכתב דרוש תדרוש (דרוש תדרוש) וחקרת, או חקור תחקור ודרשת הא לאו הכי לא הוה מופנה דבעיניין אחר לא מצי למיכתב ולא אמר דה"ל למיכתב ודרשת [ודרשת או] וחקרת (או) וחקרת דאין לו לכתוב ב' פעמים תיבה אחת, וי"ל דה"ה דהוה מצי למימר התם מדהוה ליה למכתב ודרשת ודרשת או וחקרת וחקרת, והא דקאמר דרוש תדרוש וחקור תחקור משום דניחא ליה טפי בהאי לישנא כדאמ' בכמה דוכתי דברה תורה בלשון בני אדם כשמדבר בלשון ציווי כמו הענק תעניק נתון תתן.
אלא אונס בשלמא איהי כת' כו'. תימה לר' מכדי אונס ומפתה מגמר גמירי מהדדי להאי מילתא [נמי] ניגמרו מהדדי כדפריך בסמוך, ואומר ר' דלית לן למיגמר מהדדי בהא מילתא כיון שמצינו שהם חלוקים בדבר זה דאונס שותה בעציצו ומפתה אינו שותה בעציצו, ועוד מדכתב רחמנא שהיא ממאנת משמע מיעוט אבל אביה לא, [דאי לאו הכי] (ד)לישתוק קרא מיניה והוו גמירי מהדדי. מפתה דאיהו מצי מעכב. אפילו פיתה לשם אישות יכול לגרשה.
טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו'. תימה לי דפסיק ותני אין לה עליו כלום ל"ש אנסה כדרכה ול"ש אנסה שלא כדרכה, וכשלא כדרכה אי אפשר לומר כן דבתולה גמורה היא ואפילו שיני הבא עליה משלם קנס ויש לה כתובה מן התורה ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, תימה לר' כיון דטעמא דתקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תיקנו לה כתובה לא יתקנו אלא לגרושה בלבד, ואומר ר' דמתוך שהוצרכו לתקן לגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תיקנו נמי לאלמנה משום חינה. ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינה, והקשתי לר' הא דתני בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א] וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה, ופריך אמאי לא הפסידה כתובתה תזבין כתובתה לבעלה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה, ומשני הא מני ר' מאיר דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו שעה אחת בלא כתובה, והשתא טעמא מאי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, תזבין ליה על מנת כן שאם תתאלמן, אבל אם יגרשנה לא דלא שייך התם משום חינה, ואמר לי ר' כיון דבשאר נשים יש לאלמנה כתובה משום חינה, אע"ג דהתם לא שייך אילמלא לא היה לה כתובה בשאר נשים היה אוסר ר' מאיר להשהות, מ"ר. וא"ת אמאי קתני מת יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין עליו כלום, ואומר ר' דטעם לדבר נותן שלא תתמה מת אמאי אין לה עליו כלום דתינח גרושה שלא תקנו אלא שלא תהא קלה, והא לא מצי מפיק לה אלא במת למה נשתנה מדין שאר נשים כיון דתקינו לה כתובה לאלמנה משום חינה, והא טעמא נמי שייך הכא אע"פ שלא תיקנו בעלמא אלא אגב שתיקנו לגרושה, והכא מכח גרושה אין לנו לתקן כזאת, מיהו כיון דטעמא של שאר אלמנה שייך בהו אין לנו לשנותה מדין שאר נשים, הילכך הוצרך לטעם זה דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו אם אין לה כתובה, מ"ר.
<h2>דף מ.</h2>
לו מדעתו. ק"ל ולו תהיה לאשה נמי תדרוש לו מדעתו, וכי תימא משום דכת' ולא יוכל לשלחה הני מילי היכא דכבר נשאה, לאו פירכא היא דאין סברא לומר מדעתו כיון דאם נשאה לא יוכל לשלחה, עוד נראה לומר משום דלו תהיה לאשה אאיתתא קאי הילכך קאמר מדעתה.
וניתי עשה ונידחי לא תעשה. לאו אנמצא בה ערות דבר פריך דההיא אית בה לאו ועשה דאמר בפ"ק דיבמות [י"א ע"ב] לא יוכל בעלה וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ומוק' ליה למיקם עליה בלאו ודרשינן נמי [סוטה כ"ז ע"ב] ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל, וא"ת מאי קפריך ניתי עשה ונידחי לא תעשה הא מתנ' קרא קאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה, ומאי ס"ד היכי הוי פי' משנתינו, ונ"ל דלעולם ס"ד דפי' משנתינו הוי כדמסק' כמו שפי' בריש פ' שנ' ולו תהיה לאשה דמשמע מדעתה ואילו אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל הילכך לא דחיא (אי לא) [ולא] מיתורא דקרא מפיק, והשתא פריך מכל מקום וניתי עשה ונידחי לא תעשה, דאע"ג דאילו אמרה לא בעינא ליה ליתיה לעשה מיהו כי אמרה בעינא ליה ידחה דלא מסיק אדעתיה הא דאמרי' דאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת, אי נמי י"ל דהכי פריך מחייבי לאוין כגון ממזרת ושאר הוה לן למימר דלידחו ונוקי לקרא דלו דמשמע ראויה לו דווקא בחייבי כריתות, דס"ד שמותר לישאם הואיל ואיתרבו לקנס מהבתולות ומנערה אימא איתרבו נמי לנישואין דקראי משתמעי דהיכא דאיכא קנס איכא נישואין, אבל חייבי לאוין נימא דנידחה דאתי עשה ודחי לא תעשה.
כגון מילה בצרעת. לסימנא בעלמא נקיט ליה דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ולא תעשה, כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ב ע"ב] ללשון אחד הכתוב בספרים ולא אישתרי אלא משום דכת' בשר ודרשי' התם אפי' במקום בהרת יקוץ, ויש מקשים הא דק"ל בכל דוכתא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמר מהכי דדחי, י"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות.
אי אמרה לא בעינא מי אית' לעשה כלל. הילכך הוי איפשר לקיים שניהם ולא דחי, יש ספרים דלא כתוב בהו כגון מילה בצרעת וציצית בכלאים, ואע"ג דציצית בכלאים לא איפשר לקיים שניהם דמהתם גמרינן בכל מקום דאתי עשה ודחי לא תעשה, ואי הוי איפשר לקיים שניהם ניגמור מהתם דאתי עשה ודחי לא תעשה, אפי' היכא דאיפשר לקיים שניהם, אלא להכי לא נקט ליה משום דאינו כל כך פשוט שיהא לא איפשר לקיים שניהם כמו מילה בצרעת, (וא"ת מ"מ ציצית בכלאים איפשר לקיים שניהם כמו מילה בצרעת) וא"ת מ"מ ציצית בכלאים איפשר לקיים שניהם דהא איפשר במינו צמר לצמר ופשתים לפשתים, ואו' ר' דלא איפשר לקיים שניהם, דכשילבש טלית של פישתן לא איפשר לקיים מצות תכלת אלא על ידי כלאים דמשום הכי לא נאמ' שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן, דאפי' אמר רחמנא בהדיא לא תעשה תכלת אלא בטלת של צמר לא הייתי אוסר בשביל כך ללבוש טלת של פשתן, אלא הייתי אומר דשל פשתים פטור לגמרי, הילכך כשלובש טלת של פשתן לא איפשר לקיים שניהם, דאע"ג דמצות ציצית איפשר לקיים שניהם, לקיים במינו, מצות תכלת לא מקיימא אלא בכלאים דתכלת עמרא הוא, והא דאמר בפ' התכלת [מנחות מ' ע"א] כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, ומפ' למה אסרוה גזירה משום קלא אילן, ופריך לא יהא אלא לבן ומשני כיון דאיפשר במינו כדריש לקיש דאמר בכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה ואם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו', התם וודאי ציצית של צמר בסדין שהוא של פשתן קרי איפשר לקיים את שניהן דהואיל ואינו צבוע תכלת אלא הכל לבן מצות לבן איפשר לקיים במינו, וא"ת הא אמרי' התם לעיל [ל"ט ע"ב] חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, והיאך פוטרין הא אפשר לקיים שניהם דלבן איפשר במינו, ואומר ר"ת דודאי הכל לבן איפשר לקיים במינו, אבל התם מיירי בשני חוטי לבן דמצות תכלת כך היא שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת והשתא קאמר התם שני חוטי לבן שיש להם להיות מפשתן אם הם של צמר פוטרין בשל פשתן דמיגו דתכלת פטרא שכבר נעשה כלאים על ידי התכלת שבו לבן נמי של צמר פטר ומיגו דשני חוטי לבן צמר פוטרין בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרין בשל צמר, וא"ת כיון דשני חוטין הותרו בכלאים בציצית אפי' היכא דאיפשר לקיים שניהם א"כ לנו יהא מותר לתת בטלת של צמר שני חוטין פשתן ושני חוטי צמר, וכן בשל פשתן, ומיהו יש לאסור מכח זה משום דמאי [טעמא] שרי שני חוטי לבן של פשתן בשל צמר מיגו [דשני] חוטי לבן של צמר פוטרין בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרין בשל צמר ושני חוטי לבן של צמר גופייהו שפוטרין בשל פשתן לא אשכחן דפטרי אלא א"כ יש שני חוטי תכלת עמהם, הכי נמי לא יפטרו שני חוטין פשתן בשל צמר אלא א"כ יש שני חוטי תכלת עמהם, הכי נמי לא יפטרו שני חוטין פשתן בשל צמר אלא א"כ יהא תכלת עמהן או שמא לא שנא דמשום תכלת שעמהם לא מעלה ולא מוריד, ורפיא ביד ר' ואת"ל דשרו שני חוטין בכלאים אפי' אין תכלת עמהן אמאי כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין יטילו ויהיו עמהן שני חוטי לבן של פשתן דאפילו הוי ההיא תכלת קלא אילן או לבן גמור שרי, וי"ל דגזירה דילמא אתי להטיל כשיהיו שני חוטי הלבן של צמר, מ"ר.
ה"ג (אמאי) [ממאי] מדקתני האונס חייב המפתה פטור יתומה פשיטא אלא קמ"ל כו'. כלומר מדקתני אונס חייב ומפתה פטור ש"מ דיש לה קנס וקנסה לעצמה דאי משום יתומה נקט מפתה פטור פשיטא דפטור ביתומה שקנסה לעצמה ומוחלת אלא על כרחין לא נקט מפתה פטור אלא משום נערה שנתארסה ונתגרשה לאשמועינן דקנסה לעצמה, אבל לא הוה מצי למימר ממאי מדקתני נערה שנתארסה ונתגרשה ותו לא דדילמא לא נקט ליה אלא משום לאשמועינן שיש לה קנס כר' עקיבא דברייתא וקנסה לאביה, וא"ת לא ליתני במתני' יתומה כלל, י"ל כדי שלא תתמה אמאי מפתה פטור הלא קנסה לאביה להכי נקט יתומה שנותן טעם לדבר להכי מפתה פטור שהיא כיתומה שקנסה לעצמה, וא"ת ומנא ליה האי דיוקא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק הכי טעמא דיתומה, הא שאינה יתומה אפי' מפתה חייב דקנסה לאביה, י"ל דכל זמן דמצי לאצרוכי מתני' לגופה לית לן למימר דלדיוקא אתא, מ"ר.
<h2>דף מ:</h2>
אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. תחילה הוה ליה למינקט בעל שלא כדרכה אלא כך דרך התלמוד משום שהוצרך לומר שלא נקט ברישא כדרכה כמו שמצינו לעיל [ל"ה ע"א] בתנא דבי חזקיה דקתני בין מתכוין בין שאינו מתכוין דתחילה ה"ל למיתני שאין מתכוין שאינו פשוט כל כך שיהא פטור כמו מתכוין כדקתני בין שוגג בין מזיד בין דרך ירידה לדרך עליה, אלא כך דרך התלמוד בכל מקום (שאין) [ש]צריך לשנות (אין) [הן] ולא[ו]. מ"ר.
יאמרו בעל שלימה חמשים. י"מ בעל שלימה בעלמא שבא על אשה שלימה כדרכה בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה, והיא כבר בעולה שלא כדרכה, וכן משמע מתוך פי' הקו', ומשמע לפי' זה דלא מחייב אבעולה שלא כדרכה, וכן וודאי נראה מתוך שמועתיה דאי מחייב וקאי בעל שלימה חמשים אההיא דבא עליה שלא כדרכה א"כ בחינם נקט אחד כדרכה אחד שלא כדרכה אלא שניהם שלא כדרכה, ומיהו על כרחיך כך הוא אמת דמחייב קנס אביאה שלא כדרכה כדאיתא בהדיא בפ"ב דקדושין [ט' ע"ב] באו עליה י' בני אדם ועדיין היא בתולה כו', פי' שלא כדרכה וקאמר התם מודה ר' לעיניין קנס דכולהו משלמי, והכי נמי משמע בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ט ע"א] גבי הא דתניא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה אלא לאו שלא כדרכה, והא דלא נקט הכא שבאו עליה שנים שלא כדרכה רבותא נקט דאע"פ שבא עליה אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה אפי' הכי יש לתמוה בעל שלימה נ' בעל פגומה נ', והקשה ריב"א על פירש"י שפי' בסנהדרין פ' בן סורר [ע"ג ע"א] דלא מחייב קנס אלא בהשרת בתולים אההיא שמעת' דרודף לאחר חייבי לאוין ואחר חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו דפריך התם ואילו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו כו', עד משעת העראה הוא דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה, ופרש"י דהיינו טעמא דלא משלם קנס עד גמר ביאה דבעינן השרת בתולים, והשתא קשה דהא ביאה שלא כדרכה מחייבתו קנס אע"פ שאין בה השרת בתולים, ופי' ריב"א התם דה"ק משעת העראה הוא דפגמה ולא דחייב קנס אההיא העראה משום דאז ניתן להצילה בנפשו דהוי ממון ומית' באין כאחד, וממונא לא משלם עד גמר ביאה דאז לא ניתן להצילה בנפשו דכבר איפטר מקטלא משעת ההעראה דכיון שנעבדה בה עבירה בכרת ולא ניתן להצילה בנפשו ובהעראה נמי הוה שייך קנס אי לאו משום דקים ליה בדרבה מיניה, ומיהו ברש"י יכולני לפ' בע"א משעת העראה הוא דפגמא ולא נתחייב בקנס דאין קנס בהעראה, הילכך ממונא לא משלם עד גמר ביאה דאז מתחייב קנס ולאו מטעמי' דרש"י שפי' דאין קנס בהעראה אפי' היכא דליכא חייוב מיתה משום דבעינן השרת בתולין אלא משום דלא אתרבאי העראה אלא לעריות וחייבי לאוין וחייבי עשה ואשה לבעלה ויבמה לבעלה בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"א], אבל שלא כדרכה לקנס מושכב עמה דגמרי שכיבה שכיבה, מיהו קשיא לי דהתם בסנהדרין קאמר כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה והוה ליה למימר וחזר ובא עליה שלא כדרכה כיון דמחייב קנס בשלא כדרכה ולא איפשר לשנויי התם כמו שתירצו בשמעתין.
מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה כו'. תימ' לי מה צריך לטעם זה תיפוק לי דהוה של אב דהא (אית קנין) [איתקש] בושת ופגם לקנס לעיניין נתינת אב כדפ' לעיל [ל"ח ע"ב], ואמר לי ר' דאי לאו משום דסברא היא שיהא של אב מהאי טעמא דהכא לא הוה גמירנ' היקשא, וא"ת אמאי לא קאמר דאביה הוי מדקיהיב מפתה כדאמר' בסמוך בריש נערה [מ"ב ע"א], י"ל דילמא מפתה לא יהיב דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי.
דאי בעי מסר לה כו'. וממעשה ידיה ליכא למגמר משום דקא מיתזנא מיניה כדאמ' בריש מסכת קידושין [ד' ע"א], ולא מקדושיה משום דמעלמא קאתו לה כדאמר נמי התם ומתרווייהו נמי לא דחבלה דגופא שאני, מקשי' דאמר בריש קידושין [ג' ע"ב] מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאביה הוי כו', וכי תימא נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווה, והשתא מבושת ופגם היכי מצי למילף, בושת ופגם גופיה לא קים ליה שיהא של אב אלא מקידושין גופייהו שאביה יכול לקדשה כדקאמר הכא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, ואומר ר' דלרווחא דמילתא הוא דקאמר התם הכי דאפילו תימצי לומר דבושת ופגם קים לן ממקום אחר שהוא של אב, אפי' הכי לא גמרינן מינייהו דשאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו, מ"ר. אי נמי י"ל דה"ק ונילף מבושת ופגם של קטנה דמאי טעמא לא בעית למילף קידושי נערה מקידושי קטנה משום דנערה אית לה יד וקטנה לית לה יד כדמסיק בריש הסוגיא וא"כ מבושת ופגם דקטנה נילף לגבי הא אית לה יד דקטנים יש להם בשת ופגם כדאמ' בהחובל [ב"ק פ"ז ע"ב] יעשה להם סגולה ואפי' הכי דאביה הוי הכי נמי קידושין הוי דאביה אע"ג דאית לה יד וממילא שמע' שהוא יכול לקדשה כיון דיש לו כסף, שאני בשת ופגם דקטנה דאביה נמי שייך בגוה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, אבל נערה כסף קידוש' ובשת ופגמה דידה הוי, ואם היינו מפ' (דיני בושת תימ') בושת ופגם אמעשה ידיה קאי ולא אקידושין אתי שפיר, אבל לא משמע הכי.
כמה אדם רוצה ליתן כו' (להביאה) [להשיאה] לעבדו. יש לתמוה וכי אשה שהיא ממשפחה גדולה וחשובה אינה נפסדת בפגמה אלא שווה פגם שפחה הנשאת לעבד ואי זו שומא היא זו, וי"ל דכל אשה שבעולם לפי מה שהיא שיימינן לה בעיניין זה להכי אמרינן רואין כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה אם היה רוצה להשיאו אשה חשובה כזאת האשה הנפגמת, וא"כ אין הפסד בדבר, והא דנקט שפחה אורחא דמילתא קתני שאין אדם רגיל להשיא לעבדו בת מלכים, ומיהו בת מלך גופה בכי האי גוונא שיימינן כדפרי'.
הא לא הכי הוה אמינא אפי' קטנה והכתיב אם אמת היה הדבר וקטנה לא בת עונשין היא. תימא לר' ומה בכך אי מיירי הכתוב בבת עונשין לימא דהוא הדין נמי בקטנה כדאמ' גבי בא על קטנה מאורסה דהוי בסקילה אליבא דרבנן בפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ו ע"ב] אע"ג דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתובה, ותירץ ר' דהתם היינו טעמא משום דדרשינן הכא (מה) [כאן] נערה כל מקום שנ' נער(ה) אפילו קטנה משמע והילכך מחייבינן ליה התם בנואף ונואף נמי וכמה שאר חייבי מיתות נמי איכא למימר דילפי' מהתם, אי נמי י"ל דדוקא בפטור דמוציא שם רע אמרינן הכי דסברא הוא התם קצת דאית לן למימר דלא חייבתו תורה קנס ומלקות אלא היכא דעונשו מרובה כגון מוציא שם רע על בת עונשין שהוא בא להורגה, אבל שאינה בת עונשין שעונשו מועט אמרינן דלא חייבתו תורה הואיל ומיירי בבת עונשין, אבל בבא על הקטנה עונשו ועבירתו לגבי דידה כבא על הגדולה אע"ג דכת' בת עונשין בקרא אמרינן הוא הדין קטנה מסברא.
<h2>דף מא.</h2>
האומר גנבתי כו'. לא בא לשנות כאן כולהו קנסות דהא איכא מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דלא תני ודתני תני ודלא תני מייתי בזה הכלל, מ"ר.
זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. תימ' לי א"כ למ"ד בפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ' ע"א] כופר משלם דמי מזיק המית שורי את פלוני הרי זה משלם על פי עצמו והלא משלם פעמים יתר על מה שהזיק כשהמזיק שוה יותר מן הניזק, וי"ל דלא שייך למימר הכא יתר על מה שהזיק דהואיל כופרא כפרה הוא ואינו אלא נותן פדיון נפשו שלא יהרגוהו.
וליתני אנסתי. דהוי חידוש יותר אע"פ שמודה שעשה פריצות פטרי' ליה. ר' שמעון בן יוחי אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם כו'. לא ידע ר' היכא קאי האי תנא אי אמתניתי' דשבועות דמייתי בריש פ' נערה לקמן [מ"ב ע"א] אנסת ופיתת את בתי דקמחייבי' שבועה משום בשת ופגם א"כ על כרחי' תרי תנאי אליבא דר' שמעון דמודה ר' שמעון בההיא דממונא הוי אי הוו קא תבע להו כדלקמן, ואי לאו אמתניתין דהתם קאי בהדיא מצי לתרוצי דהא דמחייב לקמן ר' שמעון בשת ופגם על פי עצמו התם דווקא לפי שתבעו האב תחילה דקאמר ליה אנסת ופתת את בתי וכבר החזיק הבשת ופגם הואיל ותבעו תחילה וכשהוא פורע לא מפגמה בכך יותר דכבר היא פגומה ועומדת בתביעות האב, אבל הכא שאין האב תובעו אלא זה בא מעצמו ואומר פיתתה את בתו של פלוני ואפי' תבעו האב אחרי כן אינו תובעו אלא על פיו ולא מחזי קושט כל כך ולא מפגמא ואם יפרע הרי אנו מחזיקים את הדבר ונפגמת יותר, מ"ר. עוד נראה לומר דההיא דלקמן בבת גרים דלא שייך למימר אי איפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה.
פלגא נזקא קנסא. תימא דבהמניח את הכד [ב"ק ל"ג ע"ב] משמע לר' עקיבא דאמר יוחלט השור אם מכרו מזיק פשיטא דאינו מכור כלל אפי' לרידיא ואפי' להקדישו אינו יכול להקדיש ואינו קדוש אלא משום גזר' דר' אבהו דהוי מוחלט משעת נגיחה למפרע כשהעידו עליו בב"ד שנגח, ועוד משמע התם [ל"ד ע"א] דאם כחש מזיק או שבח יש הפסד וריוח בדבר לניזק לר' עקיבא והשתא התינח למ"ד פלגו ניזקא ממונא אלא למ"ד פלגא ניזקא קנסא לא מצינו קנס שהיה מתחייב משעת מעשה, אלא משעת העדאת עדים דעל פי עצמו אינו חייב לשלם, ועיקר חיובא על פי עדים ולא אמרינ' בקנס למפרע היה חייב, וראיה לדבר מהא דתנן לקמן בפ' נערה [מ"א ע"ב] עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ואי הוה מתחייב קנס הרי איגלאי מילתא למפרע דזכה בהן אב אמאי הרי הן של עצמה, ועוד ראיה מהא דאמר במרובה [ב"ק ע"ד ע"א] מתקיף לה ר' זירא אימא [סימא את עינו ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל] את שינו ניפוק בעינו ושינו, א"ל אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הרי משמע דווקא משום דכתיב קרא יתירא הא לאו הכי לא משלם ליה דמי שינו א"נ אינו יוצא לחירות אלא משעה שהעידו העדים דקנסא הוא אתי שפיר דכיון דתרווייהו עבד ביה כשהיה עדיין עבדו לא ישלם לו כלום אלא ליפוק בתרווייהו לחירות [אבל אי נימא] דלמפרע יוצא לחירות משעה שסימא את עינו א"כ בשעה שהפיל את שינו כבר היה בן חורין והיכי תיסוק אדעתין למימר שישלם לו דמי שינו, ועוד ראייה ממסכת מכות דאמר התם בפ"ק [ה' ע"א] וכן לעיניין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבא גנב טבח ומכר וניגמר דינו ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו, ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין משלמין דבעידנא דקמסהדי גברא בר תשלומין הוא, הרי משמע דווקא משום דאמר בערב שבת גנב טבח ומכר ונגמר דינו, הא אם לא נגמר דינו אלא גנב וטבח ומכר חייבין הנך המוזמין לשלם ממון דאכתי לא הוי גבר' בר תשלומין כשהעידו, ואע"ג שלבסוף נגמר דינו על אותה טביחה ומכירה, ולא אמרי' איגלאי מילתא כשנגמר דינו דמשעת טביחה נתחייב. ותירץ ר' דכל קנס וודאי אינו מתחייב עד שעת גמר דין אלא דווקא התם משום דגמרי' מעבד שיוצא בשן ועין, ואע"ג דלא גמרינן מינה שאר קנסות הכא שאני לפי שהוא דבר מבורר שהעבד לפנינו שיוצא לחירות על ידי הפלת השן ועין, וכן (השלתם) [השור תם] לפנינו שגובין הניזק מגופו, אבל תשלומין ד' וה' ותשלומי נערה אינם מבוררין שאין הדבר לפנינו שיהא מבורר לגבות ממנו התשלומין הילכך לא גמרי' להו מעבד, והקשיתי לר' היכי מצינן למימר דר' עקיבא נילף, והא לית ליה ההיא דרשה דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו, אלא קסבר הפיל את שינו וסימא את עינו אינו משלם דמי עינו כדמוכח בגיטין בפ' השולח [מ"ב ע"ב] דמוקי התם הא דתניא הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו כמ"ד יוצא בשן ועין אינו צריך גט שיחרור, אבל למ"ד צריך אינו משלם, ור' עקיבא הוא דאמר התם בהדיא דצריך גט שיחרור, ונר' לומר דלא קשיא מידי למ"ד פלגא ניזקא קנסא דהיינו טעמא דאמר יוחלט השור לניזק כדאמ' התם דקרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו משמע ליה לר' עקיבא פשטיה דקרא לניזק ולמזיק הוא דקמזהר להו רחמנא, ובדין הוא דלא לישלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דנינטריה לתוריה.
השתא משמע הכא דאי לאו כתב קרא הוה פטרנא ליה כוליה מסברא ולא היה משלם כלל בתם דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ואיכא למיפרך דבריש בבא קמא [ב' ע"ב] משמע דאי לא כתב קרא בתם הייתי מחייבו נזק שלם מסברא דאמר התם מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת ה"מ בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא, אלמא דאי לא כת' קרא הייתי מחייבו נזק שלם מסברא, וכי תימא התם הוה ילפינן מחוברת מתלושה לא היא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ותלושה לא מחייב' בתמות אלא חצי נזק, והא נמי ליכא למימר דהתם הוה ילפינן מחוברת מבור ורגל דמועדין מתחילתן דאיכא למיפרך מה להנך שכן צריכין שימור תאמר בקרן מחוברת, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, והא נמי ליכא למימר דהא דקאמר התם אבל מחוברת כולה מועדת היא היינו כמ"ד פלגו נזקא ממונא דמסבר' היה חייב נזק שלם דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, הא ליתא דמסתמא סתם סוגיא דתלמודא אתיא כמ"ד פלגו נזקא קנסא דלקמן פסקי' כוותיה, וכי תימ' דהא דקאמר הכא סתם שוורים בחזקת שימור היינו משום דכת' קרא שלא חייבו אלא חצי נזק, אבל אי לא היה כותב הפסוק הייתי מחייבו מכל וכל כדא' בבבא קמא, אבל מחוברת אימא כולה מועדת היא, לא היא דא"כ לא יוכל להתקיים מה שפי' בבבא קמא [ה' ע"ב] אהא דאמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן, ופי' בשם ר"ת התם שכן מועדין מתחילתן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ואתיין כמ"ד הכא פלגא נזקא קנס, א"כ משמע דמסברא יש לו להיות פטור לגמרי דבעל כרחין (הק') [ה"ק] וכולהו ס"ל כי שדית בור בינייהו אתיין לבר מקרן אפילו לא הוה כתיבי, והנה פר"ת צריך לפ' כמו שפי' שם, וי"ל דהתם לרווחא דמילתא קמייתי כל הנהו קראי שאפי' הייתי טועה לומר פלגו נזקא ממונא וסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי איצטריך בכור שורו הדר לו דגלי רחמנא דבמחוברת איכא לפלוגי בין תמה למועדת שלא הייתי לומדה מבור ורגל דמיחייב כולהו נזקא.
לא נצרכה אלא לפחת נבילה. ואע"ג דלאו דידיה שקיל, מיהו כיון דזכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין מה שפחת הנבילה כולו, ולא שייך הכא למימר קרנא דתורך קבירא ביה כדקאמר בס"פ המניח את הכד [ב"ק ל"ד ע"א] גבי כחש כשעת העמדה בדין, דהתם וודאי שייך שפיר שלא נהרג השור אלא הוכה וכחש מחמת מכה, ואין לו למכור את שורו בשביל כך שסבור שיש לו להתפטם ולהשביח, אבל הכא מיד כשנהרג השור יש לו למוכרו שיודע שתיפחת הנבילה ותסריח, מ"ר.
תנינא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה. תימה לי דהא ברייתא היא דקמייתי והכי הוה ליה למימר תנינא חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה דמהא דייקי' ליה בפ"ק דבבא קמא [י' ע"ב] דקאמר חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו כו'.
אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. הא לא איצטריך למימר אלא כדי שלא יקשה למ"ד פלגו נזקא ממונא דלא שייר אלא חצי כופר מאי שייר דהאי שייר, ואיכא כי האי גוונא בסוכה בסוף החליל [נ"ד ע"א] גבי תקיעות וההוא דהתם מגומגם טפי.
<h2>דף מא:</h2>
הא מני ר' יוסי הגלילי [היא], דאמר תם משלם חצי כופר. תימא לר' מנא לן דס"ל הכי אי משום דר' יוסי הגלילי דריש בשור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"ב ע"א] בעל השור נקי נקי מדמי וולדות ולא דריש נקי מחצי כופר, אלמא ס"ל דחייב, דילמא לעולם קסבר דפטור, וטעמיה דר' יוסי הגלילי משום דלפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה היאך יכול לשלם כופר, והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך, וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד א' או על פי הבעלים ההוא נמי שמע' דפטור מדרבה דאמר התם [מ"ג ע"א] שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת, כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר. ונראה לר' דהא דנקט ר' יוסי הגלילי בכל מקום לאו משום דשמעי' ליה בהדיא הכי, אלא כלומר דמצי סבר תם משלם חצי כופר, דר' אליעזר ור' עקיבא פשיט' דלא מצו סברי דמשלם, ר' אליעזר דדריש התם בהדיא נקי נקי מחצי כופר ור' עקיבא שהרי השיב לו, והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו, ומה שהשיב לו ר' אליעזר אין דינו אלא בהמית על פי עד אחד דלא הוי בסקילה פשיטא שגם ר' עקיבא היה יודע זה אלא לא חש להשיב משום דסבירה ליה כרבה, ועוד תניא התם בהדיא ובעל השור נקי ר' עקיבא אומר נקי מדמי עבד והלא בדין הוא הואיל וחייב בעבד וחייב בבן חורין, מה כשחייב בבן חורין חלקת בין תם למועד כו', והיינו חלקת דתם פטור מחצי כופר, אבל ר' יוסי הגלילי מצי סבר דחייב בחצי כופר דשמא לית ליה דרשה דרבה, והכי נמי הוה מצי למינקט בכל דוכת' ההוא תנא דדריש התם נקי מדמי עורו דמצי מחייב נמי בתם חצי כופר, ואל תתמה מנלן שחייב שום תנא בתם חצי כופר, דהא אשכחן ר' טרפון בשילהי כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"א] דמחייב לקרן כופר שלם ברשות הניזק, והיינו משום דסבירא ליה תם משלם חצי כופר כדאיתא התם, ומיהו הא וודאי תימה אמאי לא נקט ר' טרפון בכל דוכתא דשמעי' ליה בהדיא דמחייב ליה בתם חצי כופר.
דאמר תם משלם חצי כופר. וליכא שייורא, דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר לאו שייורא הוא, דהא תנא ליה תם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל, וא"ת אכתי ליתני ששור המועד כשהוא בסקילה חייב בכופר ותם פטור כשהוא בסקילה אפי' לר' יוסי הגלילי, וכי תימא דזהו בכלל שהתם משלם חצי נזק מגופו דכיון דמגופו פשיטא דפטור דהביאהו לב"ד וישלם לך, א"כ תימה דמהאי טעמא נמי הוה מצי למימר מני ר' עקיבא היא אע"ג דפטר תם מחצי כופר דכשהשור בסקילה לא איצטריך למיתני דפטור מחצי כופר דהא תנא ליה שהתם משלם חצי נזק מגופו, וכיון דמגופו הביאהו לב"ד וישלם לך, וכשאין השור בסקילה התם שוין בין תם בין מועד דשניהם פטורין מכופר, ובהך פירכא מיתרצא פירכא אחריתי, דתימה דאכתי מכח אחר הוה מצי למימר הא מני ר' עקיבא דאמר נקי מדמי עבד ומחצי כופר, ואיתרצ' ברייתא לכולי עלמא אליביה למ"ד פלגו נזקא קנסא לא תיקשי אמאי לא תני על פי עצמו בחצי נזק דתם דתני ושייר הני תרתי דמי עבד וחצי כופר, ולמ"ד נמי ממונא לא תיקשי דאיכא הנך תרתי דהוו שייורא להדדי, אלא היינו טעמא דלא מצי למימר ר' עקיבא היא דהוה קשיא לן ליתני דמי עבד דאי משום חצי כופר לאו שייורא הוא דהא תנא ליה שהתם משלם חצי נזק מגופו כדפ'.
ליפלגו וליתני בדידה בד"א במועד אבל בתם כו'. תימה לי היכי הוה מצי למימר הכי, אבל בתם אינו משלם על פי עצמו דילמא לא סבירא ליה כר' יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר, ואי הוה אמר הכי א"כ הוה משמע אינו משלם על פי עצמו, אבל על פי עדים משלם וזה אינו דדילמא לא סבירא ליה כר' יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר.
והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. ודווקא למ"ד פלגו נזקא קנסא, אבל למ"ד פלגו נזקא ממונא לא משלם כלל דמהיכא תיתי דמקרן לא ילפינן דקרן אורחיה דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, והאי לאו אורחיה דמשונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אמרי רברבי ושונרא למיכל תרנגולי רברבא, אבל למ"ד פלגו נזקא קנסא הוי תולדה דקרן דתרווייהו משונים נינהו.
ואי תפס לא מפקינן מיניה. אומר ר"ת דבמזיק עצמו קאמר הכלב או השונ' דלא מפקינן מיניה דבאותו דבר שהיזיק הקילו חכמים שיכול להחזיק בו אם בשעת ההיזק, אבל מידי אחרינא לא, דאי תפרש דכל מה שהזיק לא מפקינן מיניה אתו לידי תקלה דהיום או(מר) למחור יגזול לו כל אשר לו, ולא מפקינן מיניה דאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיק, והא דאשכחן בכמה דוכתין בבבא קמא שהיו דנין כי ההיא דכיצד הרגל [ב"ק י"ט ע"ב] ההוא חמרא דאכל נהמא ופס ליה לסלא חייביה רב נחמן אנהמא נזק שלם, ואסלא חצי נזק, י"ל דהתם מיירי בתפס, אי נמי היה דוחקו על ידי כך דאמר אקבועה זמן לארץ ישראל, מ"ר.
<h2>דף מב.</h2>
לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב במפתה. אע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל מפתה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמ' דיש קנס במקום מכר, מיהו פשיטא דמתניתין משמע דקאי אאלו נערות דרישא, מ"ר.
אנסת ופיתת את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי משביעך אני כו'. ת' לר' והא אפי' בעושק והלואה דכתיבי בקרא בהדיא גופייהו לא מחייב קרבן שבועה אלא כשיחד לו כלי להלואתו וכלי ייחד לו לעושקו כדאיתא בהדיא בבבא מציעא פרק הזהב [מ"ח ע"א] גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דמעות קונות, והשתא בשלמא בשת ופגם איפשר שייחד לו כלי עליהם דממונא נינהו ומתחייב לאלתר, אבל קנס של אונס ומפתה היכי דמי דהיאך ייחד לו כלי עליהם, דהא אכתי לא מחייב בהו עד שעת העמדה בדין, והכא בשלא עמד בדין מיירי, דבעמד בדין מיבעי ליה לאביי בס' [בסמוך], ואומר ר' דייחד לו כלי כך דלכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה זה כלי מיוחד לגבות בו דמי קנסו, וא"ת נימא דקסבר ר' שמעו' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאפילו תימצי לומר אם יחד כלי זה שלך אם ירדו גשמים היום דבר שבא לעולם הוא התם היינו טעמא שהכלי שהוא נותן לו בא לעולם הוא, והא דקאמר אם ירדו גשמים היום אינו אלא תנאה בעלמא אבל (כל הבא) [הכא] אין זו מתנה שנותן לו הכלי [מיד אלא] שמייחדו לו לגבות ממנו הקנס שמתחייב כשיעמוד בדין והאי לא בא לעולם הוא, וכי תימא ה"נ אם כן קש' לי דליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בקידושין פ' [האומר (ס"ב ע"ב)] דאמ' ר' אליעזר בן יעקב [ורבי] ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם [ס"ג ע"א] וניחשוב ר' יהודה ומשני היינו ר', ופריך נמי וניחשוב ר' עקיבא ומשני (לימ') [ליה], ומיהו בלאו הכי קשיא וניחשוב נמי ר' אלעזר ב"ר שמעון דס"ל כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ט ע"ב] (וכיון שבתרץ) [וכמו שנתרץ] מר' אלעזר ב"ר שמעון נת' מר' שמעון, ואו' ר' דלעולם קסבר אין אדם מקנה, והכי קאמר פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו, וכיון שאינו משלם קנס על פי עצמו א"כ פטור הוא מתרי טעמי, חדא דאין הייחוד מועיל כלום דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין, כיון דאי מודה ביה מפטר, ועוד אפי' היה קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב שבועה כאן, דאי הוה מודה מיפטר שאינו משלם על פי עצמו דבעינן דומיא דפקדון, מ"ר.
הגה' אנסת ופיתית את בתי והעמדתיך בדין כו' ונשבע והודה לר' שמעון מאי. תימא מאי מיבעיא ליה לר' שמעון טפי מלרבנן אי משום דמתני' דהכא אשכחן דמחייבי רבנן אפי' שלא עמד בדין, הא מוכחא כולה שמעת' דפשיטא לן כל זמן שלא עמד בדין לא הוה מחייב שום תנא מדדייק בסמוך [מ"ב ע"ב] היכי דמי אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא, ומתני' דתנן התם נמי תיבעי ליה מדפרשי' דפליגי בהא דרבנן סברי בשת ופגם קתבע ור' שמעון סבר דקנס קתבע, וא"כ לרבנן נמי תיבעי ליה אם פירש דבדין דקנס קתבע בשעמד בדין, מיהו לא מסתבר למימ' דאברייתא דבסמוך קאי מדמייתי תנן התם משמע דאההיא מתני' קאי, ע"כ.
או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים, אבל רש"י ז"ל פי' או דילמא אע"ג דעמד בדין, ואי מודה הוה מיחייב אפי' הכי לא מחייב בכפירתן קרבן שבועה הואיל ועקר' קנס, ומתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין כגון לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו (ומאי שנא) דמאי שנא אלא דמיבעיא ליה לעיניין קרבן שבועה דווקא משום דכת' וכחש דהאי כיון דעיקרו קנס לאו דומיא דפקדון, אע"ג דעמד בדין, ועל ידי פירושו מוחקים מן הספרים ומודה בקנס (שבוע') [פטור] דמשמע דהא נמי מיבעיא ליה, (וקאמ') [וקשה] לר' דא"כ מאי קפריך ליה אביי בתר הכי אמתני' דלא הספיקה לגבות כולו, ואי אמרת ממון להורישו לבניו לעצ' אמאי דאחין בעי מיהוי (מקשי) [ליקשי] ליה איהו לנפשיה דאביי גופי' היה מודה דחשיב ממון לכל דבר אלא דמיבעי' ליה לעניין שבועה משום דכת' וכחש, ועוד אמאי איצטריך ליה לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות לימא דאפי' בהאי קנס נמי אמר רבה הוי ממון להתחייב כשמודה אחר עמידה בדין כיון דפשיטא ליה בין בתחילת השמועה בין בסופה כי פריך ליה מר' שמעון פוטר שאומ' משום קנס על פי עצמו דלעניין הודאה אחר עמידה בדין ממון הוי, וכן בשלהי מסקנא דפריך ליה אביי מדר' שמעון פוטר שאינו קנס על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד דמשלם על פי עצמו מיחייב נמי קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל וא"כ דפשיטא ליה בכולהו קנסות דממונא הוי להתחייב בהודאתן כמו שמקשה לרבה, הלכך כך נר' בגירסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה, דהאי בהאי תליא דאי מחייב בהודאה א"כ ממונא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה, משום הכי קאמר או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי לעניין קרבן ומודה בקנס נמי פטור אע"ג דעמד בדין, ורבה נמי דמהדר ליה דממונא הוי לעניין קרבן בהודאתן נמי מחייב, ולפי שמצינו במשנתינו דאמר ר' שמעון אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמ' דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממונא להורישו לבנין מיבעי' ליה אי לא חשיב נמי ר' שמעון ממונא לעניין קרבן ולעניין הודאה, וההיא דלקמן דחקו לרש"י דפריך אביי מההוא דר' שמעון דקאמר הא [עמד] בדין (דמשמע) [דמשלם] על פי עצמו משמע דפשיטא ליה לאביי דהיכא דעמד בדין הוי ממונא, אלא דס"ל דמשום דעיקרו קנס פטר ליה, וזהו דפי' הקו', ונראה דלא ק' מידי לפי' דהתם אליבא דרבה קאמר דלדידך כיון דסבירא לך דמשלם על פי עצמו היכא דעמד בדין פי' בשאר קנסות שזהו ממון להוריש, וה"ה לעניין להתחייב בהודאה דהא פשיטא דכל היכא דהוי ממון להוריש כל שכן לעניין חיוב הודאה דמתחיל' הבעי' הוה פשיטא ליה לאביי ממתני' דאונס ופיתוי לא הוי ממון להורישו לבניו, ואפי' הכי הוה מספקא ליה דדילמא לעניין חייוב הודאה הוי ממון, ולכל הפחות אפי' לא תחשבנו כ"ש מ"מ הוי הוא הדין דמאי שנא, וכיון דחשבת ליה ממון לכל דבר ולא ילפת מוכחש דפטר' מקרבן דליהוי קנס לכל מילי אלא ממון הוי ופטור מקרבן גזירת הכתוב היא, א"כ ה[י]כי תלי ר' שמעון פטור מקרבן במאי דאינו משלם על פי עצמו דמשמע דאי משלם על פי עצמו חייב קרבן, הא אמר דאפילו על פי עצמו כגון היכא דעמד בדין פטור מקרבן שבועה ובאונס ופיתוי נמי איכא לאוקומ' האי דיוקא דקא' הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו כגון שעמד בדין ובגרה דמינה דידה קירית אב, ושפיר פריך מכולהו קנסי דבכולהו הוה ליה לר' שמעון לחיוביה, ולא הוה ליה למימר דרחמנא פטריה מקרבן שבועה, כיון דסבירא ליה לר' שמעון דכל היכא דמשלם על פי עצמו מחייב מקרבן שבועה, אבל אביי לא קשיא מידי דאביי ס"ל בכל קנס' וגם באונס ופיתוי אפי' עמד בדין ובגרה נמי אינו משלם על פי עצמו, ולעולם חשיב קנס לר' שמעון עד שיבא לידו כדשמעי' מוכחש ולהכי קאמר שפיר דכל היכא דמשלם על פי עצמו מחייב קרבן שבועה, והכא נמי הוה חייב בקרבן אי הוה משלם על פי עצמו.
א"ל ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. יש מוחקים ומחייב על' קרבן שבועה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמר ממון הוי להורישו לבניו והכא בהדיי' אמר לעניין קרבן שבועה, ואו' ר' דאין למוחקן בשביל כך דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות, אע"ג דע"כ תחילה כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי בקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי ורבה קאי, ועוד דלקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרי' ותרתי' שנין, למה הוקשו בה, כשראה רבה שלא היו יכולין דבריו להתקיים למה לא חזר (כן) [בו] אלא נר' לר' דרבה קיבל מרבותיו ממונא הוי וחשיב למי' תחילה לעניין קרבן שבועה ובכל קנסות, וכשהקשה לו אביי תיר' לו ודאי מה שקבלתי ממונא הוי לא לעניין קרבן אלא להורישו לבנין קבלתי, ושוב כשהקשה לו אביי לא רצה (להאי) [לחזור] ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קיבל, מ"ר.
הפלת את שיני וסימית את עיני. על כרחך בייחד לו כלי מיירי כדפ' לעיל, וא"ת בשלמא אונס ומפתה והמית שורך את עבדי יכול להיות ביחד לו כלי מיירי כדפ' לעיל, אלא הפלת את שיני היכי דמי ומה יחוד שייך בזה והלא העבד מוחזק בגופו, וכי תימא כשהפיל את שינו דהוי מעשה יד העבד מיד של עצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשהפיל את שינו בבבא קמא במרובה [ע"ד ע"ב] דאמר סימא את עינו והפיל את שינו יוצא בעינו ונותן לו (דכן) דמי שינו דתחת עינו אמר רחמנא ולא תחת שינו ועינו הילכך מעשה ידיו שלו ותובעו העבד הכא מעשה ידיו וייחד לו רבו כלי עלייהו, לא היא דע"כ ר' שמעון לית ליה הך סברא אלא קסבר דיוצא בעינו ובשינו כדמוכח בגיטין בפ' השולח [מ"ב ע"ב] ומוקמינן ברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו כמאן דאמר התם יוצא בשן ועין אינו צריך גט שיחרור, ור' שמעון היא דאמר התם בהדיא צריך גט שיחרור, דבסימא את עינו אין צריך ייחוד שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שיחרור, מ"ר. וא"ת א"כ פשיטא ליה דלא מיחייב על גופו קרבן שבועה כדאמר ר' יוחנן בפ' שבועת הפיקדון [שבועות ל"ז ע"ב] דאפי' ר' אליעזר דמרבי קרקעות לעניין שבועה לעניין קרבן שבועה פטור, וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יהא קרבן כדאשכחן ר' מאיר (דאטו) [אע"ג] דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקע' ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאשכחן בפ' השואל [ב"מ ק' ע"ב], מ"ר.
<h2>דף מב:</h2>
מאי לאו בשעמד בדין. תימה כיון דמסקינן בהזהב [ב"מ מ"ח ע"א] דלא מחייב קרבן שבועה אלא בנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו עלה דההיא קרא דמתני' מסייע ליה לריש לקיש הכא נמי בהכי מיירי, וא"כ אמאי פטר ר' שמעון הואיל ועמד בדין ונטלו הימנו ממון גמור הוא, דאם הביאו בידיו וגזלו הימינו, וכי לא שייכי ביה שבועה. ואומר ר' דההוא דהזהב דבעינן שנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו ודאי לא מיירי אלא (לר' להו) [לר"ל] דאית ליה דבעינן משיכה, אבל לר' יוחנן דהילכתא כוותיה בייחד לו כלי לעושקו מיחייב דסבירא ליה מעות קונות, והכ' נמי (כל) הכי מיירי כשייחד כלי לקנסו דמיקני קני ליה מידו דין קנס עליו לעיניין קרבן שבועה ולעניין כמה דברים עד שיבא לידו, ולא תיקשי לריש לקיש מהכא דהכא ר' שמעון הוא דקאמר ליה ומודה ריש לקיש דלר' שמעון מעות קונות כדאיתא בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב]. ונ"ל דאפי' לר' שמעון בן לקיש מצי' למימר שנתן לו כלי בתורת משכון לקנסו וחזר והפקידו אצלו והואיל ולא קנאו לגמרי אף למה שיש לו בו לא הוי ממון בשביל כך. וה"ר חיים כהן היה מפרש ההיא דהזהב דהא דמסיק התם כגון שנטלו הימנו כו' לאו משום דלא מחייב קרבן בעי' אלא משום דבעי לאוקומא לעושק ותשומת יד דקרא דומיא דפקדון דהוי בעין, והכי מייתי התם סייעת' מיניה לריש לקיש מדלא אהדר קרא לתשומת יד למיכתב דומיא דפקדון היינו משום שאינו אלא בטורח גדול כגון שנטל הימנו וחזר והפקידו אצלו והיינו כדריש לקיש.
מאי לאו בשעמד בדין. תימה לר' היכי מסקי' ליה כשעמד בדין הא קתני הפלת את שיני וסימת את עיני ובהנהו אמאי לא מחייב קרבן הא מתחייב הוא על פי הודאתו הואיל שעמד בדין במה שסימא את עינו והפיל את שינו דפטרוהו ב"ד לעבד ואין לו עליו על העבד בגופו ולא מחסר גוביינא הוא שהעבד מוחזק מגופו, ושמא כיון דמחסר אכתי גט שיחרור היינו יכולין לומ' דאי מודה שסימא את עינו שאינו יוצא לחירות.
לא בשלא עמד בדין. תימה הוא אמאי לא מקשה אי הכי פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה כיון דלאו מידי כפריה ואי הוה מודה לא מחייב והוה ליה לאקשויי ת"ל (ובהכי) [וכחש] ת"ל אשר ירשיעון אי"ם מיבעי' ליה דמשמע דלית ביה מידי עד ירשיעון אהי"ם כדמקשי לקמן ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה, וי"ל דהכא להכי לא מקשי ליה דאיכא למימר אסמכתא היא כדמסמיך בת"כ [ויקרא פכ"ב] להאי קרא לחבלתה בי [בשבת] הדלקת גדישי בשבת כו' אבל לקמן להכי מקשי ונתן מיבעי ליה משום דוכחש (האי) [הוי] דווקא לגבי שאר קנסות ומשמע נמי דהו' דווקא לגבי אונס ומפתה.
כי קאמר ממון הוי להורישו לבניו. אבל לעיניין דאי מודה ביה (לא) מחייב לא מצי למימר דהוי ממונא, דמדפטר מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר כדפ' לעיל.
דאחין בעי מיהוי. כלומר בשלמא לדידי דאמינא דהוי קנס לעיניין כל דבר מדגלי רחמנא לעיניין קרבן שבועה שפיר, אלא לדידך דאחין בעי מיהוי.
ונתן לחוד. לימא כולו, וגבי מוציא שם רע דכתיב נמי ונתנו לאבי הנערה, י"ל ונתנו לחוד.
אי הכי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה. בשלמא לדידי דאמינא מדגלי לעיניין שבועה גלי לכל מילי אף להורישו לבניו מונתן לא גמרי' מידי אלא כולה מילתא מוכחש, אלא לדידך דילפת מונתן לא הוי ממונא עד שעת נתינה.
ונתן מיבעי ליה. דקרא דוכחש דממעט כל דלאו דומיא דפקדון הוה ממעיטנ' אונס ופיתוי אחר עמידה בדין מקרא דונתן דמוכח דלא זכי בהו אחר עמידה בדין, וחד מקוד' לכן ולא צריך קרא דוכחש למעוטי לשלם קנס דכיון דלאו ממון להתחיל בהודאה פעמים דפטור מקרבן שבועה ולהכי מוקמ' קרא דוכחש אחר עמידה בדין ולא קודם דקודם עמידה לא צריך קרא, ולעיל כי הוה בעי לאוקומא דוכחש לקודם עמידה בדין לא הוה ס"ד דמייתי ליה אלא לאסמכתא דבלאו קרא דוכחש דבר פשוט דלא מתחייב קרבן שבועה קודם עמידה בדין דאין כאן כפירה.
כי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ואח"כ מתה דכי קיירית מינה דידה קיירית. ואע"ג דאי הוה מודה מחייב השתא הואיל והוא ביד מי שלא בא לידה מכח קנס אפילו הכי פטור מקרבן שבועה והיינו דקפריך אי הכי יצאו אילו שהן קנס ממון הוא, בשלמא אי לא איצטריך וכחש אלא להכי דס"ד עד השתא כגון שהוא ביד אשה אשר בא לידה הקנס מכח הקנס אתי שפיר אמאי קרי ליה קנס דהא גבי דידה הוי שעה אחת, אי הוה מודה מיפטר, אבל השתא דמוקמי' לקרא בכי האי גוונא בעמדה בדין ובגרה ומתה, שהקנס עכשיו ביד האב דלא בא לידו מכח קנס אלא מכח ירושה ומילתא דפשיטא היא דאי מודה ביה מיחייב וממון הוי נמי להוריש אמאי קרי ליה קנס ממון הוא, ואמאי פטור מקרבן שבועה מפני יצאו אילו שעיקרן קנס ומיפטר מקרבן שבועה אע"ג דמתחייב בהודאתו.
<h2>דף מג.</h2>
בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. מדאורייתא פשיטא ליה כדדרשינן מוהתנחלתם, אלא מדרבנן בעי מדתלי טעמא במזונות, ומדמייתי עלה מאלמנה ומיבעי' ליה כיון שהיא ניזונת משלהם אי תקינו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות או לא, ולבי מגמגם דמשמע דגרע טפי כיון שניזונת בתנאי ב"ד ע"כ לית להו מעשה ידיה ולקמן בריש אלמנה [צ"ה ע"ב] משמע איפכא דאדרבה כיון שניזונת בעל כרחם (אי) [הוי] מעשה ידיה שלהם דבמקום אב קיימי טפי ממה שהיא ניזונת מדעתם וצ"ע. מ"ר.
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים. וא"ת גבי בת אצל אלמנה מאי קרי נכסי' מועט' בשלמא גבי בת אצל האחים שהאחין יורשין ומפ' במי שמת [ב"ב קל"ט ע"ב] כדי שיזונו אילו ואילו עד שיבגרו הבנות, אבל הכא לא שייך האי שיעורא שהאלמנה לעולם יש לה מזונות וכשאין נמי כי אם אלמנה ובנים מה שיעור יהיה, ונראה לר' דתקנ' אלמ' אינן אלא כשיש אלמנה ובנים ובת השתא כיון שהוצרכו לתקן משום בת אותו כח שיש לבת נתנו לאלמנה והיינו עד שתבגר הבת, אבל כשאין אלא אלמנה ובנים או אלמנה ובת שהבת יורשת ולא הוצרכו כאן לעשות שום תקנה בשביל בת לא עשו תקנה לאלמנה דתחילת תקנה משום בת היתה דמשום אלמנה לא היו מפקיעין כח הירושה, והביא ר' ראייה לדבריו מהא דאמ' בתחילת מי שמת [ב"ב ק"מ ע"א] אלמנה מהו שתמעט בנכסים ומי אמרי' הואיל ואית ליה מזוני ממעט או דילמא כיון דאילו מינסבא לית לה לא ממעטנא, והשתא מאי נפקא מינה דאילו דמינסבא בת נמי אע"ג דאילו מינסבא לית לה ממעטא, אלא ע"כ היינו [טעמא] דבת ממעטת מ"מ דעיקר תקנה משום דידה, אבל אלמנה דלא הוי עיקר תקנה משום דיחד אלא במקום שהוצרכו להפקיע כח הירושה, משום בת נתנו כח הבת לאלמנה, כיון דאילו מינסבא לית לה לא ממעטא, מ"ר. ושוב מצא ר' לאחר זמן סמך לפירושו מירושלמי דגרסינן התם בפ' מי שמת [פ"ט ה"א] אלמנה ובנות שתיהן שוות, פי' ניזונת כאחד, אלמנה ובנים שתיהן שוין, אין אלמנה דוחה את הבנות ולא בנות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים, כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים כן תדחה האלמנה את הבנים על ידי בנות.
לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין, אבל מן האב ניזונת, ומשום הכי פריך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא פשיטא דהא לאחר מיתת האב לעצמה, ומשום מת האב הרי הן של אחין נמי לא איצטריך הואיל (ונהנית) [וניזונת] מן האב, ויש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונת אפילו למ"ד כו' ול"ג מאי למימרא וכן עיקר, ומיירי השתא בשאינה ניזונת ממנו מן האב דאפילו למ"ד כו'. מ"ר.
ל"ג כי טוב לו עמך. דבסיפרי לא מפיק מהאי עמך אלא מדכת' כשכיר כתושב יהיה עמך דמיותר הוא דהוה מצי (לא יכתוב) [למיכתב] כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל וגו', וגם בלשון ציווי כתו', אבל כי טוב לו עמך סיפור דברים בעלמא הוא. מ"ר בשם הר' אברהם.
מאי טעמא דרב דכתיב והתנחלתם כו'. הא מילתא נמי רב ששת מודה בה מדאורייתא אין מעשה ידיה לאחים ורב ששת לא קאמר אלא מדרבנן דהא מייתי ראייה מאלמנה וכל הסוגיא מוכחת דמדרבנן קא', וכי קאמר הכא מאי טעמא דרב הכי נמי הוה מצי' למימר מ"ט דרב ששת דאין להן מדאורייתא ולא נקט רב אלא משום דמפורש בהדי' כדבריו דמעשה ידיה לעצמה דאפי' מדרבנן לא כ"ש מדאורייתא. מ"ר.
מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. תימה אמאי צריך קרא תיפוק לי דמהיכא תיתי דהא גופה דמעשה ידיה לאב לא קיימא לן אלא מדכתיב כי ימכור איש את בתו לאמה שהוקשו לאמה העברייה כדאמרינן לקמן [מ"ו ע"ב] מה אמה מעשה ידיה לרבה כו', ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאמרינן בפ"ק דקידושין [י"ז ע"ב] א"כ בת נמי לא תעבוד את הבנים. ונראה לי דאיצטריך האי קרא משום קטנה דלא קמה לי מהיקשא דהיקשא אתיא לנערה כדאמרי' לקמן [מ"ו ע"ב], אבל קטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא, וכיון דלא קמה מהיקשא ה"א דמעשה ידיה לאחיו קמ"ל האי קרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, והודה ר'.
חבלות דידה נינהו. וא"ת מאי קפריך וכי קטעו ידה או רגלה לא תהיה החבלה לאב והלא הוא נפסד מעשה ידיה, ואמרי' נמי בהחובל [ב"ק פ"ז ע"א] הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן דמי שבת גדולה לעבד ודמי שבת קטנה [לרבו], ורבא אמר הכל יתן לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, הא לא קשיא דפשיטא לן דבחבלות קטנות מיירי דאי באותן שיש בהן הפסד מעשה ידיה למאי הוינן אמרין שהבנים לא ירשוה כמו מעשה ידיה, הילכך פריך דידה נינהו. מ"ר.
<h2>דף מג:</h2>
שפצעה בפניה. השתא משמע דפצעה (בפניו) [בפניה] מודו כולי עלמא כדקתני בברייתא, ויש להקשות מינה לרב [וריש לקיש ד]משמע בהחובל (ופליג אמ') [דפליגי א]ר' יוחנן דאית ליה הכי, דאמר התם [ב"ק פ"ז ע"א] בעי ר' אלעזר החובל בבת קטנה [של] אחרים חבלה למי, מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים חבלה נמי כו', דהא אפחתה מכספא, ומסיק לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ומסיק ור' יוחנן אמר אפי' פצעה בפניה (דאפסתה) [דאפחתה] מכספא, מכלל דרב וריש לקיש לית להו הכי. וי"ל דהכא דמודו כ"ע היינו פחותת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב, כגון אם היתה נפחתת דבר מועט עד שנתי' שאם תצא מרשותו אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ"ע מודו דלאב הוי דהיינו שבח נעורים גמורים, וכי איפליגו התם היינו דכל הפחית' לגמרי שהיא נפחתת (בפצוע) [בפצע] זה, דס"ל לר' יוחנן דהואיל ואירע לה פחיתה זו בנערותה תהא כולה שלו, אי נמי התם איפליגו במה שהיא נפחתת לקידושין שהוא פחת גדול, דסבירא להו לרב ולריש לקיש דלא זכי ליה רחמנא אלא קידושין ממש, והכא בהפסד מעשה ידיה דלא ימצא לה קונים כדפרי'.
טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה. הריב"ן מוקי למתני' כולה באשה אחת, והכי (נמי) [תני] המארס את בתו ונתארמלה השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה, טעמא דהשיאה וגירשה בנישואין אמצעיים, הא נתארמלה תו לא הוה מצי למיתני השיאה, דתו לא הוה חזיא לאינסובי כר', ולהכי קתני השיאה וגירשה מקמי השיאה ונתארמלה. ולא נהירא לר' האי פירוש דא"כ לא מוכח אלא למאן דאית ליה מזל גורם, ואפי' אירסה ומת כדאיתא בהבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"ב], וקשיא למאן דאמר התם דווקא מעיין גרים, דלפי האי דיוקא חשיב ארמלות כגירושין, הלכך נראה פי' הקונטרס יותר, ולא תיקשי ברישא גבי אירוסין אמאי נקט גרושה למ"ד מעיין גרים ליתני המארס את בתו ונתארמלה אירסה ונתארמלה לפירוש הקונטרס, דיש לומר תנא רישא אגב סיפא, מ"ר.
מיגבת מאימת גביא. פי' בקונטרס לענין זכייה דאב וודאי חזינן דלא בתר אירוסין אזלינן, ואפי' לר' יהודה, כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה אלמא בתר כתיבה אזיל, לעיניין מיטרף לקוחות מאימת טרפה ממשעבדי, משעת אירוסין, דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן, או דילמא עד שעת כתיבה, דהויא מלוה בשטר לא טרפה, עכ"ל. וקשי' לר' דמאי שייכא הך בעיא למיבעי כלל הכא, ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דמיבעיא ליה בנשואה, ואמאי ליבעי בכל ארוסות אי טרפי ממשעבדי אי לא, ונראה לר' דדווקא בהך דאיירי בה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ואח"כ נשאת, דמודה ר' יהודה שאין לאביה רשות בה, מיבעיא ליה מאימת גביא, ולהכי מיבעיא ליה לפי שפירשנו טעמו משום שלא נכתבו אות' ברשותו, ומיבעי' ליה בטעמא דר' יהודה, אי טעמא דמודה דאין לאביה רשות בה משום דמסתמא בשעת כתיבת נישואין היא מוחלת לזמן ושיעבוד האירוסין, מדכתב לה למנה ומאתים בהדי תוספת, דהשתא אינה מקפדת לכותבו משעת אירוסין הואיל ובא לכתוב, ש"מ מחלה לשעבודא קמא לגמרי, והלכך איהי גופיה נמי לא גביא מידי, והא לא תקשה הואיל ואם לא היתה מוחלת היה (מכה) [זוכה] האב היאך יכולה למחל בהן, דתקנתא דרבנן בעלמא הוא דזוכה בה כלל, דהא אינו זוכה בירושלמי כדמוכח במועי' ולא תקינו ליה רבנן אלא בשלא מחלה ליה בתו, או דלמא טעמא דר' יהודה דאמר דלית לאב זכייה בגווה, לאו משום דמחל' לשעבודא קמא אלא משום דלא תקינו ליה רבנן לאב זכייה אלא (כשהכתתה) [כשהכתובה] ברשותו נכתבה דאז אלים כחה טפי דקצת כגבוי דמי, וא"כ יכולה היא לגבות מזמן ראשון, ונר' לי דאפי' לרבנן יש ליישב הבעיא זו, דדוחק הוא להוליך כל השיטה זו כר' יהודה, ופלוגתא דר' אלעזר בן שמוע ורבנן, והא דמיבעיא ליה הכא טפי משאר נשים דעלמא, דליכא אב, משום דהכא אם נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין הייתה של אב אישתכח דמפסיד בהן א"כ בשעת נשואין, הלכך מספקא ליה אם גם היא מפסדת השעבוד, דהשתא היא דזכייה בכתובתה ולא מעיקר', אלא הא ודאי לא מיבעי' ליה לתלמודא כל ארוסה טרפא ממשעבדי או לא בדלא כת' לה, דהואיל וקים לה דאית לה כתובה בדלא כתב לה, כדפירש"י גופיה פשיטא דהיינו כתנאי ב"ד א"כ אמאי לא תטרוף ממשעבדי כמו מן הנישואין היכא דלא כתב לה, וכי תימא התם נמי מספקא ליה א"כ ליבעו נמי במן הנישואין, וקצת לבי נוטה בזה דלא טרפ' ממשעבדי היכא דלא כתב לה כתובה, דאפילו כתבה לה נמי תנא לקמן [נ"א ע"ב] חמשה גובין מן המחוררין וקחשיב וכתובה שאין בה אחריות לר' מאיר דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא, ואפי' לרבנן נמי דאמרי טעות סופר הוא, מ"מ היכא דלא כתב לה כתובה מודו, דבפרק הניזקין [גיטין נ' ע"ב] נמי למאן דאמר לפי שאין כותבין אע"ג דמנה מאתיים כמאן דכתיבי דמי הא אמרינן התם דמעיקרא הכי איתקן, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין אצל משועבדין וה"ה הכא, ולמאן דאמר לפי שאין קצובין, דילמא קציבה וכתיבה בעי, ובעיא היא התם, ומיהו למאי דאמרינן התם והא פרנסה מיקיץ קייצא מיכתב לא כתיבה וקאמר מוציאין, ומשני שאני פרנסה כיון דאית לה קול כמאן דכתיבה דמיא, ולפי טעם זה הרי כתובה נמי יש לה קול ותגבי ממשעבדי.
<h2>דף מד.</h2>
הא נמי הא מוסיף לה. פי' שכתב בכתובה שנייה יותר מן הראשונה, ואדעתא דכך כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון, באת לגבות שנייה גובה הכל מזמן שני, אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב לה צביתי דאוסיפת לך כך וכך, דא"כ היתה גובה שתי כתובות כדא' לעיל.
משום דינא דבר מצרא. ואע"ג דהשתא דאחוי תרוייהו איכא דינא דבר מצרא משום שטר של מכר, דהא אפי' מתנה שכתוב בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרי כדא' בפרק המקבל [ב"מ ק"ח ע"ב], מיהו המוכר כתב לו שני שטרות, שאם יטענו עליו משום אחריות שכן דינא דבר מצרא יצניע אותו של מכר ויראה אותו של מתנה דהשתא לית בה משום דינא דבר מצרא, ואותו של מכר אהני מיהא משום אחריות שבו, ונראה שאם לא שייך בה דינא דבר מצרא כגון שהמוכר או הלוקח עצמו מוכרן ביטל שיני את הראשון, ויש מפרשים דמשום דינא דבר מצרא לאו דווקא, אלא אפילו אין בו דינא דבר מצרא, נפקא מינה לעיניין דרך, דאפילו למאן דאמר [ב"ב ס"ד ע"ב] מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן.
אימר אחוליה אחליה לשעבוד'. תימה מאי אחליה לשעבודיה שייך גבי מתנה, הא לא קשי' בדאית בה אחריות, אבל באין בה אחריות תימה. ונר' (לי) [לר'] כגון שבין זמן ראשון לזמן שיני קנה הנותן שדה אצל שדה הנותן, והשתא אחליה המקבל מתנה לשעבודיה שלא יטעון עליו משום דינא דבר מצרא. עוד נ"ל דנפקא מינה לענין זה שיטרפו בעלי חובין של נותן, שבין זמן ראשון לזמן שיני מאותה שדה דאחולי אחליה לגביה. אי נמי אם הנותן אכל הפירות שבין זמן ראשון לזמן שני מחל לו המקבל מתנה.
איכא בינייהו אורועי סהדי. תימה גדולה מה שכתוב בקונטרס לפסול העדים, דבטענה זו אין לפסול העדים, ונראה לר' דהכי קאמר אם יש לזה המקבל שום שטר שאילו העדים חתומים עליו מרעינן להו לגבי דידיה הואיל והוא הודה שהן פסולין, אי נמי וודאי לא פסלינן להני סהדי אפילו לגבי דידיה היכא דחזינן דחתימי או דמסהדי אינהו גופייהו אחתימות ידייהו, והכא מיירי לפסול חתימתן דאמר' זיופי זייף להאי נמי הואיל והוא מודה ששטרו הראשון נעשה פסול.
והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. תימה לר' דהכא פסקינן אחד זה ואחד זה מן הנשואין אע"ג דמוסיף לה, והשתא הוי פליגא דרב נחמן דאמר לעיל ואי אוסיף בה דיקלא לתוספ' כתביה ולא ביטל שני (מן) [את] הראשון, והכא נמי הא אוסיף לה, וזהו תימה דהלכתא כרב נחמן בדיני, וסוגיין דלעיל כוותיה אתיא דאפליגו רפרם ורב אחא ודייקינן לקמן בשילהי הכותב [פ"ט ע"ב] כוותיה, ואומר ר' דהכא אע"ג דאיכא תוספ' גובה מן הנישואין כיון דליכא שטר כתובה מן האירוסין דאמרי' וודאי ביטל תנאו ראשון על ידי שטר, אבל לעיל דאיכא שתי שטרות כשהוסיף בשיני הואיל והראשון עדיין בידו לא לבטל הראשון ומאי כתבו, ומלתא דר' אלעזר בן שמוע נמי בדלא כתב לה מדמוקי מילתא כרב הונא, ומקשי' הא דמיבעי לן בשילהי פ"ק דבבא מציעא [י"ז ע"ב] ולקמן פ' הכותב [פ"ט ע"ב] אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה, היכא דלא כתב לה, דמשמע בשמעתין דאית לה ממלתייהו דרב הונא ורב אסי, ולפר"ח דמוקי שמעתיה בדכתב לה לא קשה מידי, אבל אי אפשר לומר כמו שהוכחתי ממילתיה דרב נחמן. וי"ל דוודאי פשיטא לן בכולי תלמודא דארוסה אית לה כתובה אע"ג דלא כתב לה, אבל התם לא בעי לאוכוחי אם לא ממשנה (לברייתא) [או מברייתא], ואע"ג דהוה מצי לאוכוחי ממילתיה דר' אלעזר בן שמוע, ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ואינה ברייתא, וממתני' דהמארס את בתו ליכא נמי למיפשט דאיכא לאוקומי' בדכתב, וא"ת ותפשוט מהא דתניא לעי' [מ"ג ע"ב] ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נישאת שאין לאביה רשות בה, דע"כ בדלא כתב לה מיירי דאי בכתב הויא שלו הואיל וברשותו נכתבה כדאמ' לעיל, ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום. ונראה לו' לעולם בדכת' ואין לו בה כלום תני דקאמרת כמה שהוסיף בה בשעת נישואין קאמר, דסד"א הואיל ומנה מאתיים שלו תוספות נמי שלו קמ"ל. ועוד נ"ל כולה שמעתי' בדכתב לה באירוסין, אבל בשעת נישואין שהיו רגילין לכתוב אחרת משום תוספת היו רגילין לקרוע הראשונה, ואפי' היו רגילין לקיימ' אין בכך כלום, כיון דאם נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין הייתה של אב, והשתא של עצמה לא דמיא לשתי שטרות דאוסיף, דזאת שנייה לבטל מן האב קאתיא, ואפי' לר' יהודה כיון דשנייה ברשותה נכתבה, ומיהו היכא דליכא אב (ומאי) אי קיימן השתי כתובות הוה ליה כשני שטרות דאוסיף וגובה מנה (מאי') מן האירוסין ותוספת מן הנישואין.
הגיורת שנתגיירה בתה עמה. לא הוה צריך למיתני אלא הגיורת שנתגיירה אלא אורחא דמילתא נקט דבפחותה מבת ג' מיירי ואין דרכה להתגייר אלא עם אמה, ועוד כשנתגיירה עם אמה הטבילוה על (מנת) [דעת] אמה, דאם לא נתגיירה עמה היאך הטבילוה, אע"ג דאיכא למימר הטבילוה על דעת ב"ד, אין סברא שיטבילו ב"ד גר קטן אלא א"כ הוא תובע להתגייר כגון בן ט' או בן י' שיש בו דעת קצת לתבוע גירות, דאטו בחנם יגיירוהו, וזאת אין בה דעת לתבוע שהיא פחותה מבת ג', ועוד משום דבעי למיתני הייתה הורתה [שלא] בקדושה ולידתה בקדושה, מ"ר.
אין לה פתח בית אב כו' הרי זו בסקילה. תימה אמאי לא מייתי מהכא בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ה ע"ב] דלא בענן קרא כדכתיב וליקש' למאן דאמר נקטעה יד העדים פטור. וי"ל דשאני הכא דגלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה והיינו אין לה אב.
<h2>דף מד:</h2>
מנא הני מילי. לכך מצריך ריבוי משום דכתיב בישראל. ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה ההיא בת ישראל מעלייתא היא. תימה הא אמרי' גבי חליצה בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ב ע"א] ולעניין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל, אלמא מבישראל ממעטי' אף הורתה ולידתה בקדושה, והא לא מצינן למימר דלהכי דרשינן ליה התם למעוטי הורתו ולידתו בקדושה דמקרב אחיך ידעינן דבעינן גבי דין מקרב אחיך, וממעט' הורתו שלא בקדושה עד שתהא אמו מישראל, אייתר לי' בישראל למידרש עד שיהא אביו ואמו מישראל, דאכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתא לאפוקי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דלא מצי דיין אפי' גרים דמקרב אחיך לא דרשי' אלא למיפסלי (למן) [לדין] ישראל אבל חבירו הוא מצי דיין.
ואימא לרבות הורת' ולידת' שלא בקדושה. תימה אדרבה אוקי קרא בדדמי. י"ל כיון (דמצינן) [דמרבינן] הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה גלי לן קרא דבישראל לאו דווקא וממילא (נמכתה) [נרבה] אפילו לידתה שלא בקדושה.
א"כ בישראל מאי אהני ליה. תימה לי הא אהני שלא ילקה ושלא ישלם מאה סלע, ואמר לי ר' דמסבר' הוא שיהנה לכל הכתוב בפרשה. ולי נר' דלעניין מלקות ומאה סלע לא מצי למימר דאהני דהאי מבתולות ישראל ולא (מצי) מבתולת גרים דבסמוך נפקא, והשתא נמי אתי שפיר דלא תקשה אמאי איצטריך בתולת ישראל ולא בתולת גרים תיפוק לי מבישראל, דאע"ג דגבי מיתה כתיב גמרי' קנס מיניה כדמסיק לקמן טעמא דכתב נערה הא לאו הכי לא, והכתיב והוציאו את הנערה (גוי') וקטנה לאו בת עונשין היא, אלמא דגבי קנס נמי אמרינן כי האי גוונא, ולפי מה שפי' אתי שפיר דאי לא כתב בתולת ישראל ולא בתולת גרים הוה מוקמינן בישראל שלא ילקה ויתן ק' סלע והוה ממעטינן הורתה ולידתה שלא בקדושה שלא ילקה ושלא יתן ק' סלע והוה מרבינן לסקילה הורתה ולידתה שלא בקדושה [כן] נראה לי.
בבא עליה ואח"כ נתייתמה. תימה לר' היכי מצי למימר לר' יוסי בר חנינא יתומה מעיקרא אין לה קנס, הא קתני במתני' היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב ולא ק' סלע, דמשמע טעמא דגיורת, הא ישראלית כי האי גוונא מיחייב דהיינו יתומה מעיקרא, ועוד תנן לעיל בריש אילו נערות הבא על הגיורת כו' שנתגיירו פחותות מבנות ג' שנים ויום אחד, וזו יתומה מעיקרא דהא אף לידתה שלא בקדושה, ונראה לר' דדווקא אליבא דר' יוסי הגלילי אמרה ר' יוסי בר חנינא למילתיה, דקסבר לאבי הנערה דכתיב גבי קנס דווקא הכי נמי לאבי הנערה דמוציא שם רע דווקא, אבל ר' עקיבא דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה אלמא לאבי הנערה לאו דווקא, והוא הדין ההוא דמוציא שם רע, ולא ממעטינן מינה יתומה, והשתא מתני' דפרקין ומתני' דאלו נערות כר' עקיבא, ומתיב ר' יוסי בר אבא לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי ה"ג בפר"ח ובמכלתא ומדר' יוסי הגלילי אר' יוסי הגלילי פריך לדברי ר' יוסי בר חנינא כדפי' לעיל דאליביה איירי, ומשני בבא עליה ואח"כ נתייתמה, אבל יתומה מעיקרא לית לה וודאי לר' יוסי הגלילי, אבל לר' עקיבא אית לה, ומצא ר' כדבריו בירושלמי [פ"ג ה"א], דגרסינן התם ר' יוסי בר' חנינא אמר האונס והמפתה את היתומה פטור, א"ת אבא בר ממל מחלוקת כר' יוסי הגלילי, פי' חילוק זה שמחלק בין יתומה לשאינה יתומה כר' יוסי הגלילי, אבל לר' עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, אמר ר' יוסי מתני' אמרה כך פחותו' מבנות ג' שנים ויום אחד ולא כיתומה היא, והתנא אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי, א"ר אחא שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כבר נראה ליתן לאביה, ולכך נראה דגרסי' נמי הכא ר' יוסי הגלילי, והא דמסיק רבא אמר חייב מדתני אמי בתולת ישראל כו' לא מדתני אמי מייתי סייעתא דדילמא ר' עקיבא היא, ואינהו לא איפליגו אלא לר' יוסי הגלילי כדפירשנו, אלא מקרא מייתי סייעת', ומסברא האי בתולת ישראל לא איכתיב אלא למידרש כדדריש אמי, מ"ר.
בתולת ישראל ולא בתולת גרים. וא"ת א"כ אמאי איצטריך מאן ימאן לרבות יתומה, ונר' לי דאי לאו דמרבינן יתומה ממאן ימאן לא הוה דרשינן בתולת ישראל ולא בתולת גרים כיון דמשום גרים לא הוה צריך קרא דמונתנו לאבי הנערה נפקא, ולא הייתי דורש המקרא (כרבי') [כר' אמי] שבגוף הדרשה לא היה שום חידוש, אלא הדיוק לומר הא בישראל כי האי גוונא חייב, אבל השתא דמרבינן יתומה לית לן למעוטי מלאבי הנערה גרים, הילכך איצטריך קרא לגופיה למעוטי גרים.
הא לאו הכי הוה אמינא אפי' קטנה והכתיב ואם אמת היה הדבר וגו'. וקטנה לאו בת עונשין היא, נראה לר' דלאו מעונשין קבעי רב אדא בר אהבה למילף לגמרי דכל היכא דלא מיחייב מיתה לא מחייב קנס, ולא קאמ' נמי הואיל וקרא בגדולה מיירי כל הדינין האמורין בה לא ינהגו אלא בבא על הגדולה, אלא הכי פ' טעמא דכתב רחמנא נערה בהי' הא לאו הכי אפי' קטנה במשמע, והיינו משום דסבירא לן דהא דלא הוי כתי' ה"י ביטל משמעו של נערה דהוה משמע גדולה דווקא, והכתיב ואם אמת היה הדבר הזה ולא נמצא בתולים לנערה הרי כת' חסר גו' וקטנה לאו בת עונשין היא ואפי' הכי כתיב נער חסר אלמא משום חסרון הה"י אינו מבוטל משמעות של נערה דהא גדולה היא אלא כאן נערה מ[שמע] להכי איכתוב ייתור ההי' למדנו כל מקום שנאמר נער אפי' קטנה במשמע וכאן היא גדולה מדכתיב ביה ה"י. ורב אדא הוה דייק לישנא דריש לקיש דמשמע דלא אתא מלוי דנערה אלא למוציא שם רע, והשתא לא קשיא מידי, מנא להו לרבנן [סנהדרין ס"ו ע"ב] הבא על הקטנה דמיחייב סקילה, דאע"ג דכתיב בת עונשין בקרא הוא הדין קטנה לגבי הבועל, דהא הכא לא ממעטי' קנס בקטנה מדכת' בת עונשין בקרא אלא כדפרי', ולא תיקשי לן נמי לעיל תיפוק לן קנס מבישראל דכתיב גבי סקילה דלא ילפי' להו מהדדי.
הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה. ומהכא ילפי רבנן באונס ומפתה מכל מקום, ור' מאיר אית ליה גדולה משמע בכל מקום, והא דאיצטריך קרא דלו תהיה בשילהי פרקי' [דלעיל מ' ע"ב] היינו לאפוקי מהך דרשא דרבנן, וא"ת הואיל והוה מסתבר בכל מקום למידרש אפי' קטנה כרבנן לימא ר' מאיר היכא דגלי גלי כגון באונס ומפתה, אבל בכל מקום נידרוש דאפי' קטנה במשמע, ואומר ר' דהיינו טעמא דר' מאיר, דאי דווקא לאונס ומפתה אתא קרא דלו תהיה ליכתוב בהו הנערה מלא כמו שכתוב במוציא שם רע, והוינן אמרי' כאן נערה הא כל מקום כו', מדכתיב ולו תהיה במהוה עצמה, משמע בכל מקום שנאמר נער כמו הכא בא ללמד דבמהוה עצמה מיירי.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחדוש הוא. נר' דה"פ שבתחילה היה מקשה ממוציא שם רע וס"ד דתלמודא דמסברא אמרי' ביה דתידון בסקילה ולא אמרי' הואיל ואישתני דינא אישתני קטלא, והלכך מקשה דלא אמרינן גבי נערה המאורסה הכי, ומשני רבא שאני מוצא שם רע, דלאו מסברא אמרי' בה הכי אלא משום דחדית ביה רחמנא כי האי גוונא דלא אמרי' אישתני דינא אישתני קטלא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה (אונתה) [וזינתה] השתא בחנק ואילו מוציא שם רע בסקילה, אלמא דגלי ביה במוציא שם רע דלאו בתר גמר דין אזלינן אלא בתר שעת עבירה דלא אמרינן ביה הואיל ואישתני דינא אישתני קטלא והואיל וכן בגרה נמי לא תקשי דמשום דגלי ביה הוא ולא גמרי' מיניה דלאו סברא היא, אלא כדקתני בברייתא דשילא הרי זו בחנק, והא דנקט ולא נבעלה לאו דווקא דהכי הוה לאסוקי בנבעלה למאן דמוקי שם רע דקרא בבעל, אלא אי הוה מסיק בבעל הוה מצי למידחי דהא דמחייב רחמנא במוציא שם רע היינו היכא דבעל, כך פי' לנו ר', וכי האי גוונא פי' רש"י, ולפי' זה לא גרסינן בעלמא דבעלמא משמע דהכא במוציא שם רע מיחייב מה שאמרנו פטור בעלמא והיינו כגון שזינתה אחר חופה, והא ליתה דהיכא דזינתה אחר חופה פשיטא דאף מוציא שם רע פטור, ואי קשיא דלפי מה שסבור עכשיו רבא דדווקא במוציא שם רע גלי, אבל בנערה המאורסה כי האי גוונא אמרינן דבחנק, הא קתני לעי' באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה, י"ל דס"ל לרבא דההיא דלעיל מוקמי' לה במוציא שם רע, ובדין הוא דאיבעי ליה לאסוקי לעי' נערה המאורסה שזינתה ונכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זו בחנק הואיל ואישתני דינא כדמסיק בבגרה, וגם הוה יכול לפלוגי ברישא בדידה בבאו לה עדים בבית חמיה [ולא ה"ל למנקט בסיפא סרחה ולבסוף בגרה], אלא משום דבתחלה מפר' ומפליג בדיני פתח בית אביה דלהאי דינא איתשיל, ולבסוף מפרש אישתני דינה במה שהיה עומד. ורבינו שמואל מפרש שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, כלומר שחדשה בו תורה מה שאין כן בשאר נערה דאלו נכנסה לחופה ולא נבעלה מיתתה בחנק הואיל וזינתה אחר כניסת חמיה, ואילו מוציא שם רע בסקילה, דס"ל השתא דמוציא שם רע אפי' זינתה אחר כניסת חופה בסקילה דהכי כת' קרא, ואם אמת היה הדבר הזה ולא נמצאו בתולים לנערה, וכתיב בתרי' וסקלוה כל אנשי עירה גו', הרי כי באו עדים שזינתה אפי' תחתיו שאמת היה הדבר שלא נמצאו בתולים הרי זו בסקילה, ואע"ג דאין כאן פתח בית אביה היינו משום דלא שייך דלא זינתה בביתו ואינם יכולים לומר ראו גידולים שגדלתם דהוי כמו יש לה אב ואין לה פתח בית אביה או אין לה אב ויש לה פתח בית אב שהיא בסקילה אע"ג דליכא פתח בית אב אבל אחריני דשאינן על ידי הוצאת שם רע אם באו עדים שזינתה (תחרש) [תחתיו] אינה בסקילה כדדרשינן לקמן [מ"ח ע"ב] מאורסה ולא (נבעלה) [נשואה ש]נכנסה לחופה ולא נבעלה, ומשום הכי מוציא שם רע חידוש הוא, וכן פי' נמי ר"ת, אבל קשה לפירו' זה דהא לקמן [מ"ח ע"ב] דרשי' לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, וכ"ש הכא שנכנסה לחופה ולא נבעלה, וההוא קרא דלזנות בית אביה כתי' בהדיא במוציא שם רע.
דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא. הא דלא חשיב אישתני גופא בבעילת בעל כדלקמן דמוקי לה בבעל, אע"ג דבעלה וחשבינן בפרקי' דלעיל [ל"ח ע"ב] שינוי הגוף, דהיא הייתה בעולה מן הבועל קודם, וההיא בעילה דנואף [לא] חשיב שינוי הגוף, דלא אמרינן הכא אלא היכא דנשתנית האשה אחר העבירה, מ"ר.
תנאי היא חטאו עד שלא נתמנו וכו'. וא"ת היכי מייתי מהכא דלא הוי אלא שינוי דינא לאישתני גופא דלעיל, י"ל דהא דמפלגינן לעיל היינו לרבא, דהוה בעי למימר (ממית) [דחדית] רחמנא במוציא שם רע מה שאינו סברא, ואינו נוהג בשאר חיובין, הילכך פרי' ליה רב הונא הואיל ואמרת חידושא הוא א"כ יש לי להעמיד בפחות במה שאוכל דהיינו בלא אישתני גופא, אבל לרב נחמן דמתרץ לברייתא ומוקי לה כתנאי וההיא דאית ליה לא אישתני קטלא מסברא קאמר ולא מחידושה לדידיה אין לחלק בין אישתני דינא לאישתני גופא, הילכך מייתי שפיר תנאי, אי נמי י"ל דמר' שמעון מייתי שפיר ראיה דהואיל וסבירא ליה אישתני דיניה אישתני קטליה כ"ש אישתני גופא, וא"כ אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא, אבל מדרבנן לא מייתינן שום ראיה, ואין אנו צריכין אלא למצא תנא דהאי כי ההיא דשילא, דההיא משבשינן מקמי אידך משום דלא מיתנייא בדבי ר' חייא ובי ר' אושיעא, ותדע דההיא משבשינן דהא במסקנא קאמר ליה ר' יוחנן לתנא תני תדון בסקילה.
<h2>דף מה:</h2>
אימר דשמע' ליה לר' שמעון דאזיל בתר ידיעה. ולבי מגמגם, מכל מקום בחנק לכל הפחות דבחטאה מחייבה סקילה ובידיעה מחייבה חנק, ותדון בחנק לכל הפחות, ולא דמי לקרבן דלא ידעה [איזה] קרבן לאיתויי דחטא' מיחייב' ליה כשבה או שעירה, וידיעה מיחייב' ליה פר או שעיר, ולא שייך למימר בקרבן יביא קטן שבהן ולא גדול שבהן שהמתחייב כשבה אפי' היה מביא פר לא היה מתכפר כל עיקר, ועדיין היה מתחייב להביא כשבה והפר שהביא הוי כמו חולין בעזרה, אבל מצינו שהמחוייב סקילה פעמים שנדון בחנק כשאין יכולין לקיים בו מצות סקילה, כגון הנחנקין שנתערבו בנסקלין [סנהדרין ע"ט ע"ב].
הנערה שהיתה כבר. ומהכא ילפינן בכל מקום דכל היכא דאישתני דינא לא אישתני קטלא.
סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא. נראה לר' עיר שסרחה בו, מדגמרינן לקמן מע"ז שסוקלין אותו על שער העיר שעבר בו.
על פתח בית דין. לאו דווקא קאמר אלא חוץ לבית דין כי היכי דלא ליתחז' ב"ד רוצחין, והכי אמרי' בהדיא בריש נגמר הדין [סנהדרין מ"ב ע"ב] אמילתא אחריתי, אבל בהא תימה לר' הואיל וסתמא דמילתא בית דין לאו חוץ לשלש מחנות יתבי, כדמוכח נמי היכי קתני הכא דסוקלין אותה על פתח בית דין הא ילפי' התם בכל הנסקלין דצריכים חוץ לשלש מחנות מפרים הנשרפים. ותירץ ר' דה"מ בעיר שרובה ישראל אבל בעיר שרובה גוים בטלה קדושת היקף חומה שלה דהיינו שלש מחנות כמאן דליתה, דהא עיירות המוקפות חומה דמצורעין משתלחין מהן כדאיתא בריש מסכת כלים [פ"א מ"ז] כשהיא רובה גוים אין משתלחין, אלמא דבטל היקף, הכא נמי לא שנא.
סוקלין אותו על שער בית דין. כדמסקינן לקמן מבשעריך ולא שערי גוים, תימה אמאי לא פטרינן ליה לגמרי למאן דאמר בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ה ע"ב] (כעין) [בעינן] קרא כדכתיב, דבשלמא מתני' דקתני יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה, איכא למימר דשאני הכא דגלי רחמנא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה, והיינו נמי אין לה אב, אבל הכא קשיא, וי"ל דברוב גוים הוי שעריך שער ב"ד ולא שער העיר.
המוציא שם רע לוקה ונותן ק' סלע. גרסי' ותו לא, לא גרסי' בין בעל בין לא בעל, דהא איכא דאמרי דלקמן מפרשי לה והוא שבעל.
ר' יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום. פי' רש"י משום דלא תלך רכיל, ואע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה, הא שמענ' ליה לר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל מויסרו אותו אינו לוקה דהא סבירא ליה לר' יהודה כר' אב"י דאמר לא נאמרו כל הדברים הללו שבפרשה אלא כשבעל, והכי הוצרך לפ' מקרא אחרינא, ולא נהירא לר"ת חדא דבכולה סוגיא דלעיל קפריך תלמודא אי הכי מילקא נמי לילקא ומאה סלע לישלם, משמע דלכ"ע אין זה בלא זה, ועוד דלקמן בעי תלמודא אזהרה למוציא שם רע מניין מלא תלך רכיל, ומשמע דלא מהני אלא לאזהרה, אבל למילקא לא, ועוד כל אדם שיחרף את אשתו מדעת ילקה, ועוד מקשה ר' אמאי איצטריך ויסרו לר' יהודה, מיהו נראה לי דהא לאו פירכא הוא, דאי לאו כתיב' ויסרו כשבעל לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל אזהרה למוציא שם רע כשלא בעל, אבל השתא דשמעי' שלוקה מויסרו צריכין אנו למצוא אזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר, ונראה לר"ת לפרש דלוקה דקתני היינו מכת מרדות לכולי עלמא ללישנא קמא נמי, והאי דמסיק רב פפא מאי לוקה ממון לא אתא לאיפלוגי אהא דמפרש דלוקה מכל מקום מכת מרדות, דלדידיה נמי הכי הוי כדפרי', אלא אהא מהדר רב פפא דקיבל רב נחמן בקשיא ההיא דלוקה מכל מקום לההיא דר' יהודה אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, אלמא אית לך לוקה ממש תניא בברייתא, והא לא נהירא ליה שיניח התנא לשנות ק' סלע דכת' בקרא בהדיא וישנה מלקות דלא כתיב בהדיא, דבכולהו מתניית' דאוריית' דלעיל לא קתני מלקות גרידא אלא בהדי ק' סלע, אי נמי לרב פפא קשה לו לפרש לוקה ואינו לוקה מלקות דאורייתא דאין לשנות אינו לוקה הואיל ומדרבנן מיהא לוקה מכת מרדות, ואע"ג דבעלמא לר' יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא"כ לדידיה לילקי דאורייתא מלא תלך רכיל או מונשמרת כדבסמוך, שאני הכא [דגלי קרא] ויסרו שאין לו מלקות אלא דווקא כשבעל. ועוד אומר ר' דאין זו פירכא, אפי' בלאו ויסרו דגלי עליה דלא לקי בשלא בעל, אפי' הכי לא הוה לקי, דמהיכא תיתי דהא דאמר ר' יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מהכא הוא דגמר מעדים זוממין כדמגלי לן אם בן הכות כדאמרינן התם במכות פ"ק [ד' ע"ב] דר' יהודה גמר ממוציא שם רע ומעדים זוממין, ואכתי לא ידעינן מוציא שם רע כל עיקר שילקה, ואיך נלמוד הימנו, מ"ר.
<h2>דף מו.</h2>
אתיא שומא שומא. לאו גזירה [שוה] היא מדבעי בסמוך שכרן בקרקע או בפחות משוה פרוטה מהו אע"ג דאין ריבית בקרקע כדפ' (בקול) [בב"מ ס"א ע"א], (דהא דאמ' בערכין גבי בתי ערי דאין רבית בקרקע כדפ' בקול) דהא דאמ' בערכין [ל"א ע"א] גבי בתי ערי חומה ריבית היא אלא שהתורה היתירתה, התם חשיב לה ריבית שהוא עומד בבית בשכר המתנת מעותיו, אבל אם אדם לוה שדה אחת מחברו, ואם תשרף אותה שדה או שטפה נהר יפרע לו שדה וחצי, וכי האי גוונא שמא אין ריבית בקרקע, או הלוהו עשר גפנים טעונות באחד עשר ובעודן פגין או בוסר, דלכולי עלמא כקרקע דמיא לשבועה ולכל דבר, ובפחות משוה פרוטה נמי אין ריבית מדבעי' לן בריש איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"א] למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה, ואי יש ריבית בפחות משוה פרוטה אמאי [לא] איצטריך דמגזל לא הוה ילפינן לאו בריבית בפחות משוה פרוטה, ולא גזל מריבית דמה לרבית שכן ישנו בפחות משוה פרוטה, מ"ר.
בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה. על כרחיך בשיש עדים דאמרי זינתה, (דבדאית) [דבראית] השמלה לב"ד ולא מצאו עליה בתולים לא סגי להביאה לידי סקילה, ועוד דהא ר' יהודה דסביר' ליה כר' אליעזר בן יעקב אמר לעיל דאינו חייב עד שישכור עדים. ויש תימה מה מועלת פרישת השמלה דפשיטא דעדים לא מיתכחשי בשביל כך דיש לתלות שהנואף היטה, וי"ל דמ"מ צריך שמלה דס"ל דלא מיחייב אלא א"כ (המעיד פש) [העיז פניו] כל כך להראות שמלה בלא בתולים לב"ד ונמצא שהסודר מלא דם והוא מחציף לשנות את הידוע, מ"ר.
דברים ששם לה. לא מלשון שמלה הוא דורש דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה, אלא לישנא דקרא נקט ושם לה עלילות דברים.
<h2>דף מו:</h2>
ואימא לדידה. תימה היכי מצי פריך שיהא שלה, הא אמרי' בריש מסכת קידושין [ד' ע"ב] איצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם אין כסף, דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושי' דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם. ואומר ר' דהתם לפי המסקנא דשמעתי' קאמר, דאמרי' מסתברא יציאה דכוותה קממעט, אבל אם לא היה שום משמעות בויצאה חנם שיהא משמע שהוא של אב מייתורא לא הוה אמינא שיהא שלו.
ואימא הני מילי קטנה. ואע"ג דקרא בבת עונשין מיירי דהיינו נערה, הכי קאמ' את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה, יש מקשי' לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושי' מיבעיא, דכי האי גוונא פריך לקמן גבי מעשה ידיה, ולאו פירכא היא, חדא דמה עניין כסף קידושי' למעשה ידיה, מעשה ידיה הוא יכול להפקיע במכירה זו, ואע"ג דקידושין נמי שהוא יכול לייעדה היינו בכסף קנייתה, ובקידושין הללו אין האב זוכה כלום, ועוד דקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאו להכי הוא דאתא שמקבל קידושי', דא"כ (במסכנת) [במסקנא] דדרשי' אפי' נערה למאי איצטריך, אלא איצטריך לכדאמר רב הונא מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה כדאמ' לעיל בפ' האשה [כ"ב ע"א], והא דדרשינן דאביה מקבל קידושי' היינו מפשטיה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה.
ממונא מאיסורא לא ילפינן. תימה נילף שיכול אביה לקדשה מהפרת נדרים דקידושין נמי הוי איסורא, וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדא' לעיל השתא אביה מקבל קידושי' איהי שקלא כספא.
נילף מבשת ופגם. ואי קשיא הא בשת ופגם לא קיימ' לן לעיל אלא מקידושין [מ' ע"ב], ושם פירשתי. יצאה דכוותה קא ממעט. פי' סברא הוא דלגמרי ממעט לה מדין הך יציאה דהכא קאמר שאין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו, ולהכי נמי גמירנ' מההיא יציאה, מה התם בנערה כדלקמן, הכי נמי להאי אדון מרבינן כסף בנערה, דהא (רשות') [דכוותה] ממעט לגמרי, ואל"כ לא ידעינן דבנערה מיירי, מ"ר וכן פר"ח ופי' הקונטרס עיקר, וא"ת אכתי לא שמענא אלא דכסף דקידושיה של אב שמקבל קידושי' מנלן, י"ל סברא הוא איהו שקיל כספא ואיהו מקבל קידושיה.
התם נפקא ליה מרשותו לגמרי. דשוב אין לו רשות במעשה ידיה כלל. הכא אכתי מיחסרא מסירה לחופה. תימה מאי איצטריך למי' אכתי מיחסרא מסירה לחופה, לימא דלא דמי כלל דהא לגמרי ברשות אביה כדמעיקרא, י"ל אע"ג דתחילה הפקעה ממעשה ידיה היינו על ידי חופה הבאה אחרי כן וחופה בלא קידושין לא הייתה מפקע' מעשה ידיה שהקידושין גורמין, מיהו לא דמיא, דהתם מפיק לה מרשות אדון כולו, הכא אכתי מיחסרא [מסירה לחופה] והרי היא בידו עד אותה שעה.
לענין הפרת נדרים כו'. הכי נמי הוה מצי למימר לעניין אכילת תרומה מיהא נפקא ליה מרשותו אם היא בת כהן ונתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מאותה שעה כדמוכח ביש מותרות [יבמות פ"ז ע"א], אלא ניחא ליה לאסוקי דומיא דיציאה דאדון שהורע כחו שנפסד מעשה ידיה, הכא נמי הורע כחו שאין יכול להפר נדריה, אי נמי אשמעי' דין השוה בכל הנשים.
<h2>דף מז.</h2>
זכאי במציאתה משום איבה. תימה לי ומדאורייתא אמאי לא נילף מקידושיה, וכי תימה מה לקידושי' דלא טרחה בהו כלל, אבל מציאה [דקטרחה] להגביה המציאה כדקאמ' בריש מסכת קידושין [ד' ע"ב] דמהאי טעמא לא גמרינן מעשה ידיה מקידושי', מיהו אכתי ליגמר מתרווייהו מקל וחומר דהשתא ומה הנך דמחמת גופה קאתו אפי' הכי הוו של אב מציאתה לא כל שכן, וי"ל מה להנך שכן היא (ממוחת כוחו) [מרווחת בהן] על ידי הקידושי' היא מתקדשת, ומעשה ידיה משום דקמיתזנא מינייהו כדאמ' בריש מסכת קידושי' [שם] נ"ל.
משום איבה. אומר ר' אע"ג דאמרי' בפ"ק דבבא מציעא [י"ב ע"ב] גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן שאינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול, ה"מ דווקא קטן, אבל קטנה אפי' אינה סמוכה על שולחן אביה הוי מציאתה לאב, משום איבה פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין.
משום איבה. פי' רש"י דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמר' מציאתה שלה איכא איבה ותו לא זיין לה, ור' מפ' שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין, וניח' לפי' ר' הא דפשטא ליה לעיל [מ"ג ע"א] במציאתה דלאחר מיתת האב דלעצמה טפי ממעשה ידיה דלא שייך התם האי טעמא, אבל לפי' רש"י קשה, ומיהו לעיל פי' רש"י דלהכי פשיטא ליה דלא שייך בהו טעמא דאיבה כיון דבעל כרחייהו קא מיתזנא מנכסי האב, ומיהו קשה לי דכיון שאינו אלא מטעם איבה דמזונות שמא לא יזון אותה, א"כ בת הניזונת מן האחין אמאי קאמר דמעשה ידיה אינן שלהן והא איבה שייך שפיר, אפילו היכא דמיתזנא בעל כרחייהו כדי שלא יטריחוה כל שעה לב"ד במזונותיה כדמוכח לקמן פ' אלמנה [צ"ה ע"ב], דאלמנה מעשה ידיה לאחין אע"ג דבעל כרחייהו מיתזנא ואינם של בעל אלא משום איבה כדאמ' פ' אע"פ [נ"ח ע"ב] מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, א"כ גבי מה שמעשה ידיה ליתומין כמו כן הוי משום איבה דומיא דבעל, ולפי' ר' ניחא אע"ג דמציאת אלמנה דאינה לבעל אלא משום איבה אמרי' פ' אלמנה [לקמן צ"ו ע"א] גבי יתומים דתיהוי להו איבה, ההיא איבה לאו משום מזונות היא דלא דמיא למעשה ידיה אלא כדי שלא יהא קטטה בינו לבינה, ובקטטה דידה ודאחין לא חיישינן כיון דלא חיישינן אמזונות, אבל מעשה ידיה לבעלה וליתומים משום ההיא ודאי משום מזונות שלא יטריחוה לבא לב"ד, וע"ק לפי' רש"י והא דומיא דקידושין קתני במתני' דאפי' אינה סמוכה על שולחנו הוו דאב, ומעשה ידיה אע"ג דאמ' לעיל [מ"ג ע"א] דאין יכול לומר עשי עמי ואיני זנך לא תקשה אפי' דר"י והא דומיא דקידושין קתני, דמצינן לפרו' בהעד'. ולשמואל דאמר בשנים אוחזין [ב"מ י"ב ע"ב] דמציאת קטן לאביו משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו צריך למימר דמתני' דהאב זכאי בבתו במציאתה דמשמע בין קטנה בין נערה לצדדין קתני קטנה ואפי' אינה סמוכה נערה דווקא סמוכה לפי' רש"י, ומיהו ההיא דשנים אוחזין מתיישבת אפי' לפרש"י דמציאת בנו ובתו דקטנים הוו השתא דומיא דבנו, דלא איירי התם אלא בקטנים, הרי"ם.
דזכי ליה רחמנא לאב למיסרה לחופה. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, אע"ג דאיכא למימר נתתי כשהיא קטנה, י"ל דלעיל פריך הני מילי קטנה דאכתי (לן) [לא] ידעינן דאית ליה שום כח לאב בגדולה, להכי לית לן לאוקומי' קרא בגדולה כל כמה דלא אשכחן שיש לו לאב שום כח בגדולה, אבל הכא דאשכחן כבר מקרא אחרינא שיש לו רשות אפי' בגדולה לקדשה תו לית לן לאוקומי קרא דמשמע דבידו למוסרה לחופה דווקא בקטנה, מ"ר. ועוד דאת בתי נתתי משמע אפי' נתינה לחופה כדפרש"י, ובנערות הכניסה דהויא בת עונשין מדמי קטלא על זנות דבית אביה לשון רבינו ז"ל, וצריך עיון אמאי לא גמרי' קידושין מחופה.
בשבתות וימים טובים. אע"ג דאמ' במועד קטן [ח' ע"ב] ושמחת בחגך ולא באשתך, י"ל דהכא מיירי שעה אחת לפני י"ט שהוא כיום טוב לענין מלאכה דתוספת דאורייתא שבאותה שעה אינה מבטלה ממלאכה, אי נמי כשמסר האב לשלוחי הבעל, אי נמי איפשר לעניין דהא דאין נושאין אשה במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה כדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך היינו מדרבנן בעלמא, אבל ק' לרבי' אלחנן ז"ל דמוכח פ"ק דחגיגה [ח' ע"ב] דהוי מדאורייתא, אי נמי ודאי כי עביד סעודת נשואין הוא דאסיר, אע"ג דאמ' בהחולץ [יבמות מ"ג ע"ב] דנישואין בלא סעודה איכא שמחה, לא חשיב' (שמא) [שמחה] כולי האי שיהא אסור [לישא] ביום טוב [מטעם] זה.
כתב לה פירות כסות וכלים. לפיכך מוקי רש"י הך ברייתא מן האירוסין הא דקתני לקמן הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל כו', מתה אביה יורשה, כרבנן אתיא, ומיהו בנישואין כולי עלמא מודו כדקתני סיפא דההיא. ולא נהירא לר"ת דאי מן האירוסין מיירי אמאי תני לה (מחבלי) ברייתא [אמתני'] דהכא דקתני נישאת כו' שהיא ברשות הבעל, ועוד הא קתני להו שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, ואמאי זכה לר' נתן והלא לא (כאן) [באו], ועוד דמסיק אבל הכא איחתוני הוא, ואי באירוסין לא קרי ליה חיתון, אלא איקרובי דעתא כדלקמן בריש אע"פ [נ"ו ע"א] ואע"ג דלקמן פ' הנושא [ק"ב ע"א] אמרי' בההיא הנאה דמיחתני אהדדי אאירוסין, י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבאו לידי חיתון נישואין גמרי ומקני אהדדי אף משעת אירוסין, ונ' לר"ת דהך ברייתא בנישואין מיירי והיינו טעמא דלא זכה לתנא קמא דאנן סהדי שבלב האב לא היה להקנות ליתן הנדוניא זאת, אלא שתהנה בתו ממנה כמו הבעל, הלכך לא זכה, ור' נתן סבר זכה דלית ליה אומדנא, לימא [בפלוגתא] דר' אליעזר ורבנן קמיפלגי, דמאן דאמר לא זכה כר' אליעזר, דכי היכי דר' אליעזר אזיל בתר אומדנא דלא כת' לה אלא על מנת לכונסה, הכי נמי אזיל בתר אומדנא דלעיל ואית ליה דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנה, ואע"ג דהאי אומדנא דר' אליעזר מאירוסין לנישואין, וההיא דלעיל בנישואין גופייהו, נר' לו לתלמודא דהואיל וטעמא דר' אליעזר משום אומדנא כדלקמן פרי' בריש אע"פ, לא פליגי, עד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא מדידיה לדידה דלא אקני ליה אלא על מנת לכונסה, דמשום חיבה מקני ליה, אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר בן עזריה מודה, דדי לנו באומדנא דחיתון של נישואין, והא איחתנו להו, אע"ג דאיכא למימר אומדן אחר דדיי לנו אם נאמר זה לבדו הואיל הוא ומדידה לדידיה דלא דמי לאומדן דר' אלעזר, ואע"ג דלר' אלעזר בנישואין לא אמרי' היינו משום דלא שייכא ביה אומדן יותר, אבל אי שייכא ביה אומדן אמרי' מדידיה לדידה, והואיל והך שמעת' מיירי בנישואין, נדוניית החתנים שלא זכו בה, נר' לר"ת שאין חייבין לשלם להם, וכן מורה ובא, ורבינו חננאל פסק הלכה כתנא קמא דמתנית', ונראין הדברים דבעי למימר דמילתיה דת"ק כר' אלעזר בן עזריה, וכוותיה פסקי' בריש אע"פ [נ"ו ע"א], אע"ג דדחו להו תלמודא דיחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה, והא דאמ' לקמן (הפוסק מעות לחתנו) פ' מציאת האשה [(ס"ו ע"א) הפוסק מעות לחתנו] ומת חתנו, אמרו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן, ופריך בירושלמי [ה"ב] ולא דברים הנקנין באמירה הן, ומשני כשפסק על מנת לכנוס, דמשמע הא אם כנס גובה אחיו אע"ג דלא זכה בהם, לא קשה מידי לפסק ר"ת, דהתם היינו טעמא שבתו היה (ניזונית) [נהנית] שהיא קיימת, מ"ר. פסק על נדוניית חתנים. וצ"ע שלא יקשה לפ' ר"ת דלקמן פ' אע"פ מוכח דרבנן נמי אזלי (כרב) [בתר] אומדנא, ועוד דחוק קצת לר"ת דמה לו להזכיר מדידה לדידיה ומדידיה לדידה, הכי הוה ליה למימר עד כאן לא קאמר ר' אלעזר התם אלא משום דלא ניסת, אבל הכא דניסת לא.
<h2>דף מז:</h2>
שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. תימה הוא דהכא ובכמה מקומות בתלמוד שאנו אומרי' בסברא זאת, אם כן כל אדם הלוקח פרה או שור מחברו ומת אנן סהדי שעל מנת כן לא לקחה. ויש לתרץ דלא דמו, דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח, ואם היו אומרי' לו שמא תטרף היה לוקחה, אבל הכא ובכל מקום שאנו הולכין אחר אומדן דעת' אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה לו שום ספק שלא היה חי עד שעת כניסה, וההיא נמי דלקמן [צ"ז ע"א] זבין ולא איצטריך ליה זוזי דהדרי מפרשי' נמי הכי, והא דפריך תלמודא בשילהי הגוזל קמא [ב"ק ק"י ע"ב] יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק (ולפר"ת ההיא דלקמן הלכו שלוחי האב) בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, אע"ג דבאותו הספק מסברא הייתה נכנסת בשעת קידושין, לא קשיא מידי דבלאו הכי ההיא שמועה תמיהה, אמאי לא פריך אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט, דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, וגם אמאי לא מקש' בכל מקח שיבטל אם אירע בו שום אונס. ונר' לר' דלא מקשה התם אלא דומיא דנתן את הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן, דמסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר לימא דאדעתא דהכי לא יהביה דסברא [הוא הואיל] והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן כסף יש לנו לומר דאזלינן אחר דעתו, ואמרי' דאדעתא דהכי לא יהביה דהואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש, ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר דאדעתא דהכי [לא] זבין דהאיכא כמו כן דעת (ו)המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא היה מפרש, והילכך לא מקשה התם אלא מידי דתלויין בהקדש כמו חטאת שמתו בעלי' שתלוי בו להקדישו כמו שבדעתו, ומיבמה שנפלה לפני מוכה שחין שפיר פריך [משום דבדידה] תלויין הקידושין ולא היה לה לפרש שברור לנו שהוא לא היה מעכבם בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו, כי לא יחוש במה שיהיה אחריו, ולהכי לא מקשה אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט, דאדעתא דהכי לא נתקדשה, דבההיא לא אזלינן בתר דעתה שהרי עכבת אותו התנאי תלוי במקדש הואיל והדבר היה בא להפסד גופו והיה לה לפרש. והא דלא פריך קדשי' שנפל בהם מום ליפוק לחולי' דאדעתא דהכי לא אקדשינהו, י"ל דלא פריך אלא ממיתה, דאיכא למימר ודאי אדעתא דהכי לא אקדשה, שהרי הבהמה מופסדת לגמרי, אבל לגבי מום אינו חושש דאין הפסד בדבר ובין כך ובין כך מקדישה.
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. לקמן בפ' אע"פ [נ"ח ע"ב] אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קסבר כי תקינו רבנן מזונ' עיקר כו', ופריך מהך ברייתא, ומשני אימא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות, והשתא ריש לקיש דפליג עליה ואמר מעשה ידיה עיקר לא היה מגיה הברייתא אלא ישנה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, נראה הוא שאם כן יכול הבעל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אע"ג דלא ספקא, כיון דקסבר מעשה ידיה עיקר, אבל אי איפשר לומר כן מדתנן פ' המדיר לקמן [ע' ע"א] המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס, ומסיק בגמרא [ע' ע"ב] בדלא ספקא, ופריך אי דלא ספקא הדרא קושיא לדוכתי' דכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה, דמפקע שיעבודא, אלמא בדלא ספקא חייב לזונה, וכן משמע מתוך המשנה דקתני שחייב להעמיד לה פרנס, וכן מוכיח נמי בפ"ק דגיטין [י"א ע"ב], דתנן שאם ירצה שלא לזון עבדו רשאי, שלא לזון את אשתו אינו רשאי, ואמ' בגמ' [י"ב ע"א] ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הכא במאי עסקינן דא"ל צא במעשה ידיך מזונותיך, דכוותה גבי אשה דאמר לה צאי כו', אמאי לא משני אשה בדלא ספקה, אלמא לא ספקה חייב לזונה, והא דקאמר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר ע"כ צריך לפרש דלא קאמר אלא לעניין זה שאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, מ"ר.
וקבורתה תחת כתובתה. פי' תחת נדונייתה, אבל תחת מנה מאתיים לא קאמר, דהא אמרינן לקמן [נ"ג ע"א] דארוסה אין לה קבורה, מ"ר.
אנוחי נינחינהו. פי' עד שלא יהא לו במה להתפרנס, מיכל לא ניכלינהו, אבל לא קאמר דלעולם נינחינהו, דא"כ מאי תחת פירות דקתני הא אין לו פירות, מ"ר.
זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה. אין לומר כיון דמשום תקנת' דידה, כדמשמע הכא וכדמשמע לעיל, דקאמר בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דלמא אישתבאי ומנע ולא פריק, א"כ משמע דאי אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרשות בידה, והא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות משמע דאינה יכולה לומר, דלקמן פרכי' לרב דאמר יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מדקתני מזונות תחת מעשה ידיה, והוצרך להגיה הברייתא בשביל כך, ועוד מדקאמר בבבא בתרא בחזקת הבתים [מ"ט ע"א] ובגיטין פר' הזורק [ע"ז ע"א] דלא מצי לאשכוחי שיהא חצר לאשה בלא בעלה, דפריך מחצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה, א"ר אלעזר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך, וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו כו' לא אמר כלום, ומשני בכותב לה ועודה ארוסה, והשתא מאי דוחקיה לאוקומה ועודה ארוסה, לימא כגון שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות, ואע"ג דהוה מצי למימר נמי (כשתקנו) [שנתנו] לה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולא קאמר היינו משום שאינו יורד לאותה סברא, אבל הכא שיורד לסברא זו שהבעל מסלק ידיו (לנכס') [מנכסי'] ולימא שאמרה איני נפדית, על כן נראה דודאי אינה יכולה לומר וצריך ליתן טעם בדבר, אמאי כיון דמשום תקנתא דידה הוא, ואו' ר' דהיינו טעמא דנהי דלרב הונא יכולה למימר איני ניזונת ואיני עושה, התם משום דלא מפקעת תקנת מעשה ידיה לגמרי, שאם איני ניזונת היום ואיני עושה היום, למחר תעשה ותהי' ניזונת, אבל אי אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת תקנת פירות, ופירות של כל ימיה תחת פרקונה הם, ואפי' תימ' לומר שיכולה להפקיע לגמרי תקנת מעשה ידיה ולומר איני ניזונת לעולם ואיני עושה לעולם, אכתי מצי למימר דפרקונה היינו טעמא דבעינן שיפדה הבעל כדי שלא תטמא ביד גוים, אי נמי שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע, אבל במעשה ידיה היאך יזכה בהן שאי' בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים, מ"ר.
אם תענה את בנותי. וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דעונתה אין זו של תשמיש דמוכח במ' יומא בפ' בתרא [ע"ז ע"א] דאם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש, ומהאי [קרא] נפקא ליה [דמניעת] (ד)תשמיש המטה איקרי עינוי. וי"ל דהכא נמי קאמר קרא הכי, עונתה לא יגרע דבר שהוא עינוי לה, כשמונעין אותו ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע.
<h2>דף מח.</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה. רבינו שמואל פי' דר' אליעזר בן יעקב סבר מזונות דאוריית', דסיפא דברייתא הכי מיתניא מזונות מניין אמרינן קל וחומר ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך, דברים שיש בהן קיום נפש על אחת כמה כמה, דרך ארץ מניין אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נישאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהן מתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה, ולפי' זה תימה בריית' דלעיל דקתני תקנו מזונות דמשמע דרבנן, כמאן אתיא, ורב הונא נמי דקאמר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' כמאן.
דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה. והא דקתני לא יפחות משני חלילין, אומר ר"ת משום דזכרים אפי' עני שבישראל אין פוחתין, אבל לנקבות יש שפוחתין, ומיהו הלשון דחוק קצת דקאמר כגון דאורחיה דידיה, משמע דאיכא דלאו אורחיה, ולא איפשר לפרש לפי' זה כפי' הקונטרס, אורחיה בנות משפחתו עושין כן.
ולא שני לן בין יוצא לדעת כו'. ההיא דמי שהלך למדינת הים דמוקמי' לקמן פ' בתרא [ק"ז ע"א] כשלא היה משרה בניו ובנותיו מתחילה, דאם היה משרה אותם גם אנו נזונם מנכסיו כיון דניחא ליה, וצריך לפרש דההיא דמי שנשתטה זנין ומפרנסין בניו ובנותיו אפי' לא היה משרה אותם תחילה, מ"ר. ר' פירש לנו דאדרבה נראה דההיא מי שהלך, מתחילה היו סמוכין על שולחנו מדפריך מינה דמי שנש' דההיא ודאי כשהיה מפרנסם מקודם, דאי לאו הכי אמאי מפרנסין אותם ב"ד, ולקמן דמוקי לה במשרה אשתו על ידי שליש, אבל לא בניו ובנותיו, היינו בשעה שהלך שהניח ביד שליש מעות לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו, אבל קודם שהלך היו כולן ניזונין משלו.
ה"ג אבל תכשיט יהבינן ליה דלא ניחא ליה דתינוול. וגרסינן נמי מאי ולא דבר אחר דלקמן פ' בתרא [ק"ז ע"א] איפליגו רב חסדא ורב יוסף בהדיא אההיא שהלך למדינת הים, מ"ר.
תכשיט. והא דאמ' בהמדיר [ע"א ע"ב] שפוסקין קישוטין לאשה, היינו כל זמן שהוא עמה כדי שלא תתגנה עליו.
מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו כו'. יש ספרים שכתוב בהן קוברין אותה לפי כבודה ולא לפי כבודו, אימא אף לפי (כבודו) [כבודה]. וקשיא עלייהו טובא חדא דאמאי נקט מי שהלך למדינת כו', אדרבה טפי הוי ריבותא אם הוא אצלה, דאפי' הכי קוברין אותה לפי כבודה ואינה יורדת עמו, כדמוכח לקמן בשילהי אע"פ [ס"ה ע"א] גבי הא דתניא אין נותנין לה כר וכסת, ועוד מדפריך לפי כבודה ולא לפי כבודו, אלמא סבירא ליה דלפי כבודו נמי יהבינין לה כר' יהודה לעיל דפסקי' כוותיה, א"כ לימא קוברין אותה לפי כבודו, הוי ריבותא טפי מדפריך לעיל אי אורחא מאי טעמא דת"ק, משמע דמילתא דפשיטא היא היכא דאורחא דיהבי' לה, ועוד מאי קאמר קמ"ל עולה עמו ואינו יורדת עמו אפילו לאחר מיתה, מאי אפי' אדרבה דין הוא יותר שלא תרד עמו לאחר מיתה ממחיים, ונר' לר"ת [דגרסינן], וקוברין אותה לפי כבודו, לפי כבודו ולא לפי כבודה, אימא אף לפי כבודו, וקצת לבי מגמגם לפי גירסא זו מאי קמתמא לפי כבודו ולא לפי כבודה, דנקט לפי כבודו וכל שכן לפי כבודה.
לעולם היא ברשות האב כו'. ה"ג עד שתכנס לחופה, ולא גר' לרשות הבעל לחופה, דמשמע זה הלשון עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמ' דקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין כו', לא לרשות הבעל בעלמא, ש"מ, ומתני' דהכא מוקמינן בגמרא לעניין תרומה ולאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם, וא"כ מתניתין היא (דשבתא) [תיובתא] דרב דאמר בגמרא דאין מסירת שלוחי האב לבעל מועיל לתרומה, וי"ל דדווק' בגמרא דייק רב נחמן בר יצחק דהתם ודאי משמע מסירה לשלוחי הבעל מדקתני כיון, מ"ר.
<h2>דף מח:</h2>
מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה כו'. אע"ג דתנן בהדיא פ' אע"פ [נ"ז ע"א] זו משנה ראשונה בית דין של אחריהן אמרו כו', אין להקפיד במה שהוצרך כ(מ)אן לאפוקי ממשנה ראשונה, הואיל ולא קתני בבא [יתירה] בשביל כך, דדרך תנא לאשמועי' אגב אורחיה הואיל ואין כאן אריכות לשון יותר, וכי האי גוונא במסכת ברכות [ב' ע"א] דתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן לאשמועינן כפרה לאו מעכבא, אע"ג דמשנה היא בסוף מסכת נגעים [פי"ד מ"ג] והעריב שמשו אוכל בתרומה, מ"ר.
ורב אסי אמר לתרומה. פי' בקונטרס דקסבר רב אסי דטעמא דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שמא ימזגו לה כוס, וכיון דמסר תו ליכא למיחש. וקשי' לר' דטעמא דמזיגת כוס אינו אלא למשנה ראשונה דאפי' עולא דמפרש לקמן פ' אע"פ [נ"ז ע"ב] טעמא דמשנה ראשונה משום מזיגת כוס, במשנה אחרונה מפ' טעמא התם משום סמפון, ועל כרחי' רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתני' קאי, ומתני' מפקא ממשנה ראשונה מדקתני לעולם, ועוד מדאיתותב מברייתא דלקמן, ולא משני ההיא כמשנה אחרונה, וכי תימא דרב אסי פליג אדעולא, וקסבר דמשנה אחרונה נמי טעמא שמא ימזגו לה כוס, ומעיקרא סבור כיון דדוכתא מייחד לה ליכא למיחש, ולבסוף סבור דאפי' הכי חיישינן למזיגת כוס, א"כ אמאי איתותב לקמן רב אסי והא רב יהודה (מנינינין) [מנציבין] קאי כוותיה בפ"ק דקידושין [י' ע"ב] דתניא וכבר שלח בן בג בג אצל ר' יהודה (לנינינין) [לנציבין] וכו', ומפרש (רבנו) [רבינא] דה"ק שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא חיישת לסימפון, שלח ליה (וא"כ) [ואתה] אי אתה אומר כן, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, פי' דמפ' טעמא משום מזיגת כוס, דלסמפון לא חייש ר' יהודה (מנינינין) [מנציבין] כדדריש בקל וחומר ושפחה כנענית, וע"כ למשנה אחרונה מיירי מדקאמר עד שתיכנס לחופה, ומפ' התם (רבנן) [מה בין] ר' יהודה לבין בן בג בג איכא בינייהו מסר האב לשלוחי הבעל, דלר' יהודה דמפרש טעמא שמא ימזגו ולא חייש לסמפון אוכלת בתרומה, דליכא למיחש למזיגתה כיון דמסר, ויש מפרשים דפלוגתא דר' יהודה ובן בג בג למשנה ראשונה, והא דקתני עד שתכנס לחופה לאו דווקא, דהא משנה ראשונה הייתה אחר ר' עקיבא ור' טרפון, כדתנן לקמן בפ' אע"פ [נ"ז ע"א] ור' יהודה (מנינינין) [מנציבין] בזמן בית המקדש היה כדמוכח פ"ק דפסחים [ג' ע"ב], ולר' נר' טעמא דרב אסי משום סמפון, וא"ת ומאי שנא דרב אסי חייש לסמפון בהגיע זמן, דאע"ג דדוכתא מייחד לה לא בדיק לה, ובמסר לשלוחי הבעל לא חייש, ולקמן פ' אע"פ [נ"ח ע"א] אמרי' איפכא דקאמר מאי בינייהו [וכו'] למאן דאמר משום סימפון איכא אע"ג דבהגיע זמן לא חייש ולפי משנה ראשונה מיירי התם, וזהו תימה שהסברא הפוכה התם ממה שהיא כאן לרב אסי, ואומר ר' דוודאי סברא הוא (דמי) [דמה] שנאמר למשנה אחרונה דחיישינן לסימפון בהגיע זמן כ"ש במסר, אבל הכא דרב אסי מתני' דחקתו דקתני הרי היא ברשות הבעל, דמשמע לגמרי אף לתרומה, ועוד אומ' דמצינן למימר לקמן דקא' איכא בינייהו מסר, למ"ד משום סמפון ליכא, דבמסר לא חיישינן לסמפון, ולמ"ד שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי' אע"פ שאינן לא אחיה ולא אחותה, ורש"י לא פי' כן התם, מ"ר.
שמואל אמר לירושתה ריש לקיש אמר לכתובתה. לאו לאפוקי להפרת נדרים אתו, דלהפרת נדרים ודאי מסיר' לשלוחים כחופה כדמוכח ברייתא דגבי אלמנה וגרושה דבסמוך, ונר' לר' דה"ה לעניין ליטמא לה הוי כחופה מן התורה כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק דהתם נילף לכל מילי, אלא למעוטי תרומה אתו, וירושה דנקט שמואל לרבות' נקטיה, דלא מיבעי' ליטמא לה ולהפרת נדריה דהוי כחופה דיליף מחנק, אלא אפילו לירושתה, דהוה ס"ד כיון דירושת הבעל דרבנן הכא לא (תקיף) [תקון]. אי נמי נדונייא שמ[ז]כה האב לבתו לא זיכה אלא לדעת כן אלא עד שתכנס לחופה אפי' הכי יורשה, וכ"ש ליטמא לה ולהפרת נדריה, ולא בא למעט רק תרומה, אי נמי אף כתובת' דאמר ריש לקיש אתי למעוטי, וכן ריש לקיש לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לעניין ליטמא לה ולהפר נדריה דהויא מסירה לשלוחי' כחופה, אלא אפי' לכתובת' נמי הוי כחופה, ולא אתו למעוטי אלא תרומה, אי נמי דשמואל נמי ימעט מטעמא דפרישית.
תיובתא דכולהו. פי' דרב אסי ור' יוחנן ור' חנינא, ואעג"ב דלא הוי כולהו ממש כעניין זה מצינו ביש נוחלין [ב"ב קכ"ט ע"ב] גבי המחלק נכסיו על פיו דקאמר תיובתא דכולהו אע"ג דלא הוי תיובתא אלא (בחד) [לחד].
היינו בתולה ולא בעולה וכי תימא שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה קאמר אכתי בתולה היא, כדקאמ' בפ"ק דקידושין [ט' ע"ב] באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה, הא אמרי' התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, מ"ר.
<h2>דף מט.</h2>
ואימא הני מילי היכא דלא הדרה לבי נשה. נראה לר' דאנכנסה לחופה קאי, והכי פריך מנא לן דמיית' חד מהנך קרא למסר האב לשלוחי הבעל, דילמא תרווייהו צריכי לנכנסה לחופה ולא נבעלה, ומיהו אי לא איכתוב אלא חד הוה אמינא ה"מ היכא דלא הדרה לבי נשא, אבל היכא דהדרה לבי נשא אימא תיהדר למילתא קמייתא, ולהכי איצטריך קרא אחרינא, ואכתי מסר מנלן, דאע"ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא [הדרה] היינו משום דאישתני גופה אבל לא נבעלה דאכתי היא בתולה ולא אישתני גופא אימא תיהדר, אמר רבא כבר פסק' תנא דבי רבי ישמעאל ואשמעי' דלא הדרא, והיינו לכל הפחות בשנכנסה לחופה ולא נבעלה, דתנא דבי ר' ישמעאל כו' וגלי קרא (בעדים) [בנדרים] הוא הדין בכל מקום, וא"כ אייתר חד מהנך קראי דלעיל למסר האב למיפטר' מסקילה, והואיל ואשכח' דלא הדרא מדתנא דבי ר' ישמעאל סברא הוא ואמר' נמי לא הדרא בכל הנך, דאימא דאימעוט מסקילה כגון מסר האב. ומה שפי' רש"י דלא גרסי' הני מילי ולאו קושיא היא ופי' נמי דאמתני' קבעי, קשה לר' חדא דאי אמתני' קבעי אמאי המתין כל כך לפרושה, ועוד דלדבריו בחנם מוחק הני מילי שהרי משמע שפיר פי' כמו ואימא, ומיהו תרווייהו לשון קושיא הן ומסקנא דפירכא כדפרי', ומיהו לפי' ר' קשה דאי לא כתי' בית אביה היכי שייך ביה הדרא, ואע"פ שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך חזרה ונתארסה למה לא יתחייב הבא עליה סקילה הא קרינ' בה נערה ובתולה מאורסה, וכי תימא ליכתוב בית אביה ולא ליכתוב מאורסה א"כ הוה מחייבנא בנשואה, בשלמא לפרש"י ניחא דפרי' אפי' בתר דכתיב בית אביה אימא תיהדר למילת' קמייתא ונימא דהשתא בית אביה היא ומשני [שפיר דכיון דלא הדרא למילתא קמייתא לענין הפרת נדרים] נפקא דלא מיקרי בית אביה. ונדר אלמנה וגרושה כו' מה ת"ל כו', תימה דאיצטריך לכדדרשינן פ' בתרא דנדרים [פ"ח ע"ב].
כבר פסקא תנא דבי ר' ישמעאל. לעניין הפרת נדרים, דהיכא דנתאלמנה או נתגרשה לא הדרא למילתא קמייתא, אע"פ שלא נבעלה ולא חיישינן לה בחזרתה לבית אביה כאילו לא נישאת מעולם, אלא אהנו בה נישואי' מסירת לשלוחי' בלא בעילה לאפוקי מרשות אב כאילו נבעלה, ומינה אית לן למילף לעניין נערה המאורסה שלא תחשב בחזרתה כאילו לא נישאת מעולם, אלא חשובה אלמנה מן הנישואין, וכיון דלא פקע שם נשואה הימנה ואינה חשובה בחזרתה כאילו לא נישאת מעולם סברא הוא שתהא בחנק כשתיזנה באירוסין שאחר אותו אלמנות, אע"ג דקרינ' ביה אכתי נערה בתולה מאורסה, והייתי יכול לומר שתהא בסקילה, אע"פ שאינה חוזרת להפרת נדרים לרשות אביה והרי היא כיתומה, דיתומה אין להועיל לאפוק' מסקילה, דהא אפי' יתומה מאורסה בסקילה, כדתני במתני' דגיורת שיצתה מרשות אביה ונעשית בכך כיתומה אין לה להועיל לעניין סקילה כמו לעניין נדרים, דיתמות ויציאה מרשות אב יש להן להועיל לעניין קיום נדרים, לפי שאין לה אב להפר לה, אבל אין להם להביאה מסקילה לחנק, כדאשכחן בגיורת דמתני', מכל מקום שפיר מייתי ראיה מנדרים לסקילה דהא פשיטא לן שאחר שתצא על ידי חופה שוב לא יהיה עליה אותו דין כשת[ת]אלמן או [ת]תגרש, ולא איצטריכא דרשא דתנא דבי ר' ישמעאל לאשמועי' בין כנסה לחופה ולא נבעלה שלא תחזור עוד לדינה הראשון, אלא כדי שלא תאמר כיון שחזרה לבית אביה על ידי אלמנות וגרושות דקאי לה בעילה בטלה לה אותה חופה שנכנסה לה כיון שנתאלמנה או נתגרשה קודם בעילה, והויא כאילו לא נכנסה לחופה מעולם, אבל האי הוי מילתא דפשיטא שאם שם נישואי' על אותה חופה אפי' תתאלמן או תתגרש קודם בעילה שאין לה לחזור עוד לדינה הראשון כקודם כמו שלא הייתה חוזרת לו אם נבעלה, אין לחלק מסברא בין נבעלה ללא נבעלה, אלא בזה שנבעלה נגמרו הנשואין לגמרי ואין להם להתבטל ולהיות כלא היו על ידי שתתאלמן או תתגרש, ובלא נבעלה הוי סברא דכיון דלא באו לידי בעילה נתבטלו על ידי אלמנות וגירושין כאילו לא היו בה נישואין מעולם, והואיל וכן יפה מביא ראיה מנדרים לסקילה דכיון דלא הדרה למילתא קמייתא לעניין נדרים, אע"פ שלא נבעלה, ולא חשבינן לה לחופה במה שנתאלמנה קודם בעילה כאילו לא הייתה כאן חופה מעולם, הואיל וכן אף לענין סקילה לא נחשבנה לחופה זו כאילו לא הייתה מעולם, וזה פשוט לנו שכיון שלא נעקור נישואין מחופה זו להיות כאילו לא נעשית שאין לה לחזור עוד לדינה הראשון, דקודם חופה לעניין שום דבר.
היאך אני קורא בה כו'. משמע מתוך פי' הקונטרס דאיצטריך למימר אם היא ברשות אב או [לאו] כשהיא בדרך, וקשיא לר' האי מלזנות בית אביה נפקא פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, ונדרים נמי גמרינן מהתם, אלא נראה לר' דפשיטא שיצאה מרשות אב לגמרי, אבל לעניין חזרה כשנתארמלה או נתגרשה הוא דאיצטריך למילף הכא, מ"ר.
קל וחומר לבנים דעסקי באורייתא. לקמן בפרק בתרא [ק"ח ע"ב] לעניין ירוש' ודאי פריך דעסיק באורייתא ירית דלא עסיק באורייתא לא ירית דאין לנו לגזול לו מה (שחיבתה) [שזיכתה] לו תורה, אבל לא מרחמינ' עליה כמו בההוא דמפרנסינן ליה כדי שיעסוק.
<h2>דף מט:</h2>
כשהן קטנים. אבל קטני קטנים לכולי עלמא חייב כדאיתא בשילהי אע"פ [לקמן ס"ה ע"ב]. הא בחיורי הא באוכמי. שני מיני עורבים הן א' לבן וא' שחור כדמוכח פ' אילו טריפות [חולין ס"ג ע"א] גמר' סימני העוף העוף לא נאמרו, דמרבי עורב העמקי, ומפ' התם עמקי לבן כמראה חמה עמוקה מן (היכל) [הצל].
אכפיה רבא לרב אמי. יש מקשי' היאך כפה אותו בשביל צדקה, והא מתן שכרה בצידה כדכתיב למען יברכך ה' אלהיך, ואמרי' פ' כל הבשר [חולין ק"י ע"ב] דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה, וזמנין אומר ר"ת דהאי אכפייה בדברים, וזמנין אומר שבעירו של רבא היו גבאין שק[צבו] ביניהן לתת כך וכך לחדש או לשנה והילכך כפייה כדאמרינן [ב"ב ח' ע"ב] (אין) [ד]רשאין להסיע על קצתן.
הוא ואשתו ניזונת מהן. דווקא לבניו, הא לאחר משמע דאין ניזונין, וכן בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"א] דדייק השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנתא דרבנן לא כל שכן, משמע הא מתנתא דאורייתא אינה ניזונת אע"ג דמן היורשין קמיתז', אלמא יש כח למתנה להפקיע שעבוד של מזונות טפי מירושה, ותימה לר' דאשכחן דאלים כח יתומין מכח מתנה בפ' נושאי' על האנוסה [יבמות צ"ט ע"א] גבי מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה דמוקי להו כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא גביא ממטלטלי של מתנה, וממטלטלי דיתמי מודה ר' מאיר דלא גביא, כמו שמפרש ר"ת דלא פליגי אל' מי' [אלא מיניה], דאם תמצא לומר גביא ממטלטלי דיתמי לר' מאיר א"כ הויא (סביר') [סברת] ר' מאיר הפוכה מדרבנן, דלר' מאיר בעל חוב גרע מכתובה, דכתובה גביא אפי' ממטלטלי דיתמי ובעל חוב לא גבי ממטלטלי דיתמי לר' מאיר כמו לרבנן דלא אשכחן דפליגי אלא בכתובה, ולרבנן בעל חוב עדיף מכתובה, [דבעל] חוב [גבי] מיניה [אפילו] מגלימא דעל כתפיה וכתובה ממטלטלי אפילו מיניה [לא] גביא כדמוכח פ' האומר בקידושין [ס"ה ע"ב] גבי זו אשתי וזו חבילתי, אלא ודאי ביתמי אפילו ר' מאיר מודה, ומיניה פליגי, והא דאיפליגו גבי יבם לקמן בסוף האשה שנפלו [פ' ע"ב], יבם כמינה דמי דבמקום אחיו קאי, ואומר ר' דתדע דאי כיתמי דמי מנלן בקידושין דרבנן פליגי במיניה, והשתא דאתינן להכי קשיי' דא"כ אלים כח יתומים להפקיע שיעבוד הכתובה לר' מאיר טפי ממתנה, ואומר ר' ההיא דיבמות [צ"ט ע"א] דקתני ועמד וכתב כל נכסיו לבנה במתנ' שכיב מרע איירי דגריעה מירושה דאורייתא, ולהכי גביא כתובה מיניה וה"ה בעל חוב שגובה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע, והאי דנקיט במציאת האשה [ס"ט ע"א] מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, י"ל דעיקר גבי פרנסה איתשיל, ור' חייא דקבעי מכרו או משכנו הוה פשיטא ליה לעניין מזונות דאין מוציאין, וקסבר דאין מסתפקין אלא לעניין פרנסה, ובמכר או במשכון, אבל במתנה הוה פשיטא ליה דמוציא לפרנסה תדע דלא מיבעיא ליה לרב [חייא] אלא לפרנסה, דאי במזונות תנינא אין מוציאין למזון האשה והבנות אלא מנכסים בני חורין, פ' הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב], ועוד אומר ר' אפי' אם נפשך לומר דהאחין שנתנו מוציאין למזונות, לפי שכבר זכו הבנות ליזון מהנכסים, ולא אלימא מתנת אחין להפקיע מזונות, מתנת האב מיהא מפקעא כדפריך, ומתוך כך פסק ר' על אלמנה אחת שנתן בעלה מתנת שכיב מרע את כל אשר לו שגובה האלמנה מזונות וכתובה מהמטלטלין, דהשתא מירושה דאורייתא אלמנה גובה כתובתה ממטלטלי מחמת תקנת הגאונים, (מחמת) [ממתנת] שכיב מרע דרבנן לא כל שכן.
והרב ר' יצחק ב"ר ברוך היה אומר שאפי' מתנת בריא נתנם גובה מהם כדמדקדק בלשון ר"ת מ"כ, שפירש שעל ידי שתקנו הגאונים לכתוב בכתובתה ובשטר חוב כל הנכסים דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות יהיו אחראין וערבאין כו' עד דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי על ידי כך נעשו מטלטלין משועבדין לגבותם מיתומים כאילו שעבד לה מטלטלין אגב קרקע, ולהכי אהני מה שאין בהם אגב בשטרות שלא לטרוף מטלטלי' מן הלקוחות, והוו להו לקוחות מאוחרים כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה דק"ל בערכין מה שגבה גבה ממטלטלי בפ' אין נערכין [ז' ע"ב] כמו שפי' ר"ח בפ' מי שהיה נשוי [לקמן צ' ע"א], ואע"פ שפי' ר"ח פי' אחר תפס רבנו זה, ומתוך פי' רבינו שדימה אותו לבעל חוב מאוחר, מדקדק הרב ר' יצחק דווקא דומיא דבעל חוב מאוחר שנותן דמים, אבל מקבל מתנה לא יפקע שעבוד של מטלטלין ולא הבין ר' את דבריו וכי תעלה על דעתך דדווקא נקיט בעל חוב ולא מקבל מתנה, והא אפי' יורש שקדם וירש מטלטלין מה שגבה גבה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, וכיון דירושה מפקעת כח ב"ד על כרחיך יותר מפקע מתנה אחריות שיעבוד מירושה כדפרי', מיהו יש לדחות הנך ראיות דנראה לי דמצינן למימר דהא דנקט בשמעתי' כותב נכסיו לבניו מצינן למימר דלא נקט למימר דווקא בניו, אלא משום דאיירי נמי במטלטלי', ובכותב לאחר ודאי לא היתה אשתו ניזונת ממטלטלי, אבל במקרקעי שהיתה בתו ניזונת גם היא ניזונת, אע"ג דבמכר לא גביא כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אי נמי משום הא דלאחר הוא לא היה נזון ובההיא דיש נוחלין נמי מצינן למימר דנקט מתנה דרבנן משום דבההיא הוי כל שכן, אבל במתנה דאורייתא לא הוי כל שכן, אבל הוא הדין מיהא הוי, מכל מקום נראה לי לדקדק דאלימא כח מתנה להפקיע טפי מכח יורשין, מיהא דאסיקנא בפ"ק דבבא מציעא [י"ג ע"א] דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו כשחייב מודה דחיישינן לפירעון ולקינוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר דלא גבי ממשעבדי, ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר, אלא ודאי לא גבי ואפי' הכי מן היורשין גובין, דהא פסקי' בסוף גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] (הילכך) [הילכתא] מלוה על פה גובה מן היורשין, על כן נראה דאין חילוק בין מכר למתנה אע"פ שיש מקומות שסברא לחלק כגון (נעשה) [בעשה] שורו אפותיקי ומכרו [ב"ב מ"ד ע"ב], דווקא מכרו, אבל נתנו בעל חוב גובה הימנו אין ללמוד בלא עשאו אפותיקי דליהוי דינא נמי הכי, שעל ידי אפותיקאות דווקא סומך בעל חוב על המטלטלין, דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו, ואם לא עשאו אפותיקי אינו גובה אפי' המלוה בשטר דלא סמיך עליה, ומה שכותבין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כו', אע"פ שמועיל לגבות מיתמי כדברי ר"ת אינו חשוב שייחדו לשם אפותיקאות דאין סברא שתגבה עכשיו מעבדים שמכר טפי משאר מטלטלין, אע"פ שאם ייחד אפותיקאות הייתה גובה, ובפ' הניזקין [גיטין נ' ע"ב] גבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין כו' איבעיא לן נמי במתנה היאך דווקא לההיא מילתא הוא דמבעיא לן, אבל הכא אין לחלק מטעם דפר', גם ר"ת כתב בפירושי ר"ח שלו בבבא בתרא שמתנת בריא מפקעת שיעבודא כמכר, וגם ר"ח ורבינו שמואל שוין בדבר בבבא [בתרא] ביש נוחלין, וגם רש"י בשמעתין דפי' ואע"ג דמתנה לאחר מפקעת שיעבוד מזונות אשתו היינו משום דאי לא עבד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה מתנה ולהכי מפקעת כמכר אבל בבנו ליכא למימר הכי, מ"ר.
אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא. לא ידע ר' היכי מדמי להו דאפי' במסקנא דמיירי שמתה הבת לא דמו, שהרי אינן יכולין לירש אלא מה שהוא מוריש להם והתם מזון האלמנה היה חייב מקודם, מיהו הכי מייתי הואיל ואלמוה רבנן לשעבודא דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה (הני מילי) [הכי נמי] אית לן לתקוני שיזון הוא ואשתו מהם, מ"ר.
<h2>דף נ.</h2>
עשיתנהו בעי. צריך לפרש האי עישוי בדברים, כי ההוא דלקמן [נ"ג ע"א] מעלאי דידי היינו עשייה, ומיהו מצינו עישוי שלא בדברים כדאמ' [לקמן ע"ז ע"א] אין מעשין אלא לפסולות, והשתא אתי שפיר דקא' עשיתינהו בעי, כלומר אם דין היה, וכי היה לו לעשותם בדברים היה לו להלקותם עד שיזונו אותן, מ"ר, וכן פר"ת.
אל יבזבז יותר מחומש. מפ' בירושלמי [ה"ח] שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ואח"כ חומש הריוח שבכל שנה ושנה, ואין לפרש חומש ממה שישאר לו כל שעה עשוריית' דבידו דאם כן יתן כל אשר לו.
שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה. והא דתנן במסכת אבות [פ"ה מכ"א] בן עשר למשנה, לאו לירד עמו לחייו אלא לגלגל ואינו יורד עמו לחייו עד י"ב שנה. ספי ליה כי תורא. והא דתנן במסכת אבות בן חמש למקרא, היינו לגלגל עמו ולא למיספי. בר עשר למיתני. פי' בר עשר ויום אחד כי ההיא דמסכת אבות דבן עשר למשנה דהיינו נמי פי' הכי דומיא דבן י"ג [למצוות] דקתני התם, היינו בן י"ג ויום אחד, והשתא לא הוי בר עשר למיתני דומיא דבר שית למיקרי וספי ליה כי תורא, ובר עשר למיתני ולא למיספי אלא לגלגל דלא ספי ליה משנה עד י"ב שנה, מ"ר.
בר תרתי סרי לתעניתא ובתינוקת. אומר ריב"ם ויום אחד קאמר דומיא דבר עשר (ספר') [כדפר'] ואשמעינן דלית לן השלמה דרבנן כר' יוחנן בפ' בתרא דיומא [פ"ב ע"א], ורש"י מפ' שנת י"ב משום חינוך, ופי' בתינוקת, לפי שהיא ממהרת להביא כח, לא היה צריך לומר כן אלא שחינוך שלה שנה לפני גדלותה דמתחייבת דאורייתא דהיינו י"ב ויום א' כמו בתינוק שחינוכו שנה לפני חיוב מצותו, מ"ר.
ומאי אסותיה. פי' ר"ת שלא ישכנו, ואין לפרש שנשכו שהרי כבר אמר לא חיי משמע דאין רפואה מועלת לו.
הבעל מוציא מיד הלקוחות. אליבא דריש לקיש מסיק לה בפ' החובל [ב"ק פ"ח ע"ב], אבל לר' יוחנן דאמר קניין פירות כקניין הגוף לא צריכינן לתקנת דאושא, וכי תימא איצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן, הא תנן לקמן בפ' הכותב [פ"ג ע"א] דאם מכרה ונתנה קיים, מיהו י"ל דאיצטריך היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות קרקע נכסיך, אי נמי כגון נותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות.
<h2>דף נ:</h2>
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא. מכאן משמע דתרי רב המנונא הוו, דמשמע הכא דרב יוסף לא היה מופלג בחכמה כמותו דקאמר יתיב קמיה וקאמר כתובת בנין דכרין קא' מר, ורב המנונא תלמידו של רב חסדא חבירו של רב יוסף היה כדמוכח בקידושין פ"ק [כ"ה ע"א] דאמרינן סבי דנזונייא לא אתו לפרקיה דרב חסדא, א"ל לרב המנונא זיל צנעינהו, מ"ר.
מאי עליייה עלויא דאב. כשמואל דאמר לפרנסה שמין באב לפי מה שפי' ר"ח לקמן בפ' מציאת האשה [ס"ח ע"א] דהא דאמר שמואל דשמין באב לא היינו לייפות כחה של אשה ולמיתן יותר מעישור נכסי, אלא לגרע כחה אם אנו יודעין באב שהוא עצרן, דלא מצינו שומא לעילוי, ואדרבה לקמן בפ' מציאת האשה אמר' שומא לגריעותא מעשה ונתן לה ר' עד י"ב בנכסים, ולקמן [נ"ב ע"ב] משמע דדווקא עד עישור נכסי שרו רבנן אבל טפי עבורי (אחרמתא) [אחסנתא], דפריך תלמודא אכדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ומי איכא מידי רחמנא אמר ברא לירות ותקני רבנן דתירות ברתא, ומשני הא נמי דאורייתא כו', ומסיק עד כמה, דמשמע כמה שרו רבנן אע"ג דדמי איעבורי עד עישור נכסי, וכתב ר"ח לקמן בפרקין הואיל וכך אין להוציא מיד היתומין אלא בראיה ברורה, ולדידיה לא אתיא הך מסקנא שפיר דמסיק, ומאי עילויא עלויא (האב) [דאב], וכדשמואל דאמר שמואל כו', משמע דשמואל לעילויא אמרה. וי"ל דה"פ ומאי עלייה עילויא דאב, חיטי מעלייה דקתני בחיטי היינו עילויא דאב ששמין באב לעניין להגבות ממטלט' כדשמואל כו' ותרתי קתני שמואל דשמין לעילויא דאב לעניין מטלטלי להורעה לעניין שומא דלא שיימינן לה ליותר אלא לפחות, וא"ת מהא דתנן לקמן בפ' מציאת האשה [ס"ח ע"א] אם השיא בת ראשונה ונתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, אמרי לו פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה, פי' עישור נכסי, ומפ' בגמרא עני עני בדעת עשיר עשיר בדעת, אלמא לר' יהודה שמין באב לתת יותר מעשור נכסי דהאמר ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואפי' הוי יותר מעשור נכסי קאמר מדקאמרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני כו', פי' [בשעה] שנתן לראשונה היה עשיר בדעת ועכשיו הוא עני בדעת ולא יתנו כמו שנתן לראשונה אלא עישור ניכסי יתנו, ושמואל דאמר לפרנסה שמין באב כר' יהודה סבירא ליה, ואומר ר' דוודאי לא קאמר ר' יהודה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, אלא דווקא כשנתן לה עישור ניכסי או פחות, וקאמרי ליה רבנן פעמים שאדם עני בדעת בשעה שנתן לראשונה שלא נתן לה עישור ניכסי, והעשיר בדעת שעכשיו היה נותן לה עישור נכסים, ופעמים שאדם עשיר בדעת כשנתן לראשונה עישור נכסי, והעני בדעת שעכשיו היה נותן לה פחות ולא נוכל לאמד דעתו, הילכך לעולם יתנו עישור נכסים, מ"ר. עוד יש ראיה לפר"ח מהא דסבר ר' כר' יהודה בשילהי מציאת האשה [ס"ח ע"א] שנתן אחד מי"ב וקאמר ר' בההיא שמעת' דפרנסה טרפא ממשעבדי, ותנא כתובה פי' מזונות לא טרפא ממשעבדי, ובעל כרחי' טעמא כדמפ' בהניזקין [גיטין נ"א ע"א] לפי שמזונות אינן קצובין, ואמרי' נמי התם דפרנסה מייקץ קייצה כו', ואי (אח"כ) דלהוסיף נמי שמין באב א"כ פרנסה נמי אינה קצובה, דבשלמא הא אם אין שמין להוסיף נהי דאין לה קצבה למטה ששמין לפחות, למעלה מיהא יש לה קצבה והיה ללקוחות ליזהר להניח מבני חרי כדי עישור נכסי, ומיהו אינה ראיה דתקשי לן נמי מהאי טעמא נמי יוציאו למזונות כששעבדו האחין, דהשתא יש למזונות קצבה למעלה, דטפי מכדי צורך עד בגר לא יעלו, ובסוף מציאת האשה משמע דאין מוציאין, וכי תימא מזונות איפשר להעלות הרבה דאפי' עד בגר ושמא תלקה ותהא צריכה רפואה, ואמרי' לקמן בפרקין דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות, א"כ אמאי חשיב בהניזקין כשפסק לזונה ה' שנים קצבה דקתני היא ניזונת מנכסים משועבדים, אלא ודאי היינו טעמא דאע"פ שהן קצובין למעלה עד בגר כיון דאיפשר שלא יעלו כל כך כמזונות שתנשא קודם לכן לאו כקצובין חשיבי, אבל פרנסה יש לה קצבה שאיפשר ללקוחות לברר הדבר על ידי ב"ד ולשום דעתו של אב בין למעלה בין למטה. צ"ע בפ' מציאת האשה גבי עני והעשיר שלא יקשה לפר"ח, ושם אפרשנה בע"ה.
א"ל שמואל זיל זון. וא"ת מאי אולמה מהא דרב יצחק בר יוסף דלעיל, וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה, ואע"ג דהשתא נמי מצינן למימר דרב פליג עליה, י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעות מילתא דרב דאמר זן הוי מזונות ממש, והא דמיבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית לה דהויא כירושה דבנין דכרין, ומייתי ראייה מדברי שמואל דהוה קעביד עובדא, הכא נמי רב מצי סבירא ליה דאחרי כן שינו התקנה, וא"ת מאי אולמיה דהאי לישנא דמזונות ממש קאמר משום דקאמר ליה זיל זון הא רב חייא בר יוסף קאמר נמי רב זן ומיבעיא לן, וי"ל דס"ד שאדם שפוסק הוראה בבית המדרש יש לו לפסוק לשון דליכא למיטעי, הילכך ס"ד למימר זון ממש, אבל רב חייא בר יוסף היה שונה קבלתו ולא היה כל כך מדקדק בלשונו.
אמר להו רב נחמן זילו אהדורו ואי לא מגבינא לאפדנייכו כו'. דחשיב להו רב נחמן כמו טועה בדבר משנה והוא עצמו היה יכול להחזיר את הדין, אבל (בבעל) [בעלי] דין לא היו שומעין לו כמו לדיינין, הילכך קאמר להו זילו אהדורו.
<h2>דף נא.</h2>
סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי. וא"ת מאי קפריך והא פלוגתא היא בשבועות פ' שבועת הדיינין [מ"ג ע"א] בענבים העומדים ליבצר, ור' מאיר סבר כבצורות דמיין וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין, והכא וכי פשיטא ליה נמי האי דהלכה כר' מאיר, וכי תימא דהכא מיירי בהנהו דאי קיימי טפי הוו מכחשי, דבהא כולי עלמא מודו דכבצורין דמיין, לא היא דבגטין פרק השולח [ל"ט ע"א] ובפ"ק דסנהדרין [ט"ו ע"א] משמע דבהא נמי פליגי, ובפר"ח פי' דמההיא דבבא קמא דפ' הכונס [נ"ט ע"ב] ק"ל כל העומד ליגזז כגזוז דמי, דאמ' התם ר' שמעון אומר אם אכלה פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים, דחשבינן ליה כתלושין, ופסקי' התם הלכה כר' שמעון.
ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה בין למזוני כו'. ואי קשיא דרבא אדרבא דלקמן פ' מציאת האשה [ס"ח ע"א] משמע דפסק רבא הילכתא כר' יהודה דאמר התם אם השיא את הראשונה ונתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואמרי' התם דשמואל כר' יהודה סבירא ליה, אלמא סבירא ליה לרבא דבפרנסה שמין, והיינו לגבות ממטלטלי כדהכא בשמעתין, ולא מצינן למימר דהתם רבא משמיה דרב חסדא קאמר וליה לא סבירא ליה, דבההיא סוגיא פריך עליה מרבא גופיה ולא קמשני הכי. וי"ל דההיא דרבא אית ליה ולא ממטלטלי בדלא אמידניה, והא דסבירא ליה כר' יהודה וכשמואל היינו באמידניה, שדעתו שתגבה מזונותי' מן המטלטלין, ובכי האי גוונא מפליג תלמודא התם. פסקי' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין אפרנסה בין אמזוני בין לכתובה, נראה דבזמן הזה גבו כולהו ממטלטלי כתובה ומזוני מתקנת הגאונים או כדברי ר"ת דפ' לעיל [מ"ט ע"ב], וכן כתובת בנין דכרין דהא לקמן [נ"ב ע"ב] פריך עלה ותגבי ממטלטלי, ומשני ככתובה שוויה רבנן, אם כן בזמן הזה דגביא כתובה ממטלטלי, כתובת בנין דכרין נמי תגבה ממטלטלי, ופרנסה נמי דק"ל כשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, ולגבות מטלטלי אמ' הכי כדמוכח לעיל, ואע"ג דמסיק רבא ממקרקעי היינו היכא דלא אמידניה דהא רבא אית ליה ההיא דשמואל כדמוכח לקמן בפ' מציאת האשה [ס"ח ע"א] דפסיק הלכה כר' יהודה, ובזמן הזה אנן סהדי שכל אדם (יכולין) [רגילין] להשיא בנותיהם ממטלטלי וכמו אמידניה חשיבי.
אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטים. אבל לא בנכסים מרובים לא מייתי, דנהי דאין מוציאין לגמרי מקצתן מיהא מוציאין.
אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי. לפי שהרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה בכל יום מזונות כנגד מעשה ידיה דעד עכשיו, אבל אינו רשאי לומר לה הרי גיטה וכתובתה תפדה עצמה לפי שלא קיבלה תשלום תקנת הפירות שאכל עד עכשיו.
מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות. ולקמן בפ' אע"פ [נ"ו ע"ב] מפרש טעמא כל הפוחת אפי' בתנאה, אלמא סבירא ליה תנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר לה לית לך לא סמכא דעתה והויא בעילתו בעילת זנות, פי' [דב]כל מקום [דאית לה ואין] (ש)האשה בטוחה ממה שחייבין לה כגון ההיא דהתם דלא סמכא דעתה, תיקנו חכמים שתהא בעילתו בעילת זנות, הא אי אמרי' תנאו קיים ליכא הך חששא, ואלמנה נמי אע"ג דגבי אלמנה תנאו קיים מן התורה, ולא אמרי' הוי בעילתו בעילת זנות, מיהו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ותיקנו דלא מציא למימחל, וממ"ק [ומכל מקום קשה] לר' מפ' החובל, דהכא משמע דטעמא דר' מאיר היינו משום דאי איפשר למחול כדין מתנה על מה שכתוב בתורה משום דלא סמכא דעתה, ומשמע אם הייתה יכולה למחול ליכא שום איסורא מדמסיק אלמא תנאו בטל ואית לה, משמע שלא הייתה בעילת זנות אם היה תנאו קיים, ובהדיא משמע בהחובל דטעמא דר' מאיר לאו משום הני הוי, דפריך תלמודא [ב"ק פ"ט ע"א] אלא הא דתניא וכן האשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה אמאי תזבין בטובת הנאה לבעלה כו', ומשני הא מני ר' מאיר היא דאמר אסור לו לאדם שישהה שעה אחת עם אשתו בלא כתובה, מאי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלמא התם אף ע"פ שאינו יכולה למכור ולהפקיע כתובתה משום שהייתה קלה בעיניו להוציאה אסור, והכא אמרי' שאינו יכול לפחות ולהפקיע ממנה משום מתנה על מה שכתוב בתורה, ולפי הך סברא מנא ליה לתלמודא דהוה קאסר ר' מאיר משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והיה (מונה) [רוצה] ר' לפרש התם בדוחק הא מני ר' מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא כו', פי' ר' מאיר הוא דאית ליה אסור לשהות משום בעילת זנות, והיינו משום דס"ל דאינה יכולה למחול, דלהכי הוי בעילתו בעילת זנות כדפ' לעיל, והיינו דקאמר מאי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כלומר בשביל שהיא סבורה שתהא קלה להוציאה, והא דפרי' והא מגרש לה וגבי לה בחבליה לאו אתירוצ' דמוקי לה כר' מאיר פריך, שהרי אם יגרשנה אינו מנכה לה מכתובתה כלום אלא נותן לה כל כתובתה משלם רק שמעכב דמי חבלתו, אלא אברייתא פריך דקתני לא הפסידה מאי קאמר, על כרחך, הוא מפסידה שהרי הוא מגרש לה כו'.
מני ר' מאיר היא כל הפוחת כו'. השתא משמע ליה להאי מקשה דמתניתין איירא במוחלת מדקתני לא כתב לה כו', והיינו מסתמא לא כתב לה מפני שמחלה לו, ועוד דומייא דסיפא כתב לה שדה שוה מנה במאתים משום דמחלה, ואפי' הכי קתני חייב והיינו כר' מאיר דס"ל דאינה יכולה למחול, וא"ת לר' יהודה נמי אינה יכולה למחול דדווקא בכותבת התקבלתי קאמר כדמוכח לקמן בריש אע"פ [נ"ו ע"א] דפריך אמילתיה דר' יהודה טעמא דכתבה ליה הא על פה לא, אמאי דבר שבממון הוא כו', והשתא מאי קושיא דילמא מאי כותב אומר, כמו שמצינו בפ' הכותב [פ"ג ע"א], אלא ודאי דווקא בהתקבלתי. וי"ל דהתם איירי לפי המסקנא דשמעתי' דאמרי' איבעית אימא ר' יהודה התם כתבה ליה התקבלתי, מ"ר.
מני ר' מאיר היא כו'. תימה והא בין רבי מאיר ור' יהודה לא פליגי אלא דלמר הויא בעילת זנות ולמר לא הויא, ובבעילת זנות לא איירי מידי במתני', אבל לעניין מחילה אפי' ר' מאיר מודה שיכולה למחול כדמוכח בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א], ולעניין תנאי אפי' ר' יהודה מודה דלא מצי לאתנויי כדמוכח בריש אע"פ [נ"ו ע"א] דחכמים עשו חיזוק כו'. וי"ל היינו הא דמשני לקמן התם כתבה ליה התקבלתי, אבל השתא ס"ד דלר' יהודה יכול להתנות, דתניא באע"פ [שם] ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים, וקס"ד נמי מתני' דקתני לא כתב לה כתובה לפי שהתנה עמה.
אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא כו'. בחנם הוצרך להקשות רישא ר' מאיר וסיפא ר' יהודה, דהך סיפא הוה למידק לגמרי, מני אי ר' מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא, ואי ר' יהודה כתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב כיון שמחלה לו בכך, הא אמ' (אינה) [רצה] כותב לבתולה כו', ומיהו ניחא ליה לדייק כל מה דמצי למידק מרישא, וכענין זה מצינן במסכת שבת בפ' כירה [ל"ח ע"ב] דתנן מעשה שעשו אנשי טבריה כו', אמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה, ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה, ודייק בגמ' [ל"ט ע"ב] מאי רחיצה, אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא הוחמו מערב שבת מותרין והתניא כו', אלא מאי פניו ידיו ורגליו, אימא סיפא ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה לימא תנן סתמא כבית שמאי כו', והשתא מסיפא נמי הוה מצי למידק מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו ביום טוב אסורין הא מערב יום טוב מותרין, והתניא התם לקמן מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון, אבל רחיצת כל גופו אסורה, מ"ר.
<h2>דף נא:</h2>
חמשה גובין מן המחוררין כו'. אע"פ דקתני מניינא תנא ושייר הנך דתנן דגיטין בפ' (השולח) [הניזקין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם, והתם נמי שייר המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב שאין בו אחריות, מ"ר.
וגט חוב שאין בו אחריות, מהכא קשיא לשמואל דאמר בפ"ק דבבא מציעא [י"ג ע"א] אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, דהכא משמע דמבני חרי מיהא גבי, מיהו בלא הכי איתותב שמואל דהתם מברייתא אחריתי, ואומר אני דמהך לא הוי תיובתא דשמואל דהוה מצי למימר גבי חוב שאין בו אחריות היינו שמפורש בו שלא קבל עליו אחריות, כמו שמצינו בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"ב] גבי הא דתניא מי שבא ואמר אבד שטרי כו', במד"א בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו, ומפרש התם [קס"ט ע"ב] חוץ מאחריות שבו דכתיבי הכי שטרא (דבן) [דנן] דכתבינהי לא למגבא ביה כו', והא דמוקי לה הכא כר' מאיר משום דלכאורה ריהטא כוותיה.
אסורה לבעלה חיישינן כו'. אין להשיב מאסתר, דצדקת גמורה הייתה. אונס דשרייה רחמנא כו'. אע"ג דאמר אבוה דשמואל חיישינן, משמע ליה מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היינו מוציאין אותה מבעלה על כן.
<h2>דף נב.</h2>
ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה כו'. ואי קשיא בין לאביי בין לרבא הא אמרינן ביש מותרות [יבמות פ"ה ע"א] אלמנה לכהן גדול ממזרת ונתינה לישראל יש לה פירות כתובה ובלאות, והואיל ואית להו פירות מסתמא אית להו פרקונא תחת פירות, ואומר ר' דהכי פרש"י, אית להו פירות דממזרת ונתינה היינו פירות שאכל הבעל משלהן, אבל לא מלו לא פריק להו מדידיה (וכל שעות) [אבל שניות] ועריות קנסינן להו, דאפילו מה שאכל הבעל לא יחזיר, והאלמנה לכהן גדול מפ' אביי פירות תקנת פירות דהיינו פרקונא ורבא מפרש פירות ממש כדפרי' ואותן פירות גופייהו לא יתן הבעל, אלא א"כ נישבית, דאי אפי' לא נשבית אוכלת היא הפירות אם כן הייתה נשכרית וכל הנשים היו רוצות, אע"ג דאמרינן לעיל בפר' [מ"ז ע"ב] דהא עדיפא לה.
כגון שנדרה היא וקיים לה. הוה מצי למימר דפליגי בהא דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף, ובאשת ישראל כדמסקינן לקמן, אלא ניחא ליה לאסוקי טפי פלוגתייהו, דנתן אצבע בין שיניה, משום דאשכחן בהא פלוגתא דתנאי לקמן בפ' המדיר [ע"א ע"א], מ"ר.
והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה. וא"ת והא דתנן בפ' השולח בגיטין [מ"ה ע"א] אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, מיבעיא לן בגמרא משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא דלא ליגרו בהו וליתי טפי, תפשוט מהכא דמשום דוחקא דצבורא הוא. וי"ל דאפי' הוי דלא ליגרו בהו וליתי טפי זה לא תקנו חכמים שלא יהא האדם פודה עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר גו', והכא אשתו כגופו, ואע"ג דבעי' למפשט התם מהא דלוי בר [דרגא] פרקיה לברתיה בתליסר אלפי דינר זהב, התם אין (בנו) [בתו] כגופו.
רצה אינו פודה. פי' רש"י ז"ל דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון, משמע מתוך פירושו שאינו פודה כלל אפי' בדמיה, וקשה לי (דפי') דלעיל [מ"ז ע"ב] מסקי' תקנו מצוי למצוי, משמע דפירות ופרקון מצויים יותר מכתובה וקבורה לפי שאילו אינן אלא פעם אחת בכל ימיה, אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים, ומיהו ר"ח פי' דבכדי דמיה פודה כל שעה, וקש' לי דא"כ לרבנן נמי תיקשי ליה ואע"ג דפרקון יתר על הכתובה היה צריך לשנויי תרי קולי אית להו בפרקון שיני כדמשני לרשב"ג, ומשמע דלא מסיק הך סברא אלא לרשב"ג.
<h2>דף נב:</h2>
אין פודין את השבויין כו'. ארישא קאי, דאי אסיפא אבל פעם ראשונה מודה דפודה אפי' עשרה בדמיה, א"כ היכי דייק הא בכדי דמיהן פודין לימא אין הכי נמי ודאי דפודין בכדי דמיהן אם רצה, דברצה איירי כן בסיפא, וכן בברייתא שנייה דקתני אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה קאי ארישא, דאי אסיפא אמאי אי לאו אינו פודה אם רצה, מ"ר.
ותגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן. מספקא לר' השתא שתקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי וחתמי בעיזקת' איש גלותא ובעיזקתא דראשי ישיבה בכתב רב שרירא, אם כתובת בנין דכרין גביא ממטלטלי אם לאו, ונראה לר' דכיון דכתובה שויוה רבנן כיון שתקנו כתובה במטלטלי כתובת בנין דכרין נמי גובה ממטלטלי דלעולם היא ככתובה, וצ"ע בכתב רב שרירא, מצא לפנים במציאת האשה בפר"ח בפירוש דהשתא דתקון הגאונים דכתובה גובה ממטלטלי, הוא הדין דמוציאין ממטלטלין, ומדבריו שמעינן דכל שכן בנין דכרין שהיא הכתובה עצמה.
תטרוף ממשעבדי ירתון תנן. תימה מאי קמהדר ליה ואמתני' גופה תקשי אמאי תנן ירתון. וי"ל המקשה היה יודע כן ובלשון קצר משיבו, כלומר חכמים לא רצו ליתן להם אלא דין ירושה הואיל ומכח תקנה קאתו.
ירתון תנן. גבי בת בין הבנים לא נקט האי לישנא דאפי' דמ' דא' יסבון [תנן] מודה דלגבי הכי כנחלה שויוה רבנן כדמוכח ביש נוחלין [ב"ב קל"א ע"א] דאפילו מאן דתני יסבון תני נמי בנין דכרין, אבל לגבי משעבדי פלוגתא כדמוכח התם ובריש אע"פ [נ"ה ע"א].
<h2>דף נג.</h2>
השתא נמי אהדר. תימה מאי איצטריך למימר לשויוה נפשך הדרנא לא קאמינא, תיפוק לי דהן הן הדברים הנקנין באמירה. י"ל שמא קודם לכן קדשו ואחר כך כתב, דלא אמרי' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין כו', אלא דווקא כשקדשו אחר כך, אי נמי בשעה שרצה לחזור עדיין לא עמדו וקדשו.
מוכרת כתובתה לבעלה. אפי' לר' מאיר דאמר אסור שישהה עם אשתו בלא כתובה מצי למיבעי במכרה התוספת.
ותיבעי לך מוחלת. נראה לר' לפרש כלומר הוה לך למינקט בעייתך במוחלת דשכיח טפי, וכן פי' בקונטרס, ומסיק השתא במוכרת דאיכא למימר זוזי אנסוה, אפי' הכי דעתי נוטה לומר אולי הפסידה, מוחלת מיבעיא דפשיטא ליה דלית לה כתובת בנין דכרין, וכי האי גוונא מפר"ח נקב בכדי טהרתו מיבעיא, במ' שבת בשילהי המצניע [צ"ה ע"ב].
ולא מטמאה לו. ופי' למ"ד בריש סוטה [ג' ע"א] לה יטמא רשות, יש לפ' והאי אינה מטמאה לו ברגל עסיקינן דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, כדמסקינן בראש השנה [ט"ז ע"ב] מקראי.
שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ונשואה דאית לה קבורה תחת נדונייא הוא כדפ' בקונטרס, וכן מוכח נמי לקמן בפ' האשה שנפלו [פ' ע"ב], דמיבעיא לן שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דקירתי כתובתה, או דלמא יורשי האב קברי לה דקירתי נכסים הנכנסי' והיוצאים עמה, מכלל דאיכא קבורתה תחת נדונייתא, דהיינו נכסים הנכנסי' והיוצאים עמה, דאי לא תקינו אלא תחת כתובתה דהיינו מנה מאתיים, א"כ מאי מיבעיא ליה כיון דלא תקינו חכמים כתובה קבורה תחת נדונייא, אלא פשיטא ליה דהא דאמרן תקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה, וקמיבעיא ליה אי תחת נדונייא דוקא, או דילמא הני מילי היכא דליכא כתובה כגון מתה תחת בעלה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי, אבל שומרת יבם שמתה שאני קורא בה לכשתנש' לאחר תיטלי דיבם נמי כאחר דמי כדמסקי' התם, נימא קבורתה תחת מנה מאתים ויקברוה יורשי הבעל דקיירתי מנה מאתים, ומצינו שקורא הנדונייא כתובה כדאמ' לעיל [מ"ח ע"ב] נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה, ולהאי טעמא יבמה ארוסה נמי שמתה יש לה קבורה ועדיפא מארוסה דעלמא, ואי קשי' מדרש כתובה לית להו אלא בית שמאי כדאמ' ביבמות פרק האשה שלום [קט"ז ע"ב], בית שמאי אומר תינשא ותיטול כתובה, ובית הלל אומר תינשא ולא תיטול כתובה כו', עד ואמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא מספר כתובתה נלמד שהרי כותב לה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ואע"ג דחזרו בית הלל להורות כבית שמאי לאו מהאי טעמא דאית להו מדרש כתובה אלא מקל וחומר שאמר להם בית שמאי התרתם את הערוה חמורה לא תתירו ממון הקל, דאי מטעם דמדרש כתובה אית להו חזרו בהם, אם כן מה האי דאמרי' לקמן פרק האשה שנפלו [פ"א ע"א], מאן שמעת להו דאית להו מדרש כתובה בית שמאי כו', והלא חזרו בית הלל להורות כב"ש, ותו אמאי דרשי אביי ורבא לעיל [נ"א ע"א] אהדרנתיך למדינתיך ואותיבניך ליך לאינתו כיון דבית הלל לא דרשי מדרש כתובה, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, ושמואל נמי אמאי דריש לשון כתיבת השטר בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א], דאמר שמואל בעל חוב גובה השבח, תדע שכך כותב לו אנא איקום ואישפי כו', ומאי שנא מדרש השטר ממדרש כתובה. ונראה דבההוא הלכה כבית שמאי, דאשכחן כמה תנאי דמתני לה בבבא מציעא בריש פר' המקבל [ק"ד ע"א] דדרשי לשון הדיוט, דתני' ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שכך כתב לו אם אוביר ולא איעביד אשל' כו', ור' יהודה והלל הזקן ור' יהושע בן קרחה ור' יוסי כולהו דרשי התם לשון הדיוט שנהגו ההדיוטות לכתוב שטרות, ואע"פ שלא תקנו חכמים, והתם מוכח דהכי הילכתא וכ"ש תנאי כתובה שהוא תיקון חכמים, מיהו תקשי מבית הלל אהלל הזקן, ודילמא בית הלל אע"פ שהם תלמידי הלל הזקן פליגי אהלל רבם, אי נמי י"ל כי לית להו לבית הלל מדרש כתובה להרע כחה כי ההיא דלקמן פרק האשה שנפלו, אבל לייפות כחה אית להו, דמשום הכי חזרו בית הלל להורות כב"ש בהך רבותא דיבמות, משום דההיא לייפות כחה הוי, ולא משום טעמא דפרישית לעיל, והך דהמקבל דהילל הזקן נמי ייפוי כחה הוא שעל ידי שהיה כותב לאמם לכשתנשאי לחופה הוית לי לאינתו לא עשה בניהם ממזרים, ובתר חזרה אמרה הילל הזקן, ומיהו בית שמאי אית להו מדרש כתובה אפי' להרע כחה, והכי נמי קיימא לן כוותייהו, דהא הכא בשמעתי' להרע כחה הוא.
<h2>דף נג:</h2>
הוייה דאירוסין או הוויה דנישואין. ואי אמרי' הוייה דנישואין ליכא למיפרך כדפריך לרב דתני עד שתילקחן אע"ג דבגר, דבשלמא התם משמע דאתא לאפוקי מדלוי, אבל הכא רב יוסף תני ברייתא באפי נפשה וקמ"ל נישאת כשהיא קטנה וה"ה לבגר ולא אינסיב.
ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות. ולא שמיעא ליה פלוגתא דתנאי דלעיל, אי נמי שמיע ליה ומיבעי' ליה הלכתא כמאן. ויש מפרשים דלאו ביתומה הניזונת מן האחין מיירי, אלא בארוסה שמת ארוס שלה קבעי אם יש לה מזונות מיורשי הבעל, ושבוש הוא, דההיא ודאי אין לה מזונות מיורשי הבעל, דהא תנן בפ' אלמנה ניזונת [לקמן צ"ז ע"א] ר' שמעון אומר מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות, מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד [ורבנן לא פליגי עליה בהא שיאמרו שיש לה מזונות, אלא פליגי עליה דאע"פ שאין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד] משום חינה, כדמפרש עולא טעמייהו התם.
אלמנה בבית אביה כו'. פי' בקונטרס דמן האירוסין מיירי דמן הנישואין לכולי עלמא לית לה, דכיון שנפקעה שעה אחת מזונותיה שוב אין לה, אבל מן האירוסין לא פקעי, דקסבר ארוסה יש לה מזונות, והא דנקט אלמנה בבית אביה לומר לך דווקא מן האירוסין, אבל מן הנשואין אפילו נתאלמנה אין לה. וא"ת שומרת יבם אפי' בית אביה אמאי נקט, דאי למידק דווקא מן האירוסין, אבל שומרת יבם מן הנישואין אין לה, מאי איריא שומרת יבם, אפילו אלמנה גמורה שאינה זקוקה ליבם אין לה. וי"ל דנקט שומרת יבם משום (דכותאי) [רבותא], דלא מיבעיא ארוסה, דאכתי מיחסרא מסירה לחופה דיש לה מזונות, אלא אפי' שומרת יבם דלא מיחסרא מסירה לחופה שיכול לבוא עליה בעל כרחה יש לה מזונות, מ"ר. ור"ת פי' אלמנה בבית אביה כו', שהייתה נשואה ונתארמלה או נתגרשה בחיי אביה, והיינו בבית אביה יש לה מזונות, דהואיל ולא בא זמן פטור מזונות אלא קודם מיתת האב לא מפסדה מידי הואיל ובשעת נישואין עדיין לא נתחייבו, ודיוקא דממאנת לת"ק מבית אביה דמדאתא ר' יהודה לטפויי ולמימר דעודה בבית אביה בענן מכלל דבית אביה דתנא קמא אפי' יצאת, והיינו בכי האי גוונא דאמר' עקרתנהו לנישואי קמאי והרי כאילו לא נישאת מעולם.
בת יבמה יש לה מזונות. יש מפרשים דאף בדאית נכסי לבעלה הראשון קבעי, דאע"ג דבין איכא בין ליכא פשיטא דאית לה לדידה מזונות כדפרש' הכא, מיבעיא בבתה, הואיל וכתובתה על ניכסי בעלה הראשון ולא על השיני מזונות נמי לא תגבה, ומן הראשון נמי לא תגבה, שהרי הוא לא כתב לה אלא בנן נוקבן דיהוו ליכי מינאי, והאי לא מיניה הוא, או דילמא הואיל וכי לית ליה מראשון תקינו לה רבנן משיני כל תנאי כתובה יהו מוטלין על השני, ולעניין מזונות הבת אע"ג דאית לה מראשון כיון שאינה ניזונת מהו כמאן דלית לה דמי, ותקינו לה רבנן משיני. צ"ע אי הוה מצי למיבעי נמי גבי כתובת בנין דכרין.
<h2>דף נד.</h2>
בת אנוסה. תימה אנוסה נמי תיבעי. אבל מזונות אית לה. והא דתנן בהנושא [לקמן ק"ג ע"א] אם את אצלינו יש לך מזונות כשיש להם בית הראויה לה.
בביתי ולא בביקתי. פעמים נפסדת פעמים נשכרת, דבשאין לו אלא ביקתא, לכולי עלמא יכולים לגרשה, וגם אין לה מזונות למר בר רב אשי, ובשיש לו בתים טובים, משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, כדאיתא לקמן פ' הנושא [ק"ג ע"א], ואיך יכולים להחליף לה לגרוע ממנו, או שמא אפי' לכיוצא בו.
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כו', אכולהו קאי בר מן תבעה לינשא, דההיא עדיפא מתביע' בית דין, דאי כל הני דווקא קשיא דשמואל אדשמואל, ובפ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"ב] ובפ' תולין [שם ק"מ ע"א] איכא נמי לית הלכתא בכל הני שמעתא דלאו דווקא.
הני אין אבל תובעת לא. תימה לי אמאי לא מייתי ממתני' דלקמן בפ' אלמנה [צ"ז ע"ב] מכרה כתובתה או מקצתה כו' לא תמכור השאר אלא בב"ד. וי"ל דמברייתא פריך טפי בפשיטות, וקצת לבי מגמגם דתקשי ליה הני אין תובעת לא, וממתני' דאלמנה נמי תיקשי ליה הני אין אפותיקי לא.
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. פי' ר"ח במקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג, מקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהילכתא כוותיה, והא דבעי עד היכא נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל, אלא לפי שהשאר בבל נהוג (בבל) כרב, מה שהקשה מההיא דפרק אלמנה ניזונית [צ"ה ע"ב] ברישיה, כשאגיע שם אפרשנה בע"ה.
<h2>דף נד:</h2>
ארבעה מאה זוזי מחמרא. אמרי' התם [גיטין ס"ו ע"א] דלא קנה לר' אבא משום דחמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא הוא דקאמר, הכא נמי מן חמרא לא קנתה, ודוחק לחלק בין מחמרא למן חמרא, ומיהו התם מסקי' שלחו מתם מחמרא כדי לייפות כחו.
אמר להו ר' יוחנן זילו אימרו לאבוכון תייחד לה ארעא למזוני. וא"ת הלא ר' יוחנן חזר בו לעיל [נ"ב ע"ב] מלהשיא עצה לקרובו. וי"ל דהכא אין ר' יוחנן מפקיע כח האשה אלא על ידי שהיא מוחלת וליכא גנאי כולי האי, מ"ר.
במזונות קצץ לה מזונות. יש מפרש דכשא' במזונות הוי כמי שאמר והשאר ינתן לבנים, ואינה גובה מזונות ממשעבדי, ולא היא דהא מוכח בהדיא ביש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"א] דאלמנה גובה מזונות ממתנת שכיב מרע, דאמרינן השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנתא דרבנן לכ"ש, מ"ר. יש מקשי' הא דאמ' בריש פ' המקבל [ב"מ ק"ד ע"ב] ההוא דאמר תנו לברתאי ארבע מאה זוזי בכתוב', ומסיק התם דלא שנא בכתובתה לא שנא לכתובתה ארבע מאה דאינון מאתי, פי' כשהוא רוצה לומר שהוא יתן לה מאתים לנדונייתא והבעל מאתים, דהיינו ארבע' מאה בין הכל, ולא מפליג בין בי"ת ללמ"ד. ונראה דלא (קאמר) [קשה] מידי דהתם טעמא משום דהוה ליה למימר הבו לה סתמא כדקאמר התם לא שנא הכי לא שנא הכי עד דאמר לה הבו לה סתמא, ומדהזכיר לכתובתה ש"מ ארבע' מאה דאינון מאתי, ועוד התם הנכסין בחזקת היורשין, ומההוא טעמא דאמרינן בכתובתה דלא מפקינן מינייהו, והרי היא מוחזקת במזונות.
אע"פ שאמרו כו' אם רצה להוסיף עד מאה מנה מוסיף. יש תימה היאך יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב, אלא הוא מחייב עצמו כיון שאין לו עכשיו כדי שוויו, דבשלמא כשיש לו משעבד נכסיו לזה החוב, ואפי' נאבדו וקנה אחרים הן משועבדים, הואיל והיה מחויב החוב, דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משעבד הוא דבר שלא בא לעולם, הואיל דכתב דעמד אנא למיקני, כדמוכח במי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דאקני וקנה ומכר, אבל זה תימה היאך יקנה לה שעבוד מה שלא נתחייב לה היינו מקנה דבר שלא בא לעולם, ואע"ג דאיכא לאוקומא מתני' כגון דאית ליה, מיהו אין אנו נוהגים כך, אלא מקנה חתן לכלה מאה ליט' שבכתובה אע"פ שאין לו שוה פרוטה, ואפי' לפר"ת דמפרש לקמן בריש הנושא [ק"א ע"ב] גבי חייב אני לך מנה בשטר שמתחייב, כשכותב לו היכא דלית ליה מאי, למה יתחייב, ושאל לר' לרבינו אליהו ז"ל, והשיב לו דכעניין זה מצינו בשלהי השוכר הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] דתנ' מתנה שומר חנם להיות כשואל, ופריך במאי בדברים, ומשני כשקנו מידו, ומשמע בכל עניין אפי' אינו מקנה לו בשום נכסים מעתה, אלא משעבד עצמו לזה החוב על ידי הקניין מעתה ולכשיהיו לו נכסים יחול שעבדו על הנכסים כמו שאר שיעבודים, ואין זה קניין דברים בעלמא, דקניין דברים הוא כמו שמצינו בריש בבא בתרא [ב' ע"א] דתנן השותפין שרצו לעשות מחיצה כו' ומוקי לה ר' יוחנן בגמרא [ג' ע"א] כשאין בה דין חלוקה, פי' שאין ארבע אמות לזה וד' אמות לזה להכי דווקא כשרצו חולקין, ופריך אי כשאין דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהו, ואמר ר' יוחנן כשקנו מידו, וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, התם הוי דברים בעלמא כי אין הקניין אלא לעשות חלוקה בעלמא, אבל הכא מתחייב לו ממון על ידי קניין, וכיון דמשעבד את גופו לדבר זה משתעבד. וא"ת והא דבעי בסוף מי שמת [קנ"ז ע"א] דאי מקנה וקני ומכר, ובעי למיפשט ליה מנפל הבית עליו ועל מורישיו ומשטרי חוב המאוחרים, ודחי הא מני ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוה ליה לשנויי כגון שמשעבד גופו. לאו פירכא היא כלל דאין שעבוד מועיל אלא שמתחייב לשלם, וכי מחייב נמי אכתי מספקא ליה אי גבי ממשעבדי שלא באו לעולם, ולפי המסקנא דהתם הכי הוי, מ"ר. ויש מפרשים דהואיל והוא כותב סתמא ושעבדתי כל נכסיי אמרינן הרי הודה שיש לו נכסים והוא משעבדם, אע"פ שאנו סבורים בברור שאין לו אמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, מידי דהוה אמה שכותבין כל השטרות והקניתי לו ד' אמות בחצירי ואע"פ שאנו יודעים בברור שאין לו קרקע, אומר ר"ת טעמא דמועיל דכיון שמודה שיש לו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי הכא נמי הודאת הבעל כמאה עדים, והרי יש לו נכסים.
למורדת. ודווקא אליבא (דתנן) [דרבנן] איצטריך לאשמועינן דכתנאי כתובה דמי, דאי אליבא דר' יוסי דאמר לקמן [ס"ג ע"א] במתני' לעולם הוא פוחת והולך, שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה, ה"ה תוספת אפילו אינה ככתובה.
ולפוגמת. כתובתה. פי' אם פגמה כתובתה לא תגבה אף התוספת בלא שבועה, ואפי' כתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר.
לתובעת. פי' בקו' שאם תבעה תוספת אין לה מזונות, ולא יתכן פירושו אליבא דתנן דאמ' לקמן בפ' אלמנה [צ"ז ע"ב] מכרה או משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות, ויש לפרש לתובעת שאם תבעה מנה מאתיים ושיירה תוספת כמי שלא תבעה אלא מקצת מנה מאתיים.
ולעוברת על דת. דהואיל והפסידה כתובתה תוספת נמי הפסידה, ואע"ג דאמר' דממאנת שנייה ואיילונית לא הפסידה תוספת, כדתניא לקמן בשלהי פ' אלמנה [ק"א ע"א], ממאנת וחברותיה יש לה תוספת, י"ל דהיינו טעמא דמתחילה כשכתב לה לאו אדעתא דחיובא דכתובה כתב לה שהיה יודע שאין לממאנת ושנייה כתובה והילכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא הוא דכתב לה ולא שייכא לכתובה כלל, והילכך קנסיה לה בכתובה ולא בתוספת, אבל עוברת על דת דמעיקרא יש לה כתובה ואדעת' דכתובה כתב לה, כשקנסוה בכתובה קנסוה בתוספת, ואיילונית דמפסידה כתובתה ולא תוספת היינו טעמא שדעתו ליתן לה מחמת חיבת לילה הראשונה אפילו [תמצא] איילונית הואיל ולא פירש, אבל בכתובה גופה הואיל ואינה תלויה בכתיבתן אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים דלא תיהוי איילונית.
<h2>דף נה.</h2>
לשבח. לכאורה היה נראה לומר דהוה בעי למימר לשבח שתוספת היא ככתובה שלא תגבה השבח מן היתומים, ולא כבעל חוב שגובה את השבח מן היתומים, ולא נהירא דהא דאמרי בעל חוב גובה את השבח היינו דווקא מלוקח שחוזר על המוכר שמכרה לו באחריות שכך כתב לו כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא [ט"ו ע"א], אבל מן היתומים אם השביח קרקע אביהן לא יטול בעל חוב מידי דהוי אמקבל מתנה דאמרינן הואיל ואינו חוזר על הנותן יפה כחו מלוקח ולא יגבה בעל חוב ממנו את השבח, אבל נראה לר' דאפילו מן היתומים יגבה בעל חוב את השבח היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, והכי מוכח בבכורות פ' יש בכור [נ"א ע"ב], דתנן התם אין הבכור נוטל בשבח ולא שבח ששבחו היתומים, בעי למימר דגובה בעל חוב, ויש לפרש הטעם דלא דמו למקבל מתנה שעל היתומין מוטל לפרוע [מ]חמת אביהן, הילכך גובה מהם בעל חוב את השבח, והא דאמר' בהמקבל [ב"מ ק"י ע"א] יתומים אומר' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה, ומשמע אי ידעי' שהיתומים השביחו שלא יטול בעל חוב שבחם, לא קשיא מידי דהתם מיירי כגון דשוייה אבוהון אפותיקי לבעל חוב ואמר לו אם לא אפרעך עד זמן פלוני תהא קרקע זו קנוי לך מעכשיו, והיינו דקאמר התם על היתומים להביא ראייה, מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא הוי כמאן דגביא דמיא, ואי לא [עשאה] אפותיקי אמאי חשיב ליה בחזקת בעל חוב ויתמי ניתו ראייה, אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימי ובעל חוב ניתי ראיה דהא איבעי מסלקי ליה בזוזי, והשתא נמי אתי שפיר דהוי דומיא דספק זה קדם ספק זה קדם דמייתי בתר הכי, מ"ר. מיהו אין לדחוק דנוכל לפ' בכאן לשבח הויא תוספת כתובה ככתובה, דאילו כתובה אפי' מלוקח אינו גובה שבח, ואילו בעל חוב גובה השבח מלוקח, והא דבכורות ולא האשה בכתובתה בכל שבח קאמר אפי' מלוקח דאינה גובה, ועל זה פריך והאמר שמואל בעל חוב גובה השבח מלוקח, ומשני מקולי כתובה שנו כאן דאפילו מלוקח אינו גובה שבח.
לשבועה. פי' בקו' לעניין כל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בעין, אף התוספת נמי בעי שבועה, בנפרעת שלא בפניו, איפליגו אמוראי לקמן בהכותב [פ"ח ע"א], ובשלמא למ"ד דלא משוה שפיר מיפרשא, אלא למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה לא מפרשא, ונ' לר' דהכי פירושא, לשבועה שאם נשבעה על הכתובה מסתמא גם אתוספת והכל נשבעת, וכשבאת לגבות תוספת אינה צריכה לחזור ולישבע.
ולשביעית. פלוגתא היא במסכת שביעית [פ"י מ"א] בהקפת חנות ובשכר שכיר, דאיכא מאן דאמר התם אינם משמיטין, ור' יוסי פליג ואמר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמט, ומסברא ה"ה בהקפת החנות ולכל מילי דאפילו דלאו הלואה נינהו משמיטין, ובשלמא לר' יוסי איכא לפרושי הכא ולשביעית הויא תוספת דכתובה ככתובה, דאי לאו הכי (דאמר) [הוי] משמט אע"ג דלאו הלואה היא דומיא דהקפת חנות ושכר שכיר, אבל לרבנן דאית להו דאינן משמיטין עד שיעשה מלוה, יש תימא אמאי קאמר לשביעית הויא תוספת כתובה ככתובה, דבלאו הכי אינו משמט כל מידי דלאו הלואה הוי, ואומר ר' דנפקא מינה אם פגמה הכתובה הוי כמו פגמה התוספת, אי למאן דאמר בפ"ב דגיטין [י"ח ע"א] פגמה אע"פ שלא זקפה, אי למ"ד עד שתפגום ותזקוף, מצינן לפרש פגימת התוספת הויא כמו פגימת הכתובה.
יסבון תנן. וא"ת וכי פליגי אמתניתין דמי שהיה נשוי [לקמן צ' ע"א] דתנן שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה. וי"ל דמאי קודמין קודמין לנחלה כדדחי רב אשי עלה דההיא משנה התם [שרצו] להוכיח ממנה אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, דבההיא דיחויא מדחי נמי דיוקא דלא טרפא ממשעבדי, דרב אשי לא חש להוכיח, ופשיטא ליה.
ה"ג בפר"ח ייחד לה בארבע מצרנהא, ואח"כ מטלטלי ואיתנהו בעיניה, ונראה דכן היא, והשתא אתי שפיר דקאי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו אייחד שהזכיר התלמוד בפירוש, אבל אי גרסי' כמו שכתוב בספרים קודם ייחד לה ארעא, תימא היא הלא לא דבר כלום בייחוד, מ"ר.
אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה. נראה דהא דנקט אמר לעדים כתובו משום סיפא נקיט ליה דאפילו הכי צריך לאמלוכי ביה, ואומר ר' דהיינו הטעם אע"פ שאם אדם אומר תן דבר לפלוני מסברא לא צריך לאימלוכי ביה דליכא רגלים לדבר שלא רצה ליתן עד שימלכו בו, אבל הכא כשאמר לעדים כתבו רגלים לדבר שימלכו בו עדים, אע"פ ששטר מתנה היא מדלא הקנה לו מיד בקנין חליפין,ְ ש"מ אין דעתו להקנות מיד. ועוד אומר ר"ת דכל מתנה צריך לימלך כשלא קנו מידו, כדאמ' בירושלמי דפ' הזהב [ב"מ פ"ד ה"ב] דא"ל רב לחייא בריה כי אמינא לך מידי לפלוני, אי איניש עתיר הוא אימליך ביה תיניינות ואי איניש מסכן הוא הב ליה מיד, אבל משום רישא לא נקט אמר לעדים כתובו כיון דקנו מיניה, אע"ג דלא אמר לכו וכתובו לא צריך לאימלוכי ביה כדאמר בחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] קניין בפני שנים אין צריך לומר כתובו דסתם קניין לכתיבה עומד, וזהו הטעם הואיל ובעין יפה כל כך כגון קנייה זיכה לו ולא המתין להקנותו עד שיזכה בשדה, יש לנו לומר דיפה נמי כחו לעניין כתיבה, דסתם קניין דאיירינן בתלמודא היינו קנין דחליפין, ואם היינו רוצים לומר דהכא בלא קניין חליפין מיירי הוה מצי למימר דכתובו דווקא, דבלאו כתובו הוה צריך לן לאימלוכי כדפרי', אבל לשון קניין משמע בחליפין כי התם. ויש מפרשים דהא דקאמר בחזקת הבתים קניין בפני שנים אין צריך לומר כתובו אהודאה קאי דאיירי לעיל הודאה בפני שנים צריך לומר כו', ומסיק קניין בפני שנים הואיל וכבר הודה בפני שנים האי קניין לא צריך למימר ולא אתא אלא לייפות כחו לעניין כתיבה, דכיון שכבר הודה למה חזר והקנה אם לא כדי שיכתבו, ולדידיה מצינן למימר דהכא נקט אמר לעדים דווקא דאי לאו הכי לא אמרינן שיכתוב משום קניין גרידא כדפ', והכי נמי אמרינן בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין, אי נמי במתנה דליכא שיעבוד הוי סתם קנין לכתיבה, אבל הכא בכתובה ותוספת כתובה דאיירי' בהו לעי' לא, ולפי זה נראה דגר' והבו לה, הילכך אע"ג דקנו צריך לאמלוכי בכתובה, דדילמא לא ניחא ליה דטרפה ממשעבדי, ואין פי' זה [נראה] דכיון דסתם קניין לכתיבה עומד משמע בכל דבר אע"ג דטריף ממשעבדי על ידי הכתיבה, והא דאמר שמואל בפ"ק דבבא מציעא [י"ד ע"א] שיעבוד צריך לאימלוכי, ניח' אפי' ניקנו מיניה משמע דשמואל לטעמיה דאמר אחריות לאו טעות כו', ואפי' אמר יהיבו בפירוש אין כותבין לו שיעבוד אם לא פירש בהדיא, אבל כותבין זו סתם, ולדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר, היכא דקנו מיניה סתמא דעתן שיכתבו, אע"ג דמה לעניין שיעבוד דכיון דחתמיה לכתיבה. ולפי זה ניחא הא דקאמר בהמוכר הספינה [ב"ב ע"ז ע"א], (וכן) [זכו] בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, ופי' ה"ר יצחק בר' מרדכי בשם ריב"א דאיירי במכר וחוזר בשטר לפי שאינו רוצה שיהא עליו שיעבוד דשטר מכר (עדיף) [טריף] ממשעבדי, ואיפשר שגם הלוקח יכול לחזור בו, שיכול לומר לא לקחתי' אלא על מנת שתכתוב לי שטר, אבל במתנה שאין השטר אלא לראייה בעלמא למה יוכל לחזור בשטר מיעבד' תקנתא לרמאי דמוכחא מילתא דדעתו לחזור כשישתקע הדבר, ורבנו תם דמפרש אף במתנה חוזר בשטר, משום דלא ניחא ליה (וליפשו) [דליפשו] שטרי עליה שיסברו העולם שהוא שטר [מכר] שיש בו שיעבוד [ונמנעים מלהלוות לו], ועוד יש לפרש דזילי נכסיו כשיוצא קול שמ[כר או] נתן קרקעותיו וגם נמנעין מלהלוות לו, ועל טעמו של ר"ת הקשה ה"ר יצחק בר' מרדכי מהא דתנן בפ' גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] מי שנמחק שטר חובו שבא לב"ד ועושין לו שטר אחר, ולא חיישינן שמא יסברו העולם שזהו שעבוד חדש שכותבין לו עתה, ולאו פירכא היא דמשום הך חששא אין לו להפסיד לזה שעבודו שהיה לו שטר.
<h2>דף נה:</h2>
במסוכן ובתרומת מעשר. רישא דמילתא מיתניא במסכת דמאי פרק הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן, בשבת שואל ואוכל על פיו, חשיכה ליל שבת לא יאכל עד שיעשר, פי' אף על מה שהעיד ה[יום] לא יאכל הלילה דלא שרו ליה רבנן אלא בשבת דאינו יכול [לתקן] וטעמא דרבנן לאו משום עונג שבת כדפרי' [בקונטרס], דמשום עונג שבת לא שרינן למיכל דמאי, אלא משום אימת שבת, כדמשמע בירושלמי [דמאי פ"ד ה"א] דמפרש התם טעמא דר' שמעון שזורי וקאמר להו לרבנן כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת תרומה על עם הארץ, פי' עם הארץ ירא [לשקר] בשבת בדבר שאינו מעושר יתרום משום ששבת קובעת למעשר, וסבירא ליה לר' שמעון (וכמו) [דכמו] כן אימת תרומה עליו, דנהי דאינו ירא איסור טבל, איסור תרומה ירא, ורבנן פליגי עליה במאי דאמר דבחול מהימנ' לעם הארץ בתרומה שחזרה, דלרבנן לא מהימנ' ליה אלא משום אימת שבת אע"ג דלית ליה תקנתא, מ"ר.
מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין כו'. פי' רבינו שמואל בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ב ע"א] דלאו דווקא שכתוב בה קניין אלא בלאו כתוב נמי אפי' אין כאן שטר כלל, אלא שחילק כל נכסיו והקנה בסודר. וא"ת והא שמואל יהיב טעמא משום דאין שטר לאחר מיתה, וי"ל דאין קניין לאחר מיתה קאמר, ולשון שטר דנקט לאו דווקא אלא זכות הכתוב בשטר ההוא הקניין נקרא שטר, דקניין הוא דמגרע בה המתנה, שהרי בלא קניין מודה שמואל דמתנת שכיב מרע מתנה היא, כדאמר' במי שמת [שם קנ"ב ע"ב] כתב לזה וכתב לזה דייתיקי [מבטל דייתיקי] וליכא מאן דפליג, וכשמת קנה אחרון או ראשון אם לא כתב לשיני, ועוד אמר במי שמת [שם] עלה דהך מילתא דכי כתב וקנינ' מיניה מוסף על מתנת' דין, מודה שמואל דקני לאחר מיתה כיון שמוכיח שהקניין ליפות כח א"כ הקניין הוא שמקלקל המתנה כשלא כתב לה בלשון ייפוי כח ולא השטר, ומיהו לרב' יצחק ב"ר מרדכי [נראה] דדוקא נקט שכתוב בה קניין, אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקניין לתוכו בהא מודו תרוייהו דאם מת קנה, ואם עמד חוזר כדמוכח מתני' במי שמת [שם קמ"ו ע"ב] דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו ושייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה, ואם עמד חוזר, ובהדיא דייקינן עלה הכי בפ' מי שמת [שם קנ"א ע"ב] דרישא וסיפא בקניין, ומכל מקום גם לפירוש זה נראה לפרש הא דקאמר שמואל ואין שטר לאחר מיתה, דלא מכח שטר קאמר אלא מכח הקניין שכתוב. וא"ת להא דפרי' במי שמת [שם קנ"ב ע"א] במילתי' דרב דהכא אמר ר' אליעזר לגולה משום רבינו, פי' רב, שכיב מרע שאמר כתובו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, קשיא דרב אדרב, ומשני דהיינו משום דלא קנו מידו, משמע דאי קנו הויא לרב כמתנת בריא, אע"פ שאין הקניין כתוב בשטר. וי"ל דה"פ התם ומי אמר רב הכי דלא חיישינן לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, אי לא חייש, א"כ הכא בשכיב מרע שאמר כתבו ותנו וכו' לא הוה ליה למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אלא הוה לן למימר דבאמירה לא יתבינן להקנות אלא כדין שכיב מרע, ושטר [שאמר] לכתוב לייפוי כח שיהא לו לראייה, ולא גרע כי היכי דס"ל לרב הכא שקניין שכת' בשטר לייפות כחו ולא גרע, ומשני הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה, דהיכא דקנו מיניה מוכח הקניין דלייפוי כח נתכוין ואין בדעתו לגרע כחו כלל, והכי נמי גבי כתבו ותנו מנה לפלוני, אם קנו מיניה הויא הוכחה שכוונתו שצוה לכתוב לייפות כוחו הוא, והיה קונה לאחר מיתה כדין מתנת שכיב מרע כאילו לא צוה לכתוב, ומיהו לפי מה שפי' דהיכא דלא כתב קניין מודה שמואל דקנה, מאי קפריך שמואל אדשמואל במי שמת [שם], מהא דאמר שמואל שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין, לימא מיירי בשאין כתוב הקניין בשטר, דאטו משמע ממלתיה דשמואל שיהא כתוב הקניין בשטר, ומיהו הא איכא לדחויי דסבר' כי היכי דאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין דלא קני משום דמדכתב הקניין בשטר לא נתכוון שיקנה אלא מכח השטר, ושכיב מרע כי יהיב לאחר מיתה יהיב, ולאחר מיתה אין יכול לקנות מכח השטר, אע"פ שבא לידו מחיים, א"כ בכתבו ונתנו נמי אע"ג דלא כתוב ביה קניין כיון שלא נכתב השטר מחיים סברא הוא שלא יקנה הואיל ואין שטר לאחר מיתה, אבל ק' מהא דפריך התם והא א' שמואל אין שטר לאחר מיתה, מההיא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר, דמשמע אם מת קנה, ומאי קשיא, התם ודאי הכי הוי לפי שלא נכתב הקניין בשטר, וזהו דוחק לפרש דמשמע ליה בסתמא כשכתב הקניין בשטר איירי משום דכיון דכתוב נכסים והוה קניין אורחא דמילתא דכתבו ליה בתוך השטר.
על כן נראה לפרש דלשמואל אין חילוק בין שכתוב הקניין בשטר לשאינו כתוב בשטר, דכיון שמגרע שמואל כח המתנה מחמת הקניין כשהוא כתוב בשטר כ"ש כשאין כתוב בשטר, להכי פריך שפיר דשמואל אדשמואל, וממתני' דהתם דלא מיגרעא כח המתנה מחמת הקניין לא קשה מידי דמוקי לה במייפה את כחו, כדמוקמינן התם מילתי' דשמואל גופיה. ומיהו לרב צריך לחזור ולחלק שכשכתב הקניין בתוך השטר אלומי' אלים כמתנת בריא, אבל אם אין כתוב בשטר ליכא אלימותא, ומתני' דהתם אליבא דרב כשלא כת' הקניין בתוך השטר, והא דמשמע במי שמת [שם קנ"ב ע"ב] דפומבדיתא מתנו אם קנו מידו אית ליה לשמואל דאין לאחר קנין כלום, ולא משמע כלל דמיירי כשהקניין כתוב בשטר, י"ל דהתם אכתב וזיכה קאי דאיכא כתיבה וזיכוי לקניין. ור"ת מפרש דלעולם מילתיה דרב כשאין כתוב הקניין בשטר, ומתני' דהתם לצדדין, רישא בקניין וסיפא בלא קניין, ולא משמע הכי כלל דהא פריך התם לרב נחמן דאמר מתנת שכיב מרע בדמקצת בעיא קניין ממתני' דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה, ומשני כשקנו מיניה, ופריך אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהו כו' הוה ליה למימר סיפא דלא קנו מיניה.
ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר כו'. מתוך מה שפסק רבינו שמואל במי שמת דדווקא דלא מסר לו את השטר, שכך פירש [ב"ב קנ"ב ע"א] מתנת שכיב מרע בלא שטר שכתוב בה קניין ולא זיכה לו השטר לא ידענא מאי אידון בה, ומשמע מתוך דבריו דאם זיכה לו את השטר קנה, וכן פי' רבנו שמואל התם [שם קנ"ב ע"ב] כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה רב אמר ראשון קנה ושמואל אמר שיני קנה, דההוא זיכה היינו שמסר לו השטר. וא"ת והא טעמי' משום דקניין מגרע כח המתנה ולא את השטר שלא נמסר, מדקאמר התם דבמייפה כחו דכתב וקנינא מיניה מוסף על מתנת' לא אמר שמואל, אלמא אם לא היה הקניין היה קנוי, ואי בדלא מסר לו השטר מיקני התם, התנן ביש נוחלין [שם קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. וי"ל דבלא קניין מקני ליה שפיר בצואה בעלמא כדתני' כולן לראשון כו' קנה, ודייתיקי קשורה על יריכו אפי' החתים (כח) [בה] עדים כיון שלא נתנו הנכסים באמירה בפני העדים, אע"פ שהחתימם לא היה דעתו להקנות אלא א"כ ימסר לו הדייתיקי או יצוה למוסרה, ומיהו אכתי תימה אי משום דלא אתא שטר לידו מיגרע שמואל כח המתנה, היכי פריך ליה התם [שם קנ"ב ע"א] מהא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר, דמשמע שאם מת קנה, מאי קושיא לימא דההיא במסר את השטר, דכתב משמע שפי' שכתב ומסר, כגון הכותב נכסיו. וי"ל דלא מצי לאוקומא במסר דבמסר והקנה לשמואל אם עמד נמי אינו חוזר, לפי' רבנו שמואל דמפרש התם בסוף הסוגיא קנו מידו והקנה מהו, בכתב וזיכה והקנה, ופי' זיכה ומסר לו השטר, וקאמר שמואל אין לאחר קניין כלום, ומ"מ נראה דבמסר איירי שמואל ואמר לא ידענא מאי אידון בה, דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין משמע שמסר, ועוד זיכה דמפרש רבינו שמואל מסר דלא מצי למיהוי לפירושו, כמו שמקשה הריב"ם מההיא דשלהי שנים אוחזין דמוכח התם דייתיקי מבטלת דייתיקי אף במסר לו, ור"ת מחלק בין דייתיקי הכתובה בלשון מתנה לדייתיקי הכתובה לשם צואת שכיב מרע ולא נכתבה בלשון מתנה, ודוחק גדול הוא, אלא זיכה היינו שזיכה לו הנכסים בלא קניין סודר כגון אם הם מטלטלין נעלם ואם הן קרקעות אומר לו לך חזוק וקני והלך והחזיק בהן, כמו שהוכחתי דאיירי שמואל שטר אין לכתוב קניין במתנת שכיב מרע אלא במייפה כחו.
ויש תימה דבתקון שטרות שתקנו הגאונים כתוב במתנת שכיב מרע אמר להם הוו עלי עדים וקנו מנאי בכל לשון זכות ואין כתוב בו שום ייפוי כח, ומוכח שמעתי' דאין צריך לכתוב קניין, ואם כתב צריך לכתוב בלשון ייפוי כח הוו עלי עדים ואף קנו ממני דומיא דואף כתובו וחתומו והבו ליה ביש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א], או יכתוב בסוף הדבור וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, ושמא הואיל ותקנו לכתוב בכל לשון של זכות משמע ייפוי כח, ומ"מ צריך לכתוב ואף בתחילת הדבור, גם כתיבה וחתימה הוו עלי עדים וקנו ממני ואף כתובו וחתומו כו', שאע"פ לא הצריכה ההלכה לכתוב ואף כתובו וחתומו אלא כשלא בא השטר לידו מחיים, היינו בשטר שכתוב בלשון צואה כדרך שכיב מרע שמצוה אל ביתו, אבל שטר שכתוב בלשון מתנה יש לחוש ליה שמסירה הוא כמו קניין צריך לשמואל משום ייפוי כח, ועל כן נראה שצריך לכתוב, ואף על כתיבה וחתימה אם שטר של שכיב מרע ואינו כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה, תדע דבמסירת מתנת שכיב מרע שאין בלשון צואה אלא בלשון מתנה חשיב ליה תלמודא כמו קניין דאמר במי שמת [ב"ב קנ"א ע"ב] לעי' מההיא סוגיא (אתיניה) [איתיביה] רבא לרב נחמן אם שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה מאי לאו דלא קנו מיניה, [לא דקנו מיניה, אי הכי] אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה, ואי דקנו מיניה אמאי אין מתנתו מתנה, שמעינן מהכא דמסירת שטר שכיב מרע אפי' בלא שייור כיון שאינה כתובה בלשון צואה חשובה כקנין, דאם לא כן לישני ליה בדלא קנו מיניה, וכי שייר קנה בשטר דהוי כבריא, והא פשיטא דבריא קונה קרקע ומטלטלין אגב קרקע בשטר, ובשלא שייר לא קנה דבמתנת שכיב מרע בכולה לא חשיב' מסירת שטר כקניין, ומדלא משני הכי ש"מ דמסירת שטר מתנת ש"מ חשיב' ליה כקניין אפי' בלא שייר, ולא הוה אתי ליה שפיר לא שייר אין מתנתו מתנה, אלא הוה קשי' ליה כי מוקי בקנו מידו, ומשנה שהיה מעמידה רבא בר אדא העמיד' דלא הוה חשיב ליה מסירת שטר כקניין, הוה סבירא ליה דכשכתב בלשון צואה מיירא מתני' דההוא לאו לקניין עביד אלא לראיה, וכן כל המתנות שכיב מרע דההיא שמעת' במי שמת שמסירת השטר אינה חשובה קניין כשאין כתוב בה קניין כגון שכתבה בלשון צואה.
הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני כו'. פי' בקונטרס ואילו גבי בריא לא זכי ביה משום קניין דאין מטבע נקנין בחליפין, וקשיא חדא דלא הוה ליה למימר הכא הלואה, אלא הוה ליה למימר מעותי לפלוני, הואיל וטעמא משום מטבע, ועוד אפי' אגב קרקע דמטבע נקנה, כדמוכח בעובדא דאיסור גיור' ורבא [ב"ב קמ"ט ע"א], משמע דבריא אינו יכול להקנות דאמרינן התם [קמ"ז ע"ב] למימרא דמילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא כו' והא הלואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתא בשכיב מרע, ומשני הא נמי איתא בבריא הואיל ויורש יורשה, אי נמי במעמד שלשתן, ואי יכול להקנותה אף על ידי קרקע אמאי דחיק למימר איתיה בבריא כי האי גוונא, אלא וודאי לא מהני בה קניין, וסברא הוא דהיאך יהנה קניין בדבר שאי' בעין ולא בא לעולם דאפי' בגזל ולא נתייאשו הבעלים משמע במרובה [ב"ק ס"ו ע"ב] דלא הוי הקדש ולא הוי הפקר, וה"ה קניין, ואע"ג דמהני לענין הרשאה כדמוכח בהגוזל קמא [שם ק"ד ע"ב] בשמעתי' דאין משלחין מעות בדיוקני, היינו משום דפסקינן דשליח' שוייה ולענין שליחות שיהא המורשה במקומו אהני הקניין, אבל לעניין להיות שלו לא. וא"ת הואיל ואינו זוכה בה המורשה אלא מטעם שליחות אם מת (המורשה) [המרשה] פקע השליחות ויוכלו היתומים לתבוע מן הנפקד, ולשם משמע דלהכי מהני. וי"ל דלענין הכי יהיה ברשותו שלא יוכלו היתומים לתבוע מן הנפקד, דלהכי מהני הקניין שיהא כל כך אלים השליחות. ויש מפ' דלהכי לא יוכלו היורשים להוציא מיד הנפקד אפי' נאבדו, שהרי אם היה בא הנפקד לפני ב"ד והיו אומרים לו לתת אל המורשה, שהרי יש להחזיק המורשה בחזקת חי ואפילו איגלאי מילתא לבסוף דמת המורשה קודם שיגיעם הנפקד ליד המורשה אין יכולין לתבוע מן הנפקד כלום שהרי ברשות ב"ד (נכנס) [נתנם] והריב"ן פי' כאן וכן הרב ר' שמעי' בקידושין [כ"ו ע"ב] דהלואתו לפלוני הוי חידוש בשכיב מרע, משום דמיירי שלא בפניו ולא מצי מקני ליה בסודר דאין מועיל אלא בפניו, לשון הלואה לפלו' משמע דליתיה הכא, והביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין גבי מעשה במדוני (אחדש') [אחד שהיה בירושלים] דפריך וליקנינהו ניהליה בחליפי' אלא מאי אית לך למימר דליתי' למקבל מתנה, הכא נמי דליתיה למקבל מתנה, ולפי' זה נמי קשה אמאי נקט הלואה לימא מטלטלי' לפלוני, ועוד במי שמת הוה ליה למימר דאית' בבריא בפניו כיון שיכול להקנות מלוה אילו איתה בעין, ועוד מעשים בכל יום שמקנין שלא בפני המקבל, וההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דמוקי בפ"ק דבבא מציעא [י"ג ע"א] בשטרי אקנייתא, פי' שם בשם ר"ח דהיינו קניין חליפין, ועוד מאי שנא קניין סודר משאר קניינין כגון משיכה והגבהה שיכול להקנות אפי' שלא בפניו, כדתנן [גיטין ט' ע"א] ואינו חוזר בעבד וגם בכסף כדאשכחן בעבד.
ורבנו חיים כהן מפרש, דמאי דמהני הלוא' לפלוני בשכיב מרע טפי מבבריא היינו לענין מחילה, וכי נתנן במתנת שכיב מרע אין יורש יכול למחול, ובבריא יכול למחול, אבל כל כמה דלא מחל קני, אם הלואה של מטבע היא מקני לה אגב קרקע, ואם אינו הלואה של מטבע אפי' בחליפין, ומתרצא בהכי ההיא דאמר ר' בפ' יש בכור שהבאתי במרובה, ואין הלשון מיושב לפי פי' זה דמשמע דאפי' במלוה על פה קני, ומיהו איצטריך היכא דלית ליה קרקע, ועוד כשאו' שם במי שמת למימרא דמילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע, דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע, ואמר רב נחמן שאמר הלוא' לפלוני, ואע"ג דליתיה בבריא, הוה ליה לאתויי ההיא דלעיל דאמר רבא לרב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, מודה שאם נתנן במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, דבההיא מוכח בהדיא תרוייהו דליתיה בבריא ואית' בשכיב מרע, וגם מיפרשא מילתא בהדיא, ועוד תרתי דרב נחמן למה לי, ועוד מאי שנא דבזו הזכיר שטר מחילה, ובזו לא הזכיר אלא הלואה. השתא משמע ליה דרב אזיל בתר אומדנא, מדקאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, דאי לא אזיל בתר אומדנא הוה ליה למימר הרי היא כמתנת בריא לבד, ואע"ג דכתיב בשטר כד קציר ורמי על ערסיה, משום שכך היה המעשה, ולאו משום דליבעי הנותן שיהא דינא כך, אבל מדקאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע היינו אומדנא, ואע"ג דלא משמע בהדיא כדפ' אמרינן מספיקא דלהכי איכתב, ואע"ג דשמואל נמי אזיל בתר אומדנא דלהכי מספקא ליה דדריש תרוייהו לישני. וא"כ מניין לו למקשה לדמות אומדנא דהתם לדר' אליעזר בן עזריה, ודילמא בההיא דהתם כ"ע מודו, דאפילו שמואל דפליג עליה מודה דאזלינן בתר אומדנא כדפ', וכיון דלא אשכחן שום תנא דפליג עלה, כי היכי דאשכחן דפליגי בהא דהכא מניין לו למקשה לדמותם, והא פשיטא דאין כל האומדנות דומות זו לזו, והא [גיטין ס"ה ע"ב] ביוצא בקולר ובמפרש לים ויוצא בשיירא, ואמר כתבו כ"ע מודו בהו דאזלינ' (בקולר ובמפרש לים ויוצא לשיירא ואמר כתבו כ"ע מודו בהו דאזלינן) בתר אומדנא אפי' מאן דפליג במסכן ובעלמא מודה בהכי, י"ל שהתלמוד היה יודע ושוקל שזאת אומדנא דמיא להא דר' אלעזר בן עזריה ולא לההיא דמפרש ויוצא בשיירא, והא דאמר' לקמן פ' מי שהיה נשוי [צ"ד ע"א] דלית ליה לרב שודא דדייני אע"ג דהיינו אומדנא לפי' רש"י שפי' שם אומדין דעתו של נותן את מי היה אוהב יותר ונותנין לו, אבל לפר"ת שפי' שודא דדייני היינו לטוב בעיני הדיין יתננו אז לא שייך ביה אומדנא, אבל לפרש"י ק', י"ל דרב לא חשיב לה אומדנא אלא סבירא ליה דחלוקה עדיפא, ואין לדמות אומדנות להדדי כדפי', ועוד מצינן למימר דפריך מרב דאית ליה אומדנא אף להוציא ממון, אע"ג דשמואל לית ליה בכי האי גוונא, והיינו קושי' ארב דלעיל דאית ליה כל כך אומדנא אפי' במקום דלית ליה לשמואל, זה התירוץ כדי לתרץ מה שהקש' תחילה מניין למקשה לדמותם כיון דליכא מאן דפליג עלה, ודאי כל אומדנ' דאית בהו פלוגתא מדמינן שפיר להדדי, ואע"ג דבההיא (דשמא) [שודא] שמעינן להו איפכא דאית להו לשמואל (שמא) [שודא], ולרב (חלוק ולא שמא) [חולקין ולא שודא] הא לא קשיא היא דמצינן לפ' כפ' ר"ת דלאו אומדנא היא כדפ', ומדשמואל לא קשיא, וגם מההיא דאית ליה לפרנס' שמין באב [נ' ע"ב], דהנך פשוטות יותר ליאמר, לפיכך אית ליה.
ואין שטר לאחר מיתה. פי' אין קנין לאחר מיתה כדפ"ל, ויש לגמגם על לשון לאחר מיתה דמשמע דלאחר ל' יום אם הוא חי קנה בקניין סודר דהשתא, ובהאשה שנפלו [לקמן פ"ב ע"א] ובהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] לא משמע הכי כדפ' ביבמות ובפ"ק דבבא מציעא [ט"ז ע"ב], וצ"ע, ואם כפי' שפי' בתוס' שמעכשיו ולאחר מיתה יקנה ובמעכשיו ולאחר ל' יום אם היה קונה כמו מעכשיו לכשאקחנה כדפ' התם דקני א"כ לאחר מיתה נמי יקנה כאילו אמר מעכשיו, וצ"ע בנדרים בהשותפין [מ"ט ע"ב] כד הוי בר בריה צורבא מרבנן כבר הדר סודרא למריה. אי נמי דייק מאין כותב שוברתה מתוכה, אי נמי דייק מדלא גזרינן אטו שובר דעלמא, ומתרץ אביי דלא שייך כאן לגזור, ור' ירמיה סבר דמ"מ אית לן למגזר.
<h2>דף נו.</h2>
ר' יוסי אומר יכתוב שובר. רש"י דפי' דהיינו טעמא דלא (מגבינינן) [מרעינן] כח המלוה לגבות מזמן שיני, לא פי' לפי המסקנא דגט פשוט [ב"ב קע"א ע"א], דהוי התם טעמא דר' יוסי כדי שיכוף לפורעו.
כששוברתה מתוכה, וא"ת לר' יוחנן דאמר [ב"מ י"ז ע"א] הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מה ריוח יש בשוברתה, היא תזרוק הכתובה (לאוין) [לארץ] ומפקא עידי הינומ' וגביא מאתים. וי"ל כגון שהנדונייא שלה כתובה בכתובתה שאי אפשר לה שלא תביא הכתובה, דאל"כ הייתה מפסדת הרבה יותר. ועוד י"ל דבמקום שכותבין כתובה, או אפי' במקום שאין כותבין אם יש עדים שכתב לה אינה יכולה לגבות כלום אפי' מודה שלא פרע לה עד שתביא כתובתה, למאן דאמר אין כותבין שובר כיון שיכול לבא לידי הפסד אם יאבד שוברו כמו שפי' בריש פ' שיני [ט"ז ע"ב], וכי תימא היא תשרוף הכתובה בפני עדים, א"כ אותם עדים ידעו [מה] שהיה כתוב בה, דאל"כ היאך יעידו שנשרפה כתובתה אם לא ראו מה היה כתוב בתוכה, מ"ר.
טעמא דכתב לה הא על פה לא. אע"ג דאשכחן בסמוך מאי כותב אומר, מ"מ מקש' מהא דמשמע דהתקבלתי דמודה שפרע מועיל, אבל מחילה לא, ועוד דאי מועיל על פה, א"כ מתחילה יכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים, ואנא ידענא משום דמחלה לו אח"כ בשעת נשואין כשנכתבה, ואמאי כותבי' לה כתובה שלימה והיא כותבת שובר התקבלתי, ניחוש דילמא מפסיד לשוברו ומפק' כתוב' וגביא בה, והדר מפקא עידי הינומ' בהאי בי דינא וגביא.
הרי היא מקודשת ותנאו בטל. ע"כ בדאיכא תנאי כפול מיירי שאמר לה אם אין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת, ואם לאו אל תהי מקודשת, מדמסיק לקמן טעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב כו', ואי לא כפליה לתנאי תיפוק לי דשמעי' לר' מאיר דבעי תנאי כפול כדאיתא בהאומר [קדושין ס"א ע"א], ויש תימה א"כ היאך היא מקודשת הרי התנה לה בפירוש שאם יהיה לה עליו שאר כסות ועונה לא תתקדש, וכי תימא דהכי קאמר לה על מנת שתמחלי שאר כסות ועונה, ומשום הכי מקודשת שהרי מחלה, ומ"מ אין מחילתה מחילה, הא ליכא למימר דהא תניא בפ' שני דמ' נזיר [י"א ע"א], הריני נזיר על מנת שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וע"כ בכפליה לתנאיה נמי מיירי, ואמאי הוי נזיר לא שייכא (סתם) [התם] מחילה, ואר"ת דהיינו טעמא דהכא מפני שהוא כמפליגה בדברים ולאו מילתא קאמ' אלא בדעתו הוא שיהא לה שאר כסות ועונה, וליצנות הוא, והיינו טעמא נמי בנזיר שהוא מפליג, ודומיא דהא בגיטין [פ"ד ע"א] הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע שתרדי לתהום כו', אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר, ומיהו לאו חד טעמא הוא, דאפי' מאן דפליג הכא התם מודה. ור' פי' דהיינו טעמא דכל תנאי מהיכא גמרי' ליה שהתנאי יבטל המעשה מתנאי בני גד ובני ראובן, הא לאו הכי מסברא היינו אומרים דשום תנאי לא יבטל המעשה אפי' לא יתקיים בסופו, והשתא דילפי' דמהני תנאי לבטל המעשה אמרי' דווקא דומיא דתנאי דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה. וא"ת לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובי מחול לך (על) [יהא] מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, מיהו חוב יש לתרץ דלא חשיב כתוב בתורה דאפי' למ"ד [קדושין י"ג ע"ב] מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, ה"מ לעניין נזקין וערכין ופדיון, אבל מלוה לא דכולי עלמא מודו דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי, והיינו טעמא דלאו ככתובה בתורה דאינה באה מכח התורה אלא סברא, ודין גדול הוא שיש לו לשלם מה שלוה הימנו, ומיהו אכ[תי] תימה לעניין נזקין ופדיון הבן נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא [על] מה שכתוב בתורה, וכי תימא הכי נמי והתנן בהחובל [ב"ק צ"ב ע"א] קרע כסותי שבר כדי על מנת לפטור פטור. וי"ל דלא דמי דקידושין היינו טעמא משום דאין קדושין לחצאין דאין לך קידושין שאין עליו שאר כסות ועונה, וכן גבי נזיר, אבל בנזקין שייך למימר מילתא לחצאין, והכי נמי איכא למימר בההיא דהזהב [ב"מ נ"א ע"א], המוכר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה לא אמר כלום דהתנה על מה שכתוב בתורה, והכי נמי איכא למימר בההיא דמכות [ג' ע"ב] דהמלוה חבירו על מנת שלא תשמיטנו שביעית לא עשה ולא כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, דהיינו לחצאין לעניין הוצאה ליהוי כמו מלוה דלהוצאה ניתנה, ולעניין שביעית ליהוי פקדון דאינו משמט, והא דתנן נמי ביש נוחלין [ב"ב ק"ל ע"א] האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, הא (תנן) [התם] היינו טעמא דאינו יכול לומר פלוני יירשני והוא אינו [יורש] אלא במתנה יכול ליתן, ואפילו ר' יהודה מודה, ואע"ג דמפרש התם בגמ' [קכ"ו ע"ב] טעמא משום דהכא מימחל, לרווחא דמילתא נקט לההיא טעמא.
וא"ת הא דתנן בהשוכר הפועלין [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה כו', ופרכינן בגמרא הא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, ומוקמי' לה כר' יהודה, ומסקי' אפי' תימא כר' מאיר ושאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה, מאי שינויא מ"מ אין לך שומר חנם פטור משבועה, ואין שומר לחצאין, דאי משום דמעיקרא לא שעבד נפשיה הכא נמי לא קדשה הכא אלא על מנת כן ולא שעבד נפשיה, וצריך לומר דשאני התם כיון דרבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר, ואינו מעניין אחד לא הקפידה תורה ויכול גם הוא לעשות הרבה כל אחד לפי תנאו אלא סתמ' הם כמו שכתובים בתורה. אי נמי מצי' למימר דלא דמי הכא ובכל דוכתא דחשבינן מתנה על מה שכתוב בתורה, היינו היכא דחייבתו תורה ממון על ידי דבר אחר ולא מחמת שהעלה בדעתו לתתו כגון שאר כסות ועונה שחייבתו תורה מאחר שמקדשה סתם וכן כתובה, אבל שומרין תלוי רוב הדבר בדעת עצמן, וכיון דיש לו שכר ושואל כל הנאה שלו משעבדין עצמן לכל האמור בפרשה, הילכך במקום שאין משעבדין עצמן פטורין ותנאם קיים, ומה שפי' רש"י דהרי את מקודשת על מנת כו' היינו טעמא דמקודשת דמכי יהיב לה קידושיה איקדשה לה ותנאה דקאמ' בתר הכי לא כלום הוא, שכבר היא אשתו, אבל גבי שומר חנם קודם שמשך הפרה התנה להיות פטור משבועה, ולא נהירא דהא כל תנאי לר' מאיר תנאי קודם למעשה, וא"כ לא קאמר הרי את מקודשת לי בתחילה. ואי קשיא למאי דפרישית דהיכא דהויא מילתא לחצאין שייך למימר מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל היכא דלא הוי לחצאין לא, א"כ היכי מדמה בהמגרש [גיטין פ"ד ע"א] הרי את מגורשת על מנת שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה אם לא מפני שאינו עוקרה בודאי, תיפוק לי דלא הוי גירושין לחצאין. י"ל דגבי ממון דווקא מיבעי לן למימר טעמא דלחצאין לפי שניתן למחילה, אבל לגבי איסור לא בעינן האי טעמא. ואי קשיא הואיל וכן דכל היכא דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אינו יכול לבטל, (שהועד) [שהותנה] על מה שכתוב בתורה תיפוק לי דנזירות ליתא על ידי שליחות ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן ולא מהני ביה תנאי לבטל המעשה כדאיתא לקמן בהדיא בהמדיר [ע"ד ע"א] וכי תימא איצטריך לטעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה, דאי לאו אלא טעמא דשליחות הוה אמינא שהנזירות מקויים, ולא מהני ביה תנאי לבטלו, אבל מ"מ מותר לי[טמא] ולשתות יין, לא היא דהא קאמר התם דמודה בה ר' שמעון ושמעינן ליה לר' שמעון בפ"ק דנזיר [ג' ע"ב] דאמר עד שיזיר מכולן, ואומר ר' דע"כ מצינו תנאי דמהני לבטל נזירות, דקתני בכמה מקומות בנזיר, הריני נזיר אם פלוני נזיר, ומעשה בהילני המלכה בפ"ג דנזיר [י"ט ע"ב] שנדרה בנזיר על מנת שישוב בנה מן המלחמה בשלום, והואיל וכן אית לן למימר דשייך נזירות על ידי שליחות כגון באומר לחבירו הריני נזיר לדעתך כמו שתפרש יחול הנזירות נמצא כשמפרש לו זמן נזירותו שהוא נזיר על ידו, ועוד נ"ל דודאי גבי מעשה הנעשה בידים כגון קניין או גט או קדושין וכיוצא בהן אם אין המעשה יכול להתקיים על ידי שליח אלא על ידי האדם עצמו אלים המעשה טפי ולא יתבטלו על ידי התנאי, אבל מעשה שאינו [אלא] בדיבורא בעלמא כגון נזיר לא אלים ההוא מעשה כולי האי שנחשבנו לבטל התנאי אע"פ שאינו מתקיים אלא באדם עצמו, ואכתי קשה הא דתנן בפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"א] הריני נזיר על מנת שמגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גילח בבית חוניו יצא, ומפרש בגמרא דהיינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה איכוון, אי סגי בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא איצטעורי, פי' הילכך אם רצה לגלח בבית המקדש חלה עליו נזירות, ואם אינו יכול או אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נזר, ואיגלאי מילתא דלא הוי נזיר, והיינו פי' יצא, כלומר שלא חלה עליו נזירות, והשתא אמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, דאין גילוח אלא במקדש. ותירץ ר' דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אלא היכא שהוא מתכוין לעקור התורה אבל הכא הוא סבור שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש הילכך הנזירות דאע"ג דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן, דהא אינו עוקר דבר תורה בתנאיה בהאי חילוקא לא מיפלג' מההוא תנאי, אי לא מכוין נמי לעקור דבר תורה.
<h2>דף נו:</h2>
כל הפוחת אפילו בתנאה. אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה מדלא קתני בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות קדייק, ש"מ דה"ק כל הפוחת אפילו באותו עניין שיש לה אפי' הכי בעילתו בעילת זנות וכן פי' בקונטרס, מיהו קשה לר' [לעיל נ"א ע"א] מנא ליה ואפי' בתנאה, דילמא בתנאי גמור אמר ר' מאיר דתנאו קיים, וה"ק כל הפוחת אפילו באותו ענין שיש לה כגון בסוף ביאה דאמר לקמן [נ"ז ע"א] לדברי הכל אינה מוחלת. וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה, ובסוף ביאה אינו יכול לפחות לה אלא תהא פוחתת לעצמה, ולא שייך לשון פוחת אלא בתנאה, אי נמי מדנקט כל דייק, וא"ת הא דפשיטא לעיל בפ' נערה [נ"א ע"א] דר' מאיר סבירא ליה בהתקבלתי דאינה יכולה למחול מנליה הא, דילמא לעולם קסבר דיכול למחול בהתקבלתי דה"ק כל הפוחת כו' כלומר לא מיבעיא בהתקבלתי דהויא בעילת זנות, כיון דלא סמכא דעתא, ויכולני לומר דטעמא משום דא"כ מתני' דהתם דלא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים כו' אמאן תרמייה, ועי"ל דמעיקרא לא ס"ד התם שיש חילוק בין התקבלתי לבעניין אחר, וכיון דאינה יכולה למחול בתנאה לר' מאיר כמו כן בהתקבלתי, וה"ק כל הפוחת כו', כלומר לא מיבעיא שהרי היא יכולה למכור דהויא בעילת זנות, הואיל והיא קלה בעיניו להוציאה, אלא אפי' כי האי גוונא דאיירת בה דאית לה הויא בעילת זנות, ובמסקנא ודאי מיפלגי בין בהתקבלתי ללא כתבה ליה התקבלתי לר' יהודה, ולר' מאיר נמי מצינן למימר הכי דבהתקבלתי מודה דמוחלת, ולפי שיטה זו שפי' לא קשיא מידי, מ"מ מה שדקדקתי לעיל בפרק נערה [שם] מבבא קמא, וכמו שפי' שם פירושא דשמעתין פירשה הריב"ן.
ושמעינן ליה לר' מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא ברבנן כו'. פי' בקונטרס ושמעינן ליה לר' מאיר בברייתא דלעיל, וקשה דילמא הא דנקט הכי רבותא נקט, וכל שכן דרבנן, אע"ג דאיכא למימר נעביד כמו חיזוק יותר משל תורה כר' יהודה, ויש מפרשים שמעינן ליה לר' מאיר במתנית' דהשוכר את הפועלין [ב"מ צ"ד ע"א] דקתני כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, משמע דווקא על מה שכתוב בתורה, ומוקמינ' לה התם כר' מאיר, ואינו נר' לי דהא מעיקרא בעי לאוקומ' כר' יהודה, ומיירי בדבר שאינו בממון, אע"ג דלדידיה לא מצי למידק הכי, ונר' פי' הקונטרס, מדלא קתני לעיל על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה, כיון דאיכא למאן דאמר לא עשו חיזוק חכמים לדבריהם אפי' בשל תורה, ואע"ג דר' יהודה מודה בה מ"מ היה לו לשנותן כי היכי דקתני עונה, אע"ג דמודה ר' יהודה.
הא בדרבנן תנאו קיים. תימה הא שמעינן ליה לר' מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה בבבא מציעא פ' הזהב [נ"ה ע"ב] גבי הא דתנן התם חמשה חומשי' דקתני שמוסיף חומש האוכל תרומת מעשר של דמאי, ואפי' יותר משל תורה שמעי' ליה ביבמות בריש החולץ [ל"ו ע"ב] גבי הא דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת כו'. וי"ל דשאני ההיא דיבמות דקנסא הוא שקנסו חכמים ולכך עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ובההיא דהזהב גבי תרומה וגבי גט נמי דמייתי התם דאיסורא הוא לא עשו אלא כשל תורה, והכא נמי כתובה שאינו לא איסורא ולא קנסא אלא ממונא בעלמא לא עשו חיזוק כלל.
קסבר ר' מאיר כתובת אשה דאורייתא. ואע"ג דכתובה דאלמנה דרבנן, מיהו עיקר כתובה דאורייתא היא, כעין שמצינו ביבמות בשילהי הערל [פ"א ע"א], א"ל ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן, א"ל שאני אומר עיגול בעיגולין עולה, פי' ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה, ואע"ג דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא, וא"ת הא דתנן לקמן בפ' הכותב [פ"ג ע"ב] כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך כו' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה. ומפרש רב בגמרא אע"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומה צריך לההוא טעמא אפי' לא עשו חיזוק נמי תיפוק לי משום דעיקר ירושה דאורייתא. י"ל משום דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה, מ"ר.
אין עושין כתובת אשה מטלטלין. והא דאמר לעיל בפ' קמא [ז' ע"א] אמר להו אתפסוה מטלטלי, כשיקבל עליו [אחריות] אם יאבדו או (יזלזלו) [יזולו].
אבל קיבל עליו אחריות עושין. וא"ת הואיל ורבנן ור' יוסי אחר תקנת שמעון בן שטח קיימי, דהוה חייש לשמא יאמר לה טלי כתובתך וצאי, בשלהי האשה שנפלו [פ"ב ע"ב] היאך עושין, ואפי' ר' יוסי לא קאמר דאין עושין אלא משום דלא סמכה דעתא, אבל אם קבל עליו אחריות אם (יזלזלו) [יזולו] מודה דעושין, דבשלמא שמעתתא דלקמן מצינן לפרושי דה"ק ועדיין היה אומר לה טלי כתובתך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין וערבאין כו' בלא שום איחוד, ואומר ר' דלא חשו חכמים דשמא יאמר לה טלי כתובתך וצאי אלא בדלא כתב לה כל נכסיי אחראין וערבאין, דאז וודאי יאמר לה הואיל ואין יכול להנות מן המטלטלין לעשות בהן סחורה ולהשכיר בהן שהאשה לא תניח לו הואיל ואין אחריות עליו, אבל היכא דכתב לה יכול לייחד, דאין לחוש שמא יאמר לה טלי כתובתך וצאי שהרי יכול הוא ליהנות בהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהן סחורה, שהרי הוא יכול לייחד לה שדה לכתובתה בלא שום איחוד, כדמשמע פרק נערה [נ"א ע"א] שזהו הטעם ויש לו ממנו הנאה אכילת פירות ודאי לא יאמר לה, והא דתנן לקמן בשלהי פרק האשה [פ"ב ע"ב] וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתי' כו' ומסיק בגמרא להכי קתני לה אע"ג דכתב לה דקנאי ודקנינא לא סמכה דעתא, אתיא אפי' לרבנן, דהכא לא חיישינן להכי, דהתם לא קתני איסורא אלא עצה טובה כדמסיק לעיל בההיא שמעתתא.
<h2>דף נז.</h2>
זו דברי ר' מאיר כו'. וא"ת ר' מאיר גופיה היכא שמעי' ליה דאסר להשהות בלא כתובה, דעד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא היכא דמחלה ואע"ג דאית לה לא סמכה דעתה, וי"ל דהוא הדין דאירכסא כתובה סבורה היא שלא יהא לה כיון שאין לה שטר כתובה ולא סמכה דעתה, מ"ר.
שתים ושלש שנים. אין לדייק השתא שלש מותר שתים מבעיא, דיש לומר דשתים ושלש כדאמרי אינשי, ואי בעי' אימא אפי' טובא כדמשני בשבת פ' מפנין [קכ"ז ע"א], ומקשי' הא אמר בחולין בפ' הזרוע [קל"ב ע"ב] כהן טבח שתים ושלש [שבתות] פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות, ולא שייך התם לשנויי הכי. ותירץ ר' דנקט שתים לר' דאמר בשלהי הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"ב] בתרי זימני הויא חזקה, התם נמי בשתי שבתות הוחזק להיות טבח, ושלש לרשב"ג דאמר בתלת זימני הויא חזקה. במסכת שבת פ' במה אשה [ס' ע"ב] הארכתי הרבה גבי סנדל כו'.
אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת. וא"ת הא אמרינן בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א] עבד ואשה פגיעתן רעה, הן שחבלו באחרים פטורין, ופריך בגמ' תיזבן לכתובתה בטובת הנאה, ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואפסדי לההוא קנינא ודאי לא משמע, אלמא בסוף נמי מוחלת, לפי' הקונטרס אתי שפיר דפי' מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי דקאמר ר' יהודה על פה לאו לתנאה הוא, ור' יוסי סבר תנאה קיים בתחילה, אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום, אלא א"כ כתבה שובר התקבלתי, ועי"ל דהכי קאמר התם וודאי מחלה כשתתאלמן, וא"ת אכתי ליזבנה לכתובתה בטובת הנאה שתהא מכורה אם תתגרש דהתם פשיטא דלא מחלה שהיא שונאתו, וי"ל דהתם נמי חיישינן שמא יעשו קנונייה ויגרשנה מדעתה ותמחול לו ויחזור וישאנה, מ"ר.
ולא פליג תרי גברי אליבא דחד גברא. וא"ת מאי נפקא לן מינה, הכי נמי פליג ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דחד תנא ומה לי תרי אמוראי אליבא דחד תנא מתרי תנאי אליבא דחד תנא, י"ל אי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דחד תנא לא חיישינן דבסברא הוא דפליגי ולא טעו בשמועתן, אבל ליכא לפלוגי (רבא) [רבין] ורב דימי בדברי ר' יוחנן שזה יאמר כך אמר ר' יוחנן וזה יאמר לא כך אמר אלא כך אמר שנאמר אחד מהם טעה בשמועתו.
<h2>דף נז:</h2>
ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש, וכן הא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ודריש בשלהי החולץ [יבמות פ"ח ע"ב] ירח ל' ימים שלשים, ולא אמר נמי התם ימים שנים עשר חדש, כיון דכתיב אצל ירח. וא"ת אימא שתי שנים כדכתיב [בראשית מ"א] ויהי מקץ שנתיים ימים, וי"ל דנין ימים שאין עמהן שנים מימים (שיש) [שאין] עמהן שנים ואל יוכיח זה (שאין) [שיש] עמו שנים, והכי נמי משני בריש מסכת נזיר [ה' ע"א], ודומיא דהכי נמי משני הכא.
אי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה. וא"ת ומה נוכל לעשות אם אין אביה רוצה למוסרה, דאטו משום אב דאינו רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה, היא מה פשעה. י"ל יגרשנה בלא כתובה, שהרי כתובתה לאב.
פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. ובלא קידושין כמו שפי' הקונטרס. וא"ת הא דתנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש, בלא קידשה כשהיא קטנה איירי בסתמא כמו שדרך בני אדם לעשות, וא"כ היכי דמי שיהא לה י"ב חדש, הא אין נותנין לעולם אלא ל' יום בבגרות, כדאמר רב הונא בגרה היום ונתקדשה, נותנין לה ל' יום כאלמנה, וי"ל דמצינן לאוקמי מתני' בקדשה בנערות, דדווקא כשנתקדשה אחר בגרות הוא דאמר רב הונא דאין לה אלא ל' יום, אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה, וטעמא מצינן למימר דבשבגרה קודם ואחר כך נתקדשה אין לה י"ב חדש, דמסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן, אבל קדשה קודם בגרות אינה מקפדת בהן שכבר היא מקודשת, מ"ר.
מאי לאו כתבועה דבתולה. ולא מצי לשנויי אין ובשקדשה ואח"כ בגרה, דפשיטא ליה דאז לאו הוי בגר כתבועה אלא י"ב חדש משעת תביעה ולא משעת בגר.
תיובתא דרב הונא תיובתא. מקשים דהוי הכא תיובתא דרב הונא, וסוגיא דנדרים אתיא כוותיה בפ' נערה [ע' ע"ב] גבי יפה כח הבעל שהבעל מיפר בבגר, ופריך אהא דתנן התם בפ' נערה הבוגרת ששהתה י"ב חדש, בוגרת בל' יום סגי לה, תני הבוגרת וששהתה, והיינו השתא כדרב הונא, ומיהו פשיטא דשמעתתא גופה התם קשיא היא לר', (ותנן) [דתנן] התם יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מיפר בבגר, ודייק בגמ' היכי דמי [אילימא] כשקידשה כשהיא נערה ובגרה, מכדי מיתה מוציאה מרשות אב כו' אף בגרות נמי לא נתרוקן רשות לבעל והשתא היכי מיירי (אף) [אי] כשהגיע זמן היכי קאמר דבגרות לא נתרוקן רשות לבעל, הא אפי' נערה שיש לה אב אם הגיע זמן שהיא אוכלת משלו הבעל מיפר לבדו, דהגעת זמן כנשואין חשוב לעיניין הפרה, כדקתני סיפא ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, ואליבא דר' אליעזר אתיא כולה סוגיא, ואי כשלא הגיע זמן מיירי היכי קאמר אלא שקידשה כשהיא בוגרת תניינא חדא זימנא הבוגרת ששהתה כו', אדרבה ההיא תיובתא הויא, ולא סייעתא, דקתני הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, הא בלא הגעת זמן דאינו חייב במזונותיה לא יפר, דמה סברא יהיה שיפר כיון שאינה ניזונת משלו. ונר' לר' דמיירי כשהגיע זמן, והוה מצי לפרש שהבעל מיפר בבגר כיון שהגיע זמן בנישאת, מה שאין כן באב שאין יכול להפר בשום עניין בבגר, והיינו ייפוי כח דבעל מדאב, אבל משמע ליה שהבגר יגרום להכניסה לה לרשות הבעל, ולהוציאה מרשות אב, דומיא דרישא דייפוי כח האב מכח הבעל שהמיתה גורמת להכניסה ברשות אב ולהוציאה מרשות הבעל, הילכך דייק אי כשקידשה כשהיא נערה ובגרה, אדרבה התם הבגר גורם להוציאה מרשות בעל, שמתחילה היה מפר בשותפות עם האב, והשתא לא מצי שהרי בגרה ויצאה מרשות אב, ולחודיה נמי לא מיפר דלא נתרוקנה רשות לבעל על ידי בגרות אלא שקידשה כשהיא בוגרת תניינא כו', והשתא דהבגר [גורם] להכניסה ברשות הבעל כרב הונא דאין צריך כי אם ל' יום, ומשני אי בעית אימא דקתני בסיפא בוגרת, משום דבעי איפלוגי ורישא עיקר, ואי' אי' בוגרת דווקא, פי' בוגרת דסיפא עיקר, ואיידי דנסיב ברישא בזו נסיב בסיפא בזו, פי' וברישא נקטיה אגב גררא למיתני בזו ייפוי כח הבעל מכח האב, איידי דקתני בזו ייפוי כח האב מכח הבעל, ולמאי דלית לן דרב הונא אתי נמי שפיר שהבגר גורם להכניסה ברשות הבעל שאין צריך תביעה כשבגרה דבגר הרי היא כתביעה, והא דנקט התם כולה סוגיא אליבא דרב הונא ולפי שהוא פשוט יותר לדבריו שהבגר גורם לרשות הבעל, ומתוך סוגיא דהתם נמי יש להוכיח כמו שפירשתי שנתקדשה ואח"כ בגרה לא הוי בגר כתביעה, מדלא אוקמה בקידשה ואח"כ בגרה, דבגרות גורם לה להכניסה לרשות הבעל בלא תביעה, מ"ר. ומיהו לא ידעתי לפרש לשון סוגיא דהתם, דקאמר הא גופא קשיא, אמרת הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש, תרתי בוגרת למה לי, שאם נפרש אמרת הבוגרת ששהתה תחתיו, כלומר וכי לא סגי עד דהוו תרתי בוגרת וששהתה י"ב חדש, בוגרת למה לי, דכך שווה לי בלא בוגרת אלא נערה ששהתה י"ב חדש יכול להפר נדריה, קשה קצת דמצינן למימר דאיצטריך לאשמועינן בוגרת דאפי' לדידה יש לה י"ב חדש ולאפוקי מדרב הונא, ואפי' לדידה נמי שפיר איצטריך לאשמועינן, ולא תימה פשיטא שהוא כך דשפיר איצטריך לאשמעינן דבגר הרי הוא כתביעה, על כן נראה לפרש דהא גופא קשיא דהתם אינו כשאר גופ' קשיא שבתלמוד, שלשון נדרים משונה דתנא ירושלמאה דרגיל לשנות לישנא קלילא הוא בכל מקום, והא סיום הקושיא של תניינא חדא זימנא, פי' הא גופא קשיא אמאי איצטריך למיתני סיפא, תרי בבי למה לי, כמו שמפרש והולך, הבוגרת ששהתה י"ב חדש, תרתין בוגרת למה לי. ועוד נראה לפרש סוגיא דהתם דלא כרב הונא דאיתותב, ותו שנים עשר חדש דמשמע במתניתין דבוגרת לא סגי לה בשום עניין בלא שנים עשר חדש, כדמסיק ותני בבוגרת שנים עשר כו', ובאלמנה ל' יום בוגרת נמי בשלשים יום סגי לה כאלמנה, כגון שקדשה לאחר ששהתה שנים עשר חדש בבגרותה, ומשני תני בוגרת וששהתה כו', והשתא דקתני סתם בוגרת בהדי נערה ששהתה י"ב חדש ובהדי אלמנה שיש לה ל' יום משום דיש בוגרת שדינה בשנים עשר חדש, כגון בגרה יום אחד ונתקדשה, ויש בוגרת שדינה כאלמנה, כגון עמדה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה, מ"מ קשיא דתרתי בוגרת למה לי, ומשני דקתני לה בסיפא משום דבעי איפלוגי ר' אליעזר ורבנן נמי בבוגרת ששהתה או י"ב חדש או ל' יום כדינא.
ור"ת מפרש בע"א וזה לשונו, מאי לאו כתביעה דבתולה, וא"ת לישני בגר הרי היא כתביעה דבתולה והאלמנה דאם נתארסה ואח"כ בגרה אין צריך תביעה, ומאי קפריך, ונר' לי דקסבר האי לישנא דבגר משמע שנתקדשה בבגר ולא קדם, ת"ש הבוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום, ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה כו', אימא בוגרת וששהתה י"ב חדש, והוה מצי למיפרך לרב הונא מי מצית אמרת וששהתה י"ב חדש (והוה מצי למיפרך לרב הונא מי מצית אמרת וששהתה) א"כ נתקדשה בנערות, והא לא עדיפא ממיתה המוציאה מרשות אב, ולא נתרוקנה רשות לבעל, ואמאי יפר כיון דקידשה כשהיא נערה, והכי מסיק הילכתא בפ' נערה המאורסה [נדרים ע' ע"ב] דפריך היכי דמי אי כשקידשה כשהיא נערה ובגרה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב וכו', אלא דמסיק לה בלאו הכי בתיובתא, והשתא דאיתותב גירס' הכי אית', בוגרת ששהתה, פי' בוגרת ששהתה י"ב חדש בבגרותה קודם שנתקדשה, והמקשה היה יודע כך, ומכח זה היה מקשה לו דפשיטא ליה דהכי תנן בה הבוגרת ששהתה כדמסיק בנדרים, וקושיית' מעלייתא היא, דכיון דקודם קידושין צריך י"ב חדש, מכלל דבגרה יום אחד יש לה י"ב חדש כדין נערה שבגרה אם לא עברו עליה י"ב חדש קודם קידושין, ואם עברו הויא כאלמנה ל' יום, ופי' דגמרא דנדרים הכי אית' שהבעל מיפר בבגר, שנתקדשה בבגר ועברו עליה שנים עשר חדש היכא דלא שהתה בבגרותה, או ל' יום היכא דשהתה, וסתמא כר' אליעזר, וכן דרך התלמוד כיחידאה היכא דמשנה כללי, כגון בזו כחו יפה ובזו כחו יפה כו', ופריך תלמודא הא תנינא חדא זימנא הבוגרת וששהתה י"ב חדש, הא גופא קשיא אמרת הבוגרת וששהתה שנים עשר חדש, דמשמע הבוגרת כנערה ששהתה י"ב חדש, בוגרת למה לה י"ב חדש כל כך, בוגרת נמי בשלשים יום סגי לה, פי' בוגרת נמי (יש לה) דיי לה בל' יום, והוה מצי למיתני נמי בוגרת ואלמנה בל' יום, והוה מצי לאקשויי נמי הא אמרינן קידושי נערות לא מתרוקנו לבעל עד שתכנס לרשותו אפי' הזקינה, אלא דסליק ליה בהאי פירכא, ומשני שפיר תני בוגרת י"ב חדש, פי' בבוגרת קודם קידושין, ואלמנה מן הנשואין קודם קידושין, ואפי' עברו עליהם רק ל' יום, ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, והיינו דתנן לעי' הבעל מיפר בבגר, וחכמים אומרים אין הבעל מיפר בבגר עד שתכנס לרשותו, (ופריך) [ופריק] רישא דווקא, והבוגרת משום פלוג' תנייה, עד כאן לשון ר"ת.
לקוט כהן, מעשיר לא פריך דלא שכיח שיאכל בבית ישראל, גם אין רגילין להוליך תרומתן עמהן, אבל לקוטות רגילין להשתכר עם ישראל, ופעמים (משום) [משל] עצמן מתפרנסים.
השתא מדידהו ספו ליה כו'. ולקוט ישראל בבית כהן לא חיישי' דדווקא מלקוט כהן בבית ישראל הוה פריך מעיקרא, לפי שדרך האכסנאי להשקות לבני הבית למצא חן בעיניהם, וכשהוא מושיט להם אינו מדקדק מה הוא נותן להם, אבל לקוט ישראל בבית כהן שפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק היטב מה הוא נותן לו, מ"ר.
<h2>דף נח.</h2>
גנב או קוביוסטוס, פי' בקונטרס גונב נפשות, ולא משמע הכי בפ"ק [דבכורות ה' ע"א] דקאמר ליה קיסר לרבן גמליאל משה רבכם גנב או קוביוסטוס היה או שאינו בקי בחשבונות הוה, ולא שייך התם אלא מי שלוקח ממון אחרים שלא בדין, ומשם נראה כפר"ח משחק בקוביא, אבל בפ' גיד הנשה [חולין צ"א ע"ב] משמע כפי' הקונטרס דקאמר התם יעקב למלאך וכי גנב או קוביוסטוס אתה וכו', ומשחק בקוביא אינו רגיל להטמן מבני אדם, ונראה כפירוש שניהם.
קלא אית להו. פי' בקונטרס וסבר וקביל. ומקשה ר"ת דאמרי' בהמוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"ב] לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך (והריני) [והדר] זביני, ומפרש ר"ת קלא אית להו ולא שכיחא מילתא למזביננהו, ומשום מילתא דלא שכיחא לא חיישינן, והכי נמי הוה מצי למימר מאי אמרת שוטה או שעמום או נכפית הנהו קלא אית להו, דכל הנהו מקח טעות כדאמר פ' השוכר האומנין [ב"מ פ' ע"א], דהנהו מומי מבטלי ממלאכה, והא דתנן בהמגרש [גיטין פ"ו ע"א] אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבד עבדא דנן פטיר ועתיר מן ערורי מלכא ומלכתא, כלומר אינו מוכתב למלכות, ומנוקה מכל מום ושחין כדנפיק ביה כו', כלומר שאין בו מום המבטלין אותו ממלאכה, אפי' לא הוה כתיב בשטר כמאן דכתיב דמי, דכל הנהו הוו מקח טעות, אלא לכך תיקן לכתוב לדעת כי הם מקח טעות.
היבם אינו מאכיל בתרומה. אומר ר"ת דהני מילי כשלא אכלה בחיי הבעל, שלא הגיע זמן בחיי הבעל, אבל הגיע זמן בחיי הבעל אוכלת, ודייק מדקתני היבם אינו מאכיל, משמע דמכחו לא תאכל אם לא אכלה בחיי בעל, מדלא קתני היבמה אינה אוכלת. מיהו אומר ר' שאין לדקדק מזה, דהכי תנן ביבמות פ' אלמנה [ס"ז ע"ב], העובר פוסל ואינו מאכיל, אע"פ שאינה אוכלת אפי' אכלה בחיי הבעל, אלא היינו טעמא דלא נקט אוכלת דהוה משמע אינה אוכלת אפי' היא בת כהן. ועוד דייק ר"ת מדקתני ואפי' כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד בפני היבם דמשמע הא כולן בפני הבעל אוכלת, ועוד דייק מדקאמר בגמ' הא קניין כספו דאחיו היא ולא קאמר והאי פקע קניינו, כדאמר בהבא על יבמתו [יבמות נ"ז ע"א] התם פקע קנייניה הכא לא פקע קנייניה, משמע דמדאורייתא יבמה אוכלת, ועוד מייתי ראיה מהא דתנן בירושלמי דפרקין הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, וכשמתו בעליהן שהיבם מאכילן היינו ודאי בלא ביאה דומיא דהגעת זמן דאיירי בלא נישאו, דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא, ועוד מייתי ראיה בתוספתא [פ"ה ה"א] זו משנה ראשונה רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה והיבמה עד שתבעל, והיינו טעמא דמשנה ראשונה דאינה אוכלת אלא כשאכלה בחיי הבעל, משום דיבם אינו חייב במזונותיה אלא א"כ עמד בדין [וברח], כדאמ' בהחולץ [יבמות מ"א ע"ב] ולאו דוכתא מייחד לה, דאין רוב יבמים זנין יבמותיהן אלא או כונסין או פוטרין, ולמאן דא' משום סימפון איכא למימר טעמא דביבמה אפי' לאחר י"ב חדש איכא למיחש שמא יש בה סמפון ולא הייתה אשתו מעולם, כיון דלא הגיע זמן בחיי הבעל לא בדקה, ולמ"ד נמי משום דעולא ליכא לאקשויי כשאכלה בחיי הבעל נמי ומת לא תיכול כיון דאין יבם זנה לא מייחד לה דוכתא, דמ"מ כיון דזכתה זכתה, והאי דקאמר בגמ' קניין כספו אמר רחמנא והאי קניין דאחיו, לאו מקרא (קידושי') [קדריש] שהרי אפי' דרשה דלעיל דעולא דאמר דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת שנאמר וכהן כי יקנה נפש קניין כספו, ע"כ לאו עיקר דרשה היא דבפ"ק דקידושין [י' ע"ב] מייתי לה מקל (וחל) [וחומר ל]בן בג בג, ונשואה דרשי' מכל טהור בביתך, ואית דמפיק ליה מאתם וביתכם בספרי, אלא אומר ר"ת דה"פ קניין כספו אמר רחמנא מאי טעמא אין היבם מאכיל בהגעת זמן דידיה, מאחר שהגיע זמן להתייבם כמו בהגעת זמן דידיה דבעל, דאי משום דלית לה מזונות בהגעת זמן דיבם כמו בהגעת זמן דבעל, הא איכא דוכתא דאכלה בתרומה אע"ג דלית לה מזונות כמו הגיע זמן בחיי הבעל דלית לה מזונות, כדאיתא בהחולץ [יבמות מ"א ע"ב] מג' חדשים ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם, ומשני קניין כספו אמר רחמנא כו'. והילכך היכא דאכלה מכחו דבעל ליכא למגזר אטו לא הגיע זמן, דמידע ידעי דמשום הגעת זמן אוכלת, אבל ביבמה אי אכלה בהגעת זמן דיבם סברי עלמא משום כחו של יבם אינה אוכלת דקניין כספו דאחיו הוא, וא"כ אפי' בלא הגעת זמן דיבם תיכול, דסברי דהגעת זמן דיבם אינה מועלת כלום אלא מכח בעלה אוכלת אפי' שלא אכלה בחייו, וגזירה נמי דילמא אתי למימר מהאי טעמא דארוסה אוכלת בלא הגעת זמן, כיון דסברי דיבמה זו אינה אוכלת מכח יבם ולא מכח הבעל שלא אכלה בחייו, הילכך אמרי שמותרת לאכל בחיי הבעל בלא הגעת זמן אם לא אכלה תחתיו דבעל, ופריך בפני הבעל אמרה לא בפני היבם מיבעיא, ה"ג זו אף זו קתני, לא מיבעיא ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה, אלא אפי' כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד לא אכלה, ובירושלמי מוכיח כן דמפ' עלה מתני' בזו אף זו, וטובא זו אף זו קתני התם, ועוד אומר ר"ת דגרסי' שפיר זו ואין צריך לומר זו קתני, ופריך השתא בפני הבעל אמרת לאו כלום חוץ מיום אחד, מדקתני רישא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, משמע הא לא הגיע זמן אפי' יום אחד אינה אוכלת, ועלה קאי היבם אינו מאכיל דבשלא אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת מכח היבם, הילכך פריך שפיר, דכל שכן ששה בפני הבעל וששה בפני היבם, היכא דלא אכלה, מיהו הא לא קשיא ליה אמאי איצטריך למיתני בסיפא חוץ מיום אחד בפני היבם, דהא כבר שמעינן ליה מרישא כדפי', דזו אינה קשיא דזה ודאי יש לו לפ' כיצד היבם אינו מאכיל, ולבי מגמגם.
מיהו לפי מה שפי' ר"ת כי יקנה נפש קניין כספו לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא, יש לתמוה דבריש אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"א] משמע שהיא דרשה גמורה מדפריך שיאכלו עבדי אלמנה לכהן גדול מכח קניינו שקנה קניין, ומשני קניין שאינו אוכל אינו מאכיל ולמה ליה לשנויי הכי הא לא אכלה מכח קניין, וי"ל דהא דמפיק התם אשה שקנתה עבדים מקניין כספו, ותלמודא נמי דפריך שיאכלו מהאי טעמא לאו מטעם קניין כספו פריך אלא כגון עבדיו שקנו עבדים אוכלין מטעם קניין כספו, תאכיל עבדיה, דמאי שנא אשה מעבדים, ועל זה מתרץ קניין שאינו אוכל אינו מאכיל, ומקשה הרב ר' שמואל דלמא' דאמר בפ"ק דקדושין [כ"ג ע"ב] אין קניין לעבד בלא רבו לר' מאיר כלל אפי' נתנו לו על מנת שיצא בהם לחרות, אליביה לא משכחת עבדים שקנו עבדים, ולדידיה מנלן דאשה שקנתה עבדים יהו אוכלים, הילכך משמע ע"כ דמקניין כספו נפקי, ולי נראה דלעולם הוי אסמכתא, ונהי דלא חשיב' אשתו קניין כספו מיהא מיקריא, הילכך מקניין כספו נפקא ליה שפיר אשה שקנתה עבדים, פי' קניין של כספו, והא דמסיק קניין האוכל מאכיל, ודאי הוה לאסוקי כספו האוכל מאכיל, אלא קרי ליה בכל מקום קניין משום דעל ידי האסמכתא קרויה קניין, ומיהו אפי' יהא דרשה גמורה יכול ר"ת לומר כפירושו. וא"ת הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ו ע"א] נתאלמנה מן הנישואין דברי הכל אכלה דקני לה יבם בביאת שוגג כי פליגי מן האירוסין, ולישנא אחרינא התם קאמר איפכא מן האירוסין דכולי עלמא לא פליגי דלא אכלה כי פליגי מן הנישואין וכו', ואמאי קאמר דאינו מאכיל קודם ביאתו אפי' מן הנישואין, מאחר דמפרש ר"ת דיבם מאכיל בלא ביאה, ומפרש ר"ת דהא דאמר דאוכלת קודם ביאה היינו לפי משנה ראשונה דווקא, אבל לפי משנה אחרונה לא אכלה עד שתבעל, וההיא פלוגתא לפי משנה אחרונה, וא"ת מה טעם אסרו יבמה בתרומה עד שתבעל למשנה אחרונה כיון דנפלה מן הנישואין, דמאי איכא למיחש, אי לסמפון כיון דנשאת כבר בדקה בדיקה פעם, ואי משום דעולא הלא בבית חמיה עומדת, כדא' בפ' הבא על יבמתו [שם נ"ח ע"א] כשבא עליה יבם בבית חמיה, וא"ת ג' חדשים הראשונים שניזונת משל בעל עומדת בביתו משם ואילך לא, מ"מ מאן דאמר משום סמפון דלית ליה חששא דמזיגת כוס כדאמ' לעיל (תקביל) [בקביל] עליו מומין, למ"ד משום סמפון אכלה דלא חייש למזיגת כוס, מאי איכא למימר, ואם תתרץ משום דאסרו ארוסה שהגיע זמנה גזרו נמי יבמה אפי' מן הנשואין דמיחלפא בה, א"כ במשנה ראשונה למה לא היו אוסרין אותה אטו ארוסה דלא הגיע זמנה, ויש בזה לתרץ דביבמה שנפלה מן הנשואין מיחלפא בארוסה שהגיע זמנה, דשתיהן זמן כניסתן לאלתר, ואין להמתין משום המתנה ג' חדשים, אבל בשלא הגיע זמנה לא מיחלפא דזו צריכה לפירנוס וזו אינה צריכה, וא"ת למה לא תקנו מזונות מן היבם בהגעת זמן דיבם כמו בהגעת דבעל, דמשמע בהחולץ [יבמות מ"א ע"ב] דאין לה מזונות אלא א"כ עמד בדין וברח, וי"ל לפי שהוא רגיל למהר המצוה או לכנוס או לפטור אם אינו בורח, ולא חשו לה לתקן בהגעת זמן.
ולפי מה שפי' דדריש דעולא דלעיל עיקר דרש' יש לפרש דההיא דסיפרי אסמכתא היא וכמה אסמכתות מצינו בתורת כהנים ובספרי דריש כמה דרשות הנדרשות בתלמוד מפסוקים אחרים, ויש מהם כשמביא בתלמוד מפ' האסמכתא נינהו, כדאשכחן בריש הבא על יבמתו ובסוכה [כ"ח ע"א] גבי כל האזרח ובריש בנות כותים [נדה ל"ב ע"א], וכמה דברים שהן דרבנן, כגון מעשר פירות וירק וקטנית דריש בספרי [פ' ראה] מקראי, ולא עולין באילן ביום טוב וכל הנהו גזירות דהתם מפיק מקראי בתורת כהנים [פ' אחרי], אבל מילתיה דאמור הויא דווקא טפי, אע"ג דבמלתייהו דאמוראי איכא דוכתא דהוי אסמכתא, ועוד דההיא דפרק אלמנה [יבמות ס"ו ע"א] מוכח' דמקניין כספו דרשינן אכילת אשת כהן, ונראה מתוך כך דההיא דעולא עיקר וההיא דסיפרי אסמכתא, וכן משמע בירושלמי דפרקין [ה"ד] דאמר ומה אעשה, והא אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, וסמכו להם מקרא שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו, וקל וחומר דחי ליה התם בן בג בג בקידושין, ואע"ג דמקניין כספו לא משתמע אלא קידושי כסף, איתקוש הוויות להדדי כדאמר בהמדיר [לקמן ע"ד ע"א] לגבי תנאי דמהני בביאה, אע"ג דאי איפשר לקיומה על ידי שליח, ובכל דוכתי מקשי' להו להדדי לכל מילי טובא. וא"ת למה שפירש ר"ת למשנה ראשונה כשכבר אכלה אוכלת קודם בעילה אע"ג דאינה ניזונת משל יבם דכיון דזכתה זכתה, הא דפריך לעיל אלא מעתה לקוט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה, אלמא אע"ג דכבר אכלה כיון דאיכא חששא דמזיגת כוס אסרינן לזה, וי"ל כיון דהגיע זמן דוכתא מייחד לה בבית אביה ומסתמא אוכלת שם כל שעה ואינה זזה משם, ולא דמי ללקוט, ומה שהביא ר"ת ראיה מירושלמי דקתני ומתו בעליהן יש לדחות, דאאוכלת משלו קאי, דכל ג' חדשים אוכלת משלו, דניזונת משל בעל ג' חדשים ומשל יבם כשעמד בדין וברח, ולא קאי אאוכלת בתרומה, והא דתניא נמי בתוספתא רבותינו אמרו אין האשה כו' אגב אשה נקט יבמה, ומיהו עד שתבעל דיבמה הוי אפי' למשנה ראשונה, והא נמי דלא אמר פקע קניינא, משום דלא פקע דהא זקוקה ליבם מחמת הקניין, והא דתנן בנדרים פרק נערה המאורסה [ע"ג ע"ב], הבוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונות' יפר וחכמים אומרים כו', ואמר רבה בגמ' ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן היבם אינו מאכיל בתרומה, עשתה ו' חדשים בפני הבעל כו', לפי' ר"ת דייק מדקתני חוץ מיום א' בפני היבם משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת, וה"נ יכול להפר, ולרש"י דייק מדקתני היבם אינו מאכיל, הא בעל מאכיל, והרבה יש תימה, אמאי לא מייתי רישא דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, ושמא משום דבההיא דהיבם מסיים בה זו משנה ראשונה מייתי לה, ולי נראה דהא דקאמר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד קאי אהא דתנן שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמים ר' אליעזר אומר יפר והשתא אתי שפיר דמייתי ההיא דהיבם, וצ"ע. וא"ת והיכי מדמה רבה אכילת תרומה להפרת נדרים דנהי דאוכלת תרומה למשנה ראשונה היינו משום דדבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, ורבנן הוא דגזור אי משום סמפון אי משום מזיגת כוס, וכיון דאוכלת משלו תו ליכא למיחש, אבל נדריה מיהא לא יפר, דמן התורה בענן נישואין להפרת נדרים. ונראה לר' דסבירא ליה לרבה דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה כדבעינן למימר לבן בג בג דקידושין, הילכך למשנה ראשונה דאוכלת בהגעת זמן משום דקא חשבת הגעת זמן כמו נישואין, נדריה נמי יפר הואיל וחשובה כנישואין, ולמשנה אחרונה דלא חשבה הגעת זמן כנשואין דאינה אוכלת נדריה נמי לא יפר. וא"ת הניחא לפי' רש"י, אלא לר"ת שמפרש דמקום שאכלה בחיי הבעל אוכלת בחיי היבם, אלמא חשיב זיקת היבם כמו נישואין, א"כ כשניסת לבעל יפר לכ"ע היבם, וזה אינו דהתנן התם [נדרים ע"ד ע"א] ר' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, וי"ל דלמשנה אחרונה לא חשיבא זיקה כנישואי הבעל, דהא אין היבמה אוכלת עד שתבעל, ור' עקיבא סבר כמשנה אחרונה.
והבאתי ראיה לדברי ר' (דמאי) [ד]סבירא ליה לרבה דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה מדתניא ביבמות בהבא על יבמתו [נ"ו ע"א] בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת נולד להם בן אוכלת, מת הבן ר' נתן אומר אוכלת, ומפרש רבה טעמא דר' נתן הואיל וכבר אכלה, א"ל אביי אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן ומית ליה תיכול שכבר אכלה כו', והשתא אי אמרת בשלמא סבר רבה דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה היינו דפריך ליה אביי שפיר, אלא אי אמרת קסבר דבר תורה אוכלת מאי קושיא, התם דמן התורה לא אכלה לא תאכל מטעם דשכבר אכלה, אבל אכלה דמדאורייתא ארוסה אוכלת ואינו אלא גזירה, מטעם דשכבר אכלה אוכלת שפיר, ומיהו אומר אני דגם משם יש קושיא לפי' ר', דודאי אתקפתא גמורה היא מאי דפריך ליה אביי, וצריך הוא לפרש טעמא דר' נתן כמו שמפרשו רב יוסף, לדר' נתן אפי' לא נולד לה בן מעולם אוכלת דנישואי חרש מאכילין, ולא גזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש, ואי אין ארוסה בת ישראל אוכלת היאך נישואי חרש מאכילין, ועוד קשיא לי דתניא בהדיא בפ' אלמנה [יבמות ס"ו ע"א] מניין לכהן (גדול) שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש, קניין כתוב, ומדאכלה אשתו מכח קניין כספו, אלמא דבר תורה ארוסה אוכלת, והא דקאמר, ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דכמו דמשנה ראשונה לא חיישינן לסמפון בהגעת זמן, הכי נמי ר' אליעזר מדקאמר יפר, ונראה לפרש ההיא דנדרים דלכ"ע הגעת זמן כנשו' ומפר דבר תורה, ורבנן אמרי לא יפר חיישי לסמפון, מיהו גם זה תימה לומר הגעת זמן כנישואין, דאלא מעתה הגיע זמן יירשנה בעלה ויטמא לה, וכל דיני נשואה, הואיל והיא כנשואה מן התורה, ונ"ל דרבה ידע שפיר דטעמא דר' אליעזר דאמר יפר משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא דקאמר אמרו דבר אחד, משום דכיון דאמר רבי אליעזר יפר מטעמא דכל הנודרת כו' ולא גזר מידי, כ"ש דלא גזר בתרומה דרבנן, ונראה לו להשוותם, ואביי אין דומה לו סברא ומחלק ביניהם.
<h2>דף נח:</h2>
מאי לא בניזונת. לא שהוא זן אותה דא"כ (דקדשי) [יקדשו] מעשה ידיה, כדאמר לקמן אילימא במעלה לה מזונות מאה כסף מאי טעמא דמ"ד לאחר מיתה קדיש, פי' גם מחיים יהא קדוש, אלא כלומר הניזונת שהוא חפץ לזונה והיא אינה מקבלת אלא אומרת איני ניזונת ואיני עושה ולכך עושה ואוכלת, אבל אי לא אמרה בפירוש לא אמ' נעשה כו' כדמוכח בריש המדיר גבי קונם שאני עושה לפיך, אי נמי הכא כיון שהיא אוכלת מה שהיא עושה ואינה חוששת להקדישו אין לך אמירה גדולה מזו, ומותר דקדיש היינו לאחר מיתה שהוא יורש מה שנשאר ממה שלא אכלה, דליכא לפרושי מה שמעדפת על משקל חמש סלעים, דכיון דאין מעלה לה מזונות דהא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, כ"ש דאין מעלה לה מעה כסף תחת מותר, א"כ אין לו כלום מחיים.
יקדשו ידייך לעושיהן. פי' להקב"ה שעשאן, אבל אין נראה לפרש לעשיהן כלומר למלאכתן, דא"כ הוה ליה למימר למעשיהן כמו שמצינו בפ"ק דנדרים [י"ג ע"ב], וכן בפ"ק דגיטין [י"ב ע"א] המקדיש ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל עושה ופורע, מיירי דאמר הכי, וא"ת הא דאמר בהשולח [גיטין ל"ח ע"ב] המקדיש ידי עבדו יצא לחרות, מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר למהוי עם קדוש קאמר, אמאי לא אמרינן שהקדישן למלאכתן, פי' לדבורו ידיו למעשיהן רגלו להילוכו, ותירץ ר' דסברא הוא יותר שלא הקדישן שאין פיו ידיו ורגליו שוין לפי שיש חילוק במלאכתן, הילכך אית לן למימר דלשומרו נתכוון דהוי הכל בעניין אחד, ולי נראה דהתם כשמקדיש עבדו סתם משמע טפי הלשון למיהוי עם קדוש דהא למלאכתו לא קאמר, ובמקדיש ידי עבדו דאמר שהקדיש מעשה ידיו היינו משום דלא שייך למימר בעניין אחר.
לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי. וא"ת הא דאמר בפ"ק דגיטין [י"ג ע"ב] אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי לדבר שישנו בעולם כו', והא שמעינן הכא אפי' לדבר שאינו בעולם כגון לאחר שאתגייר, ואומר ר' שיש לתרץ דלא חשיב כל כך לאחר שאתגייר, דבר שלא בא לעולם, מאחר שהגוף בא לעולם אלא שמחוסר גירות, אבל התם בנולדים מיירי, דאכתי לא באו לעולם כלל, ואומר ר' שלפני זה תירץ הרב ר' אליעזר ז"ל משקנ"א כי האי גוונא על מה שמקשים דאמ' בריש המפקיד [ב"מ ל"ג ע"ב] דלא אמר ר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו, הא כל הני דהכא לא עבידי דאתו דמי יימר שישחררנו רבו, ותירץ דלא בעינן עבידי דאתו אלא בדבר שאינו בעולם כלל, אבל בהך דהכא דהוו בעולם אע"ג דלא עבידי דאתו. וא"ת א"כ מאי קאמר מההיא אין מהכא ליכא למישמע מינה, מההיא נמי לא שמעינן שיכול להקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיו, ואכתי נוכל לומר דלא מקדשי מעשה ידיה אי לאו משום דנעשה כאומר יקדשו כו', וי"ל דמסתמא כיון דסבר ר' מאיר במקצת כר' אליעזר בן יעקב דאפי' בדבר שלא בא לעולם כלל, קסבר דאדם מקנה בהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"ב], ואין לנו לומר דיש לנו להשוות דבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתו, לדבר שהגוף בעולם ולא עביד דאתו, דא"כ מאי קשיא ליה גבי נולדים בפ"ק דגיטין [י"ג ע"ב], הא נולדים עבידי דאתו, וכי תימא נולדים גריעי לפי שאינן מבוררים מי הם דבשעת הלואה לא ידעינן לאי זה נולדים יקנה אותה, לנולדים של ראובן או לנולדים של שמעון, אבל פירות מבוררין בדקל, וגבי כתובת בנין דכרין בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"א ע"א] אע"פ שמפרש מבוררין בני אשה הזאת, התם לא עבידי דאתו, דכמה צדדין איכא שיפסידו שמא לא יהיו לו נכסים או שמא לא יהיו לו בנים מאשה זכרים, או שמא לא ישא אשה אחרת, ואפי' ישא שמא יהו כתובותיהן שוות ובניהן שווין, ממ"ק [מכל מקום קשה] מההוא דבריש מי שמת [שם קמ"א ע"ב] דנכסיי להאי דמיעברת, דאי משוינן עובר כיון דעביד דאתי לההי' שהגוף בעולם אי לא עביד דאתי, דא"כ מצי לאוקמי מתני' התם דאם ילדה אשתו זכר יטול מנה לר' מאיר, ותירוץ ראשון עיקר, וא"ת דמשמע בההיא דמי שמת דגרע עובר מגירות לר' מאיר, ולר' חנינא משמע איפכא בקידושין פרק האומר [ס"ב ע"ב], ובפ"ק דמכילתי' [ז' ע"ב] פי' ר' שפיר גבי הא דאמר שמואל המזכה לעובר לא קנה, ועוד מתרצים דכל הני דעבידי דאתו דיכול להיות כדאמר באלו נערות [ל"ז ע"א] כגון ששמע מרבו שי[ש]חררנו, אי נמי בחציו עבד, (ושפחתה) [ושפחה] דנהגו מנהג הפקר, ולאחר שימות בעלך ואחותך בגוססין, ולאחר שיחלוץ ליך יבמתיך שדעתו של יבם לחלוץ שמצות חליצה קודמת, אי נמי פסלה עליו בגט, מיהו מקדיש מעשה ידי אשתו דקאמר ר' מאיר דקדיש מותר לאחר מיתה, אליבא דרב לא איפשר לאוקומי בגוססת, שהרי היא עושה מלאכה, וקתני הרי זו עושה, אלא בזקנה.
ועוד מתרצי' דפירות דקל וכל דכוותיה שאין בו אלא חד אימר דחשיב עביד דאתו, והתם דווקא בהמפקיד גבי כפילא לא חשיב עביד דאתי דאיכא טובא אימר כדקאמר התם מי יימר דמיגנבא, ואת"ל דמיגנבא מי יימר דמישתכח גנב כו', וכן ההיא דהשולח [גיטין מ"ב ע"ב] דעבד שמכרו רבו לקנס, ומקש' מדקאמר בהמוכר הספינה [ב"ב ע"ט ע"א] גבי בור ושובך הקדישן ריקנין ונתמלאו, דר' אליעזר בר' שמעון דאמר אין מועלין בהן ובמה שבתוכן סבר כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ופריך אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל כו' אלמא לא חשיב ליה עביד דאתי, אע"ג דליכא אלא חד אימר, ומיהו בלאו הכי תימה לר' התם כי עבדי דאתו אמאי קדשי והא לאו דידיה נינהו, ומחמת דאתי ברשות הקדש למקדיש דאינו חצר להקדש, מדאמר ר' אליעזר אין מועלין במה שבתוכן, ועוד אמאי לא חשיב להו עבידי דאתו כמו פירות דקל שהרי אורחא דמילתא הוא שמתמלא השובך יונים וכן הבור מים כשגשמים יורדים, אלא נראה לר"ת דהתם היינו טעמא שאין יכול להקדיש המים והיונים, אלא א"כ הוי ברשותו, שהמים והיונים אינן באים מן השובך עצמו ולא מן הבור עצמו אלא מעלמא, ואפי' הוי הבור ושובך קדוש לא מצי למימר שימעלו בהן מכח שיקנה רשותו של הקדש היונים והמים, הילכך פריך מי יימר דאתו, פי' כשיבואו ברשותו שיש כח בידו להקדישן שמועלין בהן מאי לא אתו ברשותו, ומשני משכחת לה במים הבאים דרך חצרו ויונים הבאים דרך שובכו לשובך, שאי אפשר לבוא בשום עניין אלא דרך חצירו ושובכו, ונמצא שהוא זוכה בהם תחילה ויש כח בידו להקדישן, מ"ר. ורבנו שמואל דחק הרבה בבבא בתרא בפ' השמועה, ופירושו מגומגם. וממ"ק [ומכל מקום קשה] לי דהא למ"ד מותר לאחר מיתה קדיש, איכא תרי מי יימר דמייתה בחיי בעלה, ואת"ל דמייתה מי יימר שיהיה מותר שמא לא תשייר כלום ותוציא הכל בחייה, ובחוליה סמוך למיתתה.
מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדיש. למ"ד נמי מחיים לא ניחא כיון דמעלה לה הכל מזונות ומעה כסף הכל קדוש יהא מחיים, אלא נקט הכא (מ"ט לאלו) [למ"ד לאחר] מיתה אגב דבעי למימר בתר הכי מ"ט למאן דאמר מחיים, מ"ר.
במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. רב ושמואל הוו מוקמי למתני' בשאין מעלה מעה כסף ולא מזונות אלא נקט הכא משום דרב אדא בר אהבה ולא כפי' הקונטרס, אבל פשיטא דרב ושמואל לא מצו מוקמי לה הכי במעלה מזונות, דכיון דסברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה היכי קתני הרי זו עושה ואוכלת דהא הוו הקדש, וא"ת מי דחקו לרב לאוקומא למתני' לאחר מיתה לוקמא מחיים ובמעלה לה מעה כסף, ואין מעלה לה מזונות, י"ל דלאו אורחא דמילתא שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות.
<h2>דף נט.</h2>
קונם שאני עושה לפיך. ר"ת גריס שאני, פי' מה שאני עושה יהי קונם, ולא גריס שאיני דהיינו דבר שאין בו ממש.
אינו צריך להפר. במעלה לה מזונות ומעה כסף לכך אינו צריך להפר שהמותר (ו)הכל שלו, ואי משום העדפה שעל ידי הדחק היא לבעל, ואין לפרש הטעם דאין צריך להפר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דא"כ אמאי נקט שאני עושה לפיך ליתני מקדיש ידיו על עצמו, מ"ר. תימה לי אי סבירא ליה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אמאי לא אמרינן לרב נעשית כאומרת איני ניזונת ואיני עושה, כדאמר כשמקדיש מעשה ידיה בהדיא כאומר יקדשו ידייך, ושמא יש הפרש.
שמא יגרשנה. וא"ת לרב דאמר יכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה, אמאי איצטריך לשמא יגרשנה, הוה ליה למימר שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה, ואפי' לריש לקיש נמי הוה ליה למימר שמא יאמר לה צאי מעשה ידייך למזונותיך, וי"ל משום דלא שכיחא. וא"ת והיאך יפר הא אין כאן עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה, ומיהו בריש פ' בתרא דנדרים [ע"ט ע"ב] קרי ליה בהדיא דברים שבינו לבינה, וא"ת שמא יגרשנה נמי מילתא דלא שכיחא היא, ויש לפרש משום דהשתא הויא לה איבה ושמא יגרשנה מתוך כעס דאסרו עליו מעשה ידיה.
כי קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה. פי' הקונטרס מגומגם, כמו שפי' הוא עצמו, (ופי') [ונראה] לר"ת לפ' להעדפה במה שסובר ר' יוחנן בן [נורי] דהעדפה לבעל פוסק שמואל כמותו, ובתר הכי גרסינן אי נמי הלכה כת"ק אי נמי [אין] הלכה כר' עקיבא, וכן פר"ח.
שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו. פי' והתם אחד מהם ברשותו, וכן פירות חבירו עליו האחד ברשותו, שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חבירו, שאין לא זה ולא זה ברשותו, וכן דבר (שבא) [שלא בא] לעולם על חברו.
לכשאקחנה ממך כו'. אע"ג דהתם קאמר לכשאקחנה, והכא לא קאמר (לכשתתגרש) [לכשאתגרש] נראה לו לדמותם.
(ד)הכא [אין] בידה לגרש את עצמה. תימה הכא נמי בידה להקדישה אי אמרה איני ניזונת ואיני עושה.
<h2>דף נט:</h2>
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש. השתא משמע דבעודה מושכנת אינו יכול להקדיש, שאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא מושכנת בידו, ותימה דהשתא עדיף כח מכר מכח הקדש, דאמ' בשילהי איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא אזל זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא, אלמא קא מפקיע המכר כח של רב מרי שהיה לו לדור בבית בחנם תחת שהיה מושכן בידו, והוזקק להעלות שכר לרבא. וי"ל דאין זה הפקעת (בהן) [כח], שהיה סבור רב מרי שרבא היה חייב לו דמי המשכנתא, ולא רצה לדור בחנם משום רבית, וא"ל כדיניהן עבידנא לך, דהא רבא לא איחייב ליה מידי אלא הגוי, ומיהו מההיא דערכין קשה, דאמר נמי התם פ' האומר משקלי [כ"א ע"א], המשכיר בית לחבירו, הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש, ומסיק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר, ופריך היאך דייר בה במעילה קאי, אלמא יכול להפקיע המשכיר כח השוכר אפי' בעודה מושכרת בידו, ומאי שנא דבעודה מושכנת אינו יכול להקדישה. וי"ל דודאי יכול להקדישה אלא שיקח תחילה המשכיר והממשכן מה שיש לו עליה והמותר להקדש, והכא נקט לכשאפדנה כדי להקדישה לגמרי. ועי"ל דהכא לא מיירי כלל במקדיש השדה כי הקדש ודאי היה חל על השדה הממושכנת אפי' קודם שתפדה, אלא באוסר השדה הממושכנת למלוה לכשאפדנה, וזה יכול להיות, שבעודה במשכון אינו יכול לאוסרה על המלוה בנדר כיון שאין כאן הקדש אלא איסור, ועל כן אין לו לחול, אפי' שיכולה להקדיש כדמוכח בערכין, והכי משמע לעיל שפעמים שיש לו כח יותר להקדיש מלאסור, מדקאמר בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו, ומה חידוש הוא זה שהוא אוסרם, והלא להקדישן יכול, אלא ודאי משמע דאע"ג דיכול להקדישן לא היה דומה שיכול לאוסרם אם לא היה יכול לאסור פירות חבירו, כי זה אינו תימה אם יכול להקדיש (כן) [כי] הן שלו ויכול ליתנן לשמים כמו להדיוט, אבל כשאוסרם בנדר אינו נותנם לשמים כלל אלא אוסר חבירו בנדרו וזה תופס התלמוד חידוש, וכן יש לתרץ על מה שבכאן מקש' התלמוד היאך יכול להקדיש לאחר שתתגרש, ויש להקשות מאי פריך, מאי שנא מנכסי מלוג דפשיטא לן שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש, וכמו כן תוכל להקדיש דמאי שנא, ומטעם זה שפיר יש לתרץ כי אע"פ שיכולה להקדיש לא תוכל לאסור, ועוד אם הייתה מקדשת ידיה לגמרי לשמים לא היה שייך לומר שיחול ההקדש כמו על שדה, שבשדה יחול הקדש על הגוף בעודו ברשות (הבעל) [המלוה] וממילא יקדשו פירות כשיצאו הגוף מרשות (הבעל) [המלוה], אבל בידים אפי' מקדשן לשמים אין נתפסות בהקדש, דאפי' בעבד גופיה לא קדיש, ובבן חורין מודו כולי עלמא, אפי' מאן דפליג בפ' השולח [גיטין ל"ח ע"ב] גבי עבד ואמר לדמי קאמ', ולכך אפי' מקדשי' לגמרי אין להקדש לחול יותר מדאוסר למלוה (בעד) [בנדר] שדה הממושכנת לו.
קונמות קאמרת. וא"ת א"כ על ידי קונם יפקיע אדם כל בעלי חוביו לאסור עליהם (בלא נדר) [כל אשר] לו על ידי קונם. וי"ל שילוו מאחרים ויפרע עליהם מדר' נתן, ואע"פ שיכול גם עליהם לאסור זה ודאי לא יעשה שיהא גוזל מכל אדם. וא"ת הא דפריך בריש המדיר [ע' ע"א] כיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה אמאי לא מפרש שהדירה על ידי קונם, וי"ל דסברא הוא כי היכי דאלמוה לשעבוד דבעל חוב אלמוה לשעבודה דאשה.
הקדש חמץ ושחרור כו'. עשה שורו אפותי' והקדיש' למזבח מפקיע מידי שעבוד, ולאו דווקא מזבח אלא כל קדוש' דלא פקעה על ידי הפדיון כגון קונמות לא פקעה נמי על ידי טריפת השעבוד (כגון) [כיון] דהשתא בשעת הקדש של מקדיש הוא, ואין למלוה עליו כלום, אלא שעבוד בעלמא חל עליו הקדש עכשיו, וכיון שחל עליו שעה אחת תו לא פקע על ידי גביית השעבוד דלא אלימה גבייה לאפקועי הקדש שכבר חל עליו בדבר המשועבד יותר מפדיון ונתינת דמים, דהא ודאי בשעת הקדש הוה של מקדיש, דרבא לטעמיה דאמר בפסחים פ' כל שעה [ל"א ע"א] דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה קודם גבייה לאו כלום הוא, אע"ג שבא לידי גיבוי לבסוף, ולהכי כל זמן שלא הגיע זמנו, ואפי' הגיע רק שמחוסר גבייה ברשות לוה הוי לעניין הקדש, אע"ג דגבי קדושת דמים אמרינן התם דאי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק כו' אפילו בשעבודא גרידא בלא אפותק', (או) היינו משום דקדושת דמים פקעה על ידי פדיון ולהכי אע"ג דחל הקדש בשעת שהקדישה בעליה דההיא שעתא דידיה הוא, כי אתי זמן גבייה פקע כח הקדש כי היכי דפקע על ידי דמים, כדאשכחן בשדה מקנה, כשהקדישו לוקח חוזר לבעלים ביובל שאין כח להקדש יותר מן המקדיש וכשיש לכח המקדיש לפסוק פוסק כמו כן כח ההקדש, כיון שהיא קדושה קלה דפקעה נמי על ידי דמים, אבל קדושת הגוף כיון דחיילא חדא שעתא תו לא פקעה דלא אשכחן בה הפקעה אחר שחלה שעה אחת, וריב"א הביא ראיה מירושלמי [גיטין פ"ד ה"ד] דמפרש טעמא לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, וכל עניין איסור שאוסרי' הבעלי' את החפץ בדבורם ובמחשבתם אסור שאין לו פדיון, כגון קונמות, ואיצטולא דמילת' דפרסיה אמיתנא, ביבמות פרק אלמנה [ס"ו ע"ב], וכן עושה ביתו אפותיקי והשתחוה לו בכלל הקדש דמילתיה דרבא איתנהו, ומכר דמפקיע מידי שעבוד בעשה אפותיקי ומכר דבפ"ק דבבא קמא [י"א ע"ב] לא שייך למימני בהדייהו, דלא מטעמא דדידהו הוא אלא מתקנתא דרבנן משום פסידא דלקוחות ולא מדינא, דמדינא כי היכי דהוה פקע כח המוכר מהחפץ כשבא מלוה לגבות פקע כח הלוקח, ודווקא היכא דלית ליה קלא, אבל היכא דאית ליה קלא כגון בעבדו או במשעבד מטלטלי אגב מקרקעי דליכא פסידא דלקוחות דמצו לאזדהורי לא.
ור"ת פי' דלא שנא קדושת דמים ול"ש קדושת הגוף מפקעה מידי שעבוד, ומה שכתוב בספרים לא איתמר קדוש' דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר, והא דאמר הכא שאני קונמות דקדושתייהו קדושת הגוף, דמשמע קדושת דמים לא מפקעה מידי שעבוד, ליתא לפרושי הכי כדמשמע שאין דמים מפקע' מיד שיעבוד, אלא הכי דינא דהפקעת הקדש ששעבוד המטלטלי מפקעת אותו כהקדש משום דמחסר גוביינא, ואפי' קדוש' [דמים] מפקעתו דביתו ברשותו קרינא ביה כיון דמחסר גוביינא, אבל הקדש מקרקעי אינו מפקיע מיד שעבוד משום דארעא כמאן דגבייא דמיא, ולא חשבינן ליה מיחסר גוביינא ולא חשיב ביתו, וקדושת קרקעות היינו קדושת דמים שכתוב בספרים לאו איתמר קדושת דמים, דגוף הקרקע לדמים קאי כשהוקדש, אבל מטלטלין יש מהן שראויין לקרבן, ויש מהן שראויין לשקע בבניין להכי לא פסיק' למיקרי קדושת דמים, ולא אתא לאו איתמר קדושת דמים לאפוקי אלא קרקעות, ולא קדושת דמים דמטלטלין, וקונמות קאמרת שאני קונמות, הכי פירוש לשון ר"ת קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו לאו קדושת הגוף ממש, דלא חמירי כקדשי המזבח אלא כקדושת הגוף דמו דאיקדשו ידים גופן לעושיהן (קאי) [קאמר], כדמוכח פ' האומר [קדושין ס"ג ע"א] דאמר התם הא איתמר עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו כו' וא"כ לאו דחייה הוא אלא דסמכא, וידים לעושיהן אינו קדושת הגוף שהרי הידים שהקדיש אינן קדושות אלא למעשיהן, ה"נ קדושת דמים דקדשה לדמיה היוצא ממנה, ואמאי דפריך לעיל מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש קאי, ופריק ר' אילא ואמוראי פירוקי טובא, ופריך עלייהו רב אשי, ושני אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו, ומשום הכי קדשי מעשה ידיה דידיה אגידי בה, ובדין הוא דמהשתא קדשי אלא דרבנן אלמוה לשעבודא דבעל, והשתא לא תקשי ההיא פירכא מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ומקמיה קדיש, דהכא נמי מהשתא קדיש כדמסיק, אלא משום דרבנן אלמוה לשעבודא דבעל, והכי נמי בפרק החובל [ב"ק צ' ע"א] דרבנן אלמוה לשעבודא דבעל, מקונמות קאמרת, עד כאן לשון ר"ת.
ועל פי' רבותינו שמפרשים קדושת דמים אין מפקעת בין מקרקעי בין מטלטלי, מקשה ר"ת אי כביתו שלו וברשותו חשבי' ליה לחפץ המשועבד, אפי' קדושת דמים נמי תחול ותפקיע, ואי לא חשיב ביתו אפי' קדושת הגוף לא תחול ולא תפקיע, וזה אין נ"ל קשיא כלום לפי מה שפי' הטעם, ולמה שפירש ר"ת דארעא כמאן דגביא דמיא, מביא ראיה מההוא דהמקבל [ב"מ ק"י ע"א], יתומים או' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, דמסקי' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי אייתו ראיה ולישקלו, ולפי דעתי אין זה ראיה, וטעמא דהתם משום דלגוביינא קיימא, שאף לדברי היתומין דינו של בעל חוב לגבות הקרקע קמיירי התם בההיא גוונא דאמר התם ובעל חוב ליתומים שם להם את השבח ומעלה אותם בדמים, ולהכי חשבינן לה ליתומין מוציא מחבירו, שאף לדבריהם דינו של ב"ח לגבות הקרקע, ויש (לב"ד) [לב"ח] בקרקע בודאי, ויתמי דתבעי דמים ליתו ראיה ולישקלו, ובמטלטלי נמי הוי דינא הכי אם עשה מטלטלין אפותיקי לב"ח דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ותפס מחיים, ולאחר מות הלוה השאילם או הפקידם לבנים, אי נמי בלא תפיסת מחיים עומדין בחזקת המלוה כגון דאקני ליה לוה מטלטלי אגב מקרקעי, ואמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה, דגבי מטלטלי מהלקוחות והוא הדין מיתמי, אי נמי כגון שהתפסת המטלטלין בשעת הלואה או אחר הלואה ואמר ליה הרי הם קנוים לך מעכשיו אם לא אפרע לך עד זמן פלוני, דבכל הני גווני דינו לגבות המטלטלין לחובו אחר שעבר הזמן בעל כרחם של יתומים ואין יכולין לסלקן בדמים, ואם השביחו המטלטלין שם להם את השבח ומסלקם בדמים ככל הני גווני דפרי', דבמטלטלי נמי אין יכולים יתומים לסלקו, הוי דינא הכי אם בעל חוב אומר אביכם (הני) השביח והיתומים אומרים אנו השבחנו על היתומים להביא ראיה, וכיון דלגוביינא קיימ' שאף לפי טענתם הם שלו הקרן והשבח רק שהן תובעין הדמים הוה ליה איהו כמוחזק ואינהו מוציאי' ועליהם להביא ראיה, אבל סתם קרקע של יתומים דלא הוי בכי האי גוונא דפרי' ששמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים לא חשבינן לבעל חוב מוחזק, תדע דהא קיימא לן כבית הלל דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי, גבי מתו בעליהן עד שלא (שמו) [שתו] (סוטה כ"ה ע"ב) א"כ חשבינן להו מוחזקין, וההיא דהמקבל היינו טעמא כדפרי', כדמוכח התם בהדיא דמייתי ראיה מדתנן אם ספק העיר קדמה ספק האילן קדם קוצץ ואינו נותן דמים, דכיון דמסתמא למיקץ קאי אפילו לדברי בעל האילן הוה ליה איהו המוציא מחבירו לגבי דמים, ומההיא (דמסתמא) [דמסותא] מביא כמו כן ראיה דארעא חשיבא כגביא, דאמרי' מסותא מקרקעי כיון דיכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא [ב"מ ו' ע"ב], אלמא ארעא כמאן דגביא דמיא, ולהכי לא מפיק הקדש שעבוד' מינה דלא הויא ביתו של מקדיש, דאע"ג דלא מצי מלוה להקדישה לרבא, כדמוכח בפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א], לגבי האי חשיבא כגביא דלא מצי נמי לוה להקדיש, דהוי כעין גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אין יכולין להקדיש [ב"מ ז' ע"א], ואין ראיתו ממסותא נראה בעיני, דע"כ לא דמיא קרקע הנגזלת לקרקע המשועבדת, (דמסתמא) [דקרקע] הנגזלת כמאן דגביא דמיא לנגזל אפי' להקדישה לנגזל כדמשמע התם גבי מסותא, וקרקע המשועבדת לאו ברשות מלוה קיימא להקדיש' הוא כדאיתא פ' כל שעה, וכיון דעדיף כח הנגזל מכח מלוה מה נגזל למלוה, ומשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי קשיא, ומלישנא דקדושת דמים לגוף דקאמר תלמודא לאו משמע כפירו'.
ועל פירוש שמפרש דקדושת דמים מפקעת בין אית להו קלא בין לית להו דטעמא משום לאו כגבויין דמו, קשיא לי עלה הא דאמרינן בפ' המניח את הכד [ב"ק ל"ג ע"ב] גבי שור תם שהזיק אמר מר מכור לרידיה, והיינו (של כר' שמואל) [לר' ישמעאל] דאמר לית ליה לניזק ביה אלא שעבודא, וקאמר התם דהקדישה מוקדש משום דר' אבהו, ולפי פי' ר"ת למה לי טעמא דר' אבהו הא קדוש לגמרי, דקדושת דמים מפקעת מידי שעבוד במטלטלי כקדושת הגוף, דבשלמא לפי' רבותינו דמפרשים [קדושת הגוף] דווקא ואיסור' שאין לו פדיון, איצטריך לאתויי דר' אבהו, דבעיא לאוקומא מילתא אפי' בבעל מום למזבח, ובקדשי בדק הבית בין בתם בין בבעל מום, אבל לפר"ת לא שייכא הא דר' אבהו כלל לשון ר', ור"ת תירץ דר' ישמעאל ור' עקיבא שוין בהקדש דר' ישמעאל אלמוה רבנן לשעבודא דניזק ואינו קדוש אלא הקדש מועט משום דר' אבהו כדא' אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב גבי קונמות, ובהחובל [ב"ק פ"ט ע"ב] נמי אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ושרינן לה בשפחה דאסור מדאורייתא, וכן מוכיח מברייתא דמייתי התם בהמניח [ב"ק ל"ג ע"ב] דתנו רבנן שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש, דע"כ כר' ישמעאל אתיא מדקתני מכרו מזיק מכור, דלר' עקיבא מכרו מזיק אינו מכור אפילו לרידיא, ועוד מדקתני שחטו נתנו במתנה מה שעשה עשוי, ואפי' מפר' דהא דקתני היקדישו מוקדש משום דר' אבהו אלמא לר' ישמעאל נמי לא קדיש לגמרי, ועוד אמר לן ר' היינו טעמא דלא חשיב הכא רבא במילתיה אלא הקדש חמץ ושחרור, דלא איירי אלא או אברייתא או אמתני', שהרי הקדש משום שינויא דשמעתי' דקונמות דקאי אברייתא דלעיל, ושחרור נמי קאי אמתני' דהשולח [גיטין מ' ע"ב] שורת הדין אין העבד כו', וחמץ אמתני' דכל שעה [פסחים ל' ע"ב] נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה, דמהאי טעמא מוקמי' לה כשהרהינו אצלו, הילכך לא חש למנות לא איסור מת ולא איסור ע"ז ולא איסור מכר.
טוחנת ס"ד. הא לא פריך הכי בהניזקין [גיטין ס"א ע"ב] גבי אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ, (משל) [משום] דהכא לצורך מלמדנ' טחינה איצטריך, לכך פריך טוחנת, אבל התם משום מילתא אחריתי נקט לה.
אין אשה אלא ליופי. ואין להטריחה בטורח קשה כזה לטחון ולאפות ולהניק כל הנך דחשיב במתני' לפי שיופיה מתמעט, אבל מלאכות אחרות אותן שאמרו כופה לעשות בצמר כדי שלא יבואו לידי זימה, לא פליג ר' חייא, וכן בהרבה מקומות שנינו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וכן מההיא [נ"ט ע"א] עושה לו משקל חמש סלעים כו' וכי פליג ר' חייא בכל הני, אלא לא אמ' אלא מאותן דברים שממעטין יופיה.
שנדרה היא וקיים לה. פי' נדרה מליהנות לו שהיא מודרת ממנו, אבל אין יכולה להדירו הנאה ממנה כיון דסבירא לן השתא שהיא משועבדת לו להניק בנו, אלא שנדרה היא הנאה דאסורה השתא להניקו שהיא נהנית כשמוצץ החלב מדדיה, כדאשכחן פרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ה ע"א], אבל שוחה ומניקתו מפני הסכנה, ופירוש דברייתא כך הוא שומטת דד מפיו ואינו יכול לכופה להשכיר לו מניקה, גם לא יוציאנה בלא כתובה מחמת נדר, דכיון שקיים לה הוא נתן אצבע בין שיניה, ובית הלל אומ' כופה ומניקה, לא שתניקנה היא עצמה, דאסורה להניק מחמת הנדר, אלא או היא תשכיר לו מינקת או יוציאנה בלא כתובה, נתגרשה אינו כופה להשכיר לו מניקה, שאינה משועבדת לו עוד, והא דנקט הכא קיים, לאו משום דמעיקרא איירי בלא קיום, דכיון דס"ד כשהדירתו הנאה ממנה אפי' בקיים נמי כופה ומניקה שאין חל נדרה כלל, דכיון דמשעבד ליה היכי מציא מדרא ליה, מ"ר.
<h2>דף ס.</h2>
אפי' ארבע וחמש שנים. ליכא למיפרך השתא חמש אומרת ארבע מיבעי', דאע"פ שהוא דווקא מדפריך לקמן מחבילתו על כתפו, ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא, מיהו איכא למימר הא בחולה הא בבריא.
יכול יהא חלב מהלכי שתים כו'. בתורת כהנים בפ' ויהי ביום השמיני [פרק ד'] גר' יכול אף בשר וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו, ודין הוא מה אם הבהמה שהוקל במגעה החמיר בחלבה, מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שהחמיר בחלבן, ת"ל זה, או אוציא החלב שאינו נוהג בכל, פי' דחלב בהמה טהורה מותר, ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל, פי' דבהמה טהורה נמי (ל)נוהג איסור באבר מן החי, ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין הבשר מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתו, ואומר ר' דבין לפי הספרים שלנו דקדריש מהוא היתר חלב ודם, ובין לפי תורת כהנים דדריש הכל מזה אתי שפיר דמצינן למעוטי חלב ובשר ודם כולהו מחד קרא, שמצינו בכמה מקומות דמעטי' מחד קרא כמה דברים, כדאשכחן במעילה פרק [הנהנה מן ההקדש (י"ח ע"ב)] דממעט כמה דברים מתמעל מעל, והך פליג' השתא להך ברייתא דכריתות [פרק א]כל דם שחיטה [כ' ע"ב] דממעט [דם] מהלכי שתים [מדכתיב לעוף ולבהמה], דמדכתיב הוא זה ממעטי' חלב ובשר, אבל דם אסור דמהיכי תיתי, דסברא היא יותר להתיר בשר מדם, שאין איסור בשר נוהג בהם כלל אלא מחיים כאבר מן החי, אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה, ויש תורת כהנים נמי שכתוב בהן ת"ל זה הוא, משמע דמזה ומההוא מרבי, ועוד יש תימא דנקט במתני' [כריתות שם] דם ודילג בשר, ואומר ר' דאי הוה גרסינן בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטי' חלב ובשר, ומההוא דכריתות ממעטי' דם, וא"ת כיון דשרינן דם מההוא קרא דכריתות [אמאי איצטריך קרא למשרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש, וי"ל דמההוא קרא דכריתות] לא מצינן דם למישרי לגמרי דלא ממעטי' ליה אלא [מאיסור דם אבל לא] מאיסור טמא, הילכך איצטריך הכא למעוטי חלב ומינה נמי ממעטינן דם, דהואיל ונתמעט מאיסור דם מהשתא דם וחלב (באים) [שוין], מ"ר.
גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא. לאו בשיש בו סכנה מיירי, דא"כ מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד ואפי' הוי מלאכה דאורייתא שריא במקום סכנה. ומקשה ר"ת מהא דאמרינן ביבמות פרק חרש [קי"ד ע"א], אבא שאול (אל) [אומר] נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה בי"ט ופריך אי דאיכא סכנה אפי' בשבת, ואי דליכא סכנה כו', ומשני לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזור רבנן, יום טוב דאיסור לאו לא גזור רבנן, ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב, שמחמת הרעב היו יונקין הבהמה וההוא צערא בי"ט שרי בשבת אסור, אבל הכא מיירי בצער שמחמת חלי דשרו רבנן אפי' בשבת, ומצינו לשון צער מחמת אכילה בשבועות פ"ג [כ"ו ע"ב] נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו מיסתכן לישרי ליה, אלא מצטער עליה מהו, ומיהו אכתי קשה לר' האי דפריך ביבמות אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי הוה ליה לאקשויי אי דליכא סכנה אלא שהוא חולה אפי' בשבת נמי, על כן נר' לר' דברייתא דהתם פליגא, וכן מוכח מדפסיק הכא הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא מאן דפליג, מ"ר.
מפרק כלאחר יד הוא. וא"ת אפי' לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמ' בכלל גדול [שבת ע"ה ע"א] גבי פוצע חלזון, וכי תימא אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמ' בריש בכל מערבין [ערובין כ"ז ע"ב] מדכתב בבקר ובצאן ביין ובשכר, וממעט דגים במה הפרט מפורש גידולי קרקע אף כל גידולי קרקע, לא היא, דנהי דבהמה חשיבא גידולי קרקע מיהו כיון דגמרינן דישה מסממנין בעינן שיהא גדל ממש מן הקרקע כמו סממנין, ולגבי סמנין לא חשיבא בהמה גידול קרקע כדמוכח בהשוכר הפועלין [ב"מ פ"ט ע"א], דתניא דיש מה דיש מיוחד שהוא גידול קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינן גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו, אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע. וי"ל דאיצטריך הכא טעמא דהוי כלאחר יד משום דר' יהודה דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב שתים בפוצע חלזון אחת משום דש, ור"ת פי' דמפרק היינו ממחק שמשוה את הדד ומחליקו, ואי' נ' לר' מדפ' במסכת שבת פ' חבית [קמ"ד ע"ב] בין חולב לתוך הקערה [ל]בין (ל)תוך הקדרה, ואי מפרק משום ממחק מאי שנא, אבל אי מפרק משום דש כדפי' רש"י אתי שפיר דחולב לתוך הקדרה אינו חייב דאין זה דש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא, דקסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא והוי כי אוכלא דאיפרת, מ"ר. ועוד יש להביא ראיה דמסתמא הוי דומיא דבההוא דפ' כלל גדול [שבת ע"ג ע"ב], האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים משום תולש ומשום מפרק, וזו היא דישה שהתמרים נפרדין מתוך קליפה חיצונה שיש בה אוכל, אבל ממחק אין שייך שם.
ממעכו ברגלו בצינעא בשבת. והא דאמר [שבת ס"ד ע"ב] כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, ה"מ בדבר שאם יראו יטעו באיסור דאורייתא כגון שיטחן בחמה אבל לא כנגד העם, דאיכא מאן דאסר לה בשבת פ' חבית [קמ"ו ע"ב] אפי' בחדרי חדרים שאם יראו יטעו ויחשדוהו שמא כבסם בשבת, אבל הכא אם יראה הרואה לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד, ולא יטעה אלא במלאכה דרבנן כגון לאחר יד ולא גזרו רבנן הכא לאסור בחדרי חדרים, ועוד יש מביאין ראיה דשרי בצינעא מה שאסרו חכמים מפני מראית העין מהא דאמ' בסוף פ"ב דחולין [מ"א ע"א] ובשוק לא יעשה כן מפני שלא יחקה המינין, ושרינן התם בחצירו, ואו' ר' דאין משם ראיה דהתם כשיעשה בחצירו אין כאן חקוי שיאמרו לנקר חצרו הוא צריך, מ"ר.
<h2>דף ס:</h2>
אפי' ביעתא בכותחא. ומפ' בערוך [ערך כתח] דלא בסתם בצים מיירי דאותן אי' צריכין היתר, שאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב, אלא בשוחט התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מיירי, שמותר לאוכלן בחלב, כדתניא בפ"ק דביצה [ו' ע"ב]. וא"ת אמאי מותרין לאוכלן בחלב, מאי שנא מביצת נבילה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות [פ"א מ"ה]. ותירץ בה"ג דגבי איסור נבילה דאורייתא החמירו, אבל לגבי איסור בשר עוף דרבנן הקילו. וא"ת א"כ אמאי אפי' דקאמר, אפי' ביעתא בכותחא, וכי תיסוק אדעתין שיתירנה בפני רבו יותר משאר דברים הא פלוגתא היא, דלמאן דאמר [חולין קי"ג ע"א] בשר עוף בחלב דאורייתא אסירא מידי דהוה אביצת נבילה. וי"ל דלהכי קאמר אפי', דאע"פ שכל העולם נהגו בו היתר, ומוכח נמי בפ"ק דביצה [ו' ע"ב] דפשיטא ליה לסתם תלמודא דשריין גבי הא דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה, וקאמר למאי אילימא דשרי' לאוכל' בחלב הא קודם לכן אסירא, והתניא השוחט התרנגולת כו', ולפר"ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבילה דבר האיסור, אבל בשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשה שרי, מ"ר.
כי אפקירותא. ונפקא מינה דהיכא שהרב מוחל מותר, אלא דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו.
ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו. אין נראה לפרש דגבי מניקה גזרי' מת אטו לא מת, וכן נתנה בנה למניקה אטו לא נתנה וכן גמלתו, דא"כ היכא שרא רב נחמן לבי ריש גלותא, אלא גזירה אית לן לפרש במת שמא תהרגנו, ונתנה למניקה שמא תחזור בה, גמלתו שמא תגמלנו דבעיא (לינשק) [לינשא] ועדיין הוא צריך לינק.
והלכתא מת מותר גמלתו אסור. ואומר רבנו שמשון דנתגרשה נמי מותרת לינשא שאין עליה להניק בנה הואיל ובעלה קיים, והביא ראיה מדתניא לעיל [נ"ט ע"ב] נתגרשה אינו כופה משום דאינה משועבדת לו, מה לי נדרה ומה לי לא נדרה. ור"ת אומר דאסורה לינשא מדתניא ביבמות פ' החולץ [מ"ב ע"א] לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו קא פסיק ותני לא שנא נתגרשה ולא שנא לא נתגרשה, ועוד מייתי ראיה (מדפריך) [מדפריש] התם טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימ', משמע דהיינו טעמא דמיניקה היינו טעמא דמעוברת, ולמאי דהוה מפרש מעיקרא דמעוברת משום דחסא אין שייך לחלק במעוברת בין נתגרשה ללא נתגרשה, ואע"ג דהדר מההוא טעמא, מיהו מגופא דמילתא לא הדר, דמיירי אפילו במגורשת, מ"ר.
<h2>דף סא.</h2>
הכניסה לו שפחה אחת. תימה אם הוא זן אותם א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא הייתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה, ועתה זן אותה ואת שפחותיה ופשיטא היא.
ה"ג שלש אינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר. ד' יושבת בקתדרא. אע"ג דמג' ואילך אינה עושה כל מלאכות השנויות במשנתינו, מיהו אכתי אינה יושבת בקתדרא דיש הרבה מלאכות דלא חשיבא להו במתני' שהן צרכי הבית שצריכה לעשות, וע[ו]ד איכא ארחי ופרחי כדמוכח בגמ', אבל מד' יושבת בקתדרא, שאינה עושה כלום. ויש ספרים דגר' שלש אינה מצעת לו המטה, אבל עושה בצמר, ואינו מיושב דמאי איצטריך ועושה הא ממילא שמעי' דכיון דלא הוה תני ואינה עושה בצמר, דהא חשיב לה בכלל מלאכות דרישא, ותדע דשבוש הוא דהא בהכניסה לו אחת ושתים לא מפרש אלא מה שאינה עושה ולא מה שהיא עושה.
ואחת שמינתה לו משלו. פי' צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים, וצימצמה כל כך עד שהוא יכול לקנות מהם הרבה שפחות, ר"ת. ויש גורסי' שמצאה לו משלו, שהוא עשיר, כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות לפי צרכה.
אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה. והא דתנן ג' אינה מצעת פי' בריש מכלתין. מחלפה ליה דביתהו כו'. (במה) במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה, שהיה רש"י נזהר אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה, ומכאן אין ראיה דהכא (אוק') [דוקא] במזיגת כוס שהוא דבר חיבה, אבל להביא לפניו אין ראיה שיהא אסור, כדאסרי הכא גבי מזיגת כוס על השולחן אלא למר מנחא לה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא, ומר אשרשיפא, ומיהו מצא רב סעד בסדר אליהו רבא (דקרעי) [דקתני] התם גבי ההיא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת [י"ג ע"ב] באדם אחד שקרא הרבה כו', ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך, שמא הבאת לו השמן ונגע ביך אפי' באצבע קטנה, אמרה לו ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, משמע שאסור לקבל הפך מידה, ומיהו אין ראיה משם דמצינן לפרש שעל הבאת הפך לא היה מקפיד אלא הכי קאמר לה שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך, וזה מוכיח עליו אפילו באצבע קטנה, אבל שהביאה לו הפך לא קאמ', ומה שמשמע נמי מתוך פי' רש"י להקל בימי ליבונה יותר מבימי נידותה, שפי' מיחלפא ליה בימי ליבונה לא נהירא לר"ת, דאע"פ שמצינו בפ"ק דשבת [י"ג ע"ב] בימי ליבוניך מהו אצלך בימי נידותך מהו אצלך, שמא (אם) [הם] היו רגילות לטבל אחר ז' לראייתה כשפוסקת דלא אסירא מהשתא אלא מדרבנן, אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד היותה ז' נקיים כך יום ליבון כימי נידות, והא אמ' במסכת נידה [ס"ד ע"ב] תהיה בנידתה, בהוויתה תהא עד שתבוא במים.
<h2>דף סא:</h2>
ה"ג לא ליתן תבן [לפני בהמתו] ולא ליתן תבן לפני בקרו. או בהמתו דלשניהם אינה מחוייבת, כדמוכח בפ' בתרא דנדרים [פ"א ע"ב], דתניא דברים שבינה (לבינו) [לבין] אחרים אינו מיפר, כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא ליתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר, מ"ר.
והני מילי בכיתנא רומאה. והא דדייקי מתני' בצמר אין בפשתן לא בכיתנא רומאה.
הלכה כר' אליעזר. והא דק"ל [לקמן ע"ז ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, אין זה אותו שהיה בימי ר' אליעזר.
איכא בנייהו שפחות. אומר רשב"ם שפחות משכנגדה דהיינו אפר מקלה שהיא מימרא ותרוייהו באמצע נינהו, ור"ת פי' דמתני' ומתנית' רב מלכיאל לא אתיא לאיפלוגי על מימרא של רב מלכיא(ל), וזה מוכיח דקאמר מתניתא מלכתא, אבל אשמעת' לא נתן סימן.
התלמידים יוצאין לתלמוד תורה. כלומר ל' יום שוהים חוץ לעירם אם צריכים ללמד בעיר אחרת, וביום ל"א יהיו בעירם, אפי' אם אותו יום יחזרו לצאת שלשים, וכן פועלין שהולכין לעיר אחרת ועומדים שם כל השבת למלאכתם דהיינו ז' ימים, ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם, דהיינו עונה האמורה לגבי תלמידים ופועלין הצריכין ללמד ולעשות מלאכה בעיר אחרת, אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתם מערב שבת לערב שבת כדמסיק' בגמרא, ופועלים נמי העושים בעירם עונתם שתים בשבת כדתני' לקמן בגמרא, בעושין מלאכה בעירם עונה האמורה, הכי נמי דלעיל הוי עונה האמורה לתלמידים ל' יום ולפועלים ח' ימים וכדאמר', והא דלא תני להו בהך בבא עונה האמורה בתורה, משום דלא איפשר דהיכי ליתני, עונה האמור' לתלמידים ל' יום ולפועלים ח' ימים, [כי] היכי [ד]קתני סתמא בכל הנך הטיילים בכל יום ולא מפרש יציאתם מן העיר כמה, א"כ הוה משמע אפי' בתלמידים ופועלים העושים בעירם, אבל גמלים וחמרים וספנים מסתמא שמעי' דבחוץ לעירם מיירי שהרי דרכם בכך, וטיילים ופועלים דקתני סתמא דמשמע בעירם הכי הוא דמוקמי' להו בגמרא מלמדי תינוקות בעירם ועושין מלאכה בעירם, הילכך תנא להו בהדיא התלמידים יוצאין וכן פועלים לאשמועינן דחילוק אחר יש בשאינן יוצאין כדפר' לשון רשב"ם.
ברשות כמה ברשות כמה דבעי. אפילו ר' שנים או יותר כדחזינן לקמן [ס"ג ע"א] גבי איתתא דר' עקיבא אי לדידי ציית יתיב עוד תריסר אחרנייתא אמר [ברשות] קעבידנא כו'.
<h2>דף סב.</h2>
אורחא דמילתא כמה. כמה הא ודאי לא מיבעיא לי דמילתא דפשיטא היא כיון שנתנה לו רשות יוצא לכל זמן שהוא רוצה, אלא (אומ') [אורחא דמילתא] דרכן של בני אדם שלא הוזכרו במשנתינו שאין לא פועלי' ולא כל אותן שבמשנה, אלא יושבין בביתם ועוסקין במלאכתם שבתוך (המים) [הבית] כמה הם יוצאי' שלא ברשו' שאינן צריכין ליטול רשות כמו אותן של משנתי' יקבלו נשותי' עליה' מסתמא ולא יקפידו על יציאתם, וכן דרך התלמוד הרבה שבתחלה יזכיר דבר תימה ויקשה וכי זה צריך לשנות, אלא אי איצטריך כגון ר' (עקיבא) יעקב משלם חצי נזק בשור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ט ע"ב] וקא מתמה ר' יעקב מאי עבידתיה, אלא אימא ר' יעקב אומר, וכן בפ"ק דמכות [ב' ע"ב] רמז לעדים זוממין שמשלמי' כו' ר"ת, ובקונטרס פי' אורחא דמילתא שלא ישאו עליו חטא כמה, ולפירושו קשה דהיאך יצא ר' עקיבא, ולא פירכא היא דבקונטרס פי' אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא, ואפי' הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות, ועובדא דר' עקיבא ושאר עובדי אותן נשים לא צריכי' פיוסי ושמחות היו כשהולכים בעליהן ללמוד תורה להיות תלמידי חכמים, ואדעתא דהכי נשאת לו שילך וילמד תורה שהיה מתחילה עם הארץ, וכפי' הקונטרס משמע בירושלמי דאהך משנה דהתלמידים יוצאין ללמוד תורה שלא ברשות, אמר בגמרא עלה [ירושלמי בפרקין ה"ז] הא ברשות בתיהם אפי' כמה ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן וישלחם לבנונה כו' רבא אמר הבאה והיוצאה חדש בחדש כו', משמע דאתו לפרוש' ברשות כמה, וסוגיא דשמעתתא הכי נמי משמע דלפרושי קאתו, דברשות כמה דאמר מעיקרא היינו אורחא דמלתא כמה, ור' פי' לנו דאפועלים קאי דקרא דהכא בפועלים מיירי, אבל בתלמידים ברשות כמה דבעי, וא"ת הא דקאמר בסמוך שאני התם דאית להו רווחא, מתני' נמי אית לה רווחא, י"ל רווחא דהתם נפישא במלאכת המלך.
שאני שמועה דבית המקדש תקיפא טובא. וא"ת והא האי קרא דואתה בן אדם האנח בשברון מתנים גבי מקדש כתי', דכתיב בתריה והיה כי יאמרו אליך על מה כו' ואמרת להם על שמועה כי באה ונמס כל לב וגו', וי"ל דההיא קודם חורבן כתיב, וכן היה אומר להם נביא לישראל שהיה נאנח על שמועת בית המקדש שעתיד ליחרב ואז ונמס וגו' ומתוך אנחה שתהיה אחר חורבן על שמועת בית המקדש.
טיילין. על שם שדרכם בטולא דאפדנייהו. מנדדות שינה מעיניהן. בתלמידים הלומדים בעירם קאי, דאי בעיר אחרת אמאי מנדדות הא אין דרך ליכנס בעיר בלילה.
והתניא הפועלים שבת אחת. תימה מתני' נמי תקשה ליה דקתני רישא שבת אחת, וי"ל דאי ממתני' ליכא למיפרך מידי, דרישא פשיטא איירי בעושין מלאכה בעיר אחרת מדתני יוצאין, ופשיטא שיש חילוק בין עושין מלאכה בעירם לעושין מלאכה בעיר אחרת, ומתני' הכי קאמר הפועלים שבת אחת, ששבת אחת רשאין לצאת למלאכתם וביום ח' יחזרו למלאכתם לביתם, אבל ברייתא לא מצי מיירי בעושין מלאכה בעיר אחרת, דא"כ הוה לה למיתני שבת אחת, דאז הוה משמע שבת אחת יוצאי' לעשות מלאכה, אבל מדקתני אחת בשבת משמע בעושין מלאכה בעירם, ומשני דמתני' בעושין מלאכה בעירם, וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום ויש להם טורח הדרך, ואין יכולין לסבול טורח התשמיש, והוי עונתם אחת בשבת לשבעת ימים, וסיפא דמתני' בעושין מלאכה בעירם דאין להם טורח הדרך, והויא עונתם שתים בשבת, ורישא דמתני' דעונתם אחת לשמונה ימים כדפ' בעושין מלאכה בעיר אחרת ואינם חוזרין לביתם עד יום שמיני, והשתא יש ג' מדות בפועלים בשם הרב ר' יצחק בר' ברוך, ור' פי' לנו דרישא דמתניתין דתלמידים יוצאין ופועלים מיירי כשרוצים לשנות ממנהגם שאין דרכם לעשות מלאכה בעיר אחרת אלא בעירם, וכן תלמידים דרכם ללמוד בעירם, וקמ"ל שאם רוצים לשנות ממנהגם הרשות בידם תלמידים שלשים ופועלים שבת, ומשום הכי לא תנא עלה עונה האמורה בתורה, ולא מצי נמי למיפרך הכא ממתני' דעל שינוי איירי כדפ', אבל מברייתא פריך שפיר דמיירי בפועלים כי אורחייהו, ומשני דבעושין מלאכה בעיר אחרת מיירי שמנהגם כך, ומצינן לפ' נמי לפי' ר' ג' מדות דפועלין, אבל ר' לא פירש לנו אלא ב' מדות, דרישא דמתני' דקתני נמי שבת היינו טעמא שיעשו מלאכה כל ימי השבוע חוץ לעירם ובשבת יהיו בביתם. וא"ת ברייתא דאוקימנא בעושין מלאכה בעיר אחרת מאי איריא משום דמנהגם כך אפי' לשנות יכולים שבת אחת כדפ' במתני', וי"ל דקמ"ל דאותן שמנהגם לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצים לשנות ולשהות יותר אין רשות בידם, מ"ר.
איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל. אבל חמר ניחא, דאע"ג דבית הלל או' שבת אחת מיירי כשמדירה דהא גמרי מנידה, דילמא לא שמיע ליה, אי נמי אפי' שמיע ליה לא בעי למיפרך משום דשמא איפשר לשנויי דממקום אחר גמר, ומיירי שבת אחת שמדירה ששה ימים ובשבת יהיה עמה, מ"ר, ומודה ר' דפי' הקונטרס עיקר.
<h2>דף סב:</h2>
רוצה אשה בקב ותפלות מתשע קבין ופרישות. דהמשרה אשתו על ידי שליש תנן [ס"ד ע"ב] נותן לה שני קבין ואינו פורש מתשמיש, ומורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובתה ג' דינרים [ס"ג ע"א], ולפי חשבון ד' סאין בסלע הוי ג' דינר י"ח קבין, כך פירש הערוך [ערך קב].
החוט המשולש לא במהרה ינתק. לפי ששלשתן ראו זה את זה, כדאיתא בעלמא [ב"ב נ"ט ע"א] שאמר ר' אושיעא דבר ואתו ושאילו לר' ביסא, לכך קרי עלייהו החוט המשולש כו', כלומר לא ינתק מזרעו לעולם כדאמ' [ב"מ פ"ה ע"א] כיון שאדם לומד הוא ובנו ובן בנו ג' דורות כו', מכאן ואילך תורה מחזרת לאכסניא שלה כדדרש מואני זאת בריתי וגו'.
דהוה צניע ומעלי. והא דתניא באילו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] א"ר עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור, אלמא לא הוה מעלי מעשיו, איכא למימר לאו משום שהיה שונא ת"ח, אלא היה סבור שהם מתגאים על עמי הארץ משום תורתם, ותלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין ליגע בהם, דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים [חגיגה י"ח ע"ב], ומ"מ שומר מצוה היה, ר"ת.
<h2>דף סג.</h2>
אדעתא דגברא רבא מי נדרת. וא"ת והא אסור לפתוח בנולד בנדרים דקאמר התם [נדרים ס"ד ע"א] כיצד אמר קונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו'. וי"ל דהכא לא חשיב נולד דבשעה שנדר כבר היה ר' עקיבא לומד ואח"כ נעשה אדם גדול, מ"ר.
ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי. וא"ת והא בפ"ק דסוטה [ד' ע"ב] פריך והאיכא בן עזאי דלא נסיב, ולהאי לישנא דמשני נסיב ופירש אתי שפיר, ואפי' למאן דמשני נמי מרביה שמיע ליה, י"ל אע"ג דעבדה הכי לבן עזאי מ"מ לא נשאה, מ"ר.
רב הונא אמר מתשמיש. אבל מלאכה לא, דרב הונא לטעמיה דאמר לעיל [נ"ח ע"ב] יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, ור' יוסי בר חנינא ממלאכה, סבר לה כריש לקיש, דלא מצינו למימר דסבירא ליה כרב הונא, ומיירי במורד' מהני מלאכות שהייתה מחוייבת, אפי' אינה ניזונת כמו מזיגת כוס והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו, מידי דהוה איושבת בקתדרא, דאין סברא שיהא שייך מרד בהנהו מלאכות, הואיל ולא חש למנותם במשנתי', ואי הוה אמרי' דרב הונא נמי כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה לא מיפטרא אלא מעשיית בצמר, ומ"מ טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה אז אתי שפיר אפי' ס"ל לר' יוסי בר חנינא כרב הונא אמר רב, וקצת היה נראה דמחוייבת מדגמרינן מידי דקייץ ממידי דקייץ [לעיל נ"ט ע"א], אבל אי איפשר לומר כן מדתנן לקמן [ס"ד ע"ב] ואם הייתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה, ונראה הוא דלאו דווקא נקט מניקה דה"ה טוחנת ואופה, אבל מניקה נקט משום דמיירי במשרה אשתו על ידי שליש דאותה פשיטא דלא טוחנת ולא אופה, דהואיל ואינה עומדת בביתו היאך תעשה צרכי הבית.
ר' יוסי ב"ר חנינא אומר ממלאכה. וא"ת לינקוט (פוריא) [פיזרא] וליתיב או תעשה מלאכה, דהא ס"ל כריש לקיש דאמר לעיל [נ"ח ע"ב] מתוך שיכול לכופה במעשה ידיה, י"ל דמ"מ שייך בה דין מורדת הואיל ואינה עושה מלאכה אלא על ידי כפייה, מ"ר.
באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן היה רוצה להוכיח רבנו אליהו דאדם מחוייב ללמוד תינוקות ולעשות מלאכה לזון ולפרנס את אשתו, מדקאמר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מרד של מלאכה דמשעבד לה לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה, ואין ראיה מכאן שהרי פי' בקונטרס דנקט זן ומפרנס שהן בגדר מלאכה של אשה, ועוד היה אומר מספר כתובות נלמד שכותב ואנא אפלח ואוקיר ואזון, דמשמע יפלח ויעבד עבודה, ויש לדחות אפלח אעבד קרקעותיו.
והא אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. ומה תוספת שייך בה הואיל ומגרשה מיד, ותימה לר' דמשמע אבל לשמואל ניחא דאמר לקמן בשילהי המדיר [ע"ז ע"א] עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, ואמאי לדידיה נמי קשיא הואיל וכופין אותו לזון מיד מאי תוספת שייכא. וי"ל דלדידיה ניחא, דהואיל וצריך לכופו כל שעה ואינו רוצה לזונה אל' א"כ כופין אותו כל שעה מוסיפין על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. וא"ת דמשמע דפריך למ"ד ממלאכה, אבל למ"ד מתשמיש ניחא, ולדידיה נמי מי ניחא דפשיטא כי היכי דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ה"נ מורד מתשמיש דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה. וי"ל האה"נ ובכמה מקומות מצי למימר וליטעמיך דלא קאמר, מ"ר.
ולאו אימלוכי ביה בעי. רש"י גרס ביה, ויש ספרים דגר' בה, וה"פ שנמלכין בה מה היא רוצה או יוסיפו לה או יוציא ויתן כתובה, ואי זה שתרצה יעשו לה, מ"ר.
בשלמא למ"ד ממלאכה היינו דקתני נידה. וא"ת מאי אפי' נידה דקאמר, י"ל לפי שהיא קצת חולה, אי נמי אינה בת מלאכה כשאר אשה, דאינה מוזגת לו כוס ומצעת המטה ורח' פניו ידיו ורגליו. בירושלמי [בפרקין ה"ח] מפרש דמורדת פוחתין לה ז' דינר כנגד ז' מלאכות, דתנן שהאשה עושה לבעלה, וכשהוא מורד מוסיפין לה ג' דינרים כנגד שאר כסות ועונה, ולקמן מפרש טעם אחר.
<h2>דף סג:</h2>
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. תימה א"כ היכי גמרי בית הילל לעיל [ס"א ע"ב] (מרד) [מדיר] מנידה שזאת יש לה פת בסלה וזו אין לה פת בסלה. וי"ל דטפי הוי פת בסלה במדיר מבמורד, תדע דבמורד מוסיפין על כתובתה ובמדיר אין מוסיפין נ"ל.
דיקא נמי דקתני ארבע שבתות. ואין לומר ד' שבתות בכל יום ויום, דבהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת.
פעמים שולחין לה מב"ד. אר"ת דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו, דה"ה נמי שהיו אומרים דקודם הכרזה נמי היו שולחין מב"ד, אע"ג דשליחות של אחר הכרזה תניא ושל קודם הכרזה לא תניא.
דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו. כלומר ממש כרבותינו, [דלא קתני] שליחות של קודם הכרזה ופליג אדרמי בר חמא, אמר רבא האי בורכא (פירכא), פי' שקו' אלא הלכה כרמי בר חמא.
ואינהו כמאן סברוה. ה"ג בספרים ישנים ובה"ג, ולא קאי ארב נחמן בר חסדא ואדרב נחמן בר יצחק דאינהו סברוה כר' [יוסי בר] חנינא שהיה גדול מרב ששת הרבה, אלא ארבא וארמי בר חמא קאי כמאן סברוה, הלכה נמלכין בה, פי' קודם הכרזה, אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותינו, וכן משמע מתוך פר"ח דפסיק, ואע"ג דדרש רב נחמן בר חסדא הלכה כרבותינו, הלכה כרב' דקאמ' משמיה דרב ששת נמלכין בה, דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מב"ד אחת קודם הכרזה מסייע ליה, ומיהו כמסקנא דשמעתי' הויא דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, אע"ג דלכאורה משמע דקאי אמאיס עלאי, אין לומר כן דכיון ששניהם רוצים בגט כמו שאפרש למה יש לעגנה, אלא ודאי אמורדת קאי, דאע"ג דשולחין לה מב"ד ומכריזין עליה ד' שבתות, לא נאמר שיגרשנה בלא כתובה אלא ימתין תריסר ירחי שתא אגיטא ואי לא הדרה הפסידה כתובתה, ואפי' את"ל דקאי אמאיס עלי נראה דה"ה מורדת אע"פ שיש ליתן טעם לחלק.
אבל אמרה מאיס עלאי לא כפינן לה. פי' בקונטרס שתשהא תחתיו עד כלות כתובתה בז' דינר לשבת אלא כיון שאינה רוצה לא הוא ולא כתובה יגרשנה בעל כרחו, ואינו נראה לר"ת דהא תנן בפרק בתרא דנדרים [צ' ע"ב] השמים ביני לבינך, יעשו דרך בקשה שמא עיניה נתנה באחר, וכן באומרת טמאה אני לך, והכא נמי נהי דמפסדא כתובתה לעיניה באחר איכא למיחש, ואין כל כך ראיה משם אלא היכא דנוטלת כתובתה, ומתני' דהתם באשת כהן ובאונס דלא מפסדא כתובתה, אלא אר"י שיכול להביא ראיה קצת מהא דאמ' בגמרא [שם צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוה מיתר בבית' הוא ואינתתיה עול אתיה מריה דביתא פרטיה לנואף לדשא וערק אמר רבא אינתתי' שריא אירכס הוה מירכס, והשתא תימה מה צריך לההוא טעמא, הא בה"ג פוסק שאין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כמכחול בשפופרת, ואע"פ שזה ודאי אין נראה לר' שיהא צריך כמכחול בשפופרת דהא אפי' לעיניין מיתה סגי במנאפים עד שיראו כמנאפים, ומיהו זה מודה ר' דאין נאסרת עד שיראו, וא"כ מה צריך להאי טעמא דאירכוסי הוה מירכס, הלא לא נראו כמנאפין, אלא ודאי צריך לאוקומא כגון שאמר' האשה דעבדא איסורא, ומסתמא ברצון הוה, ואשת ישראל מדהוו מיהרזקי הנואף והנואפת שניהן בבית ומסתמא אין לה כתובה לפי דבריה, והשתא מאי הועילו במאי דקאמ' אינתתא שריא ולא תפקיע עצמה מבעלה במה שהיא אומרת שנאפה, והא מציא למימר מאיס עלאי. ונראה לר' לפ' באמרה טהורה אני ולבעל ודאי שרא בלאו טעמא דהתם דאין אוסרין על הייחוד, והא דקאמר אינתתא שריא, לההוא דלההוא גברא דהוה מידר בהדיה אי מגרש לה בעל דלא חשיב לה נטען, אבל אי לא הוה מירכס הוה אסירא כדאיתא [יבמות כ"ד ע"ב] גבי רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא, ומפר"ת תצא מרוכל, והא דקרי ליה נואף לא בשביל שהיה נטען על אותה אשה אלא על נשים אחרות, גם לפי שהלך שם לשם זנות, ועוד אי באומרת טמאה אני היה נראה תימה גדול לומר לא לבעל ולא לנואף כיון דאומרת דזינתה דהא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ודוחק לומר דקים להו לרבנן שדרך נשים לשקר כדי להפקיע עצמן מיד בעליהן, אלא יש לפ' כגון ששתקה תחילה כששאלוה ולא ידעה מה לענות, ואח"כ אומרת שלא נטמאת ונותנת שום טעם על שתיקותה, ועוד על דפסקי שאלתות דרב אחאי דאי איכא עדים בדבר מכוער מפקינ' וגם אפי' מבעל ולא מבועל לההוא אתיא ההוא דנדרים בפשיטות, ואין ממנה ראיה לכאן כלל. ועוד מביא ר"ת ראיה מהא דתנן בהמדיר [ע"ז ע"א], ואילו שכופין אותן להוציא, ולא חשיב התם מאיס עלאי, וגם זו אינה ראיה דלא חשיב אלא הנך דכופין ונוטלות כתובה, ועוד מדקדק מהא דאמר' במתניתין לעיל [ס"ג ע"א] פוחת והולך שאם תפל לה ירושה כו', היאך יפחתו יותר מכתובה תטעון ותימ' היא מאיס עלי, דכל זמן שמקצת כתוב' קיימת אינה רוצה לומר כן שסבורה כל שעה לדוחקו כדי שיתן לה כתובה, מ"מ כשכלתה הכתובה לגמרי תימא הכי, וגם זו אינה ראיה מאחר שכלתה הכתובה אי אמרה מאיס עלי אית לן למימר איערומי מיערמא, ועוד יש להביא ראיה מהא דאמ' בריש הניזקין [גיטין מ"ט ע"ב] האיש אינו מוציא אלא לרצונו, שהרי לא תקינו ל[י]ה רבנן כתובה (מיניה) [מינה], הוה להו לתקוני דכי אמרה מאיס עלי מוציא על כרחו, כיון דכל אשה שבעולם יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענה זו, ושמ' י"ל דלא מציא אמרה מאיס עלי אלא היכא דאית לה קצת טענה שאינו מתקבל כשאר בני אדם, ומשום פורתא דאינשי שאינם מתקבלין לא רצו לתקן כתובה לאיש, ועוד מייתי ר"ת ראיה מדאמ' בהמגרש [גיטין פ"ח ע"ב] שלא תהא כל אחת תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, וגם זה דוחה ר"ת דהתם חשו שמפקעת עצמה שיש לה כתובה, אבל הכא דאין לה כתובה לא חיישינן.
ור"ת פי' בעניין אחר וזה לשונו, אבל אמרה מאיס עלי פי' לא הוא ולא כתובה לא כפינן לה, פי' שנאמר שלא תועיל מחילה זו, דאגב צערא קאמרה הכי, ולמהדר תהדר כך, ומתוך כך יעבור על דעתה ויקימנה מדאגת הכתובה, או אם יגרשה יהא פטור ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה כיון שלא יצטרך ליתן כתובה שכתוב בספר המורדת על בעלה פוחתין לה ז' דינרין כו', ובגמרא מפרש מורדת מתשמיש. והא דקבעי היכי דמיא מורדת דאמינא בעינ' ליה ומצערנא ליה, פי' בעינא ליה אם לא יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה לעגנו עד כלות כתובתי ותוספת דידה בז' דינרין לשבת, וזימנין דהוי בחמש שנים או בעשר, וכל כמה דאגידנא ביה לא יהבי' ליה איתת' אחריתי, והיא מתכוונת לצערו אולי יגרשנה ויתן לה כתובה, והיינו דמורדת דפוחתין לה מעט מעט עד כלות כתובתה ואינה רוצה שיגרשנה, אפי' הוא היה רוצה לגרשה אם אינו נותן לה כתובה עד שתפחות כל כתובתה, אבל אם אמרה מאיס עלאי לא הוא ולא כתובתו הכל אני מוחלת לו, לא הויא כמחילה בטעות, ולא כייפינן להשהותה אולי תחזור בה, ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין בעינא ומצערנא ליה דחדא היא ותרווייהו מורדות הן, דכיון דמחמת מרד מוחלת לא הויא מחילה גמורה, ואם הבעל רוצה לגרשה נותן לה כתובה אי אינו רוצה לעכב עד כלות כתובתה, ולא היא התם סייעתא כו', דמאיס עלאי לא הויא מורדת אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא אחר הכרזה אולי תחזור בה, ואם לא תחזור מגרשה בלא כתובה אם ירצה, כדפסיק הכא גבי מילתא דכלתיה דרב זביד אימרוד משום דמרד דכלתיה דרב זביד הוה מרד דמאיס עלי כדמוכח מה הפסידה בלאותיה, ואילו במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה לא הפסידה כל בלאותיה, דהא אית לה כתובה כל זמן שלא בלתה, ועוד דבפחות' ז' דינרין תנן הפסידה בלאותיה [לא תנן], אבל אם לא ירצה הבעל לגרש את אשתו לא כך ולא כך אין לנו לכופו אלא יעגנינה לעולם כדמוכח במתני' שאם תיפל לה ירושה ממקום אחר יפחות לה, וכל שמועה מיירי כגון שהבעל רוצה לגרשה בלא כתובה, וקמ"ל שאם הייתה מוחלת על ידי מיאוס מפני שסבורה שהבעל מעכב מפני שכתובתה עליו שהיא מרובה אפי' הכי כופין אותה שלא תהא מחילתה מחילה אפי' הוא רוצה לגרשה עד מלאת שנה תמימה שלא יהו בנות ישראל הפקר, אבל לאחר י"ב חדש אם רוצה לגרש יגרש ופטור מן הכתובה, וכן פר"ח אם בעל יאמר אתן לה גט משהינן ליה עד תריסר ירחי שתא להימלך בה, וכן עיקר, ולשון כפינן לה הטעו רבותינו להעמיד השמועה בכל הנשים אפי' אינן מורדות מה שלא היה ולא נברא, אבל כל דבר שאינו רצונה מקרי כפייה, שמכריזין עליה ומפסידין כתובתה ומעגנין אותה, ותו לא מידי. והרב ר' יצחק בר' ברוך היה מביא ראיה לר"ת מהניזקין [גיטין מ"ט ע"ב] גמ' כתובת אשה בזיבורית כו', דאמרינן וכי תימא כי היכי דמפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה, כי נפקא איהו נמי ליתקנו רבנן כתובה מינה, ת"ש האשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו יוצא אלא לרצונו איפשר (דאשה) [דמשהי] לה בגיט', ואי לפי' הקו' הלא היכא דאמרה מאיס עלי (בעינן) [כפינן] ליה לגרשה בעל כרחו, מצ'.
איכא דאמר לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא אפכיתו לדינא כו'. וא"ת כיון דלא איפשיטא בעיא א"כ המוציא מחברו עליו הראיה, ואור"ת דהוה תפסה חד שירא, ושאר שיראין היה בעל תפוס, והשתא אתיא כולה שמעת' (שובר) [שפיר], דללישנא קמא דאמר מחנפיתו ליה אחד שירא דהוות תפיסא והוה בעי לאפוקי מיניה, וללישנא בתרא דמסיק אפכיתו לדינא כו' מסיק אשאר שיראי שהיה הבעל תפוס.
<h2>דף סד.</h2>
תבע לחלוץ. פי' בקו' והיא אינה רוצה אלא להתייבם, וכן תבע ליבם פי' כמו כן תבע לייבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ, ותימה מאי קפריך לייבם נמי כיון דאגידא (מי) [ביה] לא יהבי ליה איתתא אחריתי ויחלוץ לה. וי"ל שאינו רוצה לחלוץ פן יהיה זקוק ליתן כתובה, אי נמי מצינן למימר תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, וכן תבע לייבם. וכן הא דאמר לעיל כיון שתבעה היא והוא אינו רוצה כלל, וגבי שומרת יבם נמי אינה רוצה לא [לחלוץ] ולא לייבם, מדפריך ליה שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה. וא"ת היה יכול להקשות מן המשנה דתנן בהחולץ [יבמות ל"ט ע"א] לא רצו חוזרין אצל הגדול אומ' לו עליך המצוה או כנוס או פטור, ואמר' בגמ' חוזרין אצל גדול למכפייה, אלמא דתבע' היא נמי כפינן ליה ואפי' אינה באה מחמת טענה משמע, איכא למימר דכפינן ליה, אבל אין נזקקין לכתוב איגרת מורד להוסיף על כתובתה, אי נמי משום דהיא גופה צריכה לפרושי בבאה מחמת טענה, הילכך נקט למיפרך מהאי טעמא.
מאי שנא לייבם דלא כו'. וא"ת היכי ס"ד דמיירי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה ראשונה, מאי קפריך ליבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי, והא לייבם מיהא לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה, ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם מה שייך לכופה לדבר שהוא אינו תובע. וי"ל דמעיקרא ס"ד דמילתיה דר' יוחנן לפי משנה ראשונה, ומשום הכי פריך דאפי' לייבם נוכל לכופה, ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה, מילתא דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה [נזקקין לחלוץ ואין נזקקין ליבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כר' יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה], אלא כיון שהזכיר משנה אחרונה ניחא ליה לאוקומי תרווייהו כשתבע לייבם (חמיא) [דומיא] דארוסה קתני שתובע לישא והיא מורדת, ר"ת. וקצת יש גמגום, אי לפי משנה ראשונה היכי תיסוק אדעתין לומר כאן שתבע לחלוץ כאן שתבע לייבם, אדרבה איפכא מסתברא. וי"ל דאפילו לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ, משום דבדידיה תלא רחמנא, כדאיתא בהחולץ [יבמות ל"ט ע"ב] דכתיב אם לא יחפוץ האיש, אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבום על כרחה, אי נמי יש לפרש תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו.
דיני ייבום וחליצה שפי' רש"י ביבמות פ' החולץ [ל"ט ע"ב] גבי האי דמייתי התם מתניתין דבכורות [י"ג ע"א] דמייתי הכא במשנה ראשונה ואחרונה, ואמר רב עלה ואין כופין, ופרש"י והני מילי דאין כופין דניחא (לידו) [להו] לתרווייהו לייבומי דאין כופין לחלוץ, (תימ') [דנימא] לאו למצוה קמיכווני ופגע בערוה, אלא אי בעי מיבם, ואע"ג דמצות חליצה קודמת, ומיהו היכא דאיהו צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה, ואי לא מצינן לאטעויי כפינן ליה לחלוץ, דאמר רב ששת בפ"ק [יבמות ד' ע"א] מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין כו', ולא תימה מוכה שחין דווקא, דה"ה כל אמתלא שתתן לדבריה, דתנן בהמדיר [ע"ז ע"א] מעשה בצידון בבורסי שמת לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל לך איני יכולה לקבל, ועוד פסקינן הלכתא כותבין ונותנין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, מכל הלן טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה, וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרווייהו, עד כאן לשונו. וקשיא לר' חדא מה שפי' דאי מצינן לאטעויי מטעינן כדאיתא בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א], מה צורך להטעותו בכל הנהו עובדי הוו להו למיכפינהו, ומה שהביא ראיה ממוכה שחין ומבורסי לא דמי, דדווקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותן להוציא, ומאי דמייתי מאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא, דהתם אין כותבין אפי' בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת, וא"כ לדבריו אפי' בלא אמתלא הוה לן למימר כופין, אלא ודאי לאו ראיה היא, ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה למה לי למימר דאין כותבין איגרת מרד, עדיפא מיניה הוה ליה למימר דכופין אותו לחלוץ, ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו דשבקינן ולא (שבתינן) [כתבינן] איגרת מרד, אדרבה נזקקין וכפינן ליה, ולהכי לא ידע ר' אמאי לא בעי רש"י לפרושי דרב מיירי בכל עניין, דוודאי בכל עניין אין כופין. ור"ת אומר דרב קאי ארישא מדקתני מצות ייבום קודמת למצות חליצה, ורישא דמתני' הוא דנקט לפרושי כמו אמר מר, והשתא נמי נפקא מינה כגון היכא דידעינן ביה דמיכוין לשם מצוה דמיאונו מוכיח עליו שאינו חפץ לייבם אלא מתוך שדוחקין אותו לקיים המצוה, דאפי' למשנה אחרונה מצות ייבום קודמת כיון שאנו מכירין שאין בדעתו אלא למצוה.
ופוסק ר"ת כאבא שאול דסתמי אתיין אליבי' בין משנה ראשונה בין משנה אחרונה דבכורות, דאפי' משנה ראשונה תליא טעמא משום דמתכוונין לשם מצוה, הא לאו הכי לא, ומתני' דריש מסכת יבמות דקתני מן החליצה ומן הייבום כוותיה אתיא [כדאיתא התם ג' ע"א], ושמואל ור' יוחנן דשמעתי' קיימי כוותיה, ובר קפרא בפ' בית שמאי [שם ק"ט ע"א], ופלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בביאת וחליצת גדול בפ' החולץ [שם ל"ט ע"ב] לא פליגא אאבא שאול, אלא במתכוונין לשם מצוה, ומשנה ראשונה דידהו נמי כאבא שאול איתא, תדע דהא שמעי' ליה לר' יוחנן בשמעתי' בהדיא כאבא שאול, ואין הלכה כרמי בר חמא דאמר בהחולץ [שם] חזרו לומר כרבנן דמצות יבום קודמת דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ועוד מייתי ראיה מסתמא דתלמודא דמפרש כל הנך שינויי משמע דס"ל כאבא שאול, דאי כרבנן כי פריך לשמואל מברייתא לימא ליה הא מני רבנן היא, דלרבנן כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ושמואל כאבא שאול ס"ל, אלא ש"מ דסתמא דתלמודא ס"ל כאבא שאול וכמשנה אחרונה לשם מצוה, ומיהו אף לפי' ר"ת דמפרש דאין כופין קאי אמשנה ראשונה, למשנה אחרונה נמי אי תבע לייבם אין כופין אותו לחלוץ, אלא מטעינן ליה אם אינה חפיצה בו, [כ]הנהו עובדי דמצות חליצה [ק"ו ע"א], ומהתם מייתי ר"ת ראיה דהלכתא כאבא שאול, דאי לא סברי כוותיה למה להו לאטעויי משום דאמרה ממונא הוא דחזיא ליה, כיון דלשם ממון נמי איכא נמי מצוה, הא מצות ייבום קודמת, ואי משום ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו אטעויי למה להו, וכי זו עיצה שחולץ בעל כרחו, ולכך אפי' שניהם רוצים משיאין להם עצה ההוגנת להם לחלוץ ולהתרחק מן הייבום, וכמו שמפרש ר"ת דמילתא דרב אמשנה ראשונה קיימא, וכן פר"ח וזה לשונו, תנן התם בבכורות פ"ק מצות ייבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה, ולא תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבום, אלא אמר רב נחמן אילו כופין אותן וכי הוו אתו לקמיה דרב אמר' להו בדידך תלא רחמנא אי ניחא לך ליבם [ייבם] ואי לא ניחא לך ליבם חלוץ, עכ"ל. וכן גירסת ר"ת, רק חזרו לומר, אומר ר"ת שטעות הוא ופירוש משובש היה, אלא אחר סיום המשנה מיד גרסינן מצוות ייבום קודמת למצות חליצה ותחילת המשנה בא לפרש, וקשיא לר' אי אמשנה ראשונה קאי אמאי איצטריך למימר דאין כופין, פשיטא דהא תנן בהחולץ אלא אומר לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם, משמע דאי בעי חליץ, אבל אין כופין, ולפי' רש"י אתי שפיר דמפרש דאין כופין לחלוץ דהא שפיר איצטריך ליה לרב למימר דאין כופין לחלוץ, דסד"א דכופין אותו לחלוץ משום דאם היה מייבם היה קרוב לממזרות, דהלכתא כאבא שאול דאמר קרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, ועוד קשה לפר"ת דזיל קרי ביה רב הוא אם לא יחפץ וחלצה, וא"כ פשיטא דאין כופין, ועוד דהתם בבכורות פ"ק תנן מצות יעידה קודם למצוות פדייה ומצות פדייה קודמת למצות עריפה ומצות גאולה (באדם) [באדון] קודמת לכל אדם, ולא איצטריך בהו למימר התם אין כופין אותו המצוה קודמת, וגם ללשון ספרינו משמע טפי דקאי רב אמשנה אחרונה דקאמר רב אין כופין, כי אתו לקמיה דרב אמר' ליה אי ניחא לך לייבומי ייבם בריש מילתיה, וקא דייק נמי הא חפץ ייבם, דמשמע דהיתר ייבום אתא לאשמועינן, דאי להיתר חליצה קא אתיא עיקר מילתיה למה לי למידק הא חפץ ייבם, לימא ליה בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ גו' עד וחלצה.
ור"ח פסק בהחולץ דהשתא קיימא לן (בתר') [כרבא] דאוקמ' למתני' כרבנן דאמרי עלה איזה דרך כונסה קיים מצות ייבום, ובשמעתין כתב סוגיא דשמעתין כשמואל סלקא, דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, ונראה שהוא פסק, ואר"ת שפסק זה עיקר, ומה שפסק בהחולץ כרבנן לא דקדק, כי מה שמעמיד רבא הברייתא כרבנן, צריך לפרש המקרא אפילו כרבנן. ובהלכות גדולות עריות כתב יבמה שאמרה לא ניחא לי ליבם לא מייבם לה בעל כרחה, דאמר רב ששת כו', ומתוך דבריהם משמע דמוכה שחין לאו דווקא ולא ידעינן מנא להו, ומה שקשה לנו לפ' ר"ת אמאי איצטריך רב למימר דאין כופין בהך טפי מבכל הנהו דהתם, פר"ת משום דמצות ייבום קפיד רחמנא טפי דלהקים שם לאחיו הוא, וזה לא רצה לבנות בית לאחיו, וירקה בפניו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, וק"ל דאפי' הכי אין כופין, דאע"ג דאנן סהדי שתהיה כוונתו לשם מצוה שמיאונו מוכיח עליו שאינו רוצה ליבם, א"כ אינו חושש לנוי לאישות ולממון, אי נמי כגון דידעינן שמתכוין היה לשם מצוה אם היה מייבם כדאמ' בשמעת' קמייתא דיבמות, ירושלמי [פ"א ה"א] ר' יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש, פי' חמש בעילות בעל וחמשה ארזים נטע בישראל, [ודרך סדין] בעל לפי שיבמתו אע"ג דהרי היא כאשתו לכל דבר, וכי ההיא שכנס [י"ב] יבמות שאומר ר' אני אדון חדש העבור [שם פ"ד הי"ב], והאי דמוכח תלמודא דסבר רב יהודה אין כופין, מדאתקין רב יהודה בגיט' דחליצת' אי צבית לייבומי ייבם, ואי לא אטלע לה כו', משום דסתם הבאים לחלוץ בפנינו מרצונם אינם חוששים לנוי וממון ואישות, ומראה לנו רב יהודה שאין לנו לכופם, דאמתכוונים לשם מצוה דווקא קאי רב יהודה, אבל היכא דלא ברור לנו שמתכוונים לשם מצוה כופין במילי ומבקשין ומרחקין אותם מייבום רק אין כותבין עליו איגרת מרד אם תבעה לחלוץ ואינו רוצה, כך פוסק ר"ת (בחזרו) [ואין הלכה כחזרו] לומר, וכן חזרו לומר בגיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] לא ק"ל כוותיה, ולא ק"ל לא ללישנא קמא ולא ללישנא בתרא.
<h2>דף סד:</h2>
דמיחזי כשכר שבת. ואע"ג דשכר שבת על ידי הבלעה מותר כדא' פ' הזהב [ב"מ נ"ח ע"א] אם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת, ומיהו הכא אסור משום דלא הוי הבלעה דאין מוסיפין לכל השבת אלא מה שהוא עולה לכל יום ויום, שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל שבעה ימי השבוע זה עם זה.
וחצי חצייה לפסול (בית) [את] הגוייה. אריב"א דהך גזירה לפסול גוייה הנזכרת בכל התלמוד זו היא אותה ששנינו בפ"ק דשבת [י"ד ע"א] האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ושעורה בשני בצים כדאמ' הכא, ומפרש התם טעמא דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין טמאין דתרומה כו', וא"ת מצי אכיל כביצה אוכלין טמאין יהא פסול שיש בהן כשיעור לטמא טומאת אוכלין, ותירץ דלא שכיח דשדי איניש משקין לפומיה עד דאכיל חצי פרס, דהיינו חצי סעודה קטנה, דמקודם לכן אין אדם צמא לשתות, וריב"א מקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אין טמא עד שישתה רביעית כדאיתא במעילה פ' קדשי מזבח [י"ז ע"ב] דכל המשקין מצטרפין לפסול הגוייה ברביעית, והלא משקין מטמאין בפחות מרביעית, ומיהו לפ' ר"ת דמפרש דמשקין אין מטמאין אחרים מדאורייתא בפחות מרביעית אלא מדרבנן אתי שפיר, ובפ"ק דפסחים פירש גבי ההוא שמעת' דר' חנינא סגן הכהנים. ור"ת פי' דפיסול (גויים) [גוייה] גזירה קדמונית הייתה מי"ח דבר, תדע מדקס"ד בפרק בתרא דיומא [פ' ע"ב] שהוא דאורייתא דאמר רב פפא התם הנח לטומאת (גויים) [גוייה] דלאו דאורייתא, ומי אמר רב פפא הכי והא כתיב ולא תטמאו ונטמאתם בם ואמר רב פפא מכאן לטומאת (גויים) [גוייה] מן התורה, ומשני קר' אסמכתא בעלמא, ואי מגזירת י"ח דבר, היכי טעי תלמודא למימר דאורייתא, והלא היו בקיאין היטב בכל הי"ח דבר, ואי דאורייתא היא א"כ בצר להו, ועוד לישנא דפסול (גויים) [גוייה] לא משמע טומאת מגע אלא פסול הגוף שנפסל גופו מלאכול בתרומה, וגזירה דהאוכל אוכל ראשון פסול מגע, הילכך נראה לר"ת דפסול (גויים) [גוייה] גזירה קדמונית הייתה, ולא גזרו על מגע אלא שיפסל גופו מלאכול בתרומה, דהכי אמרי' בפ"ב דחולין [ל"ה ע"א] דהאוכל אוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע, וא"ת והאוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה, אמאי נפסל גופו מלאכול בתרומה אם היא מגזירת ראשונה משום טומאת חוץ הא אפי' נוגע שלישי בתרומה לא היה פוסל, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, כדמוכח התם [ל"ה ע"ב] דתניא חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין, ר' אליעזר בן ערוך אומר לטמא שנים לפסול א', א"כ אינו רביעי ואינה גזירת שנייה ומשום דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושתי משקין דתרומה, א"כ למה נפסל גופו יהא טמא אפי' במגע, י"ל גזירה שלישית היא וחומרא בעלמא הוא לאוכלין בתרומה, כדא' אונן (ומחמיר בצוארי) [ומחוסר כפורים] צריכין טבילה לאכילת קדש ולא לנגיעה כדמוכח בזבחים פרק טבול יום [צ"ט ע"ב], והכא נמי לאכילה ולא לנגיעה, וגזירה דפסול (גויים) [גוייה] הייתה, ולפי שכשאכל אוכלין טמאין ואח"כ שותה משקין דתרומה, נראה כאילו אוכלין שבגופו מטמאין את התרומה לאחר שתהיה בתוך מעיו, ואע"ג שטומאה בלועה אינה מטמאה יש בכביצה שהוא שיעור לטמא אחרים, דכיון דכל העולם יודעין אדם שאוכל כביצה מכוונת אי אפשר שלא תתעכל מיד כל שהו או ישאר בין החנכיים ובין השיניים, הילכך לא אפקוה מדיניה מרביעית, ור' מוסיף על דבריו לומר (כך) [כיון] דאפקוה מכביצה אוקמה אחצי שיעורא כבית המנוגע, דבמתני' דריש פ' כיצד משתתפין [עירובין פ"ב ע"ב] דמייתי בשמעתין הויא פלוגתא בשעורא דבית המנוגע, דר' יוחנן בן ברוקה סבר שיעורא כשלש בצים, דשיעור עירוב מפ' מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והככר עולה לששה בצים שהרי ד' סאין בסלע היינו סאה בדינר, דסלע ד' דינר וסאה ו' קבין היינו קב במעה, וקתני חציים דבית המנוגע חצי חציי' לפסול (בית) [את] הגוייה, (ואמר) [וא]ר' יוחנן בן ברוקה נמי קאי כדמוכח בעירובין בגמרא דלר' יוחנן בן ברוקה פסול גוייה בכביצה ומחצה שוחקת, ור' שמעון (אוכל) [אומר] שתי ידות לככר משלש לקב הרי שיעור עירוב שמנה, וצא וחשוב חצייה לבית המנוגע חצי חצייה לפסול הגוייה, הרי שיעור פסול גוייה בשתי ביצים שוחקות, וא"ת הואיל ולא מוקמי' ליה אשיעורא דשני ביצים אלא משום דאפיקני' מכביצה, ומן הדין היה בכביצה ומשהו, א"כ אמאי מצריך להו התם בעירובין דליהוו ביצים שוחקות, הא לא קשיא דמ"מ כיון דבעינן שני בצים בעינן נמי שוחקות, דומיא דשיעור כתמים כגריס דאמ' בנידה ובכמה מקומות דשיעור כתם כגריס ולא יותר, ואפי' הכי קאמרינן בנידה [י"ד ע"ב] דכל היכא דאמרי' כגריס היינו כגריס ועוד, מיהו לאו ראייה גמורה היא, וע"ק לפי' ריב"א מהא דאמ' בפ"ב דחולין [ל"ד ע"ב] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי אהדרו ר' אליעזר ור' יהושע אהדדי כו', ומהדר ליה ר' אליעזר לר' יהושע מנבלת עוף טמא כו', ומצינו שהמאכל חמור יותר מן האוכל שהמאכל בכביצה והאוכל בכחצי פרס, ומה שייך לומר ומצינן כו' היא היא, שהרי חצי חצייה לפסול (בית) [את] הגוייה וזאת כולה בשני ביצים. וקצת יש לגמגם דקאמר התם האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, ופריך מאי קמ"ל תניינא שלישי שיני לקדש ואין שיני לתרומ' בחולין שנעשו על טהרת תרומה, שיני הוא דלא הוי, הא שלישי הוי, וכיון שמקשה לו מאותה משנה ש"מ זו משנה נמי בפסול גופו קיימא.
כמאן כר' חידקא דאמר ד' סעודות כו'. תימה ולדידיה נמי מי ניחא למ"ד אוכלת עמו ליל שבת ושבת אכילה ממש, ושמא היה יכול לומר וליטעמיך, ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי.
<h2>דף סה.</h2>
אחרי אכלה. כמו אכלה מפיק ה"י, שהרי משמע שאע"פ שלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל, אפי' הכי אית לן למידרשיה בכי האי גוונא, ותקם חנה אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול, ואחרי שתה, ששתו אלקנה וביתו חוץ ממנה שלא היה לה לשתות (כל כך) [ולכך] ויחשבה עילי לשיכורה.
שתה ולא שתת. מדלא אמר ואחרי שתותה דומיא דאכילה שתלה בה, אי נמי אחרי אכלה ואחרי שתה, כדכתיב [משלי כ"ג] אכול ושתה יאמר, דמשני קרא בדיבוריה דריש, כדמפרש לקמן.
דאכלה ולא אכל(ו) כתי'. בתמיה, וכי תדרוש כמו כן שאין פוסקין מזונות (לאשה) [ל]איש.
מכדי בגוה (קפסיק) [קעסיק] קרא. כדכתיב חנה בקרא וגם כתיב אכלה, וכיון דהכי הוא הוה ליה למימר שתותה, אי נמי לא נכתוב קרא בגוה ונימא אכלו ושתו.
רגילה שאני דאמר רב חנינא כו'. וא"ת מאי ראיה צריך לזה, הברייתא גופה תניא רגילה משמע דווקא רגילה. י"ל דקתני דווקא אכתי הויא תיובתא דר' אליעזר דאמר אפי' ברגילה אין פוסקין יין לאשה, דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו היה לנו לפסוק לה מה שאין בעלה נותן לה כשהייתה עמו, הילכך צריך לאתויי שיש רגילה שנותנין לה שתי כוסות, מ"ר.
אינה רגילה אלא כוס אחד כו'. וזהו פי' דברי שמואל דרגילה נותנין לה כוס אחד דקא', כלומר רגילה בשתי כוסות, ודקאמ' שאינה רגילה נותנין לה בשני כוסות, ה"ק שאינה רגילה כלומר שנותנין שני כוסות, אלא כוס אחד אין לה גם כוס אחד שלא בפני בעלה, ואי רגילה נותנין לה.
לציקי קדירה. אברייתא קאי, כלומר מברייתא לא תקשי, ומיהו מילתא דשמואל לא מיפרשא מיהא אלא כדשנינן.
ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא. שהיה אביו עני, כדאמ' לא אישתכח פיתא דסמידא בביתיה.
ונותנין לה מטה ומפץ. ואע"ג דלגבי סידור אמרינן בהמקבל [ב"מ קי"ג ע"ב] דנותנין מטה ומטה ומפץ, משום (דשמואל) [דשמא] גבי אשה לא הטריחו חכמים כל כך, דאיפשר לה שתלך אחר אכילה ד' אמות.
מפץ ומחצלת למה. ר"ת לא גריס מפץ אלא מחצלת למה לה, דמפץ הוא רך ממחצלת כדמוכח במתניתין וראוי לסמיכה ולשכיבה, ונהי דלשכיבה אינה צריכה דהא אית לה מטה, סמיכה מיהא צריכה, וכן מוכח מהא דאמר בהמקבל [ב"מ קי"ג ע"ב] ונותנין מטה ומטה ומפץ לעני, והתם לא פריך אמאי יתנו לו מפץ או יתנו לו כר וכסת או יתנו לו דבר שאינו ראוי אלא לשכיבה דהיינו מחצלת, אלא ודאי משמע דמפץ נותנין לו משום דראוי אף לסמיכה.
זימנין דמתרמי בין השמשות כו'. נראה לרבנו יצחק דלא גרסינן ושקלת להו לדידיה, אלא הכי קאמר, זימנין דמתרמי בין השמשות ולא מצי מייתי להו כדקאמרת, וכי אתינא דמייתינן להו, ואז יש לי לעלות עמך שתאכל עמי לילי שבת, ומגנית לי אארעא ולא אהיה עולה עמך, וכן נראה הסוגיא (אדרבה) [דאדרבנן] קמהדר לסתור אותה טענה דקא טעין לה בעל אליבא דרבנן קאמר.
<h2>דף סה:</h2>
רב אשי אמר תשמיש. ואפי' גמל וספן הואיל ומשרה אותה על ידי שליש. אבל זן קטני קטנים. וכפינן ליה, והא דאמ' לעיל בפרק נערה [מ"ט ע"ב] כפו ליה אסיתא בצבורא ה"מ (קטנים) [יתירים] על שש, אבל קטני קטנים כופין, ר"ת.
מציאת האשה כו'. מציאת האשה גרסי' אחר אע"פ כפר"ח, ובירושלמי ובתוספתא וברוב ספרים, דאחרי שפירש באע"פ [ס"ד ע"ב] כמה היא עושה לו מפרש מעשה ידיה ומציאתה לבעלה, ורש"י גריס המדיר בתריה דמהדר אהא דתנן לעיל [ס"א ע"ב] המדיר אשתו מתשמיש המטה, ואהכי נמי נקט הכא המדיר אשתו מליהנות לו עד ל' יום, ולעיל שנה מדיר מתשמיש המטה בית הלל אומר (שנה) [שבת] אחת אבל טפי יוציא ויתן כתובה תנא בתריה תלמידים ל' יום ושל יצאו בשביל כך שהרשות בידם לצאת, ואגב זה מפרש עונה האמורה בתורה, ומיהו קצת תימה אי גרס' המדיר בתר אע"פ משום דקאי אהמדיר דלעיל, אמאי איפסיק למיתני [ס"ד ע"ב] המשרה אשתו על ידי שליש, אלא ודאי אי גרסי ליה היינו טעמא דאמאי דתנא המשרה אשתו על ידי שליש תנא בתריה המדיר את אשתו עד ל' יום יעמיד פרנס שהוא כעין שליש, ובתר המדיר מציאת האשה, דמהדר אדקתני בהמדיר [ע"ז ע"א] יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן, ומיהו לא יתכן היטב טעם זה שלא היה לו להתחיל במציאת האשה אלא בהפוסק מעות לחתנו [ס"ו ע"א], ומיהו אפי' אין בו טעם אין לחוש דאחרי ששנה המדיר חוזר לעניין ראשון.
וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. נר' לר"ת לשון [ראשון] שפי' בקונטרס עיקר, דפ' ירושתה שנפלו לה נכסים ממקום אחר הוא אוכל פירות בחייה, דאי כלשון אחרון שפי' ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה, אמאי איצטריך למימר בגמרא בשתה ופגמה איצטריך ליה, הוה ליה למימר דקמ"ל מתני' שהוא יורשה לאחר מיתה, דהא לא הוה שמעינן מהא דקתני יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, דאע"ג דאביה יורשה הני מילי בשאין לה בנים, אבל יש לה בנים אינו יורשה, וקמ"ל מתני' דאפי' בבנים בעלה יורשה ולא בניה.
ה"ג בושתה ופגמה שלה. ור"ת הגיה שלו בספרו, לפי שהיה קשה לו אי גרסי' שלה א"כ שקלי וטרי אמוראי דגמ' [ס"ו ע"א] גבי בייש סוסתו אליבא דר' יהודה ולא אליבא דת"ק, וא"ת הא אמרינן בהמניח את הכד בבבא קמא [ל"ב ע"א], בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה כו', ואי גר' שלו מאי קמיבעיא ליה, השתא חבלי בה אחריני יהבי ליה לדידיה איהו גופיה לא כל שכן דפטור. וי"ל דלעניין צער מיבעיא ליה, ומיהו קשה לי אי גרס' שלו הא דתנן [מ"ו ע"ב] יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, הוה ליה למימר נמי בושתה ופגמה שלו מה שאין כן באב, כדמוכח לעיל [מ' ע"ב] דדוקא אונס ומפתה הוי בשת ופגם לאב כדמפרש טעמא, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, אבל חבלה דידה הויא, כדאמר בהדיא בהחובל [ב"ק פ"ז ע"ב], דלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ולעיל בריש נערה [מ"ג ע"א] אמרי' בהדיא חבלות דידה נינהו, וכי תימא דלא שייך למתנייה הואיל ולא פי' גבי אב דאינו זכאי בבשת ופגם כמו שפי' ואינו אוכל פירות בחייה, ומיהו קשה לי דליתנייה והדר ליתני שיתר עליו הבעל בכך, אבל אי גרס' שלה אתי שפיר שלא חש לשנותו גבי אב הואיל ואף לבעל אין לו, ומתוך פר"ח נמי משמע שגרס' שלה, מדפסק בגמ' דהלכה כר' יהודה בן בתירה, מדחזינן רבה בר רב חנן ורב אשי ורבינא דמקשו ומפרקי אליב' ש"מ הלכתא כוותיה, שכן דרך התלמוד, כדאשכח' במס' שבת [קי"ב ע"א] לענין סנדל (מדמתנן) [מדמתרץ] ר' יוחנן אליב' דר' יהודה ש"מ הילכתא כוותיה, וכן לעניין פתילת הבגד אמרי' [שם כ"ח ע"ב] מדמת' רב אדא אליבא דר' יהודה סבירא ליה כוותיה, ואי גר' שלו טפי הוו מקשו ומפרקי אליבא דת"ק, וחזר ר"ת להורות כפר"ח, וכן בירושלמי גרס שלה, וכן מוכיח בגמ' מדקאמר בשתה ופגמה איצטריך ליה פלוגתא דר' יהודה כו', בלאו פלוגתא דר' יהודה נמי הוה מצי למימר, דאיידי דאיצטריך ליה למיתני בשתה ופגמה שלו, תנא נמי מציאתה ומעשה ידיה כו' שהם שלו, אבל אי גר' שלה אתי שפיר הא דקאמר פלוגתא דר' יהודה דלא סגי ליה בבשתה ופגמה, ומשום רבנן לא איצטריך למיתני כלל מציאת האשה ומעשה ידיה דמה ענין זה אצל זה, דהאי הוה של בעל והאי הוי שלה, ולא איצטריך למיתני אלא משום דר' יהודה, דאליביה שייך בהו בעל.
בשתה ופגמה שלה. למ"ד בהחובל [ב"ק פ"ו ע"א] דקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר, דה"נ הכל לאשה דקתני ילקח בהן והוא אוכל, אבל למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב, צריך לחלק בין עבד לאשה.
במקום שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות, שבגלוי כגון שפצעה בפניה במקום שנראה לכל והוא עצמו נפגם עמה, ובשת שבסתר כגון שביישה בינו לבינה, שבגלוי כגון שביישה בפני כל אדם.
<h2>דף סו.</h2>
ה"ג בפר"ח כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק. ולא גרס' והא כי אתא רבין כו', ולפרושי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציא' ובמעשה ידיה, ומפרש דבהעדפה דמעשה ידיה שלא ע"י הדחק דכולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף, כי פליגי בה בהעדפה שעל ידי הדחק דהוי כעין מציאתה, דע"כ מציאתה דקאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי בלא בטלה ממלאכתה, דאי בטלה הויא (שכך) [חייבת שכר] הפקעתה דקמבטלה בשעת הגבהת המציאה, ועלה קאי רב פפא דקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כו', כלומר בהא לא מיבעיא לי, דהא שמעינן (מדרבין) [מדרבא] דמדמי לעיל מציאה להעדפה שעל ידי הדחק דמי, ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה שעל ידי הדחק א"כ פליגי נמי במציאתה כגון מגבהת המציאה עם מעשה ידיה ולא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה ודאי לעצמה לר' עקיבא דאמר ר' עקיבא שלה לא הוי אלא שהיא עושה מלאכה בשעה שבני אדם ישינים תיקו, והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי, משום דלא קאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק אלא מתוך דברי רבין ולא מסברא דנפשיה, ר"ת. וכן עיקר כיון דמחזיר הגירסא ליושנה, ולפי' הקונטרס יש לתמוה מאי קפריך והא כי אתא רבין כו' וכיון דהעדפה היא דבעל מציאתה נמי דבעל, והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה, דקאמר השתא העדפה אמר ר' עקיבא לעצמה, מציאתה לא כל שכן, א"כ שפיר איפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הוא דבעל, ובמציאתה הויא פלוגתא, וע"ק לפירוש הקו' דמפרש אמר רב פפא תירוץ הוא, א"כ לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. מהכ' משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה, דהא מדמי מציאה להעדפה, ואע"ג דאמר בפ"ק דבבא מציעא [י"ב ע"ב] דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה, לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמר בפ' אע"פ [נ"ח ע"ב] מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה, מיהו קשה מדקאמר בהאשה רבה [יבמות צ' ע"ב] גבי הא דאמר התם לא זה וזה זכאים לא במציאתה ולא במעשה ידיה, ומפרש טעם בגמרא דאינו זכאי במציאתה משום דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה, הכא תיהוי ליה איבה, ואי הויא מציאה תחת מזונות א"כ הוה ליה למימר טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דקמיתזנה מיניה, הכא כיון דמזוני לית לה מציאה לאו דידיה, כדקאמר בתר הכי, ובתר הכי נמי קש' גבי מעשה ידיה, דהוה ליה למימר דלית ליה מעשה ידיה משום דלא תקנינהו לבעל אלא משום איבה כדקאמר בפ' אע"פ, והכא תיהוי ליה איבה.
אלא מעתה בייש סוסתו כו'. יש תימה מתני' גופה תקשי ליה דלא קתני שיתנו לאשה בשת שלה משלם, ועוד לבד מזה יוסיפו לאיש דמי בשתו, אלא קתני דבמשתה של אשה נותנים לבעל ופוחתין לה, ואם לא הייתה בת בשת האשה כלל דומיא דבגד וסוס, לא היה לו לבעל כלום, שהרי אין לו לבעל כלום אלא בבשתה שהיא מתביישת חולק עמה, וא"כ היכי מדמי בייש סוסתו, הואיל וסוסתו אינה בת בשת.
עני בן טובים אית להו זילותא לכל בני המשפחה. שעליהם לשומרו מן המכים אותו, אבל עשיר בן טובים אין מתביישין בו בני המשפחה שעליו לשמור את נפשו ולהנקם מן הרודים בו.
כנגד השום הוא פוסק (פוחת) [פחות] חומש. פי' בקו' שאם בא חתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום הוא פוסק פחות פחות חומש, שכך דרך לשום יותר לכבוד הכלה, ורח"פ [ורבינו חננאל פירש] שבירושלמי [ה"ג] מפרש מה ראו לומר בכספים א' ומחצה ובשום פחות מחומש, א"ר שמו דעתה שרוצה לכלות כליה, ושמו דעתו של אדם שרוצה ליתן בכספים ולעשותם א' ומחצה א"ר יוסי הדא אמר אין אדם יכול למכור כלי אשתו.
שום במנה שוה מנה. פי' בקו' שהכניסה שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והוא שוה מנה בשוק לכל אדם. ופירו' מגמ' [מגומגם], אלא נראה כפר"ח דמיירי כגון שפסקה לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה, רוצה לומר שתכנס שום במנה שיכתוב לה בכתובה, ולא שוה אותו שום אלא מנה, הילכך אין לו אלא מנה, אבל שום במנה סתם היא נותנת ל' ודינר, דהכי קאמר' ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה, הילכך צריכה להוסיף חומש.
<h2>דף סו:</h2>
וכשחתן פוסק [פוסק] פחות חומש. פי' כשחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובה ובא לשומם ולכתוב שווים בכתובה, פוחת חומש, ששמין אותן יותר משווין לכבוד החתן, ולפי טעמא דירושלמי לפי שהיא משתמשת באותן כלים בתוך הבית.
תנא שומא רבה. פי' בקו' דרישא דתנא וכנגד השום דקאי אאלף דינר, ומשמע מתוך פירו' דכי פריך היינו רישא אכנגד השום קאי, ולא ידענא דא"כ אמאי איצטריך למיתני כל הנהו דלא איצטריך למיתני כלל, ובד' מאות היא נותנת ת"ק, דכבר שמעינן שומא רבה ושומא זוטא, שומא רבה וכנגד השום דקאי אאלף דינר, ושומא זוטא שום במנה היא נותנת לו דינר. ונר' לר' כפר"ח דלא קאי וכנגד השום אאלף דינר אלא כולל מה שאומר אח"כ, והא דפריך היינו רישא, קאי אשום במנה היא נותנת ל"א [סלע] ודינר, ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות, דתרוייהו אמאי איצטריך למיתני, וגר' הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבא, שומא זוטא שוה במנה, ושומא רבה ובארבע מאות, תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה.
וכשחתן פוסק. מצאתי שהגיה רש"י בכתיבת ידו בדידיה בחתן תנא שומא רבה ושומא זוטא, שומא רבה הא דלעיל וכנגד השום הוא פוסק דקאי אאלף דינר דלעיל דמיניה סליק, ושומא זוטא הא דלבסוף וכשחתן פוסק, כל דהו פסיקא אפי' פיחות', ובדידה תנא שומא רבה ושומא זוטא, שומא זוטא הא דתנן ובמנה נותנת שלשים ואחד סלעים ודינר, שומא רבה וארבע מאות נותנת ה' מאות, וניחא להאי פירושא הא דנקט שומא רבה ושומא דידיה ברישא.
לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים. והא דאמ' בפ' טרף בקלפי [יומא ל"ט ע"ב] שלא הייתה [כלה] צריכה להתבשם בירושלים משום ריח הקטרת, ודאי לריח לא היו צריכות להתבשם, ומיהו צריכות היו להתבשם לקופה של בשמים כדי לעדן הבשר ולהשיר את השער ולפשט הקמטים, ר"ת.
אם תמצי לומר במנה המתקבל. וה"ה את"ל במנה הנישום. או לכל יום ויום. הרבה תמיהות אילו הבעיות, אם יתן לה לעולם כדמסיק לכל שנה ושנה עשר דינר לכל מנה ומנה ליום כמה במהרה יכלה אותו הממון, אלא ודאי עשרה דינר לכל מנה ומנה יתן לה להתקשט בו לעולם, ומיבעיא ליה אם יתן לה בבת אחת, והיא (תשמיט) [תשמרנו] להתקשט בו עד שיכלה, ומשם ואילך אין קצבה, או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום.
שפסקו לה (ת') [ד'] מאות זהובים לקופה של בשמים. ואע"פ שלחשבון הקצוב אלף אלפי' דינרי זהב היה להם לפסוק יתר לפי חשבון י' דינ' למנה, כיון שלא הייתה צריכה יותר לא פסקו לה.
וענו אחריה אמן. למעלה [ס"ה ע"א] לא ענו אמן אחריה שלא היה בעלה חי, אבל כאן שהיה בעלה חי ענו אמן אחריה, ובעלה הטיל על חכמים כמה שיפסקו לה.
<h2>דף סז.</h2>
זהב הרי הן כו'. פר"ח דבכלי זהב מיירי כגון נזמים וטבעות, לא ככלים של זהב דלא פחתי. וא"ת מאי ככלים, הא בכלים איירינן, י"ל דה"פ מאי לאו ככלים של כסף דפחתי, דהאי זהב כיון שהיא לובשת תדיר הנזמים וטבעות אע"פ שאינן נפחתים, אשה רוצה להתקשט בהם ולהיות פוחתת חומש, ומשני לא ככלים של זהב דלא פחתי, פי' כגון כוסות וקערות של זהב, דאע"פ דכי משתמשי בהו פחתי כשל כסף, מיהו אגב יקרם אין משתמשין בהם תדיר, ובהנהו פשיטא שהן כשוויין דלא מישתמשי בהן כולי האי דליפחתו, בהאי זהב נמי כגון נזמים וטבעות משום קישוט שלה אינה רוצה לפחות, ככליו מיבעי' ליה, כמו שאר כליו, שוב עיינתי בפר"ח ולא פי' כן, אלא פי' הרי הוא ככליו מיבעיא ליה פי' שעומד בכליותו ובחשיבותו ואינו פוחת חומש, ומסיק דמוקי לה לברייתא בדהבא פריכא, פי' כלי זהב [שבור], וקמ"ל שהן ככלים של זהב שלמים ושמין אותן בשומא, או בממלא, וא"ת לפי' הקונטרס דמותיב לאו ככלים של כסף דפחתי אמאי איצטריך ליה למימר האי טעמא לימא דשמין אותן יותר לכבוד הכלה, וי"ל דה"פ הרי הוא בשוויו שהרי הוא שוה הרבה ואין שמין אותו יותר לכבוד הכלה, ופריך זהב הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי, והשתא פשיטא דכלי כסף נמי שוו כולי האי שאין צריך לשומם יותר לכבוד הכלה, ומיהו כיון דפחתי אית לן לפחת חומש בכתובה, וא"ת א"כ במתני' נמי נימא האי טעמא, למה הוצרך רש"י טעם אחר, י"ל תרווייהו צריכי היכא דפחתי אע"ג דאין שמין אותן יותר, והיכא דשמין אותן יותר אע"ג דלא פחתי, ומתני' בדברים ששמין אותן יותר לכבוד הכלה ולא פחתי.
אלא לאו ארישא. ומדרבנן פריך. גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם. פי' בקו' ריוח שליש שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש, וקשה לר"ת דהוה ליה למימר הרי הם ככספים כדקאמר ר' ינאי, ונר' לו דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהם, דאסמכתינהו עלייהן דומיא דארנקי דמחוזא, דפי' רש"י גופיה לעניין כתובה, מכאן פוסקין דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוו כגמלים של ערביא ואשלי דקמחוניא דאסמכתינהו עלייהו, ואין נראה לר"ת דהנהו כקרקע דמו, ואם מכרם בעל תוציאם אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו, ולדבריהם בטלה תקנת השוק, ורב שרירא גאון ודאי כתב בכתבו דגובה כתובה ממטלטלי, ואר"ת דלהכי נהגו דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן, שכן תקנו לכתוב בכתובות שלנו נכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהו יהון אחראי' כו', דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ואע"ג דמסקינן בפ"ק דקידושין [כ"ז ע"א] דאגב וקני בעינן, להכי לא בענן למיכתב אגב, דלא לשווינהו לגמרי כמקרקעי שתהא אשה מוציאתו מיד הלקוחות, אלא יהא דינו לגבי הכי כמטלטלין דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, כמו שפר"ח [צ' ע"א] דבמטלטלי מה שגבה גבה ובמקרקעי מה שגבה [לא] גבה, ובפרק מי שהיה נשוי אפרש בע"ה לכשאגיע, ולוקח אחרון דינו כבעל חוב מאוחר, הילכך אהני דלא כאסמכתא לשוויינהו כמקרקעי לגבותם אם הם בעין לאחר מיתה או גירושין שלא מכרן, דאהני מה שלא כתב אגב לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות.
אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני כו'. וכן לעי' בפ' אע"פ בסופו [ס"ה ע"ב] גבי וכלים של חמשים זוז פשיטי כך מפרש אביי ממאי מדקתני במד"א בעני שבישראל כו', וא"ת אמאי איצטריך למיפשט ממתני' תיפשוט מדרב יהודה דאמר בפ"ק דקדושין [י"א ע"ב] ובשור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ו ע"ב] ובהחובל [שם צ' ע"ב], כל כסף קצוב האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה היינו זוזי פשיטי, ועוד הא אשכחן של דבריהם כסף צורי, דמשמע בפ"ק דכתובות [י"ב ע"א] (וכי) [גבי] ב"ד של כהנים דאלמנה כתובתה מחצה משל בתולה, ובין למ"ד כתובה מדאורייתא ובין למ"ד דרבנן אלמנה אית לה פלגא דכתובה דבתולה, דע"כ לא פליגי אלא גבי נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא [ק"י ע"ב] למ"ד דרבנן נותן לה ממעות ארץ ישראל, ולמ"ד דאורייתא נותן לה ממעות קפוטקיא, והוא כמו עידית וזיבורית, אבל לענין מנה ומאתיים זה וזה שוים, ולמ"ד דאורייתא מנה ומאתים צורי קאמר, דהא קרא כתיב חמשים דילפינן מכמהר הבתולות, מנה דאלמנה נמי מצורי קאמר כדפרי', אלמא דשל דבריהם נמי כגון דאלמנה כסף צורי, ואר"ת דרב יהודה לא מתנח סימנא אלא אסלעים לחודייהו הן דתורה הן דדבריהם, אבל אזוזי ואמנה לא מתנח סימנא, תדע דבפ"ק דקדושין [י"א ע"ב] מייתי לה לדרב יהודה, ופריך מאי קמ"ל תנינא חמשים של אונס ושל מפתה ושל מוציא שם רע כולן נשקלין בשקל הקדש במנה צורי, ומשני סלע מדינה איצטריכא ליה דלא תנן, ואי איתה דרב יהודה אכל כסף מתנח סימנא אמאי לא משני דאשמעינן כל כסף דהתם לא קתני אלא סלעים לחודייהו, אלא ש"מ לא איירי רב יהודה אלא בסלעים, ועוד מדאמר בהחובל [צ' ע"ב] התוקע לחברו נותן לו סלע, ר' יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרינן מנה צורי או מנה מדינה תנן, ופשיט דמנה צורי תנן ולא פרכינן מדרב יהודה.
<h2>דף סז:</h2>
וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו כו'. הני חכמים ר' שמעון דלעיל, וא"ת והא לית ליה לר' שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה [ח' ע"א], ועוד הני כולהן דאמר' באילו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] דהשב חדא זימנא, תשיבם אפי' מאה פעמים, וכן נמי גבי הוכח תוכיח וגבי הקם תקים נמי דלא כר' שמעון, ואומר ר' דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ליה ולא מוקמינן לה בהכי, אבל הכא לא מסתבר ליה למדרש כרבנן, דפשיטא כר' דביש לו לא מיירי קרא, דפשטי' בעני שאין לו מיירי. דכתיב והיא מוצאת. רח"ג [רבינו חננאל גריס] מוצת בלא אלף, לשון ויצת אש בציון [איכה ד'].
<h2>דף סח.</h2>
בטלי כסף או בטלי זהב. הא דלא עייפינהו ושדרינהו כמר עוקבא דלעיל, משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה.
טלי זהב. מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב, דומיא דההוא דהשוכר האומנין [ב"מ ע"ח ע"ב] גבי אנקת כמילתא דמלכא, ולא כפר"ח דמפרש טלי כסף קערות של כסף וזהב.
במחרשא דכספא. להתגרד בה, ולא לחרוש את הקרקע שאותה אין דרך לעשותה של כסף, ובבבא מציעא בהמקבל [קי"ג ע"א] פירשתי.
כאן לאחר שבאו לידי גיבוי. פי' בקו' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהוא עשיר, ובאין ב"ד לגבות מה שנטל, ואע"ג דממון שאין לו תובעין הוא, איכא למימר משום קנסא מחייבין אותו למכור, ור"ת פירש כאן קודם שבא לידי גיבוי כלומר שאין נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהן של הפקר כגון לקט שכחה ופיאה, כאן לאחר שבא לידי גיבוי נוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור, וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופיאה, ומשמע דברייתא דמייתי דמחייבין אותו למכור, בלקט שכחה ופיאה מתניא. ור"ח פי' כאן קודם שבא לידי גיבוי שמפרנסין אותו בצנעא, ולא הרגיל להתפרנס ממה שגובה בקופה של צדקה, אבל הרגיל למדה זו אין נותנין לו אלא אחרי שימכור, והיינו אחר שבא לידי גיבוי.
לפרנסה שמין באב. פר"ח ליתן פחות מעישור נכסי, אם האב עצרן, אבל ליתן יותר לא, ולמעלה פי' בפ' נערה [נ' ע"ב].
מאי לאו בפרנסת הבעל. לבי מגומגם דהשתא לא הוי שמין את הנכסים בשוה לניזונת ומתפרנסת, דלעניין מתפרנסת מיירי שמין הנכסים לתן להן עישור נכסים, ולענין ניזונת שמין הנכסים אם עני הוא נותנין כפי מה שמפורש באע"פ [ס"ד ע"ב], המשרה אשתו על ידי שליש, ואם נכסים מרובים הכלי לפי הכבוד.
לא בפרנסת עצמה. שאין שמין אותה באב, הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי ב"ד, אבל פרנסת בעל דאינה בתנאי ב"ד אלא מדעתו, כדאמרינן לקמן [ס"ח ע"ב] האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו [ולכך] שמין אותה באב.
אי (נמי) [נימא] עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים. והשתא לא קש' לשמואל דרבנן נמי סברי שמין באב, דהכי קאמרי פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן בראשונה, ועכשיו עני בנכסים ולא היה נותן לזאת כאשר נתן לראשונה, ולית לן למימר ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, אלא שמין הנכסים כלומר ונותנין לה כפי שהיה נותן עכשיו מנכסים מועטים הללו, והיינו שמין באב, ופריך מכלל דת"ק סבר כו', הא לית ליה, כלומר נכסים כמו שהיה לו מתחילה, ודאי הוא שלא יתנו כמו שנתן מתחילה, ואל יעלה על לב איש לעולם לומר שיתן לה כדמעיקרא, אלא לאו עני עני בדעת כו' ולא איפשר לפרש עכשיו שמין הנכסים שישומו באב.
(דשבתא) [ותיובתא] דשמואל. וס"ד השתא דאיירי שמואל אפי' לרבנן, דאין זו קושיא כל כך הא דפריך והא לית לה. דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. פי' בפ' נערה [נ"א ע"א] דלא תקשי דרבא אדרבא.
<h2>דף סח:</h2>
כל חדא וחדא דנפשה שקלה. וא"ת משום דנישאות תחלה דנפשה שקלה, למה לא נחשב על פי הבנות הנותרות כאילו היו כולן נישאות בבת אחת. י"ל משום דעשור נכסים כי יהבינן כי לא אמידניה הוי משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם, ואילו היה האב קיים היה נותן עישור ניכסי לראשונה שהיה משיא ולא היה פוחת לה בשביל האחרות הנשארות העומדות לינשא לחלק להם בשוה.
בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן. לית ליה לר' הויא דאירוסין כרב דאמר לעיל בשילהי נערה [נ"ג ע"ב] עד דתלקחן דהיינו אירוסין, דאי אית ליה הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאפי' נתארסו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן, וכי תימא נקט נישאו משום רבותא דאפי' הכי לא איבדו פרנסתן, א"כ ליתני אפי' נישאו ובגרו, ואע"פ שיש לומר דנקט נישאו משום ר' שמעון בן אלעזר דאמר אף איבדו פרנסתן מה לנו לדוחק זה.
הא דמחאי כו'. ולא מצי לשנויי הא דמיתונא מינייהו כדלקמן, דאיבדו מזונותיהן משמע שאינם רוצים לזונם עוד.
ומי אמר רבא הכי והא איתביה כו'. לא ידענא אמאי לא פריך מדפסיק לעיל [ס"ח ע"א] רבא כר' דאמר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים, ניזונת אין שאין ניזונת לא.
הא דקמיתזנא מנכסייהו, ובשעת נישואין ידעה בהם שיזונו אותה ולא מחלה. מאי קמ"ל הא מעשים בכל יום שמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. וא"ת דילמא הא דמעשים בכל יום משום דר' אמרה. י"ל שאמרה רב הונא בבית המדרש לשם חידוש משמו של (ר' יוסי) [רבי], [וכ]האי גוונא צריכין לפרש במס' שבת פ' במה בהמה [נ"ב ע"א] גבי מולאות של בית ר', ואע"ג דרב מספקא ליה לקמן [ס"ט ע"א] האחין ששעבדו מהו, בימי רב לא פשטה עדיין הוראה של ר'.
לרבי אידי ואידי מיגבא גביא. וא"ת דילמא ה"ק פרנסה אינה כמזונות, דאילו מזונות גבי ממטלטלי לר', ואילו פרנסה לא גביא ממטלטלי. וי"ל כיון דמזונות גבי ממטלטלי כ"ש פרנסה, דהא רבא דפסיק לעיל כר' יהודה דשמין באב לפרנסה גביא ממטלטלי, וגבי מזונות פסיק לקמן [ס"ט ע"ב] ממקרקעי ולא ממטלטלי, א"כ ר' דסבר דמזונות ממטלטלי גביא כ"ש פרנסה דגביא, מ"ר.
מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה לכדתניא כו'. תימה אמאי לא אמ' נמי דלהכי אינה כתנאי כתובה כדאמר רבי לעיל בין נישאו עד שלא בגרו בין בגרו עד כו' איבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן, אי נמי פרנסה שמין באב אי אמידניה כדאית ליה לעיל לר', ואילו גבי מזונות תניא לעיל [ס"ח ע"א] בהבנות ניזונות כו' בי"ד שמין את הנכסים ונותנין להם, ואוקימנא אידי ואידי בפרנסת עצמה, הא באכילה ושתייה, הא בלבושא וכיסויי, ואע"ג דאוקימנא גבי מקמי דאוקימנא שמואל כר' יהודה, ומיהו בתר דאוקימנא שמואל כר' יהודה נמי, נהי דמתפרנסות נפרש פרנסת הבעל דאמידניה ולא כר' מיהו במזונות לא אשכחן דפליג ר', וי"ל דהנך פשיטא ליה, כי היכי דפשיטא ליה דפרנסה טרפה ממשעבדי, תנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי, ומשום הכי לא מוקמינן הכי. ור"ת תירץ דלעניין נישאו עד שלא [בגרו] לא בעי לאוקמא, דתרתי דרב הונא למה לי, לעיל קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הלכה כר', וליכא למימר דהיינו הך גופא דקאמ' לעיל, [דלעיל] לא קאמר בהאי לישנא פרנסה אינה כתנאי כתובה, והאי דלא מוקי נמי אההיא דשמין באב פרנסה ולא מזונות, איכא למימר דהיינו הך גופא דקאמר האומר אל יתפרנסו כו' דהא בהא תליא כדפר' לעיל, כיון דאב אינו יכול להפקיע מזונות, הילכך לא שייך למשם ביה, דאינו תלוי ברצונו, אבל פרנסה דתלויה ברצונו הילכך שמין בו.
<h2>דף סט.</h2>
תלא ליה רב לר' ביני חטי. שאלות הרבה שאל, והיו איגרות תפורות זו לזו ובין אותם (המעירות) [התפירות] כתב שאלה זו, רבי' חננ'. לעולם לא שמיע ליה. מה שפי' בקונטרס וכי אותביה רב חנינא כבר הוה שמיע ליה, בחנם פי' כך.
משום רווח ביתא. יש להסתפק היכא דמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נישאו עדיין שאפי' בתורת ירושה לא תיטול יותר מעשור נכסי דליכא ריווח ביתא מהו.
בת יורשת הואי. לייפות כחה קאמר דלא מצו לסלוקא בזוזי ולא בחדא ארעא, אבל לגרע כחה שלא תטרוף ממשעבדי לא קאמ' דהויא יורשת, דהא מעשים בכל יום שמוציאים לפרנסה.
וחזיתיה לדעתיה דאי הוו בעי לסלוקי' בזוזי כו' ואישתוק כו'. מכאן רגיל ר"ת בשעה שהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינים מגזם חבירו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין, ושכנגדו אינו בקי בדין, רגיל ר"ת להכחישו ולומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב, שאם אין לו לדיין לומר כך מה הוכחתו של רב מניומי מדאשתיק אמימר.
מעמלא דביתי. וא"ת אי מיירי בשכירות שיצא מן הבתים פשיטא שהיא עצמה יכולה לטרוף מן השוכר, דמוציאין לפרנסה ממשעבדי, ואי בשכירות שגבו כבר, הני מטלטלי ממש הוי. וי"ל דמיירי כגון שהשכיר בית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה, ואע"פ שכבר נתחייב השכירות ממה שעמד בבית, גובה ממנו הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, מ"ר.
ובשמתא ליהוי מאן דלא אמר ליה כו'. וא"ת אע"פ שאמר לו יהא צריך התרה דאמר באילו הן הגולין [מכות י"א ע"ב] נידוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך, ואע"פ שנתקיים שהביא בנימין היו עצמותיו מגולגלין בארון. י"ל דהני מילי בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנידוי שמא לא יתקיים התנאי כי התם דמאריא וגנבי שהן בידי שמים כדאמרינן באילו נערות [ל' ע"ב], שמא לא יוכל לשומרו, והוי כאילו אין תנאי כלל, אבל הכא שבידו לקיים התנאי אין צריך התרה, ר"ת.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רב נחמן יינחם כתיב ואע"ג דקרינן ינחם מ"מ דרשינן מדהוה ליה למיכתב מנחם דלא ליתי למיטעי ולמיקרי ינחם, ומדכתב לישנא דמשמע הכי והכי ש"מ דבעי למימר שהוא יושב בראש, ואע"ג דלא כתיב בהדיא ינחם קרינן מכל מקום דסברא הוא שהמנחמים מושיבין האבל המתנחם בראש לנחמו ומנחמין אותו, ופי' הקונטרס דחוק, מ"ר.
אמר רבא הילכתא ממקרקעי (אלא דלא) [ולא] ממטלטלי בין לפרנסה בין לכתובה בין למזוני. פר"ח והאידנא דנהגו למגבא כתובה ממטלטלי גם המזונות מוציאין מן המטלטלי', דקיימא לן דבהאי וכיוצא בו תנאי כתובה ככתובה דמו, ועישור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי היכא דלא אמידניה דאינה כתנאי כתובה, וכן נראה לר', ואע"ג דלעיל [ס"ח ע"ב] פיר' דלר' פשיטא כיון דמזונות גבי כ"ש פרנסה, מיהו השתא כיון דלא גביא ממטלטלי אלא בתקנת הגאונים במזוני ובכתובה אבל בפרנסה לא, מ"ר.
המשליש מעות לבתו. מה שפירש בקו' היא אומרת נאמן עלי בעלי לאחר שנשאת לא דק, דבגמרא מסקי' דליכא בין ר' מאיר לר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין. וכי אינה אלא שדה. ור' מאיר סבר דאינו יכול למוכרו.
אילימא קטנה מן הנישואין איכא בינייהו. לא מצי לפרש דווקא קטנה, אבל גדולה מן האירוסין שניהן מודים דהרשות בידה, וה"פ דברייתא מן הנישואין הרשות בידה, בקטנה מן האירוסין יעשה כו' במד"א בקטנה, אבל בגדולה אפי' מן האירוסין הרשות בידה, ואתא ר' יוסי למימר בגדולה בין מן האירוסין בין מן הנישואין הרשות בידה, כדקאמרת, וקטנה מן האירוסין נמי כדקאמרת, ואפי' מן הנישואין סבירא לה דיעשה שליש מה שהושלש בידו, זה אין לפרש, דא"כ תיקשי ליה רישא דמתני' דס"ל טפי לר' יוסי הרשות בידה מדר' מאיר, איפכא מדברייתא והיכי דמי, אלא ודאי ה"ק [קטנה] מן הנישואין נמי איכא בינייהו והוא הדין גדולה מן האירוסין איכא בינייהו, והשתא מתני' בגדולה מן האירוסין איירי, ולא מצי למיפרך מידי מרישא, ולבסוף מסיק דדווקא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו, מ"ר.
קטנה דלאו בת זבוני היא לא. והא ליכא למימר דאתא לאשמועינן אפי' מן הנישואין לא תמכור, דהא לישנא לא משמע הכי, דהוה ליה למיתני בהדיא, אבל קטנה מן הנישואין לא תמכור, אבל לר' מאיר כי מיחסרא ליה מתני' אתי שפיר, דהא במד"א דאזכר נישואין בהדיא קאי.
אל תתנו להם אלא שקל. פי' בקונטרס והשאר יזונו מן הצדקה, ופי' דלא דמיא לההיא דלעיל [מ"ח ע"א] אם אמר אל תקברוהו מנכסיו כו'. ור"ת פי' דהכא ה"פ האומר תנו שקל לבניי והשאר יעשו ויאכלו, וכן משמע הלשון לזרזם קאתי להשכיר את עצמן ולהרויח, וגם (שיקנינו) [שיקיימו] ממונם עד שיהא להם די בשקל לשבת כשיתפרנסו בעניות ובדוחק, וה"ה שיהיו ניזונים מן הצדקה אם לא היו יכולים להתפרנס אם אין נותנין להם אלא שקל, ובתוספתא [פ"ו הי"א] משמע כפי' הקו', דקתני רשב"ג אומר האומר תנו שקל מנכסיו לבניי בשבת והם ראוים לתת להם סלע נותנין להם שקל והשאר מתפרנסים מן הצדקה וחכמים אומרים (שונים) [נזונים] והולכים עד שיכלה את הקרן ואח"כ מתפרנסים מן הצדקה.
הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת. אבל לר' יוסי לית ליה, ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהיה אלא שדה ולמיתלי טעמא בהא תיפוק לי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, ושמא לדבריו דר' מאיר [קאמר].
<h2>דף ע.</h2>
והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת. ואפי' בבריא נמי ק"ל הכי, כדמוכח בשילהי פ"ק דגיטין [ט"ו ע"א], אמר ר' יוסי הלכה כר' שמעון הנשיא, והא ק"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ר' יוסי מוקי לה בבריא, והא ק"ל מצוה לקיים דברי המת תני יחזרו למשלח. ומקשי' למאי אהני הא דאמ' בכולי תלמודא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין, ועוד הא דאמ' מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין, אמאי מיגרע מבריא דלא בעי קניין הואיל ומצוה לקיים דברי המת, דהא במת לבסוף מיירי, דומיא דמתנת שכיב מרע בכולה לא בעיא קניין, דאיירי במת, דהא ק"ל אם עמד חוזר. ותירץ ריב"א דלא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאמר תנו בלשון ציווי כי הכא דאמר תנו שקל לבניי וכי ההיא דגיטין הולך מנה לפלוני, אבל אמר נכסיי לפלוני לא. ולא נהירא, דהא תנן במי שמת [ב"ב קנ"ו ע"א] ומייתי לה בההיא שמעתתא דגיטין המחלק נכסיו על פיו אחד [בריא ואחד מסוכן] נכסים שיש להם אחריות כו', וקמיפלגי ר' אליעזר ורבנן אי אמרי' במטלטלי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו או לא, דרבנן סברי אמרי' ור' אליעזר סבר לא אמרינן, וקתני אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שאמרה תנתן כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה וקיימו חכמים דבריה, ומאי ראי' מייתי מהתם, שאני התם שאמרה תנתן, ואפי' הייתה בריאה מודה ר' אליעזר משום מצוה לקיים דברי המת, ותנתן הוי כמו תנו כדמוכח בהשולח [גיטין מ' ע"א] דאמר ר' יוחנן האומר בשעת מיתתו פלוני' שפח' עשתה לי קורת רוח מצוה לקיים דברי המת, ופי' רש"י התם דאם אין לה קורת רוח אלא בשחרור ישחררוה, אלמא דהאי לישנא דתנתן ויעשו שייך מצוה לקיים דברי המת כתנו והולך, ובתוספתא דבבא בתרא [פ"ט ה"ה] נמי תניא בהדיא, האומר פלוני עבדי בן חורין עשיתיו בן חורין עושה אני אותו בן חורין והרי הוא בן חורין יעשה בן חורין, ר' אומר זכה, וחכמים אומרים לא זכה אלא כופין היורשין ועושין אותו בן חורין מצוה לקיים דברי המת, ועוד בפ' המקבל [גיטין ס"ה ע"ב] בעובדא דר' אבינא לא זכה בארבע מאה זוזי דהתם אלא מכח מילתא דרב הונא ולא משום לקיים דברי המת, דאע"ג דאמר תנו ארבע מאה זוזי לר' אבינא בלשון ציווי. ור"ת תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים אלא היכא דהוי הממון ביד שליש, כי הכא במתניתין והתם בהולך ותנו שקל לבני נמי כיד שליש, ועוד קשיא לי דאמ' בהדיא בפרק יש נוחלין בסופו [ב"ב קל"ה ע"ב] בריא שאמר כתבו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכיב מרע כותבין ונותנין, ואמאי בבריא נמי תיפוק לי משום דמצוה לקיים כו', וטעמא כיון דבשעת מיתה כבר היה ביד שליש לא זכו בו יורשים בשעת מיתה, וההיא דכופין היורשין ועושין לה קורת רוח כביד השליש דמי שהיא ביד עצמה ובידה לקנות את עצמה, ומייתי ראיה (להביא) [להדיא] מהא דתנן בסוף פ"ק דגטין [י"ג ע"א] האומר תנו גט לאשתו ושטר שחרור זה לעבדו ומת לא יתנו לאחר מיתה, תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, ואמ' בגמ' והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית, ומסיק במאי עסיקינן אילימא בבריא כי צבורין מאי הוי והא לא משך ומאי קושי' והא ק"ל מצוה לקיים דברי המת, ואדרבה הוה ליה לאקשויי מאי איריא צבורין אפי' אין צבורין נמי כדפריך כי מוקי לה בשכיב מרע, אלא ש"מ לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכ' דהוה ביד שליש, וא"ת א"כ במסקנא דמוקי לה בברי וכדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, מה צריך הכא במעמד שלשתן, בלא מעמד שלשתן נמי תיפוק לי משום מצוה לקיים כו', והיה ר"ת מתרץ דמוקי לה במעמד שלשתן משום דבעי לאוקמי מתני' דהתם דקתני אל יתנו לאחר מיתה, אף לאחר מיתה דקאי ארישא דקתני ותנו גט לאשתו ושטר שחרור זה לעבדו לא יתנו לאחר מיתה, דמשמע הא מחיים נותנין ועלה קאמר בסיפא אבל תנו מנה לפלוני יתנו לאחר מיתה, ומיהו עכשיו אין לו ראיה מהא דפריך כי צבורין מאי הוי, דאמאי דקאמר אף לאחר מיתה דמחיים נמי קני קפריך. ועוד אומר ר' איני מבין תירוץ זה כלל, דכי מפרש נמי טעמא משום דמצוה לקיים הוי שפיר אף לאחר מיתה דמחיים נמי קני כל כמה דלא הדר ביה, ועוד למאי דמוקי לה בשכיב מרע לא קני מחיים דאם עמד חוזר, ומההיא נמי קשה למה שרגיל ר"ת לפרש, דאמרינן התם לעיל [גיטין י"א ע"ב] גבי שחרור כל האומר תנו כאומר זכו דמי הוא הדין נמי גבי מתנה דהוי תן כזכה, וק' דא"כ מה צריך למעמד שלשתן, תיפוק לי שיתנו לאחר מיתה משום דתן כזכי, ואפי' לא הוי אלא במעמד שניהן, מיהו לא קשה מידי דאיצטריך לאוקומא במעמד ג' כדי שיזכה בה ואפי' לא הוי אלא במעמד שנים לזכות עבורו כדמוכח בבבא בתרא [קמ"ט ע"א] בעובדא דאיסור גיורא דקאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזילנ' משמע הא אזיל קני רב מרי בריה על כרחו של רבא.
ועוד אור"ת דלא אמרינן דתן כזכי אלא היכא דבשעה שנותן לו המנה או גט שחרור אומר לו תן, אבל אם היה כבר בידו הגט או המנה או נותן לו לאחר מיכן לא אמרי' תן כזכי, תדע מדקתני [גיטין י"ג ע"א] תנו שטר שחרור זה לעבדו ומת לא יתנו לאחר מיתה, ואמאי לא יתנו הא קתני רישא [שם י"א ע"ב] תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי חוזר בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים, ומיהו לפי הספרים דלא גרסי בסיפא זה אין ראיה דלא מיירי בהכי שיהא הגט כתוב כבר, אלא אומר שיתנו שטר שחרור לעבדו שיכתבו ויתנו, ולפי מה שפירש' אפי' אי גר' זה אתי שפיר דמיירי כגון (תשעה) [בשעה] שאומ' תנו שטר זה לעבדו אינו נותן בידו אלא או כבר בידו או לאחר מיכן נותן לו, דמשום הכי לא יתנו לאחר מיתה דלא אמ' כי האי גוונא תן כזכי, וכעניין זה מפרש ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים כו' אלא א"כ הוא ביד שליש וגם נתן מתחילה לשם כך שיתנם לזה, אבל אם לאחר הצואה נותן לו או היה כבר בידו לא אמרינן התם מצוה לקיים ד"ה, דע"כ מתני' שנותן לו המנה בשעת הצואה מדלא קתני תנו מזה, והשתא לא קשיא מידי מההיא דאיסור גיורא דפרק מי שמת דהוו ליה ארבע מאה זוזי בי רבא, אמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי, ואמאי לא מקני להו משום דמצוה לקיים ד"ה, אלא משום שהיו כבר מופקדין ביד רבא ולא נתנם לו איסור גיורא כדי לתיתם לרב מרי בנו, ועוד היה מתרץ ר' ההיא דאיסור גיורא דלא אמרינן מצוה לקיים אלא כשאומר לו פה אל פה, והכא לא אזל לגביה, וחזר בו מהא דתניא בהשולח [גיטין מ' ע"ב] עשיתי עבדי פלוני בן חורין כו' ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר, והיינו סיפא דההיא ברייתא דתוספתא שהבאתי למעלה, ואם הא נמי דקתני בתר הכי יעשה בן חורין ר' אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה אלא כופין את היורשין כו', מיירי נמי בשטר שאינן אומ' פה אל פה, דאי בדא' ליה למה ליה שטר, ומה שהביא ר"ת ראיה מהא דקאמר אי לימא בברי כי ציבורין מאי הוי, יש לדחותה דשמא לא הוה מצי לפרושי מתניתין משום דמצוה לקיים, דמדקתני גבי גט שחרור לא יתנו לאחר מיתה, אלמא לית ליה מצוה לקיים, דה"ל למיתני כופין את היורשין ותופסין אותו בן חורין כדקתני בברייתא דתוספתא שהבאתי למעלה, מיהו לא מצי לדחוייה הכי דאית ליה מצוה לקיים, והא דלא יתנו לאחר מיתה משום דמחיים לא קנאו, כיון דחוב הוא לזה, ולאחר מיתה לא דאין גט לאחר מיתה, ואין גט זה כתוב בשם היורשים, ושמא אחר יעשו לו, והיכא רבות' קמ"ל גבי מנה אע"ג דלא אמר זה יתנו לאחר מיתה, וכרבנן נמי מצי (לאו) לאוקומ' אפי' גר' זה כדפרי' לעיל, ומה שפי' לעיל דגבי מתנה נמי אמרי' תן כזכי, חזר בו ר"ת מהא דתניא התם הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו (הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו) הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר, והשתא אמאי אינו חוזר, והא מסקי' התם [ט"ו ע"א] גבי מתנה דכולי עלמא הולך לאו כזכי, וצריך לחלק בין מתנה להלואה ופיקדון, דהלואה ופקדון שהוא מחוייב לו אמרינן הולך כזכי, וא"ת לגבי מתנה תן כזכי אמאי איצטריך למיתני גבי פיקדון והלואה לשון נתינה כלל, השתא הולך דגבי מתנה לאו כזכי, גבי הלואה ופקדון כזכי, הודאתו דגבי מתנה כזכי לא כל שכן בהלואה ופקדון דהוי כזכי, מ"ר.
אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחו מקח. פסק ר"ח בשם רב האי גאון, אבל מתנתן מתנה, ואע"ג דבגיטין בהניזקין [נ"ט ע"א] מיבעיא לן כשאין להם אפוטרופוס אי מתנתן מתנה, ופשטי' מהאי דמתנתן מתנה, ומדבעיא לן היכא דמקחו מקח וממכרן ממכר אי מתנתן מתנה, משמע היכא דפשיטא לן דמקחו אינו מקח, כ"ש דמתנתן אינה מתנה, מיהו לא דמי (מעולם) [דלעולם] מתנתן מתנה כשיש אפוטרופוס כמו כשאין אפוטרופוס, דמאי דמקחן מקח כשאין אפוטרופוס מפרש טעמא בהניזקין [שם] משום כדי חייו, והאי טעמא לא שייך כשיש אפוטרופוס, לפי שעל האפוטרופוס ליקח ולמכור, אבל מתנה אין הטעם תלוי בכך אלא משום דאי לא דעבד ליה ניח נפשה לא יהיב ליה מתנה, לפיכך אין לחלק בין יש אפוטרופוס לשאין להם אפוטרופוס.
המדיר את אשתו מליהנות כו'. פי' בקונטרס אין הנאת תשמישו נאסרת עליה דהא משעבד לה, משמע מתוך פי' שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש, ותימה הוא דפריך בגמרא וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה, ומייתי ראיה (מנזיר) [מנדרים] כו', ממתני' הוה ליה לאתויי דלא מצי אסר עלה תשמיש, שאם היה נאסר עליה יוציא ויתן כתובה, לבית שמאי שתי שבתות ולבית הלל שבת אחת. ומפר"ת דליהנות לו משמע הנאת מזונות, עד דמפרש בהדיא תשמיש הואיל דלדיד(י)ה איכא עיגון.
יתר מכאן יוציא ויתן כתובה. נראה לר' דכל הנך יוציא ויתן כתובה דמתני' יוצאין וכופין הואיל ושלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ [יבמות ל"ט ע"א] דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול, ומפ' בגמרא לא רצו לא לחלוץ ולא ליבם דחוזרין אצל גדול למכפייה הואיל ומצוה עליה דידיה רמיא, ועוד אמ' לקמן [ע"ז ע"א] אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, אלמא משמע לשון יוציא כופין אותו להוציא, וכי תימא דכפייה דהתם במילי אבל בשוטי לא, חדא דבדברים לא יווסר עבד, ועוד מדפריך לעיל [ס"ג ע"א] למ"ד דמפרש (מודר) [מורד] הנאה על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס, והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, מאי קשי' דילמא מתני' דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא במילי, אבל אי אמ' כופין להוציא בשוטי אתי שפיר, וא"ת הא דפריך לקמן [ע"ז ע"א] לרב תחליפא דאמר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא, ליתנייה בהדי אילו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס, תיקשי ליה כל הנך דהמדיר דהואיל ומפרשי' יוציא כופין אותו להוציא, ולרב נמי תיקשי דליתני האומר איני זן ואיני מפרנס, ולרב הונא נמי דאמר לקמן [ע"ב ע"א] המדיר את אשתו שלא תשאיל נפה כברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה, וההיא דלעיל פ' נערה [מ"ח ע"א] דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה. וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא, אבל מורד דאתייא כפייה דידהו על ידי פשיעת הבעל כמו כל הנך שהקשתי לא קתני, ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני, אע"פ שנעשו אחר שנישאו, ניחא דקתני להו שאינם מתכוונים להקניטה ולצער את האשה. וא"ת מאי מקשה [ע"ז ע"א] לרב תחליפא, תיקשי ליה ברייתא דשילהי הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"א] דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה, ונ' לפ' דלשון יוציא ויתן כתובה לא משמע כופין אלא בדבר שהוא מתנהג עם האשה שלא כדין, אבל התם לא קתני יוציא אלא משום שאינו רשאי לבטל פרייה ורבייה, ומיהו משמע בירושלמי דכל הנך יוציא דמתני' אין כופין שהביא ר"ח בשילהי אע"פ, וזה לשון ירושלמי דסוף אלמנה ניזונת [ה"ז], תמן תנינן גט מעושה בישראל כשר בגוים פסול, אמר שמואל פסול ופוסל בכהונה אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות, אמר שמואל והא תנינן המדיר את אשתו מליהנות לו כו', אם שמענו שמוציא שמענו שכופין, ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש כופין, אבל היכא דאמר יוציא אומ' לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא, אבל לכפותך בשוטי לא, והא דאמר לקמן האומר איני זן כו' לא קשה מידי לפר"ח (קוני) [גרסינן] האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה, וההיא דהחולץ דאמר חוזרין אצל גדול למכפייה לכנוס או לפטור, היינו טעמא שמונע ממנה לשם בין תשמיש בין מזונות וכל שאר עינייני אישות, אבל משום תשמיש המטה לחודיה ומשום מזונות לחודייהו אין כופין, ועוד הייתי מביא ראיה דלשון יוציא ויתן כתובה משמע כפייה מהא דאמ' בשילהי הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב] עובדא הוה בבי כנישתא דקסרי קמי' דר' יוחנן דאמר יוציא ויתן כתובה, ומשמע התם דכפינן ליה, ויש לדחות משום דהתם לאו מימרא היא, אלא כשבא מעשה לפניו ציוה להם להוציא משמע שאמר להם לכפותו, ותימה לי אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה שכופין להוציא בשלהי הבא על יבמתו [שם], אע"פ שאינו פושע בה, דמה הוא יכול לעשות אם הוא עקור, וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו, ולא שייך למימר בהא סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ורובייהו מיתרצן בהאי שינויא. נראה דאיפשר להיות שכופין דהמדיר וההיא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי, לפיכך היה מפרש יוציא במילי, אבל לדידן דק"ל בדברים לא יווסר (בלבד) [עבד], על כרחי' בשוטי איירי, כיון דלשון יוציא משמע כפייה במקום שעושה לה עולה, ומיהו עד שנדע ראיה ברורה אין לעשות דין לכפות שום אדם לגרש דהא אמרינן [גיטין פ"ח ע"ב] גט מעושה בישראל שלא כדין פסול ונמצינן מתירין אשת איש מספק.
שלא תטעום מכל הפירות. לאו כל הפירות מדר לה אלא באחת מכל הפירות כדמוכח בתוספתא [פ"ז ה"ב] דאפי' לא טעמ' מין זה מעולם, ואור"ת דבכי האי גוונא דאסר עלה לא הוה חייל הואיל ואין יכול להיות שלא תעבור, כדאשכחן בריש פ"ב דנדרים [ט"ו ע"א] דכי אמ' קונם עיני בשינה סתם, דלא חייל הנדר למיסר בשינה הואיל ואינו יכול לעמוד ג' ימים בלא שינה, הכי נמי אם אמר אדם קונם כל פירות שבעולם עלי אם אעשה דבר זה אר"ת דלא חייל, ואין ראיה מהתם דהיכא דאסר נפשיה על תנאי דשמא התם הוה חייל, ואסור לעשות אותו דבר שהוא מפרש.
וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה. ואע"ג דקונמות מפקעי, אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל, ואע"ג דאיצטילא דמילתא לא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה, בפ' אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב], אלא אמרי' התם דנאסרה כי פרסיה אמיתנא, לא קשיא מידי, דדווקא בשעבודא דמזונות אמור רבנן דאלים טפי שהוא דבר צריכות לאשה יותר.
קונם שאני גרסי' ולא גרס' שאיני כדפי' באע"פ [נ"ט ע"א].
הכא נמי כיון דמשעבד לה כו'. וא"ת אמאי לא משני בדתלינהו למזונותיה בתשמיש כדמתרץ לקמן [ע"א ע"ב] שאר בבי דמתניתין, אי כרב אי כשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא.
<h2>דף ע:</h2>
נעשה כאומר לה צאי כו'. והכא לא שייך (למיפסק) [למיפרך] והא לא אמר הכי כדפריך באע"פ [נ"ח ע"ב], דהכא אין אומ' מה שלא אמר' אלא טעם בעלמא הוא למה הוא מדירה בשביל שהוא רוצה שיהו מעשה ידיה לעצמה, ואין אנו משנים (שנדר) [הנדר] מכמות שהוא דשפיר נדר, אבל התם מקדיש מעשה ידי אשתו אין הנדר טוב וצריך לתקן דיבורו שרוצה לומר יקדשו ידייך לעושיהן, הילכך (לא) פריך [והא לא אמר] הכי, מ"ר.
אלא לא תימא נעשה כו'. ולא הוי מצי למימר דמתניתין דהכי כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדאמ' באע"פ [נ"ח ע"ב], דוודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לו לתקן דיבורו, כי התם מקדיש מעשה ידיה, דבעי למימר יקדשו ידייהו לעושיהם דאינו אלא תיקון מילה בעלמא, אבל להוסיף דברים אחרים שאינו אומר כי הכא אין לו להוסיף בשביל כך, מ"ר.
והאידנא דאדרתן לא מצינא איגלגולי בהדך. ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה, הילכך משעבד לה, ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר לא היה משועבד, מיהו לא משמע סוגיא דשמעתי' הכי, דקמ"ל שלא מחלה במה שנתגלגלה עמו, אלא ה"פ עד האידנא דלא אדרתן גלגלי בהדך, ואע"ג דאינה יורדת עמו, הני מילי בדברים שבני המשפחה שוין, אבל בהנך דברים קטנים דרגילה בהו בבי נשה, לפי שהיה עשיר והיה מוותר לה כתובה, אבל בני משפחה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילים באותם דברים קטנים, הילכך יש להתגלגל עמו, וכשאינה עמו יש לו להנהיגה כמו שהייתה רגילה בבית אביה, מ"ר.
שהדירה כשהיא ארוסה. ועכשיו הוה מצי לאקשויי א"כ מתשמיש נמי מצי מדר לה וליתני במתניתין לאחר שבת אחת או לאחר שתי שבתות יוציא ויתן כתובה לפי' רש"י דפי' במתני' דמתשמיש נמי הדירה.
שהגיע זמן ולא נישאו. פי' בקו' דמדאורייתא לא משעבד לה, לפיכך הנדר חל, וקשה חדא דאפי' מן הנשואין נמי יחול הנדר מהאי טעמא, דהא מזונות נשואה נמי קיימא לן דרבנן, ועוד מעשה ידיה מאי איכא למימר דלא חייל הנדר עלייהו אע"ג דהוו דרבנן לכולי עלמא, ונראה לפרש שהגיע זמן ולא נישאו, כלומר הא דקתני יעמיד פרנס אהגיע זמן קאי, ומיהו כשנדר אכתי לא הגיע זמן לפיכך חל הנדר, ודווקא הגיע זמן, אבל נשאת אינו צריך להעמיד פרנס, דאמרי' סברה וקבלה הואיל וידעה שהדירה כדפרי' לקמן, אי נמי מצינן לפרש כשכבר הגיע זמן כשהדירה, מיהו חל הנדר עלייהו דלא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כל זמן שלא נישאת ומפקיע הקונם ההוא שעבודא.
טפי לא עביד שליחותיה. אבל (דלא) [דזילותא] בה מילתא לא שייך כל זמן שלא נישאת ולא הייתה מעולם אצלו אין זילותא כשזן אותה על ידי פרנס, וא"ת יעשה לה תקנה אחרת כגון נותן לחברו במתנה והלה נותן לה כדתנן ומייתינן לקמן גבי בא בדרך אין לו מה יאכל, דהא לא מצינן למימר דדווקא לבא בדרך ואין לו מה יאכל התירו לו דהא בנדרים בפ' השותפים [מ"ח ע"א] משמע גבי מעשה דבית חורון (ואי) [דאי] יהיב ליה מתנה גמורה שרי אביו למיכל, וי"ל אין הכי נמי אלא שאין רגילות ליתן בכי האי גוונא דכל שעה ירא שמא יחזיק בהן אותן שנותן לו, וא"ת יתן לה ע"י הפקר כדלקמן גבי בא בדרך, וי"ל ההיא ודאי לא שרינן אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחר משיצאו מרשות המדיר, דנראה כמו שהן עדיין ברשותו, ותקנתא דחנווני הרגיל אצלו דלקמן איכא למימר דטפי מל' יום לא שכיחי דעבדי כי האי גוונא הואיל והמדיר אין לו המעות.
ופרנס לאו שליחותיה קעביד. השתא קס"ד שאומר לו ספק לה מזונות ואני פורע, והילכך כי פרע ליה איגלאי מילתא (דשלא) [דשלו] היו ובשליחותו נתנם, ולא דמיא להא דמסקי' בריש פ' בתרא דע"ז [ס"ג ע"א] אומר אדם לחנווני הרגיל אצלו תן לפועליי ולחמריי ואני פורע ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך, אלמא לא אמר' כי יהיב ליה שלו הוא ובשליחותו יהב להו והרי נהנה ממנו, דהתם לא קאמ' ליה דליתיב להו איסורא, הילכך לאו שליחותיה עביד כי יהיב להו יין נסך, אבל הכא שליחותיה קעביד כי יהיב לה שום מזונות, מ"ר.
באומר כל הזן אינו מפסיד. תימה אמאי לא משני האי פרנס הרגיל אצלו היינו שהולך אצל חנוני ואומר כדלקמן דכי האי גוונא שרי, ואומר ר' דיעמיד פרנס משמע שמפרש לה מזונות, אבל בחנווני הרגיל אצלו לא מפרש לה מידי, אומר רבי' שמואל דדווקא כי האי גוונא בלשון רבים כל הזן אינו מפסיד שרינן במודר הכי, אבל לא שרי למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד, ובסוף מסקנא נמי דמשני לא מיבעיא כל הזן דלעלמא קאמר, אבל האי דרגיל אצלו כו', ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה ליה למיתני בחנווני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן תרתי.
<h2>דף עא.</h2>
גזירה משום מעשה דבית חורון. דהתם לאו מתנה גמורה שלא היה יכול להקדיש, כדמפרש התם בהשותפין [נדרים מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, וא"ת והלא מתנה על מנת להחזיר דלא מצי להקדיש לה, ומסברא היה מתנה אף לגבי מודר הנאה כמו לגבי אתרוג ולכמה דברים, והתם נמי אע"פ שלא נתן אלא על מנת שיבא אביו ויאכל ולא להקדישה תיהוי מתנה ותשתרי במודר הנאה, וי"ל דלא דמי דגבי מתנה על מנת להחזיר אע"פ שמתנה עמו להחזירה מיהו עד שעת חזרה רוצה שיהא שלו, ולעניין כל דבר והנאות שיוכל, אבל התם כי אמ' על מנת שיצא אביו ויאכל לגמרי לא נתנה לו אלא שיבא אביו, דהא סעודתו מוכיח עליו כדא' התם לגבי מילי אחריני.
חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. דסתם חדש הוי חדש חסר כדאמ' בפ"ק דסנהדרין [י"א ע"א] גבי עבור השנה רצו חדש רצו ל' יום, ומיהו בריש נזיר [ה' ע"א] משמע סתם חדש מלא מ[ד]פריך ואימא ל' כדכתיב עד חדש ימים, ובהחולץ [יבמות מ"ח ע"ב] דאמר ירח ל' ימים שלשים, ושמא חדש דקרא שאני, מ"ר.
בשלמא לרב כאן בסתם כו'. דקס"ד בדתלה בתשמיש, דאמר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין והיא לא תוכל לסבול אפי' יום אחד שלא תטעום מאותו המין ותיאסר בתשמיש, לכך יוציא לאלתר ולא ימתין שבת אח' כיון שנדרה בסתם.
שנדרה היא וקיים לה. פי' בקו' ומה יש לה עוד להמתין אי ניחא לה למשקל כתובה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה, ויש תימא לפירו' מאי פריך בסיפא ותתקשט ותיאסר אי לבית שמאי כו' הואיל וכבר תרצינן דבנדרה היא לא שייך המתנה, ונר' לר' דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש, אלא כגון שנדרה הנאה מכל הפירות כל זמן שתהיה תחתיו, ואע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת, בנדר של פירות לא תמתין שאינה יכולה לסבול איסור פירות אפי' יום אחד.
ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא. והא דתנן בפרקין [ע"ב ע"א] נודרת ואינה מקיימת יוצאה שלא בכתובה, הא מקיימת לא הני מילי בשאר נדרים, אבל בנדרים שיש בהם עינוי נפש אפי' מ(ת)קיימת יוצאה שיש חילוק בין אותן נדרים לשאר, כדאשכחן לקמן [ע"ב ע"ב] גבי כנסה על מנת שאין עליה נדרים, מ"ר.
בעניות שלא נתן קצבה. ועל כרחי' מתני' לשמואל בנדרה איהי וקיים לה, דאי כשהדירה הוא, א"כ אמאי יוצאה, האמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו.
ר' יוסי אומר אין אילו דברים נדרי עינוי נפש. מהכא משמע דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש אליבא דר' יוסי אפי' נדרה לכמה ימים, ובנדרים לא משמע הכי, דגרסינן התם [פ' ע"א] אלא דאמ' הנאת רחיצת עלי לעולם אם ארחץ היום, ור' יוסי אומר ניוול דיומיה לא שמיה ניוול, משמע מהתם משום דניוול דיומא לא שמיה ניוול (י)הא רחיצה לעולם הוי עינוי נפש, ולפי דרכי אפרש כל הסוגיא [שם] היכי קאמרה, אילימא דקאמרה קונם פירות כו' למה לי הפרה, פי' היכי מצי מפרש לה לא לירחוץ ולא ליתסרה כו', דס"ד דברחיצה ליכא לא עינוי ולא ניוול, דמדשבקת להכא רחיצה ונקט' עינוי נפש אחרינא, אלמא סבירא לך דברחיצה ליכא עינוי נפש מסברא, וכיון דלא בעית למימר דאיכא עינוי נפש ניוול נמי ליכא, דאי הוה ביה ניוול גמור, א"כ עינוי נפש מצית למימר דאית בה, ומדלא בעינן למימר דאית ביה ענוי נפש ניוול נמי לא חשבת ליה, א"כ היכי מצי מיפר לה אפי' תלנהו לרחיצה וקישוט בכל פירות שבעולם לא לירחוץ ולא ליתסרו, ועוד בהא לימא ר' יוסי אין אילו נדרי עינוי נפש, והא דילמא רחצה כו', מלישנא קפריך דקתני אין אילו נדרי עינוי נפש דאפי' יקיים התנאי, אלא אילו נדרי עינוי נפש, אבל הא ניחא ליה דקאמר ר' יוסי דלא מצי מיפר, דאין כאן עינוי נפש כדקאמ' אליבא דתנא קמא, ואלא דקאמ' הנאת רחיצה כו', וברחיצה איכא עינוי נפש וסבירא להו כרבנן בשילהי פירקין [צ' ע"א] דהבעל מצי מיפר אע"פ שלא חל הנדר, אי הכי ליתני ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו עינוי נפש, דהא לתנא קמא איכא עינוי נפש בתנאה, מדלא תני הכי משמע דאיירי דבתנאה ליכא עינוי נפש אפי' לרבנן, ואפי' הכי כיון דבנדר איכא עינוי נפש מצי מיפר, והא לא שמעינן להו, משום הכי הוה ליה למיתני תנאי זה דמשמע דמי ש[סובר] דלא מצי מיפר אפי' לרבנן אלא היכא דבתנאה איכא עינוי נפש, אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום, והשתא בתנאה דהיינו רחיצת היום ליכא עינוי נפש אלא ניוול איכא וקרי לה מנוולת, כדאמ' בסמוך, וברחיצת עולם איכא עינוי נפש, וקאמר תנא קמא דאע"ג דבתנאה ליכא עינוי נפש אלא ניוול כיון דבנדר גופיה איכא עינוי נפש מצי מיפר, והכי נמי אמרינן בסמוך גבי תלנהו לקשוטיה בתשמיש המטה דאע"ג דקישוט לא הוי דבר שבינו לבינה כיון דתלנהו בתשמיש המטה ואי אפשר לה שלא תתקשט דלא ליקרו לה מנוולת חשיב לה דבר שבינו לבינה, ור' יוסי ניוול דיומא לא שמיה ניוול, ואי לא גרסי' ליה אתיא שפיר שמעת', אבל אי גר' לה קשיא טובא, חדא דבשמעתי' מוכח דברחיצה וקישוט ליכא עינוי נפש כלל, והתם קאמ' ניוול דיומא לא שמיה ניוול, דבקישוט ורחיצה דלעולם איכא עינוי נפש, ועוד דאכתי תיקשי כדאקשי ליה בהא לימא ר' יוסי אין אילו נדרי עינוי נפש דילמא רחצה כו', ועוד דמפרש התם אם לא ארחץ שבועה שלא ארחץ ולא קאמר היום, אלמא דברחיצה לר' יוסי ליכא עינוי נפש, ולא מצי לפרש דשבועה שלא ארחץ היינו שלא ארחץ היום, וברחיצה היום איכא עינוי נפש לרבנן, דא"כ בתנאה איכא עינוי נפש, ואכתי תיקשי לימא תנאי זה כו', ועוד דפריך התם בסמוך דחשבינן ליה צער אליבא דר' יוסי לרחיצה ואי לא מיירי ר' יוסי אלא ברחיצת היום מאי קפריך, הילכך משמע דברחיצת עולם נמי ליכא עינוי נפש אליבא דר' יוסי, ונר' לר' דלא גרסי' ליה מכל הלין טעמי, מ"ר. ועוד קש' לי אי גר' ליה הא דקתני ר' יוסי בסיפא ואילו הן נדרי עינוי נפש הוה ליה לפרושי רחיצת עולם אי הוה חשיב ליה עינוי נפש.
ה"ג אמר ר' יוסי אין אילו נדרי עינוי נפש. משום עינוי נפש הוא דאינו מיפר אבל הוא מיפר משום דברים שבינו לבינה, הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מיפר, אלא לרב הונא דאמר אין הבעל מיפר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר, מאי איכא למימר, הכא במאי עסיקינן דתלנהו לקישוטי בתשמיש, אבל גירס' הספרים משובשת דגרסי במילתיה דר' יוסי ואילו הן נדרי עינוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין, דמשנה היא בנדרים פ' בתרא [ע"ט ע"ב] ולא גרסי' לה התם, אלא גרסי' ואילו הן נדרי עינוי נפש, אמרה קונם פירות העולם עלי כו', ואפי' תמצא לומר דברייתא היא דמייתי הכא השנוייה כאן אינו נראה, דכיון דמצי למיפרך ממתני' (דברים) [דנדרים] לא שביק מתניתי' ומייתי ברייתא, ומה שכתוב נמי בספרים הכא במאי עסיקינן בדברים שבינו לבינה, הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, אלא למ"ד אין הבעל מיפר מאי איכא למימר, אינו שלא נחלק אדם מעולם על כך שלא יהא הבעל מיפר דברים שבינו לבינה, דברייתא היא בריש פ' [בתרא] דנדרים [ע"ט ע"ב] דמיפר ומפיק ליה מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו, מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה, וכי נחלקו רב הונא ורב אדא במילתיה דר' יוסי נחלקו התם בנדרים [פ"א ע"א] אי מיפר הוא לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה אי לא, וגרסי' התם רב אדא בר אהבה אמר מיפר, ורב הונא אמר אינו מיפר, ובספרים כתי' איפכא בשמעתין, והגיה רבינו מאיר הגירסא מההיא דנדרים, וכן נמצא בספר ישן, ונפקא מינה אי מיפר משום עינוי נפש או משום דברים שבינו לבינה, דנדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים, אין בהן משום עינוי נפש לעצמו הוא מיפר לאחרים אינו מיפר, הכי מפרש ברייתא פ' בתרא דנדרים [פ"א ע"ב], מ"ר.
<h2>דף עא:</h2>
כגון דתלנהו לקשוטיה בתשמיש המטה. תימה אמאי לא מוקי לה דתלנהו לקשוטיה באיסור פירות שבעולם, ולא הוה מצי למיפרך דתתקשט ותאסר אי לבית שמאי כו'. י"ל משום דאכתי הוה קשיא לן לר' יהודה תתקשט ותאסר יום אחד.
ולא תתקשט ולא תאסר. פי' והיכי מצי מיפר, אבל הא לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה, דא"כ עד השתא אמאי לא פריך לרב דמוקי מתני' במדירה אמאי יוציא ויתן כתובה, הואיל ובעי למימר שיכולה לסבול שלא תתקשט.
ותתקשט ותיאסר אי לבית שמאי כו'. דבשלמא עד השתא דס"ד שיש עינוי בקשיוט ולא תלנהו בתשמיש יוציא לאלתר ויתן כתובה, שאין לה להמתין כלל ולמנוע מקישוט.
אבל הכא דנדרה איהי כו'. וא"ת ותמתין שמא ימצא פתח (להקמן) [להקמתו] שהרי נשאלין על ההק' כדאמ' בשילהי נערה המאורסה בנדרים [ע"ט ע"א], ואומר ר' דאין נשאלין על ההיקם אלא ביום שומעו שאמר לה קיים ליכי, אבל אם עבר יום שומעו שאינו יכול להפר עוד מחמת שהחריש לה אינו יכול להשאל עוד, ואפי' תימצי לומר שיכול לישאל אתי שפיר דודאי כשהדירה היא תמתין לבית הלל שבת אחת, שאין קשה לה להמתין דסברה ההיא שעתא מרתח רתח ולאחר מיכן יתפייס, אבל הכא דסברה (מיקנא קני) [מיסני סני] לה ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו חכמים שתמתין הואיל וקשה לה, מ"ר.
גבי חדש לא גרסי' שלשה, דא"כ הוה דייק עלה בגמרא כדדייק גבי רגל.
כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. פר"ח כיון שנכנסה בבית בעלה ונמצא שלימה רגל ראשון היא רדופה לילך להגיד שבחה לבית אביה, ושאר הרגלים אינה רדופה, ומתני' דקתני רגל אחד יקיים ויותר אינה יכולה להתאפק, היינו באותה שרדופה להגיד שבחה, שלא הלכה עדיין שום פעם להגיד שבחה, והא דקתני שנים יקיים, כשאינה רדופה, כלומר ברגל שיני או שלישי של חופה שאינה רדופה, אע"פ שלא הגידה עדיין שבחה, הואיל ואיחרה רגל ראשון מללכת, ולהאי פירוש אתי שפיר הא דגרסינן בכל הספרים דכתי' כו', דוודאי היא רדופה להגיד שבחה מיד ברגל ראשון, והכי איתא בירושלמי [ה"ד] איזהו רגל של רדופים, אמר ר' יוסי בר אבין רגל ראשון שאביה [רודפה] לבית בעלה, וההיא דפסחים בריש גמרא דהאשה [פ"ז ע"א] נמי כי האי גוונא מיפרשא, דתנן האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה, הלכה רגל ראשון בבית אביה תאכל באיזה מקום שתרצה. ופריך בגמרא ורמינהי האשה רגל ראשון אוכלת משל אביה, מכאן ואילך רוצה משל אביה אוכלת רוצה משל בעלה אוכלת, ומשני כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה, פי' ברייתא דקתני רגל ראשון אוכלת משל אביה ברדופה, והיינו רגל ראשון של אחר חופה כדפ', ודקתני משם ואילך רוצה משל אביה רוצה משל בעלה אוכלת ברגל שיני, שכיון שאיחרה עד רגל שיני שוב אינה רדופה ללכת ולהגיד שבחה, הילכך תאכל משל שניהם, ומתני' נמי דקתני רגל ראשון בבית אביה תאכל משל שניהם היינו כשאינה רדופה ברגל שני ולא הלכה ברגל ראשון בבית אביה, וראשון דקתני, ראשון להליכתה בבית אביה, ומיהו קצת היא רדופה הואיל והוי רגל ראשון להליכתה בבית אביה, וכבר הגידה שבחה, תאכל משל בעלה, אפילו הלכה לבית אביה, דכתיב אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, אלמא שהיא רגילה ללכת להגיד שבחה כדפי', ולפי' הקונ' לא גרסי' דכתיב ולא גרס' נמי ואמר ר' יוחנן אלא גר' אמ', ר"ת.
<h2>דף עב.</h2>
המדיר את אשתו שלא תשאיל כו'. תימה אמאי יוציא לאלתר דעל כרחי' לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים הוא, דהא דקתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אלא א"כ תלה בתשמיש, דלמה יוציא לשמואל לאלתר, ותשאיל ותיאסר למר שבת אחת ולמר שתי שבתות, כיון דאפילו בסתם שייך שמא ימצא פתח לנדרו, וי"ל דלעולם שלא תלה בתשמיש, אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה והיא אינה יכולה בשביל זה לשאל שלא תכשילנו, ולא תשאיל במה שאסר עליוה הנאת כליו, שלא תוכל להשאילם, אבל זה אין לתרץ דאין הכי נמי שימתין שבת אחת, דלא משמע יוציא לאלתר, והא דפריך לעיל [ע"א ע"א] לשמואל מיוציא, דמשמע יוציא לאלתר, היינו משום מילתי' דר' יהודה דקאמר בתר הכי יום אחד יקיים, משמע דתנא קמא יוציא לאלתר קאמר, דלאו מילתא היא לשנויי הכי, דהא פרכי' נמי לשמואל מההיא דלא תתקשט באחד מכל המינין, ואע"ג דמילתיה קאמר דר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה לא מוכח דתנא קמא קאמר לאלתר, דאפי' יאמר ת"ק דימתין שבת אחת שפיר פליג עליה ר' יוסי.
אי דידע נפרוש. תימה אין (ויאי) [ודאי] ידע ופירש, אבל היא הייתה רוצה להאכילו כיון שלא הייתה יודעת שהיה יודע. וי"ל דלית' מדקתני מאכילתו דבר שאינו מעושר, ומדקדק היכי מאכילתו, מיהו קשה לי מהא דדייק הכי אהא דקתני (אהא) דלא קוצה לו חלה, (ונהי) [ונראה] לי דרצתה להאכילו ולא אכל אינה יוצאה בלא כתובה, דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית(ה) בא לאכל הייתי מונעך.
פלוני כהן תיקן לי כו'. היה יכול לומר דאיכא עדים שהאכילתו שאינו מעושר אלא לא שכיחא.
אי דלא ידע נסמוך עילוה. אבל הא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפרי' לעיל, שהרי יכול לדעת שראה בגדיה אחרי כן מלוכלכין בדם, והילכך פרי' נסמוך עילויה, דפשיטא שכך היא עושה.
יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. אשה זו רוצה לעבור על נדרה, ואי לא יקניטנה כדי שתדור בפניו לא ידע מתי תדור שפיר, ואע"ג דבעיא היא בפ' נערה המאורסה בנדרים [ע"ב ע"ב] אי בעל מיפר בלא שמיעה אי לא, הני מילי שנדר נדרה דלא שמע, אבל הכא יפר ושמא עדיין לא נדרה, ולאחר מיכן שמא תדור ותעבור קודם שיפר, ואע"ג דבעי למיפשט התם מדתני האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ואילך עד שאבוא ממקום פלוני הרי הם מופרים, ר' אליעזר אומר מופר, לאו משום דמיבעיא ליה היכא דלא נדרה, תדע מדפשיט ממלתיה דר' אליעזר, ואדרבה מדרבנן הוה ליה למיפשט, דקתני וחכמים אומרים אינו מופר, אלא הכי קאמ' התם דמדר' אליעזר נשמע לרבנן, דעד כאן לא פליגי רבנן ור' אליעזר אלא בהא אם יכול להפר קודם שיחול הנדר או לא, אבל הא מודו רבנן לר' אליעזר שאם חל הנדר כבר דמיפר אע"ג דלא שמע, מ"ר.
כדי שתדור בפניו ויפר לה. תימה למה דמתרצינן לעיל [ע"א ע"א] דר' מאיר היא נתנה, קשיא דר' מאיר אדר' מאיר, דהשתא ומה לעי' דיכול להפר וקיים לה קאמר דלית לה כתובה, והכא שאינו יכול להפר לה אלא על ידי הקנטה לא כל שכן דהוה לן למימר תצא שלא בכתובה, ומגיה ר"ת ר' יהודה, ובאידך ברייתא נמי גר' ר' יהודה ולא ר' מאיר דהא אמרינן מאן דתני הא כל שכן הך, ולא (הואיל) [הועיל] כלום, דהא מסקי' לעיל דסבר ר' יהודה הוא נותן היינו אליבא דשמואל, אבל לרב ס"ל היא נתנה כדקתני, ור' אומר דהך תקנתא דאמר ר' יהודה ולאו להכי קאמר שלא יוכל לגרשה, הואיל ואיכא להך תקנתא, אלא תני לה דתנא קמא קאמר יוצאות, מצוה להוציאן ולא להשהות שנה בתוך ביתו, דעד כאן לא מיבעיא לן בסוגיה פ' ארוסה [סוטה כ"ה ע"א] עוברת על דת, אלא אם רצה הבעל לקיימה מקיימה או אינו מקיימה, אבל פשיטא דמצוה להוציאה, וקאמר ר' מאיר אם הוא רוצה לעכבה יעשה לו תקנה זו.
<h2>דף עב:</h2>
ואלא בחצר. פי' ואפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פירוע ראש, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה.
בטווה ורד כנגד פניה. פר"ח צמר אדום היא טוה, ונקרא ורד בלשון ארמי, וזו טווה אותן כדי שתפול ומורידה על פניה, וזהו עזות מצח ופריצות.
יולדיו בפני מולידיו. לא מיבעיא בפני הבעל כדקתני במתניתין אלא אפי' בפני מולידיו דהיינו בניו של בעל, כדכתי' ומולדתך וגו', לא יקלל יולדיו של בעל דהיינו אביו (בפניכם) [בפניהם], ויש מפרשים יולדיו בפני מולידיו, זקינו של בעל בפני הבעל כי היכי דניהוי דווקא בפניו דמתני', ולא היא דהא מפרש לה רבא (דאמרת) [דאמרה] ניכליה אריא (ליכא) [לסבא] באפיה בריה, משמע בריה דבעל.
על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. תימה לר' מאי איריא על מנת אפי' בסתם נמי, שאם תפרש דווקא כשהתנה א"כ הא נמי דקתני על מנת שאין בה מומין הוי נמי דווקא בתנאי, ולא היא דאפי' בסתמא אינה מקודשת, מדגרסינן לעיל פ' אע"פ [נ"ז ע"ב] שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה, גזירה משום סמפון, ומיהו לרב דאמר בגמרא קידשה על תנאי וכנסה סתם [צריכה הימנו] גט אתי שפיר, דנקט קידשה על מנת שאין עליה נדרים, דהוא הדין בסתם דאינה מקודשת, אלא משום דבעי למיתני סיפא כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, הא גיטא בעיא אע"פ שקידשה על תנאי, אבל לשמואל דמוקי כנסה סתם דקתני כשקדשה סתם וכנסה סתם, יש לתמוה אמאי לא נקט המקדש האשה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, וי"ל דנקט על מנת למימר דבכל עיניין אינה מקודשת, ואפי' כנסה סתם, וכן משמע בגמרא, ועוד יש לתרץ, דנהי דשייך בה סמפון ולא תאכל בתרומה, מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק, ומיהו כתובה לית לה אע"פ שכנסה, כדתניא לעיל [ע"א ע"א] האשה שנדרה בנזיר, דאם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, ואפי' מאן דפליג לא פליג אלא משום דקסבר הוא נתן אצבע בין שיניה, הא לאו הכי מודה דאין לה כתובה, אע"פ שקדשה סתם, והאי דנקט כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, הא גיטא בעיא, והא מוקמינן לשמואל בגמרא בקידשה סתם וכנסה סתם, ה"ה דאפילו לא כנסה בעיא גיטא, אע"פ שקידשה סתם ולא כנסה סתם לשמואל, אלא הא דנקט כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה לאשמועינן דאפי' הכי אין לה כתובה, ולרב דמוקי לה בשקידשה על תנאי וכנסה סתם לא תקשה אפילו קידשה סתם וכנסה סתם נמי תצא שלא בכתובה, די"ל דנקט קידשה על תנאי לאשמועינן דאפי' הכי כתובה הוא דלית לה הא גיטה בעיא, וא"ת לפי מה שפי' קדשה סתם ונמצאו בה מום צריכה גט, הא כשנמצאת איילונית צרתה מותרת, ובין לפר"ת ובין לפ' ר' אברהם מבורגווייל אינה צריכה גט, דמקשינן כיון דאיילונית צרתה מותרת אלמא חשבינן קדושי אחיו קידושי טעות, וכאילו לא נתקדשה, א"כ הא דאמ' [יבמות ס"א ע"ב] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית, מאי נפקא לן מינה אם נמצאת איילונית, תתייבם ממה נפשך, אי לאו איילונית היא שפיר קמייבם, ואי (לא) איילונית היא נמצאת שלא הייתה מקודשת לאחיו, ומתרץ ר"ת דההיא כשקיבל אחיו עליו אפי' תמצא איילונית, דכי האי גוונא אשכחן בריש פרק בן סורר ומורה [סנהדרין ס"ט ע"ב], ומתני' בסתמא, ולפירו' אינה צריכה גט [דהא] מישריא צרתה, ואפילו גט מדרבנן לא בעיא, דאי הוה בעינן גט אפי' מדרבנן צרתה לא הייתה מותרת אלא חולצת ולא מתייבמת, מידי דהוה אכל שיכולה למאן ולא מיאנה דצרתה חולצת ולא מתייבמת, אלא ודאי לא מבעיא כלל, והרב ר' אברהם מבורגוייל תירץ דאיילונית דמתני' איירי כשנמצאת איילונית בחיי אחיו, וגילה דעתו דלא ניחא ליה באיילונית ששלחה מביתו, ולפי' נמי אינה צריכה גט, דאי הוציאה בגט היינו נתגרשו, אלמא כנסה סתם ונמצאת איילונית לא בעיא גט, וצריך לחלק בין מום של איילונית לשאר מומין, והא דתנן בגיטין פרק הזורק [פ' ע"א] כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האילו ונישאו ונמצאו איילוניות תצא מזה ומזה וכו', דמשמע הא דנמצאו איילוניות קודם שנישאו לא תצא מן היבם, מיירי כגון שנמצאו איילוניות בחיי היבם, לפי' הר"ר אברהם, ומיהו לא נהירא פי' לר' דבהדיא תניא בתוספתא [יבמות פ"א ה"א] או שנמצאו איילוניות בין בחייו בין לאחר מותו, וא"ת הא משמע בגיטין דאיילונית צריכה גט, דתנן בהשולח [מ"ו ע"ב] המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר, וטעמא דילמא מקלקלה משתנשא לאחר ויהיו לה בנים יאמר אילו הייתי יודע שכך לא הייתי מגרשך וכו', ואם לא הייתה איילונית צריכה גט מה מועיל מה שאמרו לא יחזיר, ממילא היא מקולקלת אם הוציאה בלא גט שהרי לא הייתה איילונית, אלא ודאי בהוציאה בגט איירי דצריכה גט, ואומר ר' דאיילונית ודאית ודאי לא צריכה גט, אבל התם מיירי כשאינה ודאי איילונית, שנולדו בה סימני איילונית, ואין כח ביד בית דין לברר אם היו סימנין גמורים אם לאו, הילכך צריכה גט מספק, וכתובה מיהא לית לה, דמספיקא לא מפקינן ממונא, תדע דאי בודאי איילונית איירי היאך יוכל לקלקלה הא לעולם לא יהא לה בנים, דאיילונית אין לה רפואה כיון שהיא יוצאה בלא חליצה, ואם היה לה רפואה הייתה צריכה חליצה מידי דהוה אסריס חמה דתניא בפ' הערל [יבמות ע"ט ע"ב] סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינו מתרפאין באלכסנדריא של מצרים, וא"ת אכתי משמע לקמן דאיילונית צריכה גט, דתנן בפ' אלמנה ניזונת [ק' ע"ב] הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן לא כתובה, ואית לן למידק כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא כדדייק בגמרא ממתני', וי"ל דלא דמי דודאי מתני' דקתני כנסה ונמצאת עליה נדרים שייך לדקדק כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא, דמדלא אשמעי' אלא דאין לה כתובה הוה ליה למימר אינה צריכה גט, וכיון דאינה צריכה גט פשיטא דאין לה כתובה, ומדלא תנא הכי ודאי משמע דצריכה גט, אבל התם לא בכתובה לחודה אשמעינן אלא גם פירות גם בלאות, והא לא הוה שמעינן אי תנא אינה צריכה גט, ומתוך ששנה פירות ובלאות שנה נמי כתובה, ועי"ל דאפי' איילונית אינה צריכה גט, דדילמא משום שנייה נקט לדקדק הא גיטא בעיא.
אלא אסיפא. וא"ת אכתי הניחא לשמואל דמוקי למתני' בקדשה וכנסה סתם, אלא לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם, אכתי תקשי ליה כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי, וצריך לומר רב פפא כשמואל.
ומידי דקפדי בה אינשי הוי קפידא. הא לאו אמ' רב אשי שאם פי' לה בהדיא על מנת שאין עליך נדר זה, דבכל הנדרים ודאי יכול להתנות אפי' לא קפדי בהו אינשי, אלא כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פירש אי זה נדר התם קאמר רב אשי מידי דלא קפדי אינשי לא הויא קפידיה קפידא, מ"ר.
<h2>דף עג.</h2>
לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. פי' בקונטרס ויהא לה כתובה, וקשה לר' א"כ מאי קאמר לא תימא, פשיטא היכי הוה מצי למימר הכי, והא מתני' בהדיא תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, ונראה דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקומה מתני' כשלא בעל, ובבעל קאמר אחולי אחליה לתנאיה, ור' פירש לנו כן, לא תימא טעמא כיון שכינסה ואפי' שלא בעל אחולי אחליה לתנאיה ויהא צריכה גט, ומיהו ודאי כתובה לית לה כדתנן, אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, [וא"ת דהכא משמע דלשמואל אדם בועל בעילת זנות ויש תנאי בנשואין], וביבמות בריש פ' בית שמאי [ק"ז ע"א] תנן, בית שמאי אומ' אין ממאנין אלא ארוסות, ואמ' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנישואין, דאי אמרת (נשואים) [נשואה] תמאן אתי למימר יש תנאי בנישואין, אלמא קסבר שמואל אין תנאי בנישואין וצריכה גט, ואפי' בית הלל לא פליגי, אלא משום דסברי ליכא למיגזר דמידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו, אבל הא מודו דאין תנאי בנישואין, והרב ריב"ן מגיה בספרים התם אמר רב יהודה אמר רב, ואומר ר' שלא הועיל כלום לרבה דאמר לקמן [ע"ג ע"ב] דבטעות אשה אחת כעין שתי נשים פליגי רב ושמואל, אבל בטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה הימנו גט, אלמא לרב נמי יש תנאי בנישואין, ועוד דהתם [יבמות שם] פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר, ומשני לפי שאין תנאי בחופה, והכא אמרי' לרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הא בחופה יש תנאי, ותירץ ר' דאביי לא הוה מפרש טעמא משום דמידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן, אלא היינו טעמא דבית הלל משום דסבירא להו יש תנאי בנישואין, והא דמפרש התם טעמא דבית הלל משום דמידע ידעי, סוגיא דהתם כעולא דאמר לקמן [ע"ד ע"א] המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט דאין תנאי בנישואין, ומיהו יש ספרים דגרסי במילתיה דעולא דברי הכל אינה צריכה הימנו גט, דקסבר עולא כרבה דאמר לקמן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאם בלא גט, וא"ת לפי מה שפי' היכי ס"ד למימר כיון שכנסה בלא בעילה אחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט, אמאי צריכה גט היכי חיילי קידושין שהיו בתנאי אפי' ימחול לה בפירוש, מ"מ קידושין כבר בטלו להו, דבשעה שקדשה כאילו לא קדשה הואיל וקדשה על מנת שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים, ומה יועיל אם ימחול התנאי לאחר מיכן אם לא יחזור ויקדשנה, מיהו אי חופה קונה ניחא, ואפי' תימ' לומר דחופה אינה קונה מצינן למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכנסנה לבסוף יהא מחול התנאי, מ"ר.
ובהאשה רבה [יבמות צ"ה ע"ב] נמי משמע דאית ליה לשמואל דאין תנאי בנישואין, דמפרש התם ר' יצחק נפחא מילתיה דר' יוסי דקאמר כל שהוא פוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו כו' דקאמר ה"ק לא שנא אשתו וגיסו לא שנא ארוסתו וגיסו, אשתו שריא אשת גיסו אסירא, ולא גזרינן דילמא יאמרו גירש גיסו ונשא זה, ושום תנאי הוה ליה עם אשתו דלא הוו קידושי, והשתא לא מצי לאהדורה משום אחות אשה, ואמר ליה ר' יוסי אשתו דליכא למימר תנאה הוה בנישואין דאינו פוסל על ידי אחרים פי' גיסו, והילכך ליכא למיגזר שמא יאמרו גירש גיסו ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו משנישאת, שהרי נשא זה את אחותה כבר נישואין גמורים דהא אין תנאי, וידעו שמחמת שמועת טעות נשאה, משום הכי נמי אינו פוסל על ידי עצמו לאסור את אשתו עליו מהאי טעמא ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוה בקידושי' פוסל על ידי עצמו כו' כדפרי', מ"מ חזינא לתירוצא דר' יצחק נפחא לאית לן למימר אין תנאי בנישואין, ובעי למימר אביי בההיא מסקנא דשמואל אית ליה תירוצא דר' יצחק נפחא, אלמא אית ליה נמי אין תנאי בנישואין, ומיהו מהתם ליכא לאקשויי כל כך דאיכא למימר דהוה ליה תירוצא דר' יצחק, והא דקאמר אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה בנישואין, לאו משום דלא מהני תנאה קאמר, אלא משום דאין רגיל שיהו נישואי' נשארים מחמת תנאי שהיה בקידושי' שהוא רגילות, או שיידע שלא יגמר ונמנע מלישא, או גמרי ומחלי אהדדי בשעת נישואין, וכן על כרחי' אנו צריכין לפרש ההוא דקאמר שמואל התם אינה כאשת איש דבקדושי' איירי, ובקידושין כ"ע מודו שיש תנאי, ובעניין זה מפרש הרב ר' חיים ההיא דבית שמאי [יבמות ק"ז ע"א] וה"פ לפי שאין תנאי בנישואין, פי' ואין רגילות שישארו מחמת שום תנאי, ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנישואין בתמיה, פי' וכי יעלה על לב למימר שמחמת תנאי נשארו, הא אין רגילות, ומחמת קידושי קטנות נמי לא ידעי אם כן יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, ובעניין זה היה רגיל לפרש ההיא דקנס' אסרה תורה בתמיה.
אלא טעמא דרב דאמר אין אדם עושה כו'. וצריך לפרש שמחמת כן מתכוין לקדש בשעת בעילה, דאי אמרת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי מתחילה וחלו קידושין בסוף, דא"כ מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא מההיא דקטנה שלא מיאנה היכי שמעי' מההיא שבועל לשם קידושין דהויא מקודשת בלא קידושי כסף כי התם, וליכא למימר נמי דמשום אין אדם עושה כו' בדעתו לקדשה לגמרי אף לתת לה כתובה, דא"כ תקשי לן לקמן מתני' לרב כמו לשמואל, ואית לן נמי למימר דאפי' הוי מתנה בשעת כניסה על מנת שאין עליה, הואיל ובעל אמרי' לא ליסתור קידושין בזה, אלא משום כתובה דלא עביד בעילתו זנות, מדמקשי (לרבא) [לרבה] מההיא דהריני בועליך על מנת שירצה אבא כו', משמע דאי הוו פליגי בטעות אשה אחת הוה ניחא דהא פליגי בפלוגתא דרב ושמואל, אע"פ שהתנה בשעת בעילה, מ"ר. (ולא הכי) [ולהכי] מהני תנאי, לגבי כתובה, ולעניין קידושין לא מהני לרב כמו שפי' לעיל בפ"ק.
והא איפליגו בה חדא זימנא קטנה שלא מיאנה כו'. תימה היכי ידענא חדא מכלל חברתה דהא אי איתמר בהך הוה אמינא הא דאמר רב צריכה הימנו גט, היינו מספק דלא ידעי אי בעל לשם קידושין, ודילמא משיני נמי הויא צריכה גט, ואי איתמר בההיא הוה אמינא הא דקאמ' שמואל צריכה גט משיני היינו מספק, ומראשון נמי צריכה גט דשמא לשם קידושין בעל, ואומר ר' דהכי פריך והא איפלוגו בה חדא זימנא, ואמאי פליגי בשני מקומות בחד מהנך הוה ליה לאיפלוגי, והכי הוה ליה למיתני קדשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משיני, ושמואל אמר אינה צריכה גט מראשון וצריכה גט משיני, ואי נמי בההיא הוה מצי לפלוגינהו, ולימא הכי הגדילה ועמדה וניסת רב אמר אין צריכה גט משיני וצריכה גט מראשון, ושמואל אמר צריכה גט משיני ואינה צריכה גט מראשון מן התורה אבל מדרבנן צריך, מ"ר.
ושמואל אמר צריכה גט משיני. תימה לשמואל מ"ט דרבן גמליאל דתנן בפ' בית שמאי ביבמות [ק"ט ע"א] גבי מת בעלה של גדולה, אמר רבן גמליאל אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ומפרש בגמרא טעמא דרבן גמליאל דהוה ליה כמקדש אחות יבמה שפטרה יבמה והלכה לה והוי זו כשגדלה אצלו ובעלה כמו שקידשה, הואיל ואית ליה לשמואל שבסתמא אינו בועל לשם קידושין מ"ט דרבן גמליאל, וכי תימא דשמואל ס"ל דטעמא דרבן גמליאל לאו משום לשם קידושין, אלא משום דקסבר כי גדלה גדלי קידושין בהדה, וא"כ הכא אמאי צריכה גט משיני הא גדלי קידושין בהדה, וכי תימא טעמא דרבן גמליאל ודאי משום דגדלי קידושין בהדה, אלא לשמואל לא ס"ל כרבן גמליאל אלא כר' יהושע, דאמר התם אי לו על אשת אחיו דלית ליה לר' יהושע דגדלי קידושי בהדה, דאי סבירא ליה גדלי בהדה אמאי אי לו על אשתו כיון דיוצאה ממילא אשת אחיו כשגדלה ואינו מבטל מצות יבמין, לא היא דהא בריש פ"ב דיבמות [י"ח ע"א] דאתיא שמעת' כשמואל דקאמר הא דרב יהודה דשמואל היא, ופריך אי אין זיקה תיבעל דהא רבן גמליאל הוא דאמר מותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר תמתין עד שתגדיל כו', ואי טעמא דר"ג משום דגדלי קידושין בהדה היכי מוכח מינה דס"ל מותר לבטל מצות יבמין, והא נמי ליכא לשנויי דשמואל הוה מוקי לה לדר"ג כגון שגדלה אצלו ובעלה לשם קידושין בפירוש, דאם כן בשלהי מסקנא דמקשה להא דאמ' אבל באשה אחת דברי הכל אינה צריכה הימנו גט מההיא דר' אלעזר, שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דהויא ההיא בעילה לשם קידושין, אמאי לא משני התם בפירש בעילתו לשם קידושין, אלמא דבסתמא לא פריש לשם קידושין, ועוד דלא מצי לאוקומא כלל כשפירש בהדיא לשם קידושין, דא"כ היינו החזירה כשהיא גדולה דקתני, אלא ודאי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו בסתמא ולא פי' לשם קידושין, וא"כ שמואל היכי פליג עליה. ואומר ר' דשמואל ס"ל כר' שמעון בן יהודה כדלקמן [ע"ג ע"ב] דאמר בעלו לא קנו, אי נמי כר' ישמעאל רביה דלקמן [ע"ד ע"א] דאמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא כו', ואע"ג דלגמרי לא ס"ל כוותיה, כמו שאפרש לקמן בעז"ה. ונראה למורי הריב"ב דלשמואל הוי טעמא דרבן גמליאל, דמאחר דיבמתו נפלה לפניו ודאי באשתו ניחא ליה מביבמתו, ולהכי הוי סתם בעילתו לשם קידושין אפי' לא פירש כדי לדחות יבימתו ממנו, ואיסורא לא עביד דרבן גמליאל סבר אין זיקה, אבל הא דלקמן דר' אליעזר החזירה כשהיא קטנה וגדלה כו', אין רגלים לדבר דנימר דהוי סתמא לשם קידושין, וא"ת והא ר' ישמעאל לא איירי אלא בקידושי טעות, וכי תימא לא שנא הניחא לפי הך סוגיא, אלא לרבה דאמר לקמן בטעות אשה אחת מודו, וצריך לחלק אליבא דרב, ולשמואל הייתה סברא להשוותם, מניין לו לרבה דבאשה אחת לא פליגי, דילמא כמו שסברא לשמואל להשוות כך לרב, דרבה לא מקבלת רבותיו היה אומר כן אלא מסברא דנפשיה, כמו שאפרש לקמן, וי"ל דר' ישמעאל במיאון דקטנה נמי איירי כמו שאפרש לקמן, מ"ר.
בההיא קאמר רב דליכא תנאה. ביבמות פ' בית שמאי [ק"י ע"א] מצריך להו איפכא, והכי איתא התם צריכ' דאי איתמר בהא קאמר רב דאיכא תנאה כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה, וה"פ התם משום דאיכא תנאה, כלומר שיש קידושין על תנאי, וכיון דבעל אית לן למימר אחולי אחליה לתנאיה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היה בדעתו שיחולו קידושי כסף, אבל בהא אימא מודה ליה לשמואל, דליכא למימר בעילת זנות שהרי יש שם קידושין דרבנן כבר, וגם אין שום קידושין כי אם הבעילה, ואין לתמוה כל כך אם לשם הפוכה הסברא, (ואליבא) [דאליבא] דר' אלעזר דאמר לקמן [ע"ד ע"א] המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה גט, אית לן למימר הכי, דאע"ג דמודה שמואל דאין אדם עושה כו' והוו קידושי' פליג אדרב בקטנה שלא מיאנה כו', והיינו משום דלא שייך התם בעילת זנות הואיל ואיכא קידושין דרבנן, והיינו כסברת התלמוד דפרק בית שמאי.
ותיובתא דשמואל. אע"ג דכר' ישמעאל רביה סבירא ליה, מיהו סתמא דמתני' אין להניח משום ר' ישמעאל.
<h2>דף עג:</h2>
והא הכא דכטעות אשה אחת הוא. תימה לר' כיון דמשמע ליה קידושי קטנה כטעות אשה תקשי ליה ההיא ברייתא דלעיל דוכן קטן שקידש דפליגי אע"ג דהוי בטעות אשה אחת. וי"ל דקטן שקידש ניחא כיון דאין קידושי קטן קידושין אפילו מדרבנן בועל לשם קידושין, אבל קידושי קטנה דרבנן, ודמי טפי לקידש בתנאי, ועוד תימה דרב אדרב הוה ליה למיפרך דאמר לעיל גבי קטנה שלא מאנה דבעל לשם קידושין, לפי מה שאינו יודע עכשיו שום חילוק בין קידש על תנאי לקידושי קטנה, ושמא לא שמיע ליה ההוא פלוגתא דקטנה שלא מיאנה כו'.
אדם יודע שאין קידושין כו'. הך צריכותא הוה מצי למימר לעיל כי פריך הא איפליגו בה חדא זימנא.
איתביה מודים חכמים לר' אלעזר גרסי', ולא ר' אליעזר, דבפרק ד' אחין [יבמות כ"ח ע"א] פריך תלמודא ולימא ר' אלעזר היא דאמר והואיל ועמדה עלי' שעה אחת, הא קתני הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, והיינו ההוא ר' אלעזר דקתני בשמעתי' דבריש המגרש האשה והחזירה [שם ק"ח ע"ב] קאמר הכי, ומתרץ מדסיפא ר' אלעזר דקתני ר' אלעזר אומר בית שמאי כו' רישא לאו ר' אלעזר, וההוא דמתני' ע"כ ר' אלעזר ולא ר' אליעזר מדפליג עליה ר' שמעון בברייתא בגמרא, דר' אליעזר לא הוה פליג עליה ר' שמעון, שהרי לא היה בדורו אלא רביה דרביה.
<h2>דף עד.</h2>
אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה כו'. תימה לר' מאי קס"ד דהאי מקשה דלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקניין. וי"ל שהיה סובר שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקניין או המכר.
תנאי דאיפשר לקיומי על ידי שליח כי התם הוה תנאה. וא"ת מה סברא יש כאן, דבלא סברא אין לומר מה התם שהמעשה היה בנתינת קרקע אף בכל מקום בענן בקרקע. וי"ל דהיינו הטעם הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהיה כמו כן בידו לשווייה ביה תנאה, אבל חליצה ודמי לה שאין בידו לקיימה על ידי שליח, לא הוי נמי בידו למרמא ביה תנאה, דאפי' לא יתקיים התנאי יהיה המעשה מקויים, ומהך סברא נמי לא תקשה דמשמע הכא דלעניין לקיומי על ידי שליח מודו כולי עלמא דילפינן מבני גד ובני ראובן, ולעניין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בשני דברים, משמע בגיטין במי שאחזו [ע"ה ע"א] ובשילהי השוכר הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א], דדווקא ר' מאיר ולא רבנן. וי"ל דהיינו טעם כמו שפי' דאיכא הך סברא דפי', אבל במילי אחריני ליכא סברא כל כך והילכך פליגי עליה. השתא משמע הכא דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא, דהכי מתרצא סתמא דתלמודא בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א], וכן נראה לר' פסק הלכה, וכן נראה לר"ח מכל פנים דאין תנאי בחליצה, ותימה דמסיק רבינא בסוף גמרא רבן גמליאל [שם נ"ג ע"א] דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ומה שכתב ר"ח דחויא ליה ולא סמכינן עליה, דהא מנא ליה אדרבה מדמסיק רבינא הכי דהוא בתראה, והוה מצי לפרושי לברייתא דהתם כרב שרבייא או לכל הפחות כרב אשי דפרשה דפליגי ביש תנאי בחליצה ש"מ הכי סבירא ליה, ובלא פסק הלכה, תימה הוא דפליג רבינא אכולי תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה, ונראה לר"ת ולר' דהא דמסיק רבינא התם דלכולי עלמא יש תנאי בחליצה לאו למימרא דלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה, דוודאי היא מותרת לשוק לרבינא אליבא דכולי עלמא, אלא למימר דלהכי מהני תנאי דאכתי איכא עליה זיקת יבמין לעניין לחול קידושין עלה כי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין להצריכה גט מדרבנן, דאי לעניין להתירה לשוק מיירי שמעת' דהתם איכא לאקשויי לרב שרבייא ולרב אשי דמפליג ר' ורבנן, רב שרבייא בחליצה פסולה ורב אשי ביש תנאי בחליצה, ועוד אדמיפלגי ר' ורבנן בחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלוגי בלהתירה לשוק, הואיל וטעמייהו נמי תלוי בהכי השתא, ועוד תימה מה ראה רב אשי דאסיק לכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת לימ' דכ"ע פוטרת כתנא דמתניתין ולימ' דפליגי ביש תנאי כדהשת', אלא ודאי הכי פירושא דשמעתי' רב שרבייא אמר בחליצה פסולה קמיפלגי, מר סבר חליצה פסולה פוטרת, פי' מפקעת הזיקה לגמרי, דכי קאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין אמרינן דלא ליהני הואיל וחליצה פסולה פוטרת היא לעניין שיחולו הקידושין מדרבנן, ומר סבר רבנן אינה פוטרת כלומר אינה מפקעת הזיקה, דלהכי מהני דהויא פסולה דאכתי איכא קצת זיקת יבמין עלה מדרבנן לחול הקידושין, דמר סבר כו', אבל לעניין להתירה לשוק כ"ע מודו דאין תנאי, והשתא לא הוה מצי לאסוקי דכ"ע חליצה פסולה פוטרת, דאי פוטרת להפקיע הזיקה לגמרי כ"ש חליצה בתנאי שהיא כשירה יותר, דהא חליצה פסולה איכא למ"ד צריכה לחזור על כל אחין, מה שאין כן בחליצה על תנאי ורבינא אמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ומילתיה דרבינא נמי כי האי גוונא מיפרשא, מ"ר.
המקדש במלוה ובעל כו'. פי' רש"י שמחל לה המלוה שהייתה חייבת לו, ואומר ר' שאין לפרש כן דשמא כי האי גוונא הוי כאילו קאמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה והתם ודאי מקודשת דלא גרע מארויח לה זימנא כדפי' רש"י בפ"ק דקידושין [ו' ע"ב], דשפיר שוה הנאת מחילה פרוטה, והכי מוכח בפ"ק דקידושין [כ"ח ע"ב] גמ' כל הנעשה דמים כו' דאמרינן החליף דמי שור בפרה דקני, דמעות קונות דבר תורה, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ופי' הקונטרס התם החליף דמי שור בפרה שמכר לו שור ונתחייב לו דמיו ומחל לו אותם הדמים בפרה, ואם לא הייתה מקודשת כשאמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה, א"כ גם במכר לא קנה דהכל שוה כדמוכח בפ"ב דקדושין [מ"ז ע"א], דאמר התם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת ומסקינן התם דבמכר נמי לא קנה, הילכך יש לפרש דהמקדש במלוה דקאמר לה התקדשי לי במעות המלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת, ויתכן נמי כפי' הקונטרס ונחלק בין התקדשי לי במחילת מלוה ובין התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה, מ"ר.
דברי הכל צריכה הימנו גט. ולא פליגי רב ושמואל [אלא] בנכנסה לחופה ולא נבעלה כדפ' לעיל. [הגה"ה] וא"ת והא פירש התוספות לעיל דההיא סוגיא דפרק בית שמאי כעולא דהכא, וכיון דעולא ס"ל דבנכנסה לחופה ולא נבעלה פליגי, ואית ליה לשמואל יש תנאי בחופה א"כ הק"ל דהתם קאמר אין תנאי בחופה, וי"ל הא דאמר התם היינו לב"ש, אבל בית הלל דפליגי עליה סברי יש תנאי בחופה, והא דקאמ' התם ובית הילל מידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן, י"ל דאיצטריך לההוא טעמא משום היכא דנבעלה ע"כ. ופליגא אדאביי, ואע"ג דס"ל לשמואל גבי קטנה שלא מיאנה ועמדה וניסת כו' דאינה צריכה גט, י"ל דהתם ליכא בעילת זנות אפי' לא יבעול לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן, וא"ת והא פליגי תנאי לעיל נבעלו אי קנו ואי לא קנו בפחות משוה פרוטה, וא"כ היכי (דאמר) [קאמר] ר' אליעזר דברי הכל צריכה כו' דכי האי גוונא הוה מקשה אתלמודא דלעיל כדאמר בטעות אשה אחת דברי הכל צריכה הימנו גט, דכי היכא דפליג תנאי מצו פליגי נמי אמוראי, וי"ל דלעיל ודאי פריך הכי משום דידע אביי דמסברא היה אומר רבה כן ולא מקבלה, אבל הכא ר' אלעזר אומר כן משמועה דבבעלו מודו, וסבירא להו כמאן דאמר קנו, ודברי הכל דקאמר היינו כל האמוראים, וא"ת לרב תקשה ליה מההוא תנא דאמר לא קנו, ומאן דאמר קנו נמי שמא לא ס"ל כרב דדווקא נבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילה בעי' זנות, וי"ל דלא קשיא מידי לרב דאמר לא קנו דמצי סבר לה נמי כרב דאחולי אחליה לתנאיה, וחיילי קידושי כסף, אבל הכא לא מצו למיהוי קידושין על ידי שום מחילה, ולא אמרי' דבעל לשם קידושין, דהך סברא אית ליה לתלמודא בפרק בית שמאי [יבמות ק"י ע"א] דקאמר התם כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה, ובהך סברא מצריך לפלוגתייהו דרב ושמואל, ואית לן למימר דר' אלעזר נמי סבירא ליה הכי, ומהא דמותבינן מתניתין לשמואל לא תקשי לר' אלעזר דמוקי פלוגתייהו בלא בעל כדמקשינן לרבה לעיל, דהוה ליה לאקשויי כיון דר' אלעזר אמר דבבעל כל האמוראים סבירא להו דצריכה גט, א"כ אמאי אותבוה לשמואל, וי"ל דמשמע להו מתני' כנסה בכל עניין ואפילו לא בעל, אי נמי נ"ל שזה היה קשה לתוספות לפי' רש"י דפי' לעיל אחולי אחליה לתנאיה ואפילו כתובה אית לה, א"כ אמאי קשיא לשמואל טפי מלרב, לרב נמי תקשי דהא כיון דר' אלעזר אית ליה אחולי אחליה לתנאיה אלמא אפי' כתובה לית לה, ובמתני' קתני תצא שלא בכתובה, וי"ל דרב לוקמא בלא בעל, דמצינן לאוקומא מתני' כנסה סתם בלא בעל.
<h2>דף עד:</h2>
זו שקידושיה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה. תימה דתנן בפ"ק דיבמות [ב' ע"ב] ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו, ואמאי הא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפי' רב מודה דאינה צריכה גט לעיל, י"ל דאפילו מיאון אינה צריכה, ועוד תימה, הא משכחת לה בקידושי קטנות כי הכא שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת, ותירץ הריב"ן ביבמות דהא מילתא מיירי בקידושי טעות, אבל בקידושי קטנות מודה דאינה ממאנת, ומתני' דיבמות לא מיירי אלא בקידושי קטנות, וקשה לר' על פירו' דאמר פרק בא סימן [נדה נ"ב ע"א] חבריה דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה דאע"ג דנבעלה דאמרינן עד שירבה השחור על הלבן, אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שיצתה למאן בבית (המקדש) [המדרש] ובנה מורכב על כתיפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל ורבתה בכייה גדולה בבית המדרש, ואמ' דבר שאמרו אותו צדיק יכשל בו זרעו, אלמא מוכח בהדיא דבקידושי קטנות איירי ר' ישמעאל כמו כן, והיה דוחה דלאו דווקא דבר שאמר אותו צדיק, אלא כלומר דבר שדבר בו אותו צדיק כעין אותו דבר, אבל קשה הא דאמ' עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות, ומאי נמנו וגמרו שייך, והלא ר' ישמעאל היה מודה דאינה ממאנת משתביא שתי שערות, ופשיטא שבתו לא הייתה יכולה למאן, (וממה) [ועל מה] היו עומדין למניין, דאפילו ר' יהודה דאמר עד שירבה השחור מודה כשבנה מורכב על כתיפה שלא תמאן שהרי נבעלה, והרי בנדה אמר (היכן) [התם] דמודה ר' יהודה כשנבעלה, ור' מקשה מפ' נושאין על האנוסה דהתם משמע כפי' הריב"ן דקאמר התם בסוף פירק' [יבמות ק' ע"ב] ובזנות גזור רבנן והתניא מי שלא שהת כו', ומשני רב שמעיה בממאנת, ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי כו' ומסיק משכחת לה בקידושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל, והיא לא נתפשה אסורה כו' יש לך אחרת כו', דמדשבק קידושי קטנות דשני בהו מעיקרא בממאנת, ואסיק בקידושי טעות, ואומר ר' דבקידושי (טעות) [קטנות] לא בעי לאוקומא, אע"ג דבקידושי קטנות איירי נמי ר' ישמעאל פ' בא סימן כדפרי', משום דשמואל לא סבר לה בההיא כוותיה, וההיא סוגייא אליביה דשמואל היא דאמר' לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל וכו', ואליביה קיימא כל ההיא סוגיא, אבל בקידושי טעות שקידש על תנאי ובעל סבירא ליה לשמואל לעיל כר' ישמעאל, דאי הוה ס"ל לשמואל בקידושי קטנות הוה ליה למיפרך לעיל לשמואל ממתני' (דנדרים) [דיבמות] כי היכי דפריך ליה לעיל מסתם מתניתין, ועוד דשמואל גופיה אמר בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ו ע"א] בודקין למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור, ומסתם מתניתין דהתם [נדה שם] ליכא לאקשו' לשמואל במאי דסבר כר' ישמעאל בקידושי טעות, דהתם לא מיירי אלא במיאון דקידושי קטנות כדפי' הריב"ן, ועוד נראה לר' דכי היכי דפר' אליבא דרב בקידשה על תנאי ולא בעל דאפי' בלא מיאון אם היא ערוה צרתה מותר הוא הדין לשמואל, ולר' ישמעאל היכא דבעל נמי צרתה מותרת אפי' לא מיאנה מחמת שלא נודע לה הטעות, והא דקאמר ממאנת והולכת לה לא אתא למימר שאם לא נודע לה הטעות ולא מיאנה תהוי אשתו מדרבנן, אלא לומר שאם נודע לה הטעות ולא מיאנה אלא עמדה אצלו מחלה התנאי ועל כן אומרים שצריכה למאן, ומ"מ לא חשיב זנות לעניין ההיא דנושאין על האנוסה, אי נמי ממאנת לאו דווקא שתהא צריכה למאן אלא אפי' בלא מיאון אינה אשתו כלל אפי' נודע לה הטעות, וא"ת ור' אליעזר דלעיל היכי הוי משני מילתיה דשמואל דיבמות דלא מצי לאוקמא מתני' דהתם לא בקידושי קטנות ולא בקידושי טעות, דלא סבירא ליה כר' ישמעאל בקידושי טעות לר' אלעזר, דהא קאמר דברי הכל צריכה הימנו גט, וא"ת תיקשי ליה לשמואל סתם מתני' דהתם, ולעיל דחקינן לאוקמי סתם מתני' כותיה, וי"ל בדוחק דהוה מוקי לה כגון שפי' בפירוש שאינו בועל לשם קידושין, והא דמשמע לעיל [ע"ג ע"ב] גבי הריני בועלך על מנת שירצה אבא, דלמאן דאמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מקודשת, היינו משום דשמא לא היה מתנה אלא להפסיד כתובה, אומר מורי הרב רב"ב שכן האמת הוא דקידושי טעות דר' ישמעאל לא היינו ממאנת אלא קידושי טעות על מנת שאני כהן ונמצא לוי, וההיא דפ' בא סימן ה"פ לא כן היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתיפה, ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל, אמרו דבר שאמרו אותו צדיק כו', הם היו טועין בדברי ר' ישמעאל והיו סבורים דממאנת קאמר ר' ישמעאל, ולכך קאמ' דבר שאמ' אותו צדיק לטובה יכשל בו זרעו, דהוא לא קאמר אלא בקידושי טעות, אבל בממאנת לא אמר, ולכך קאמר יכשל בו זרעו, דאילו אמר כך בממאנת דל' שייך לומר יכשל בו זרעו, אי זה מכשול שייך בזה מאחר דכך סבירא ליה.
חכם עוקר הנדר מעיקרו. אין לפרש דדווקא בלשון תלוי הטעם שהרי קידשה על מנת שלא היו בה מומין, והרי היו בה מומין, דא"כ האיש שהיו בו מומין הלך אצל רופא וריפאו לא תהא מקודשת, ולקמן [ע"ה ע"א] אמרי' דמקודשת, אלא בקפידת המומין תלוי הטעם, שאף עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת עליו כשזוכר שהיו בה מומין, אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועוקרו למפרע, אבל אי לא עקר להו אלא מכאן ולהבא איכא נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת היתר, ודווקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל, אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני בה היתר כדחזינן במתניתין דקתני ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, ולא קמפליג בין בני היתר ללא בני היתר, והיינו הטעם שעל מנת [כן] מקדשה, שלא ירצה לבטל הקידושין מחמת הנדרים, והיכא דידע ליה קודם שהותרו הרי מיד רוצה שיהיו הקידושין מבוטלין דשמא לא יהו להו היתר, אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלם מחמת הנדרים שאין עתה שום קפידא.
משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. למאן דמפרש בגיטין פ' השולח [מ"ו ע"א] משום קלקולא, דחיישינן שמא תלך ותנשא ונמצא שם רע שאינו שם רע או נדר נעקר על ידי חכם, ומקלקלה זה ואומר אילו הייתי יודע שכן אם היו נותנין לי (ק' דינר) מאה מנה לא הייתי מגרשך, אומר ר' שבשביל אותו קלקול לא היה גט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט אם היה השם רע שם רע ויהא גט כדמפרש בגיטין, ולמאן דחייש לקלקול לא אמרי' לא יחזיר אלא היכא דאמר לה משום שם רע אני מוציאך, ואין זה תנאי, ומשום דגלי אדעתה שאינו רוצה שיהא גט אם אינו שם רע לא חשבי' ליה תנאי, דלא דמי לזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דלקמן בפ' אלמנה ניזונת [צ"ז ע"א], ולההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל [קדושין מ"ט ע"ב] דלא הוו זביני משום דגלי אדעתיה שלא היה מוכר אלא לדעת כן, דעל כרחין הכא לא אמרינן כן, מדפרי' בהשולח [מ"ו ע"ב] דרבנן אדרבנן, גמרא המוציא אשתו משום איילונית, ומשני הא מני ר' מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול, והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה, ומה שייך הכא תנאי כפול, כיון דמשום דגלי ... ממזרות, אפי' לא התנה, אלא ודאי אע"פ שגילה דעתו של... ממזרות, על כן אומר ר' דלא הוו בניה ממזרים ולא גזרינן אלא כדי שלא יוציא לעז לפי שדומה תנאי קצת, ולר' מאיר דבעי תנאי כפול אפילו לעז ליכא הואיל שלא כפל, כיון שאפילו היה מתנה לא היה תנאי בלא כפילות, ולפיכך זה אין צריך טעם שפי' רש"י ולהכי לא אמר לא יחזיר דלא חיישינן תו לקלקולא כיון שלא חש לבדוק אם היה שם רע אמת אם לאו, אלא כיון דחשש ממזרות ליכא כדפיר', ולשמא יוציא לעז על הגט הוא דחיישינן כיון שאסור להחזיר לא חיישינן לכלום כי בוודאי לא יוציא לעז על הגט, דוודאי אם היה יכול להחזיר היה מוציא לעז על הגט קודם שתנשא כדי שתחזור לו והיא לא תחוש לדבריו ותנשא, וגם כשתינשא יוציא לעז שיהא סבור שתהא מותרת לו לפי שהיא שוגגת, והשתא דאמרו לא יחזיר לא יוציא לעז כיון שיודע שלא יועיל שהרי אומרי' לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום שם רע כו', וכיון שלעז לא יוציא איסור אין כיון דאין לחוש שמא יש בדעתו שלא היה מגרשה, אם לא היה השם רע אמת, דאפי' היה בדעתו הוו להו דברים שבלב כיון שלא התנה, וכיון שאין איסור ולא חשש לעז אין כאן בית מיחוש של כלום כדפרי', תדע דליכא תנאה דמשום שם רע אני מוציאך אלא חשש לעז דאי תנאה מ"ט דמ"ד דלא חייש לקלקולא, ואין נראה לומה דבהאי סברא פליג אי הוי לישנא תנאה אי לא, ותו אי תנאה משמע זה מה הועלנו במה שלא יחזור, וכי אם היה מתנה בהדיא אם השם רע אמת תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת היה בטל התנאי על ידי שלא יחזיר, או' הר' יב"ב דהאי דגיטין מיירי דכפליה לתנאיה דאמר לה משום שם רע אני מוציאך ולולי היה שם [רע] לא הייתי מוציאך, וראיה לדבר דקאמ' התם בגמרא דהמוציא אשתו משום איילונית, למימרא דר' יהודה (לא) חייש לקלקולא, והא איפכא שמעינן להו דתנן המוציא אשתו משום שם רע כו', עד דרבנן אדרבנן לא ק' מאן חכמים ר' מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסיק' דלא כפליה לתנאיה, ולהכי לא חיישינן לקילקולא, מכלל דהמוציא אשתו משום שם רע דחיישינן לקילקולא מיירי דכפליה לתנאיה. והא דאמר רב יהודה התם [גיטין שם] שתיקותיך יפה מדיבוריך משמע שאין קילקול ממזרות בדיבורא אלא לעז שאם יהא בדיבור' חשש ממזרות, היא שתקה אנן היכי שתקי' לה, ומיהו יש לדחות ולפרש שתיקותיך יפה ליך מדיבוריך שאם יועיל דיבוריך לגבות כתובה אז יהא ממזרות בדבר דוודאי אדעתא למיתב כתובה לא גירשך.
<h2>דף עה.</h2>
אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם. דבשלמא אי טעמא משום דאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, בבעל לא שייך זילותא שרגיל ללכת כל שעה לב"ד לצורכו.
כאן בזיעה עוברת. שיכול להעבירה על ידי רחיצת מים ההיא לא פסלה בכהנים שעבודה לפי שעה היא איפשר שרוחץ ועובר, ואין לפ' עוברת שעתיד להתרפאות דהיכי כי נוקי מתני' במזוהם שאינה עוברת, הרי בין קבועים בין עוברים קתני. אי נמי מצינ' לפרש דזיעה עוברת אפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי, ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת, והא דקתני בין קבועים בין עוברים ה"פ בין קבועים בין עוברים ששנויין באותה משנה בין עוברים ששנויין שם חוורוור (ומומים שאינם כוערן) [ומים שאינם קבועין], אבל עוברים שלא הוזכרו אהא לא קאמר.
וחכמים אומרים במומין שבסתר כו'. נראה לר' דלא פליגי חכמים עליה דר' מאיר אלא ביש עמו מרחץ, אבל במומין שבגלוי לא, מדפרי' סתמא דתלמודא בגמרא ראה וניפייס הוא, ועוד דאי לאו הכי מצינן סימפון בעבדים אליבא דר' מאיר כגון בגלוי אי פליג במומין שבגלוי.
<h2>דף עה:</h2>
אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון. לשמואל דמוקי מתני' בקידשה סתם וכנסה סתם אתי שפיר דאהכי קאי הך דהכא, אבל לרב דמוקי לה בקידשה על תנאי וכנסה סתם יש תימה אמאי קאי דבקידשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי הואיל והתנה על מנת שאין בה מומין, ומיהו נראה לי לפרש דכשהתנה על מנת שאין בה מומין, לא על מומין שבגלוי נתכוון דאותם ראה וניפייס אלא על מומין אחרים שאינו רואה נתכוון, וכשיש נמי מרחץ באותה העיר אית לן למימר שהתנה על מומין שאינן נבדקין על ידי מרחץ כגון ריח הפה ונכפה הקבוע לו זמן וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל, והכי קאמ' אינו יכול לטעון ואפילו הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום.
תברא מי ששנה זו לא שנה זו. תברא פר"ח שבועה בבבא קמא בפ' הפרה [מ"ח ע"ב]. מקשי' אמאי נקט עודה בבית אביה ברישא ובסיפא נכנסה לרשות הבעל, אדרבה איפכא ה"ל למיתני, והויא רישא רבותא טפי וסיפא רבותא טפי, ואני אומר דלאו פירכא היא דדווקא הכי נקט דכי היכי דפליג רישא וסיפא בפלוגתא דר"ג ור' יהושע פליגי נמי בהכי דתנא דרישא סבר דווקא עודה בבית אביה צריך להביא ראיה, אבל נכנסה לרשות הבעל אין צריך להביא ראיה, דאפי' יבואו עדים ויאמרו עד שלא נתארסה באו מומין הללו כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בדקה והא ראה וניפייס הוא, ותנא דסיפא סבר דאע"פ דנכנסה לרשות הבעל כשהביא הבעל ראיה אמרינן שהיה מקחו מקח טעות אע"ג דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, והאי ראה ונפייס, אדרבה אין אדם מפייס במומין.
אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופה. פי' אפי' איכא חזקה אחרת שמכחשת חזקת הגוף כי הכא אי לאו חזקת ממון אע"ג דאיכא חזקה אחרת דהעמידנה בחזקת פנויה דמכחשת מאי דאית לאוקומ' בחזקת שלימה והשתא הוא דאתא מום לפניך, דדווקא היכא דאית חזקת ממון כנגד חזקת הגוף דלא אלימ' ליה חזקת הגוף כנגד חזקת ממון, אבל היכא דליכא חזקת ממון אלימא ליה חזקת הגוף משאר חזקות, והשתא אתי שפיר דומיא דההיא ראיה דמייתי, ועוד דאי אתא לאשמועינן דאזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף היכא דליכא דבר מכחישו וכי על זה צריך ראיה, מיהו תימה לר' היכי מצי למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה במקום פנויה, וכי תימא אדרבה העמד אשה בחזקת שלימה, והשתא הוא דאתא מום, והרי מום לפניך וכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא בפ' בתרא דקידושין [ע"ט ע"א] בההוא שמעת' דקידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר, דאמר מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות, משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל, וכי תימא העמד מקוה על חזקתו ואימ' לא חסר, הרי חסר לפניך, ושמעת' גופא דהתם ק' לר' אמאי לא חשיב גבי בוגרת אלא חדא לריעותא דהתם נמי איכא תרתי לריעותא העמידנה בחזקת פנויה, וכי תימא אדרבה העמידנה בחזקת נערה והשתא הוא דבגר הרי בוגרת לפנינו, מיהו איכא לשנויי בשמעת' דהתם דלית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה הואיל וממה נפשך היא מקודשת או קידושי עצמה או קידושי אביה, תדע דלית לן למימר העמידנה בחזק', מדנקט קדשה היא עצמה בעיר דלא הוה צריך, משום פלוגתא דרב ושמואל לא (נקט) [ינקוט] אלא קידשה אביה בדרך אי הוו קידושי' קידושין אי לא, מיהו ההוא דשמעתי' מ"מ קש'. ונ"ל בין הכא בין גבי בוגרת חזקה דפנויה לא חשיבה חזקה כלל לגבי חזקת הגוף.
ספק טמא ור' יהושע אומר קיהה. מקשה ר"ת מ"ט דמאן דמטמא, אמאי לא אזיל בתר חזקה ה(י)א אמ' בפ"ק דחולין [י' ע"ב] מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתי' אחזקי' ומייתי לה מקרא, ואומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה כדמוכח בשילהי מסכת נזיר מי שהיה מצורע מוחלט מנ(ו)גע אחד שחין ומכוה וקודם שנטהר שנולד בו ספק ואחר שנתרפא מן הראשון לא נותר בו אלא ספק זה, דתנן התם [ס"ה ע"ב] (על) [כל] ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספק טמא, ומפרש בגמרא מנא הני מילי אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח כו', אי הכי משנזקק נמי, השתא הוה מצי לאקשויי אי בשלא נזקק לטומאה קרא למה לי דפשיטא דאזלינן בתר חזקה אלא דניחא ליה לאקשויי לפי סברתו, ועוד מצינן למימר דהיינו הא דפרי' משנזקק לטומאה נמי דמשום לא נזקק לא איצטריך קרא ואית לן לאוקומא לקרא בנזקק, ומיהו לפי זה צריכי' למימר דמנא הני מילי דקאמר רב יהודה הוא דקאמר ליה והוי כמו אמר רב יהודה מנא הני מילי אמר קרא לטהרו כו', שלא יקשה דמעיקרא בעי מנא הני מילי ולבסוף בעי קרא למה לי, ומצינו דוגמ' בריש אילו מציאות [ב"מ כ"א ע"א] וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ופריך בתר הכי אי דרך נפילה טובא נמי, ואם הוא פרי' זה מאי בעי' דמעיקרא וכמה, אלא ר' יצחק אמרו וכמה שפי' שם. אלא כי איתמר דרב יהודה אהא אם בהרת קדמה לשיער ור' יהושע קיהה, פר"ח הקשה לחכמים ואו' ר' כגון מקהו אקהייתא בפ' ב"ש [יבמות ק"י ע"ב] דפר"ח כמו כן קושיות זה לזה, ואע"ג דפי' הקונטרס התם מאספים אסיפות של בני אדם, מיהו קיהה דהכא מצינן לפי' הקונטרס כמו הקהה את שיניו ונראה דלא גרס ר' יהושע אומר מדבעי תלמודא מאי קיהה, דאי גר' אומר קיהה דאי קיהה ושמא לא פליג אתנא קמא, ועוד דלשון אומר לא שייך אמקשן, אלא וודאי לא גר' ליה, וה"פ מאי קיהה דשמא ה"פ דברייתא ר' יהושע הק' לחכמים ועל ידו אמרו ואמר רבא קיהה וטיהר, ודילמא קיהה וטימא ור' יהושע פריך מנא ליה שטיהר דילמא טמא והיה לו להקשות ולטמא והלשון וודאי אינו משמע כך דקאמר ודילמא וקיהה וטימא דה"ל למימר ודילמא טימא, אלא אומר ר"ת דגמ' דנזיר משונה ולשון ירושלמי הוא, אמר קרא לטהרו או לטמאו, אבל אי הוה פרי' מנא ליה דפי' כך מילתא דר' יהושע לא הוה שייך לאוכוחי מקרא טהרה דהא רבנן לית להו ההוא דרשה וכמו כן ר' יהושע לית ליה, ור"ת מפרש בע"א לפי מאי דגר' בספרי' כיהה בכ"ף, ומצי' למיגרס שפיר או' וה"פ מאי כהה כלומר מה לשון הוא זה, אמר רבא כהה טהור לשון טהרה הוא כמו כהה הנגע שהיא טהרה, אבל בהא פשיטא ליה דר' יהושע מטהר, ודילמא כהה וטמא לר' יהושע פריך כן מ"מ חזינן התם דאשנזקק בעי לאוקומא לקרא לטהרו או לטמאו, ואמילתא דר' יהושע מייתי קרא, והיינו כפי' ר"ת, והשתא מייתי שפיר הראייה דאזלינן בתר חזקה דגופה אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה, דהכא אזלינן בתר חזקה דגופה דהעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע זה, אע"ג דאיכא למימר אדרבה העמידנו בחזקת טמא דמיירי בנזקק לטומא', וה"ה דהוה א' ר' יהושע הכי לעיל אי לאו חזקה דממונא, וא"ת והיכי מייתי ראייה מהכא שאני הכא דכת' לטהרו או לטמאו כדאיתא התם, וי"ל דמהתם גמרינן. והר' חיים מפרש בע"א, ולא תיקשי והא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופיה בראוה מדברת ומעוברת בפ"ק [י"ג ע"א] דמעלה עשו ביוחסין.
שער לבן קודם לבהרת טהור. רש"י דריש מדכתיב שער לבן בבהרת משמע שהבהרת קדמה.
אמר רבה כהה טהור. ר"ת גריס רבה וטעמא בבבא מציעא בהשוכר את הפועלין [פ"ו ע"א].
רישא כאן נמצאו כאן היו. ולא מצינן למימר השתא העמד רשות האב על חזקתו דהא איתרע ליה שנמצאו ברשותו, הילכך אזלינן בתר חזקת ממון, ומדברת ומעוברת דא' ר"ג [י"ג ע"א] נאמנת אע"ג דלא שייך כאן נמצאו כאן היו, משום דלא שייך התם חזקת ממון אזיל בתר חזקת הגוף, והיא אומרת משארסתני נאנסתי [י"ב ע"ב] התם נמצא ריעותא ברשות הבעל שכבר נשאת ולא מצא בתולים לכך היא נאמנת לר"ג דלא איתרע חזקת רשות האב, וכגון שיכול להיות שנאנסה משנשאת, דאי הוי בעניין זה שלא הייתה יכולה ליאנס משנשאת אע"פ שנכנסה לרשות הבעל איתרע ליה רשות האב הואיל וודאי בבית אביה נאנסה.
<h2>דף עו.</h2>
חדא במקום תרתי לאו כלום הוא. וא"ת אדרבה כאן היו כדתרצינן לעיל טעמא דמתני' דבעודה בבית אביה על האב להביא ראיה משום כאן נמצאו כאן היו [ולא] אזלינן בתר חזקה והיכא דהביא הבעל עדים דקודם שתיארס היו בה מומין אילו פטור מכתובה דעדיף האי טעמא דאין אדם מיפייס במומין מההוא דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, וא"ת השתא נמי דמייתי ראיה דעד שלא תתארס היו בה מומין נמי לא מיפטר מהלין תרי טעמי ומאי שנא דכאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקה ואין אדם מיפייס במומין עדיף מאין אדם שותה כו' וכי הוו תרווייהו בהדדי עדיפי כוחו' לטעמי' האשה מינייהו, י"ל דהיינו טעמא משום כאן נמצאו כאן היו וחזקה דאין אדם מיפייס לא מהני מידי אלא משום דמסייעא להו חזקת ממון, הילכך לחד מינייהו יש כח ביד חזקת ממון לסייע, אבל תרווייהו בהדי הדדי לא מסייע. יש מחלקים משום הכי כי הוו תרווייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפי' לא יהא אלא א' מהם אמת או חזקת הגוף או אין אדם שותה יש לה, אבל בעל לא מיפטר עד שיהיו שני הטעמים שלו אמת כאן נמצאו כאן היו, ואין אדם מיפייס, שאם אחד מהם שקר מפסיד בעל, הילכך גריעי טעמי הבעל מטעמי האשה.
רישא מנה לאבא בידך. פי' בקונטרס ולא מהני חזקת האשה לגבי האב, ואומר ר' דאית לן לפרש דומיא דההיא דיש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] גבי זה אחי אינו נאמן דבעי לאוכחי מהתם דברי ושמא לאו ברי עדיף, ומשני שאני התם דכמנה לאחר בידך דמי, והכא נמי לכך על האב להביא ראיה דלא מהני ברי דידה לגבי אב הואיל והוי כמנה לאחר בידך, ואחזק' לא מהניא ליה דלא אמר ר"ג נאמנת אלא ברי ושמא כדאמ' לעיל בריש האשה שנתארמלה [ט"ז ע"א] וברי שלה לא מהניא ליה כדפ', ומיירי כגון שאב טוען שמא דאי טעין ברי לא צריך להביא ראיה, סיפא מנה לי בידך ולגבי דידה מהני ברי דידה אע"ג דלא קיימא לן ברי עדיף, הכא איכא ברי וחזקה, שוב אמר לנו ר' דנראה לו פ' הקונטרס עיקר משום ההיא דשמואל דשמא כדמסקי' לקמן דמסתמא לא פליג עליה דקיימא לן כוותיה.
מודה ר' מאיר לחכמים במומין הראויין כו'. השתא משמע דחכמים מייפין כח הבעל טפי מר' מאיר מדקאמ' מודה ר' מאיר לחכמים, כלומר אע"ג דבעלמא לא מייפה ר' מאיר כח הבעל כמו חכמים הכא מודי דיפה כח הבעל מכח האב ועל האב להביא ראייה, ובמתני' לא משמע הכי אלא ר' מאיר מייפה כח הבעל טפי מחכמים דקסבר ר' מאיר דאפי' מומין שבגלוי יכול לטעון ואין חכמים מודים לו, על כן נראה כפר"ח דגריס מודים חכמים לר' מאיר, מיהו גם זה אינו מיושב דלא שייך מודה הואיל ולא איפלגו בכי האי גוונא, ורש"י גר' מודה ר' מאיר ותו לא (מקשה).
ואמאי מנה לי בידך הוא. תימה ומאי קושיא לרב אשי טפי מכל הנך אמוראי דלעיל דלמ"ד תברא הוה מצי לאקשויי מה יש חילוק בין בית אביה לבית בעלה, ועוד אמאי על האב להביא ראיה למ"ד על בעל להביא, ולמ"ד כאן נמצאו כאן היו הכא נמי שמא כאן נמצאו ברשות בעל כאן היו דלא מצית למימר דס"ד דמקשה דבראוין לבא עמה קא גריס, כלומר שהן ישנים וניכר שמומין אילו מזמן ארוך מקודם ארוסין באו ואיתרע חזקת הגוף, לפיכך על האב להביא ראיה, דא"כ מאי קמקשה לרב אשי מנה לי בידך הוא נימא הוא לנפשיה דטעמא משום דראוין לבא עמה הוא דאף רב אשי לא קאמר שיהא נאמן משום מנה לי בידך אלא משום דאיכא חזקה בהדי' כדפרישית לעיל דק"ל לאו ברי עדיף, מיהו י"ל דלעולם סבירא ליה כמ"ד כאן נמצאו כאן היו והכי קאמר מודה ר' מאיר במומין הראוין לבוא עמה בבית אביה קודם נישואין ואפי' אין ניכר שקודם אירוסין באו דהוי כאילו נמצאו בבית האב ומיירי באותן מומין שאין הבעל יכול לידעם אפי' על ידי בדיקה כגון ריח הפה ונכפה שקבוע לו זמן שיכולה לשמור עצמה שלא יכירו בה בני אדם, שאע"פ שנכנסה לרשות הבעל על (ידי) האב להביא ראיה, דהשתא לא הוי חדא במקום תרתי דחזקה דאין אדם שותה כו' וראה וניפייס (ו)ליכא למימר דאפי' על ידי בדיקה אינו יכול לידעם שאין יכול לבודקה בקרובותיו מהנך מומין דפרי', ומיהו לא יתכן לפרש כן, לפי מאי דגר' בתוספתא [פ"ז ה"ט] במומין הראויין (לימלך) [להוולד] עמה בבית אביה.
על בעל החמור להביא ראיה. אע"פ שהוא מוחזק בפרה והוה לן לאוקומי החמור בחזקת קיים, אלא משום דמוקמי' לפרה בחזקת מרא קמ', והא דפריך תלמודא בבבא מציעא פרק השואל [ק' ע"א] גבי המחליף פרה בחמור וילדה יחלוקו, וליחזי ברשותא דמאן קיימא ונהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, אלמא לא מוקמי' אחזקת מרה [קמא] היכא דתפיס אידך, התם פריך לפי מסקנא דכל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה, מיהו תימה למאי דס"ד הואיל ובעל החמור מוחזק, (וגבי) [וגם] איכא לאוקומי לחמור בחזקת קיים מה טעם הוא זה שעל בעל החמור להביא ראיה, גדולה מזו אמר שמואל בריש המוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"א] המוכר שור לחבירו ונמצאו נגחן דאין המעות חוזרין אע"ג דרובא לרידי' זבני ולא מוקמינן להו בחזקת מרא קמא וכל שכן דהכא דחזקה מסייע ליה, וכי תימא התם היינו טעמא דמדלא דק אם הוא נגחן אם לא אלמא לשחיטה זבני, א"כ מה צריך למימר התם ושמואל כי אזילנא בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן, והא(י) טעמא לאו משום רובא הוא אלא משום דלא דק, ועוד [ב"ב ק"ה ע"א] כור במנה סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון אי תפוס לשון אחרון לוקמא בחזקת מרא קמא, על כן נראה טעמא דשמואל לאו משום חזקת מרא קמא אלא סבירא ליה כשאנו מוצאים מום או שום ריעותא כמו שהוא עתה דיש (להחזירה) [להחזיקה] מקודם, ודומיא להא דאמרי' [נדה ד' ע"א] כל הטמאות כשעת מציאתן, והילכך גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דווקא אמרי' הכי, והא דכלה בבית חמיה דעל בעל להביא ראיה משום דכי אמרינן נמי כמו שאנו מוצאין מום [עתה] קודם לכניסת רשות זה היה כן אכתי איכא למימר דמשנתארסה נולד בה, והילכך אית לה כתובה, דכולי האי לא מיסתבר דקודם כניסת שתי רשויות דהיינו קודם אירוסין היה בה מום על ידי שאנו מוצאין אותו עתה, אבל בבית אביה אמרי' קודם לכניסת רשות זה היה כמו שהוא עתה, מיהו איכא לאקשויי מהא דא' שמואל בפרק בתרא דקידושין [ע"ט ע"א] קידשה [אביה] בדרך וקידשה היא עצמה בעיר והרי בוגרת לפנינו חוששין לקידושי שניהן ולא אמרינן כשהיא בוגרת עכשיו כך היתה קודם הקידושין, ולא מצית למימר התם משום חומרא דאשת איש דמייתי עלה פלוגתא דר' עקיבא ור' נתן הוא מוציא מידו כו', דמיתני גבי (מומין) [ממון].
<h2>דף עו:</h2>
כלה בבית אביה ולקידושין. ולא סבירא ליה כמ"ד כאן נמצאו כאן היו דלדידיה מאי ראיה דהתם על האב להביא ראיה משום דאיתרע ליה חזקת רשות האב, אבל הכא לא איתרע חזקת רשות בעל החמור, ועוד דלדידיה הוה לן למימר הכא על בעל הפרה להביא ראיה, כאן נמצאו ברשות בעל הפרה שכבר משך בעל החמור את הפרה, ונר' לר' דסבירא ליה כרב אשי לעיל דאע"ג דהכא נמי מנה לאבא הוא מיהו מיגו דמהני חזקת הגוף לגבי דידה לעניין כתובה, מהניא נמי לגבי אב בדבר שהוא מוחזק, ומיהו הא אתי שפיר לפי מה שפי' בקונטרס לעיל מילתא דרב אשי, ומה שפי' בקונטרס דס"ל כמ"ד מי ששנה זו לא שנה זו לא נהירא דהיכי מוקי כלה בבית אביה לקידושי' כר' יהושע אימור דא"ר יהושע דלא מהניא חזקה דגופה לאפוקי ממונא לאוקומי מי אמר, ועוד מקשה ר"ת דלעיל מוכחינן דאזיל ר' יהושע בתר חזק' גופיה היכי דליכא חזק' ממונא, וכל שכן הכא דחזק' ממונא מסייע לחזקת הגוף דאזיל ר' יהושע בתריה, ועוד הא דרב יהודה אמר שמואל גופיה פסק בפ"ק [י"ב ע"ב] הלכה כר"ג, ועוד מאי פריך ההיא ר"ג ואיהו איירי אליבא דר' יהושע.
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. אבל בהמסס אפי' מצד אחד טריפה כך פירש"י במקום אחר, ואם תימצי לומר שאין סברא שיהא טריפה הואיל וניקב רק חצי העור, מצינן למימר דכולו ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישינן בריש אילו טריפות [חולין מ"ג ע"ב] למאן דחייש לספק (דחסה) [דרוסה], והא דתנן באילו טריפות [מ"ב ע"א] המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש, לאו דווקא לחוץ שהוא מפולש אלא כלומר כלפי חוץ לאפוקי ניקב זה לתוך זה, והא דאמ' מצד אחד בעובי בית הכוסות צריך לפר' אותו צד אחד מבפנים כלפי הרעי, דאי צד אחד מבחוץ כלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאמרי' נקובי נקיב ואתאי, ואין נראה לר"ת לומר שיהא טריפה כשלא ניקב אלא חצי העור של המסס, ונראה לו דהמסס נמי מצד א' כשירה, והא דנקט בית הכוסות מצד אחד כשירה רבותא קמ"ל לפי שיש לו שני עורות וקמ"ל דאע"פ שניקב עור א' שלם אפי' הכי כשירה עד שינקבו שניהם, ואיידי דנקט מצד אחד כשירה נקט נמי משני צדדין טריפה אע"ג דמילתא פשיטא היא, אי נמי אומר ר"ת דהא נמי חידוש הוא דס"ד אפי' מב' צדדין כשירה מפני ששוכב על המסס ומדובק שם בשומן הוה אמי' דאותו דביקות מגין שלא יצא הרעי ומידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה כשירה קמ"ל הכא דטריפה, וא"ת הא דאמ' בשלהי במה מדליקין [שבת ל"ו ע"א] גבי תלת מילי משתני שמייהו כו' הובלילא בי כסי בי כסי הובלילא למאי נפקא מינה דלא תיטע במה שאמרו מצד אחד כשרה זהו הובלילא דהיינו המסס שקורין עכשיו הובלילא דהיינו משום מה שהיו רגילין לקרות בי כסי אפי' מצד אחד טריפה, הואיל וניקב עור שלם, ועוד אומר אני שלא תטעה נמי במב' צדדין טריפה מה דהוי [במה] שקורין עכשיו בי כסי דהוא המסס, אבל מה שקורין הובלילא דהוא מה שהיו קורין תחילה בי כסי אפי' מב' צדדין כשירה דהוי כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה.
כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ואוקי לכולה מתני' כרבא, וצריכין אנו לומר דהא דמהימן אב ובעל החמור אליבא דר"ג לשמואל לאו משום ברי ושמא דהא פרי' עלה מההיא דמחט כו', דההיא שמא ושמא ואי הכי מאי פירכיה, וההוא פלוגתא דמשארסתני נאנסתי ניחא דאיכא למימר הא דמהימנא התם משום שנולד ספק ברשותו, אבל מוכת עץ אמאי מהימן דלא מצינן למימר דמהימן במיגו דאי בעיא אמרה נאנסתי דהא חרשת (וסוט') [ושוטה] מהימנינו לי' בפ' אילו נערות [ל"ו ע"א] וטענינן בשבילן, י"ל הואיל דרוב נשים מחבטות לא איתרע חזק' דידהו כלל, וכי לא מצו טעני טענינן להו הואיל ושכיח.
כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ואפי' הוא מוחזק, וא"ת מהא דפרי' בפ' השואל [ב"מ ק' ע"א] גבי המחליף פרה בחמור וילדה וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, משמע דאי הוה ברשות בעל פרה על בעל חמור להביא ראיה, ואמאי הלא נולד ספק ברשותו, דאחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שילדה הפרה, וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא לספק שנולד בריעותא.
ותנא תונא כלה. והיינו כלה בבית חמיה דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתאי מום, הכא נמי אוקי חמור בחזקת קיימת והשתא הוא דמתה. וא"ת היכי מייתי מינה ראיה, דילמא לאו היינו טעמא משום דנולד ספק ברשותו, אלא משום דאיכא ב' טעמי לכח האשה במקום חדא כדאסיק תלמודא לעיל והוי אין אדם מפייס במומין כנגד אין אדם שותה כו', וליכא השתא מידי דמכחיש חזקת הגוף, אבל הכא כנגד חזקת הגוף הוי חזקת מומין דאפי' להוציא ממון משמע דאמרינן נמי הכי שצריך להביא ראיה להעמיד הממון בידו הואיל ונולד הספק ברשותו מדאותיב עליה מההיא דמחט והיכי פשיט הא מכלה בבית חמיה, י"ל דלעיל נמי קצת מרע ליה כאן נמצאו כאן היו חזקת הגוף דאשה.
<h2>דף עז.</h2>
אבל במומין הגדולין כופין אותו להוציא. ולא ידענא כשנולדו לו אמאי לא אמרינן נסתחפה שדהו של אשה כי היכי דלגבי איש. נראה לר' דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחה, מידי דהוה אבאה מחמת טענה דאמ' בסוף הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"א] הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה בדברים שבינו לבינה היא נאמנת, אמר איהו אזיל ואנסיב איתתא אחריתי ואבדוק נפשאי, אמר ר' אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, משמע (באו) [אף בזו כמו ב]דברים בינו לבינה, ובהדיא קאמר התם בשילהי פירקא [שם] דכופין אותו להוציא ויתן כתובה, אלמא נותן כתובה, ויתן כתובה במקום שכופין אותו להוציא, ועוד מצינו בתוספתא [פ"ז ה"י] בהדיא דקתני אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה.
סבורה הייתי שאני יכולה לקבל. קצת תימה א"כ כל (שעה) [אשה] תערים ותישאנו כדי שיתן לה כתובה כשתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה, ושמא במקום שיש חשש הערמה אין לה כתובה.
אלא לרב יהודה קשיא. יש לתמוה אמאי לא מתרצינן דהא דרב יהודה אמר שמואל דאמר המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן, דבברכות [כ"ה ע"א] משמע דבעיבוד עורות איכא צואת כלבים, דתני התם לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים בזמן שנתן לתוכן עורות.
ליתני אפילו נשא אשה. תימה לי ליתני באה מחמת טענה שכופין אותו להוציא בשילהי הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב], וליכא לשנויי כדשנינן הכא כו'. בילא"ו.
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה עד שלא תתארס. פי' בקונטרס ונתארסה אבל נשאת לא תמכור והביא ראיה מדתנן לקמן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים, אבל לכתחילה משמע דלא תמכור, והשתא משמע ליה לרבינו (שיי) [ש"ישלמה יצחקי] דעד שלא נשאת משמע בין קודם אירוסין בין לאחר אירוסין, וקשה לר' אהא דאמר' רב ושמואל בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין נפלו לה משנתארסה וניסת מוציא הבעל מיד הלקוחות, ופרי' כמאן לא כר' יהודה ולא כר' חנינא בן עקיבא, ואמאי הא שפיר מצו סברי כדאמרו לפניו דר' חנינא בן עקביא דבעי למימר דאפילו נפלו לה עד שלא נתארסה וניסת הואיל וזכה באשה יזכה בנכסים ומקחה בטל דאהכי קיימי כיון דאיירי ביה תנא קמא, אלא ודאי משמע ליה לתלמודא דעד שלא ניסת לא איירי בנפלו קודם אירוסין, ויש לתת טעם דעד שלא ניסת וניסת משמע שאין דבר מפסיקין בין נפילת נכסים לנישואין, והשתא אין ראיה לפירוש הקונטרס מכאן, ותיובתא נמי לא הוי דתידוק טעמא דנפלו כשנתארסה אבל עד שלא נתארסה וניסת לכתחילה מוכרת, ונ"ל דהוה מצי למימר דהוא הדין עד שלא נתארסה וניסת לא תמכור לכתחילה והא דנקט עד שלא ניסת וניסת דמשמע שנתארסה וניסת לאשמעינן דאפילו הכי אם מכרה ונתנה קיים. ולפי מה דגר' ר' (שיי) [ש"ישלמה יצחק] בגמרא [ע"ח ע"ב] תני מוכרת ונותנת קיים אית ליה שפיר ראיה מכאן דמצינן למימר דעד שלא ניסת משמע נמי כל שקודם נישואין ואפילו קודם אירוסין, ובגמרא פריך לרב ושמואל דלא משמע ליה אמרו לפניו שיבאו לחלוק אלא שלא תמכור לכתחילה, אבל דיעבד מכרה קיים דלא כרב ושמואל, ומיהו אותה גירסא לא נהירא כאשר אפרש בגמרא, ועוד אפילו אותה על כרחין אמרו לו ר' חנינא בן עקיבא לבטל המקח לגמרי דמהנך תרתי מתניתא דמייתי בגמרא משמע דלא פליגי ר' יהודה ור' חנינא בן עקיבא אלא בהא דר' יהודה סבירא ליה דתשובה על החדשים אנו בושים השיב לה על מה שהוקשו ממכרה כשהיא ארוסה, ור' חנינא מוקי לה אעד שלא ניסת וניסת, ולר' יהודה היו רוצים לומר הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ומכרה בטל לגמרי כדקתני בהדיא בגמרא מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל והוא הדין כן לר' חנינא הוי אמרי' דיהא מכרה בטל בעד שלא ניסת וניסת, ואע"פ שאין ראיה עכשיו לדברי רש"י יתכן מיהא להיות כדבריו.
נפלו לה משנתארסה ב"ש אומר תמכור כו'. במס' פיאה בירושלמי בפ' בית שמאי [פ"ו ה"ב] בעא ר' פנחס קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, א"ל לא אתינן מתנית' (אבל) [אלא] דבר שהוא חומר מב' צדדין וקל מב' צדדין בר[ם] הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד, והתנן ב"ש הפקר לעניים הפקר והרי קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הפקירו פר"ח. וק' לר' והא קתני ב"ש אומ' שתי שבתות וב"ה אומר' שבת אחת דהיינו נפקותא דכתובה אע"ג דהוי קל לזה וחומר לזה, י"ל שגם לאשה הוא חומרא מה שממהר לגרשה עד שבת אחת, אע"פ שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה.
סיפא אימ' בזכותו נפלו רישא אימ' בזכותה נפלו. תימה א"כ לב"ה נמי תמכור לכתחילה דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן בהחולץ [יבמות ל"ח ע"א] שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת קיים, ומפרש בגמרא דמיירי דנפלו לה כשהיא ארוסה וזיקת אירוסין עושה ספק ארוסה דהואיל והיא מוחזקת הויא איהי וודאי ויבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, י"ל הכא בברור לינשא קיימ' דכל המארס דעתו לינשא, הילכך לכתחילה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי, אבל התם שמא לכך עומדת לחליצה כמו לייבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים שמוכרת לכתחילה.
איבעיא להו ר' יהודה לכתחילה קאמר או דיעבד. בפירושי רש"י מכתיבת ידו כתב שני לשונות, בלשון א' פי' דקאי ארישא דקתני עד שלא תתארס מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת קיים, וקמיבעיא ליה השתא הנך אמרו לו אי בעו למימר לכתחילה לא תמכור, אבל דיעבד מודו דמכרה קיים, או דיעבד, דאפילו דיעבד בעו למימר דמכרה בטל, ולפי זה הדין עמו דגרסינן בהאי ברייתא דמייתי מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל אמ' לה' על החדשים אנו בושים כו' ולא גר' בסיפא מה שכתוב אף זו מכרה בטל אמר להם אף זו לא תמכור אם מכרה ונתנה קיים, אמרו לו והואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר להם על החדשים כו'. ובתוספתא ודאי ליתיה ולא איפשר ליה למיגרס דהיכי מהדר אף זו לא תמכור, והא תנן בהדיא מודים ב"ש וב"ה שמוכרין לכתחילה, ולשון אחר פירש"י לכתחילה דב"ש או דיעבד דב"ה, (ולפיכך) [ולפירוש] זה בחינם מוחקו רש"י לפי שאינו כתוב בתוספתא. ולא נהירא לר"ת ולר' פי' זה, דהיכי הוה מיבעיא ליה אי אמרו לפניו דר"ג שקלי וטרי אליבא דב"ש [והא] בכולי תלמודא מקשי' טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, ונראה לר"ת דה"פ לכתחילה ארישא דנפלו לה עד שלא תתארס דמוכרת לכתחילה וקאמרי אינהו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, ולא תמכור לכתחילה כמו נפלו לה משתתארס וקמהדר להו על החדשים אנו בושים כלומר נפלו לה משתתארס שהם חדשים אנו בושים, למה לא תמכור אפי' לכתחילה ואתם מגלגלים את הישנים שנפלו קודם אירוסין שלא תמכור לכתחילה, או דילמא דיעבד אנפלו לה באירוסין קאי כדקאמרי ב"ה מכרה קיים וקאמרי אינהו מכרה בטל כמו נפלו משניסת והשיב להם על החדשים אנו בושים על אותם שנפלו משניסת שהם חדשים למה מכרה בטל, ואתם מגלגלים עלינו את הישנים פי' לא שהם ישנים [בשעת מכירה דהא] שנפלו לה משנתארסה ומכרה באירוסין איירי ועכשיו הם חדשים, אלא כלומר את הישנים שהם ישנים כשניסת, והשתא מן הדין הוה ליה למינקט בלשון איבעי' ארישא קאי או אסיפא קאי, אלא אומר ר"ת שכך דרך התלמוד שמיבעי בלשון שפושט לבסוף כדפשיט ש"מ דיעבד ולא שייך למימר ש"מ אסיפא שאין נזכר בברייתא לא רישא ולא סיפא, ת"ש דתניא א"ר יהודה כו' אמר להם אף זו לא תמכור, כלומר בזה אני מודה לכם שהיא כאשתו לעיניין זה שלא תמכור לכתחילה, והשתא פשיט שפיר דמדקאמרי אף זו מכרה בטל ש"מ אסיפא קאי דארישא דנפלו לה עד שלא נתארסה לא הוו אמרי מכרה בטל, ועוד מדקמהדר להו אף זו לא תמכור אפי' לכתחילה ש"מ אסיפא קאי, ויש ליישב לפרש"י קמ' דפי' דגר' שפיר מה שכתוב בספרים אמר להם אף זו לא תמכור, דהכי קאמרי ליה הואיל וזו אשתו פי' נפלו לה משנתארסה וניסת, וזו אשתו נפלו לה עד שלא נתארסה, מה זו מכרה בטל דמדנקט אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים גבי ארוסה משמע דמודים אם ניסת דמכרה בטל אע"פ שנפלו לה משנתארסה אף זו מכרה בטל עד שלא נתארסה ונתארסה, אמר להם אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים פי' זו נפלו לה משנתארסה וניסת דווקא לא תמכור לכתחילה ואם מכרה קיים כמו במשנתינו ולא ניסת פי' אף זו כשנתארסה וניסת, וק"ל קצת דשני להו דיעבד מכרה קיים, מיהו מה שמוכרת לכתחילה בעד שלא נתארסה לא שני להו.
<h2>דף עח:</h2>
לא כך השיבם ר"ג לחכמים. פי' ועל ארוסה ששאלו (ו)לא הוצרך להשיבם מאי דקאמרת דתשובה מעולה וניצחת השיבם על ארוסה.
תני מוכרת ונותנת קיים. זו היא גירסת הקונטרס ופי' תני במתני', והק' הר' יצחק ב"ר מאיר דטפי הוה ליה להגיה ברייתא מקמי מתני', ועוד דהוה ליה להגיה ברייתא והוי ר"ג כב"ה וליתני אם מכר, ומגיה מתני' והוי ר"ג כב"ש דאי לב"ה אפילו כשהיא ארוסה לא תמכור לכתחילה, ועוד כי היכי דפריך בסמוך לרב פפא ור' חנינא בן עקיבא כב"ש, לרב זביד נמי הוה מצי למיפרך הכי, על כן נראה כפר"ח דגרי' במתני' אף זו מוכרת ונותנת ובברייתא אם מכרה ונתנה, והשתא אתי שפיר דלפיכך מגיה מתני' מקמי ברייתא שלא להעמיד ר"ג כב"ש, ולגירסא זו ל"ג בברייתא דר' יהודה דלעיל מה שכתוב בספרים אף זו לא תמכור דהא במתניתין (ד)קתני מוכרת לכתחילה ולרב פפא דלא מגיה מתני' תיקשי ליה, ובספרו של רבינו נסים גאון היה כתוב בריש פיסקי' עד שלא תתארס מודים ב"ש וב"ה שאם מוכרת ונותנת קיים פי' דלכתחילה ולרב פפא דלא מגיה מתני' תיקשי ליה, ובספרו של רבינו נסים גאון היה כתוב בריש פיסקי' עד שלא תתארס מודים ב"ש וב"ה שאם מוכרת ונותנת קיים פי' דלכתחילה נמי בעי למימר מוכרת מדלא קתני בהדיא לא תמכור, וסיפא דמתניתין נמי דקתני בעד שלא ניסת וניסת אם מכרה ונתנה קיים לכתחילה בעי למימר מדלא קתני בהדיא לא תמכור ובבריית' דר' חנינא בן עקי' גרס אמר להם אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים והשתא פריך שפיר ברייתא אמתניתין ומשני רב זביד תני אם מכרה מתנית' מגיה, ולא תתני אף זו לא תמכור וגר' נמי ור' יהודה כב"ש. וק"ל לגירסא זו לרב זביד נמי תיקשי ליה, וכי תימא אתרווייהו פריך הא דמשני לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה לרב זביד דלא מפליג ר' יהודה ור' חנינא בן עקיבא אם הם לא שנו פלוגתא דב"ש וב"ה א"כ מי שנאה, ועוד לרב פפא ק' ליה היכי מסיק (אליבא) [לר"י] לא נחלקו, הא [משמע] במתני' דרבי יהודה שנה פלוגתא דב"ש וב"ה דעלייהו קאי.
לא כר' יהודה ולא כר' חנינא בן עקי'. פי' לא כאמרו לפניו דר' יהודה ולא כאמרו לפניו דר' חנינא דתרווייהו מודו דעד שלא נתארסה וניסת דמכרה קיים, ולא פליגי אלא כשנתארסה וניסת, והא דמשמע לקמן בפ' הכותב [פ"ג ע"א] דעד שלא וניסת דמכרה בטל דתנן א"כ למה כתב לה דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים, ומוקמינן לה בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה, א"כ אותם נכסים נפלו עד שלא ניסת וניסת ומשמע דאם לא כתב לה דין ודברים מכרה בטל, היינו כאמרו לפני ר"ג דהא לר"ג מכרה קיים, ואין סברא לומר דאתיא כרבותינו דחזרו ונימנו.
<h2>דף עט.</h2>
עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר' שמעון. פסק ר"ח [כר"ש] (כנכסים) [בנכסים] שאינם ידועים, וכן נראה מדקאמר ואליבא דר' שמעון, משמע דהלכה כר' שמעון, וכל הני דסבירא להו שטר מברחת לא קנה סבירא להו הכי, דאי הוו בעי למימר דהכא משום תקנת מברחת הוא דתקינו רבנן הכי כמו שאומר ר' שמעון בנכסים שאינם ידועים דאפי' רבנן דר' שמעון מודו בה, ולעולם לית הלכתא כוותיה, א"כ הוה ליה למימר עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל אליבא דר' שמעון בלא וי"ו, (דהא) [דהוה] משמע כי היכי דאליבא דר' שמעון לא משתעבדי נכסים שאינן ידועים לבעל, הכא נמי במברחת לא קני להו בעל אפי' אליבא דרבנן דפליגי דר' שמעון עליה במתני', מדקאמר ואליבא דר' שמעון משמע דווקא לר' שמעון כדפרי', וכבר בא שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת שרצה ללוות ורוצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב, וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשתו, וא' ר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה, דטעמא מאי אמרי' שטר מברחת אינו קונה מפני שאינה מתכוונת להקנות אלא מתכוונת שלא יקנה הבעל והכא הוא דלא קני הבעל כדאמרינן עשאום [כנכסים] שאינם ידועים לבעל, אבל הכא דליכא כי האי טעמא דאי לא הוה קני להו לוקח הוי קני הבעל חוב והאשה א"כ לא מיקרי האי שטר מבריח כיון דבהכי אינו מוברח הילכך ליכא למימר לאברוחי מיכווין כיון דאינו מוברח אלא למתנה גמורה איכוון וזוכה מקבל מתנה.
דיקלי ואילני דיקלי. משמע דדקלים מתקיימים הרבה כפי' ר"ת דהמוכר ספינה [ב"ב פ"ב ע"א] ולא כפי' רבינו שמואל דפי' התם שאינן מתקיימים יותר מד' וה' שנה גבי הא דאמר רב זביד דקל אין לו גזע ולשרש קאי.
אילני וגופני אילני. השתא משמע דגופני גריעי מדיקלי דהשתא מאילני דגריעי מדיקלי גריעי כ"ש מדיקלי גופייהו, וק' מהא דא' בהחובל [ב"ק צ"ב ע"א] עלה דההוא אם היה מעלה בדמים מותר הוו כהנך תאלי בה גפני א"ל למחר אייתי לי מקורייהו, י"ל דוודאי דיקלי עדיפי בזה שאין צריך להוציא עליו שום דבר כדי לתקנו, אבל גפנים צריכי תיקון ויציאה מרובה לזמור ולתקן הכרם שאם לא כן מתקלקל, ומי שיכול לטרוח עליה לעבדה ולשומרה ריוח הרבה בפירות.
כללא דמילתא. ר"ח גריס גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא, פי' דבר שמתקיים הקרן ואוכל הבעל פירות זהו קרנא ואין מוכרין אותו ליקח ממנו קרקע, דבר שהוא כלה ואין בו אלא פירא בעלמא עד הזמן הוי כאילו נפלו לה פירות וילקח בהן קרקע, והשתא צריך לומר דאמרי ליה פירא הוא דאמרי האי כללא דהא אבא זרידתא ופירא (דתורי) [דכוורי] אין גזעו מחליף כדפי' בקו', וק"ל דא"כ הוה ליה למימר אמרי לה קרנא ברישא והדר אמרי לה פירא, דכיון דאינהו אמרי האי כללא, ועוד הא דאמר רב נחמן לקמן [ע"ט ע"ב] עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי ביה ואזיל עד דכלי, הוה ליה למימר קרנא הוי, ועוד קאמר דא"כ הא דתני פיר(א) דגופרית ומחפורת של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומרים פירא פי' נמי רבי מאיר אומר קרן שחשוב קרן המתקיים והבעל אוכל פירות וא"כ קשה דר' מאיר אדר' מאיר דהתנן פירות המחוברות לקרקע אמר ר' מאיר שמין אותן כמה הן יפין בפי' וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולכל הפחות כפירות מחוברין חשבינן להו, ועוד דהשתא הוי רב נחמן כר' מאיר, על כן נראה ודאי כפי' הקונטרס, ומיהו ר"ת לא פירש כפירושו, אלא פי' דלא בנפלו קאמר ופליגי אם מכרו אם לאו דמדקאמר פשיטא ארעא ובתי כו' ובתר הכי מסיק פלוגתא א"כ משמע במאי דמיירי פשיטא מיירי נמי פלוגתא דהיינו בדבר שיש לו לקנות כספים שנפלו לה. ויש לפרש אבא זרותא ופירא דכוורי כלומר אם רוצה הבעל [לקנות] פירא דכוורי ואבא זרותא בכספים שנפלו לה אמרי לה קרנא ואמרי לה פירא, וכן משמע מתוך פר"ח, דמפרש כללא דמילתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא כל היכא דקתני ילקח בהם קרקע אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף אלמא דבלקנות מיירי, ולפירוש זה לא קשה מידי לפר"ח מכל מה שהקשיתי מרב נחמן ומדר' מאיר אדר' מאיר, י"ל דמיירי התם בהכנסה שמכנסת לו וקרי פיר' למה דאכיל פירות נכסי מלוג, אבל הכא במה שקוני' מן הפירות הילכך מה שקונין [בכספים שנפלו קרי קרנא] בדבר שאין קונין קרי פירא דדין פירות עליו כמו שהפירות ימכרו וילקח בהן קרקע, ומיהו בשלמא גירסת הספרים ופי' ר"ת ניחא טפי, דלפי' הקונטרס קשה טפי דאמר אין גזעו מחליף קרנא, והא גלימא דאמר לקמן דמכסי ואזיל כאין גזעו מחליף דמי, ופיר דגופרית ומחפורת של צריף אמרי רבנן אע"ג דלא הוו שיור אלא קרקע בעלמא כפי' הקונטרס, ולפי' ר"ת לא (קאמ') [קשה] מידי דאע"ג דאין קונין אותו לכתחילה, מיהו כשנפלו לה בירושה לא נזקק למכור אלא יאכל פירות כמו שהוא עד שיכלה הקרן כיון שיכול להיות מיהא שיורא קצת כמו בגלימא וכו' דדמי ליה. ור' פירש לנו דהאי כללא דמילתא תרווייהו מודו, אלא למ"ד פירא הוי חשיב פירא דכוורי גזעו מחליף לפי שאין הדגים כלים לגמרי אלא נשאר מהם כל שעה באותה חפורה ולהכי הוי פירא, ואם נפלו נכסים ילקח זה מהם וילקח הבעל מן הדגים, ולמ"ד קרנא הוי סבירא ליה דדבר שאין גזעו מחליף נינהו דפעמים שלוקחים לצורך הכל ולא נשאר בה דגים ולא ילקח מן הכספים שנפלו שהכל הוא קרן ולא יהא לבעל לאכול כלום, והאי כללא דמילתא מפרש טעמא, אבל באבא זרדתא לא פליגי בהכי אי הוי גזעו מחליף או לא שאין נראה לומר דפליגי בהכי דמאי פלוגתא שייך לאיפלוגי בהכי זה ניכר לכל אדם אם הוא מחליף גזעו כשקוצצין אותו אם לאו, אלא התם בהא פליגי דמ"ד פירא סבר שעיקרו עצים ולא לפירות שאינם חשובים לכלום, ולהכי הבעל אוכל פירות שהם כעצים וילקח מן הכספים ומ"ד קרנא הוי ס"ל שעיקרו לפירות עומד ולא ילקח בעל העצים שהן קרן ואין בו פירות אלא פרי העץ עצמו, וא"ת הא דתניא לקמן פיר (ו)גופ' ומחפו' של צריף ר' מאיר אומר קרן וחכמים אומ' פירות והכי הילכתא מדמסייעי לרב נחמן והילכתא כרב נחמן, ואע"ג דאיכא דפליג עליה בפ' אלמ' [ק"א ע"א] כוותיה קיימא לן בדיני, הרי התם אע"פ שהגוף והצריף כלים אמרי' דקרקע הוי קרן הכא נמי הוה לן למימר הכי, י"ל דהתם הוא כיון שהמחפורת של צריף והגופריות הם מעולם לשם ותחילת ברייתם מאותו קרקע, נחשבים פירות של אותו קרקע, והוא דומיא דעיילא ליה גלימא דאמר רב נחמן התם דהוי פירא והנהו פירא מגלימא גופיה, אבל פירא דכוורי אין תחילת ברייתם משם דמעלמא אתו ודמו כמו פירות שהיו מוצנעים לשם אע"פ שהדגים פרים ורבים, ודוחק, ופי' ר"ת עיקר.
<h2>דף עט:</h2>
כמאן לא כרבנן כו'. השתא משמע דסבר ר' ינאי ולד בהמה מלוג לאשה, וא"ת א"כ לימא ולד בהמה מלוג לאשה, י"ל רבותא נקט דאפי' כפיליה לאשה.
פירא דפירא לא תקינו רבנן. במידי דאתו מעלמא כגון כפל דולד בהמה מלוג וכגון טובת הנאה דכתובה דפ' החובל [ב"ק פ"ט ע"א], אבל פירא דפירא דאתו מגופה כגון וולד וולד בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה כדתנן בהכותב [פ"ג ע"א] לעולם הוא אוכל פירי פירות, והא דקאמר משלם תשלומי כפל לאשה תשלומי כפל לחודיה והקרן לבעל, וקצת [תימה] דגונב בהמ' מלוג שהוא לאשה הוי הכפל לבעל דלא הוי פירא דפירא וגונב וולד בהמה מלוג שהוא לבעל הוי הכפל לאשה, והריב"ן פי' דכל שכן דגונב בהמה מלוג דמשלם כפל לאשה.
ושאני התם דאיכא עורה. ולבי מגמגם הא אם היה רוצה לשוחטה לא היה יכול לשוחטה.
הרי עבדים ושפחות דכי שדה שאינה שלה דמי ופליגי. משמע דזתים וגפנים זקנים דקתני במתני' כגון שאינם יבשים לגמרי מדפרי' מעבדים ושפחות דפליגי בהך, ובעבדים ושפחות מיירי שעדיין יש בהן קיום מעשה ידיהם שאם זקנים כל כך שאינם שוין כלום למעשה ידיהם מה מוכרין אותם למעשה ידיהם, ובסמוך נמי משמע הכי (ומשני) [דמשני] אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בשדה שאינה שלה, ואי ליכא בהו פירות כלל באותן אילנות מ"ט דמ"ד לא תמכור הא ליכא שבח בית אביה כיון דמיירי בשדה שאינה שלה, וכיון שיבש האילן לגמרי לא יניח בעל השדה את האילנות בתוך הקרקע, דליכא למימר דמתני' כגון שכשקנה תחילה האילנות התנה אותם שקנה האילנות עם בעל השדה שיניח אותו אחרי כן בשדה, כי מי הוא שוטה שמתנה לה, אלא ודאי מיירי כגון דאיכא פירות אכתי שלא יבשו לגמרי, וקשה לר' מהא דא' פ' המקבל [ב"מ ק"ט ע"ב] ההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמש שנין, ופריך התם למ"ד פירא הוי מהא דתנן הכא נפלו לו זתים וגפנים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא קרנא הוי דאי פירא הוי יאכל הבעל עצים, ומאי קשה ליה והא מיירי שלא יבשו לגמרי כדפרי' אלא אכתי איכא בהן פירות, ולהכי חשיבי גוף האילן קרנא ולא פירא, דה"ה בההוא דמשכן פרדיסא דהיכא דלא קש פרדיסא לא יקח בעל חוב עצים דחשיבי קרנא כל כמה דאיכא פירות אחרים, ואיכא למימר דהכי פריך למ"ד פירא הוא מאי קאמרי רבנן דילקח בהן קרקע לטובתו של בעל מדפליג ר' יהודה אומר אינה צריכה למכור משום שבח בית אביה וכי טובתו של בעל היא יותר טוב לו שלא יקחו מהם כלום, אלא יהיו הפירות שלו עד שיבש ולא יעשו כלל, אבל העצים כיון דפירא נינהו אחר יבישת האילן אלא וודאי קרנא הוי.
<h2>דף פ.</h2>
שגרא דתמרי. הק' הקונטרס מאי אפי' והא תמרי עדיפי מגרוגרת כדאמ' בעלמא [ערובין כ"ט ע"ב] אכל גרוגרות ושלם תמרים תבוא עליו ברכה, ותירץ ר"ת דהא לא קאמר אפי' תמרה אלא אפי' שגרא, ובחינם לא נקט שגרא אלא שום גריעות יש בשגרא דתמרי דשמא במקום שהם קבוצים הרבה יחד אינן טובות כל כך.
אכלה ערלה כו'. והא דאמר רב יהודה בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א] אכלה שביעית וכלאים אינה חזקה, כגון שאכלה פירי באיסור שלא כדרך האוכלים כך פי' שם רבינו שמואל, ומיהו מדלא מקשה תלמודא אהדדי נראה דהכא (והכ') [והתם] גרסינן הרי זו חזקה, וכן גרס ר"ח וכן נמצא בספר ישן של רבינו גרשום, וא"ת השתא משמע הכי דעצי ערלה שביעית וכלאים מותרים, ובהגוזל קמא [ב"ק ק"א ע"ב] נמי אמ' ועצי שביעית מותרין אליבא דרבנן לבד מעצי דמשחן דדרשינן מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו אילו שהנאתן אחר ביעורן, ומקשינן עצי כלאים מאי שנא מקשים של כלאי הכרם דא' בפ' כל שעה [פסחים כ"ו ע"ב] תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אלמא אסיר, ועוד אמר התם לעיל [שם כ"ה ע"א] ובחולין פר' כל הבשר [קט"ז ע"א] אמר רב אדא בר אהבה זאת אומר' כלאי הכרם עיקרן נאסר דהוו להו שעת הכושר קודם השרשה אלמא נאסר העיקר אע"פ שאין זה פרי, מיהו ההיא לא קשה כל כך די"ל דדוקא עיקרן נאסר משום דכתיב הזרע, י"ל דהתם מיירי כגון שהוא זרוע מעיקרו שנזרעו הזרעים כשנטע הכרם או הזמורות שנולדו אחר שנזרעו הכלאים בשדה שאותם אסור' לגמרי שמתחילה גדלו באיסור, אבל [הכא] מיירי בזמורות שהיו גדילות קודם שנזרעו הכלאים בשדה שאותם אינם נאסרים על ידי הזרעים שנזרעו כשהיו גדולות אלא כשיוסיפו במאתים דאמ' פ' כל שעה ובפ' כל הבשר זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף לא, ומיירי כגון שהזמורות לא הוסיפו במאתים והפירות הוסיפו, ולהכי לא הוי חזקה אלא בזמורות, ואין זה דוחק דהכי אורחא דמילתא שקודם הפירות הוסיפו במאתים מן הזמורות שהיו גדולות כבר קודם זריעת כלאים.
ישבע כמה הוציא ויטול. פר"ח מקשי' אמאי לא תנא הא נשבע ונוטל בהדי הנשבעין ונוטלין דשבועות [מ"ד ע"ב], ומשנינן דלא חשיב אלא מידי הנתבע מכחישו כגון חשוד ושכיר אע"ג דקתני נמי שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, י"ל דהתם נמי איכא הכחשה שהחנווני והפועלין מכחישין זה את זה, אבל הכא ליכא שום הכחשה, ומהאי טעמא נמי לא חשיב הבא לפרוע מנכסי יתומים, מיהו לא דמי כל כך דההוא מכחישין יתומין נוטלין בשבועה, וי"ל דלא חשיב ליה משום דהנהו דחשיב דהתם אינן באין מכח השטר אלא מכח שבועתם נוטלין, ואע"ג דשכיר אינו נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית, ומן הדין היה נוטל בלא שבועה כדמוכח התם, מ"מ אין לו כח שום ראיה ברורה אלא לפי [ש]חושבין בעל הבית כאומר שכרתיך ואיני יודע אם נתתי לך שכרך, והוי כמו גזלתיך והלוותני ואיני יודע אם החזרתי לך דתנן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ח ע"א] דחייב ואין ראוי והגון לגבותו בלא דעת בעל הבית, ועוד דלא הוה ידעי' דחשיב כאיני יודע וראוי שכיר ליטול אי לאו דאשמעי' תנא דמתני', אבל הנהו דחשיב בהדי [הבא] ליפרע מנכסי יתומים באין מכח השטר שהיא ראיה ברורה, ודבר דומה והגון הוא שיגבו בלא שבועה אלא שהחמירו בהם חכמים, והלשון מוכיח דבהני קתני נשבעין ונוטלין דמשמע דאתא לאשמועינן שנוטלין שאילמלא כן הייתי סבור שנוטלין בלא שבועה, ואע"ג דתנא ברייתא לקמן בהכותב [פ"ז ע"ב] דחשיב פוגם שטרו בהדי הנהו דנשבעין ונוטלין, ההוא תנא לא חשיב לאפלוגינהו, אי נמי איכא למימר טעמא כמו שאפרש לקמן כשאגיע שם בע"ה.
איסתלק ליה בעל איסתלקו להו. דאע"ג דאמ' [ב"מ ע"ו ע"א] בהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם כו', י"ל הואיל והאריסין יודעין שהקרקע של אשה הוא שעל מנת כן נכנסו שאם תתגרש מפסיד הכל אין להם עליו כלום, דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש את אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו.
<h2>דף פ:</h2>
הנכסים בחזקתן. פי' בקונטרס דכי היכי דאפליגו אמוראי [ב"ב קנ"ח ע"א] נפל(ו) הבית עליו ועל אשתו דקתני התם נכסים בחזקתן ואיכא למאן דמפרש בחזקתן דהיינו בחזקת יורשי הבעל, ואיכא דמפרש בחזקת יורשי האב, ואיכא דמפרש יחלוקו, דהכי נמי הוו מפרשי הכא, ואין נראה לר"ת להשוות מתניתין דהכא להתם דהא הכא אמרי ב"ש אין חולקין יורשי הבעל עם יורשי האב אלא נכסי מלוג לחודייהו אבל בכתובה מודו שהיא בחזקת יורשי הבעל כדמפרש בגמרא ביבמות בפ' החולץ [ל"ח ע"ב] דכתובה שיירא לב"ש ומודו בה לב"ה דהויא לגמרי בחזקת יורשי הבעל, והיינו דקאמרי ב"ש יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דמשמע דלא מיירי אלא במילתא שיורשי האב עיקר כדמפרש בהחולץ [שם] דהיינו נכסי מלוג, אבל התם במי שמת קתני בדאמרי ב"ש יחלוקו סתמא דמשמע שהכל חולקין גם נכסי מלוג גם כתובה, וההיא דנפל הבית עליו ועל (אמו) [אביו] עליו ועל מורישיו [ב"ב קנ"ז ע"א] מוכחא נמי דלב"ש כתוב' בחזקת יורשי האשה כמו בחזקת הבעל, וא"כ יחלוקו דקאמרי התם ב"ש גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אכתובה נמי קאי, ועוד היכי הוה מצי למימר נכסים בחזקתן דהכא כפירושא דהתם הא איכא מ"ד בחזקת יורשי האשה, וא"כ מוקמי ב"ש הכא נכסי צאן ברזל בחזקת האשה טפי מנכסי מלוג, וזו אינה סברא דנכסי צאן ברזל בחזקת הבעל קיימא טפי כדמוכח בפ' אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"א] ובכמה דוכתי ופליגי אמוראי הכי נפל הבית עליו ועל אשתו דאיכא למ"ד בחזקת הבעל אליב' דב"ה ונכסי מלוג תנא בהדיא לב"ה בחזקת יורשי האב, אלמא לא דמיא מתניתין דהכא לדהתם, וטעמא משום דהתם מוחזקים יורשי האב בנכסים כיורשי הבעל והללו באין לירש והללו באין לירש שעדיין לא הוחזקו בנכסים לא זה ולא זה, ולהכי חולקין הכל בין יורשי הבעל ליורשי האב, אבל הכא יורשי הבעל מוחזקים בנכסים כבר קודם מיתתה שהיבם יורד הוא לנכסים משעת מיתת אחיו ומחזיק בהן מן הדין שהוא יורש והיא אין לה ליטול כלל מכתוב' עד שתחלוץ, על כן נראה לר"ת דכולהו אמוראי דהתם מודו הכא דהאי בחזקתן היינו בחזקת יורשי הבעל ומשום דניחא ליה לפ' טעמא בנכסי צאן ברזל מזכיר בחזקתן שזהו טעם לדבר שבחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו בעל יהיו עדיין, אבל בכתובה לא חשו לפ' הטעם משום דכתובה אינה מנכסים שלה כלל, ובלאו האי פירושא צריך לומר כן למ"ד בחזקת יורשי הבעל במי שמת ולהכי לא כלל נכסים וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ולמ"ד נמי בחזקת יורשי האב התם תימה קצת אמאי לא תנא נכסים ברישא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה וסיפא בחזקת יורשי האב בהדי הדדי, י"ל נמי האי טעמא דנכסי צאן ברזל ניחא ליה לפרושי טעמייהו הואיל ואין טעמ' פשוט כל כך, ומיהו התם לא קשה כל כך דבלאו הכי הואיל ואינן שנויים זה אצל זה לא כיילינהו בהדי הדדי. ועל ההיא דנפל הבית עליו ועל אשתו ק' לר"ת מאי שנא דהתם אמרי ב"ה נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב, ובנפל הבית עליו ועל אמו אמרי' התם [ב"ב קנ"ח ע"ב] אילו ואילו מודים שיחלוקו, והא דמו אהדדי דכי היכי דנפל הבית עליו ועל אמו מספקא לן דאם האם מתה תחילה יורשי הבן יורשין הכל ואם הבן מת תחילה יורשי האם יורשי[ן] הכל, גבי נפל הבית עליו ועל אשתו נמי איכא לספוקי הכי דאם אשה מתה תחילה הכל בחזקת יורשי האב, וא"כ היה לנו לומר יחלוקו הכל כמו בנפל הבית עליו ועל אמו, ותירץ דשמא הוא טעמא משום דרבנן הקילו בירושת הבעל שהיא דרבנן ואפי' היא דאורייתא משום דאינה מחמת קורבה שהבעל יכול לגרשה ולא היה יורשם לכך לא הוי כל כך בחזקת יורשי הבעל. ואההיא דנפל הבית עליו ועל אשתו קשה לר' לרב ושמואל דאמרי בכל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א] אין אדם מוריש שבועה לבניו היאך יורשי' יורשי האב כתובה ונכסי צאן ברזל, והלא לא הייתה נוטלת מן היתומים אלא בשבועה כדין בא ליפרע מנכסי יתומים, בשלמא דב"ש לא קש' להו דאע"ג דפ' יחלוקו בכל הנכסים דאינהו גופייהו מודו התם בשבועה דב"ש סברי אדם מוריש, אבל לב"ה קש' למאן דמפרש בגמרא בחזקת יורשי האב, ואפי' למ"ד בחזקת יורשי הבעל משום דהוו עד השתא בחזקת הבעל ומודה הוה דאי הוה ידעינן דאי הוה מת תחילה היינו נותנין ליורשיה, ואין נראה לר"ת כגון שייחד לה מטלטלי ואיתנהו בעינייהו או ייחד לה ארעא בד' מצרנהא דגביא בלא שבועה כדא' בפרק אע"פ [נ"ה ע"א] או כגון שפטרה ואת יורשיה משבועה דמיפטרא בהכי כדאמ' בהכותב [פ"ו ע"ב], דמדפריך עלייהו התם פירכי טובא בשבועות [מ"ח ע"א] ומשני בכולהו שנשבעה ומתה ולא משני שינויי דפי' ולא פריך נמי להא שהיה צריך לעשות בה תירוץ חדש כדפ', משמע דאין צריך לעשות בה תירוץ לתרץ כך דהוה ליה לאקשויי ולתרוצי כדפ' כיון דלא שייכי בה שינויי דהתם, ולא הוה מצי למימר נמי הא מני ב"ש כדמשני התם על משנה אחריתי, אלא אומר ר' דהא לא פריך מיניה דהוה מצי לשנויי דס"ל כמ"ד בחזקת יורשי הבעל ומתרי טעמא דאפי' בלאו טעמא דמוקמי' להו בחזקת מאן דהוה בידיה עד השתא הוה מוקמי בחזקת יורשי הבעל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו.
והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. וא"ת קדם הוא זכה ניחא דקסבר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כדפר' בקונטרס, קדמה היא נמי לר' טרפון ניחא דתנן בהכותב [פ"ד ע"א] הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם זכה, אלא לר' עקיבא דאמר אין מרחמין בדין וינתנו ליורשין היכי קדמה איהי זכתה דאפי' אקדמ(ו)ה היא זכתה פליג כדמוכח התם בגמרא. י"ל דהתם חשו חכמים שלא להגבותה כתובתה אפי' קדמה היא, (אלא) [אבל] הכא שאין לה אלא שיעבוד בעלמא לא חשו, בפ' הכותב אאריך בע"ה.
יורשי הבעל קברי לה דקיירתי לה. לפי' הקונטרס דאיכא למ"ד נכסים בחזקת יורשי האשה דאין לבעל אלא מנה מאתים אתי קצת בגימגום היכי קאמר' יורשי הבעל קברי לה הלא קבורתה תחת נדונייתא דווקא תיקנו מדאינו חייב לקבור ארוסתו, י"ל דה"פ הואיל והייתה אלמנה בחיי הייבם היתה ראויה ליטול קצת שהרי הוא כאילו הכניסה לו נדונייא שהייתה כתובתה על נכסי בעלה ואותו השיעבוד היא מכנסת לו, ולא דמי לשאר אירוסין דלא מכניס[ה] ל[י]ה מידי והרי הוא כאילו נטלה והחזירה לו לעיניין שיעבוד קבורתה, ולפי' זה אפי' ביבמה מן האירוסין מיבעיא לן.
או דילמא יורשי (הבעל) [האב] קברי לה דקיירתי נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. לפי' הקונטרס למ"ד בחזקת יורשי האשה הוה לן למימר דקיירתי נמי נדוניתא, אלא ניחא ליה לאסוקי אפי' אליבא דמ"ד בחזקת יורשי הבעל, וא"ת מאי קמיבעיא ליה לתלמוד דמאן דיירתי נדונייתא דמי טפי דהא תניא לעיל בפ' נערה [מ"ז ע"ב] קבורתה תחת כתובתה, י"ל לאו דווקא קאמר התם דהוא הדין תחת נכסים הנכנסים [ו]היוצאים, אלא דשייך טפי שהיא מכנסת נדונייא ממה שיש לה שאר נכסים, ולרש"י נמי מנה מאתים דהכא [כ]נדוניא (נמי) [דמי] כדפ'.
<h2>דף פא.</h2>
איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין. מייתורא דמתני' דייק, אבל עיקר דמתני' בסתם אלמנה דהא קתני מנכסי יתומים ו(מ)שומרת יבם לית לה יתומין.
ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר. לפר"ת דאמ' כולי עלמא מודו דבחזקת יורשי הבעל הוו, א"כ אנדונייא קפריך, ואינו מיושב כל כך שהרי הנכסים של אשה היו, דבשלמא לפי' הקו' פריך שפיר אח אני יורש שהרי אי אני יורש מנכסיה אלא מנה מאתים של אח, הילכך אין אני קובר אשתו, ומיהו אף לדידיה למ"ד בחזקת יורשי הבעל צריכה לפ' בעיניין אחר כמו לר"ת, וה"פ ולימא אח אני יורש כו' כלומר זכותו של אח אני יורש כמו שהיה עושה אם היה קיים, אבל חובתו לא אירש כדאמ' לעיל באילו נערות [ל"ד ע"ב] הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה.
משום דבאין עליו משני צדדין אם אחיו יורש יקבור אשתו. כלומר אם באת לומר שאינו יורש כלום ממנה אלא מאחיו א"כ בעית למימר דהרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באת לידי גיבוי, יקבור אשתו כלומר יחשב לגמרי כאילו הוא חי מקבר אותה כמו שהיה קוברה הוא, ולטעם זה בנפלה מן האירוסין לא קאמר, (ואז) [ואם] אינו קוברה דלא חשיב כאילו הבעל היה חי א"כ באת לידי גיבוי ויתן לה כתובה.
מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה ב"ש. דלב"ה דלית להן מדרש כתובה ליגבות מחיים אע"ג דלא ניתנה ליגבות לעיניין שתגבה מחיי היבם קודם חליצה, מיהו לעניין זה ניתנה ליגבות שיהא לה קבורה תחת כתובתה, וא"ת לב"ה נמי אית להו מדרש כתובה דחזרו להורות כב"ש בפ' האשה שלום [יבמות קי"ז ע"א], דתנן ב"ש אומ' תנשא ותיטול כתובה, וב"ה תינשא ולא תיטול כתובה, אמרו להם ב"ש מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה כשתנשאי לאחר תטלו, מה שכתוב ליכי וחזרו ב"ה להורות כב"ש, י"ל שלא חזרו בהם מחמת אותו טעם אלא מטעם ראשון דאמרו להם ב"ש היתרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל, אי נמי מחמת שנראה להם סברא כדברי ב"ש חזרו בהם ולאו מטעמייהו דבלא שום טעם חזרו, כדאשכחן לעיל [שם קט"ז ע"ב] דאמרו להם ב"ש אחת באה מן הקציר ואחת באה מן הזיתים ואחת באה ממדינת הים לא דברו בקציר אלא בהווה, וחזרו ב"ה להורות כב"ש הרי חזרו כאן בלא טעם, מיהו נ"ל דמחמת טעם דמדרש כתובה חזרו בהם מדאמרינן התם בגמ' [קי"ז ע"א] נתייבמה יבמה (נכסים) [נכנס] לנחלה על פיה הם דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, ולפי מסקנא דשמעתין מצו דרשי ב"ה מדרש כתובה.
שמענא להו לב"ש דקאמ' שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. [אע"ג דלאביי לית ליה דכגבוי דמי] מדפרי' התם [יבמות ל"ח ע"ב] לרבא מההיא דנפל הבית עליו ועל אמו, בכתובה מודו דאית ליה כגבוי, דקאמר התם דילמא כתובת אשה משום חינה.
שותות והביא האיש. מכאן משמע [ד](כ)סדר המשנה (בסוטה) [גרסינן או שותות ולא] כמו שכתוב בספרים לא שותות ולא נוטלות, דהכא פריך שותות והביא האיש כו', ותימ' הוא דהתם עיקר דמילת' ולא פריך ליה כלל.
מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה. תימה לי מאי שנא דלא פליגי רבנן בכל הנהו לא שותות ולא נוטלות כתובה, דקתני התם [סוטה כ"ג ע"ב] כגון ארוסה ושומרת יבם וטובא דקתני התם. י"ל דלא דמי דוודאי בהנהו מודים ב"ש דלית להו כתובה שהן גרמו עצמן ליאסר תחת בעליהן כשנסתרו שלא היו באותה שעה ראויות לשתות, אבל הכא לא הן גרמו עליהן ליאסר שאע"פ שנסתרו באותה שעה היו ראויות [לשתות] ולהיות מותרות לבעליהן.
והא בעינא לכשתנשאי לאחר כו'. מצי' למימר דפריך לב"ש, והכי פריך והא בעינא כשתנשאי לאחר כו' דנהי דאית להו לב"ש שטר העומד ליגבות כגבוי דמי מיהו לעניין זה יהנה מדרש כתובה שכותב לה כשתנשאי לאחר שלא יהא לה קבורה, מידי דהוה ארוסה אע"ג דכגבוי דמי מודי דארוסה אין לה כתובה, ומשני יבם נמי כאחר דמי, ואי הוה גרסינן אלא אתי שפיר דהדר ביה מהנך שינויי דלעיל ואתי האי טעמא נמי לב"ה ומצו דרשי שפיר מדרש כתובה דהואיל ויבם כאחר חשיב כאילו נטלתה והחזירה לו, הואיל והיא קצת בת גבייה, אי נמי מצינן למימר דלב"ה פריך דלית להו כגבוי דמי, ואע"ג דס"ד דלית להו מדרש כתובה, מ"מ פריך שפיר השתא ומה התם ביבמות לא בעי למידרש ב"ה מדרש כתובה כדי להגבות כתובתה אלא מפסדי לה כתובתה כל שכן הכא שיש לה להפסיד על ידי מדרש כתובה, שיאמרו ב"ה שתפסיד.
יבם נמי כאחר דמי. אע"ג דדרשינן בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] ואיש אחר יקחנה, דיבם לא איקרי אחר, בגמ' קונה את עצמה בגט, הני מילי בלשון תורה אבל בלשון חכמים איקרי אחר.
הרוצה שימכור בנכסי אחיו. לפי שאינו יכול למכור, דאפילו מכר מכרו בטל מיד דאפילו קודם שיבא לידי גיבוי דהחמירו חכמים ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסיי אחראין לכתובתיך וכתוב' על נכסי בעלה הראשון לכך אמרו שלא יוכל למכור היבם אותם נכסים כלל, וא"ת מה מפסדת וימכור ויבא לידי טריפה תטרוף מן הלקוחות, י"ל אינה רוצה לטרוח ולחזר אחריהם, כי יריאה שמא לא תזכה בדין כנגדם, ואפי' ישאיר היבם כדי כתובה אינו רשאי למכור השאר דחיישינן שמא יאבדו או שיסתפחו השדות שישאיר, וא"ת מה מפסדת הא אמרינן לקמן [פ"ב ע"ב] אי לית מראשון תקינו רבנן משיני, י"ל מפסדת שצריכה לחזר אחר הלקוחות דאפי' לית לה מראשון אלא על ידי שתטרוף מלקוחות לא תקינו רבנן משיני, דאי לאו הכי מאי אהני מה שכתוב' על נכסי בעלה הראשון.
מגרשה בגט. וא"ת הואיל וטעמא משום דלא כתב לה דקנאי, יכתוב. י"ל שאין האשה חפיצה דנוח לה שיהיו על נכסי בעלה הראשון, הואיל והם כל שעה בעין שאינו רשאי למוכרה ואין לנו לכופה למחול דינה, פי' בקו' והא דתנן בהנזיקין [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, אוקמינא [באותן ג' שדות (עי' ב"ב מ"ט ע"ב), והקשה ה"ר שמואל דכ"ש בשאר נכסים] כדאמ' התם בחזקת הבתים [נ' ע"א] למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים כל שכן דהוה ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, הילכך נראה לר' לפרש מקחו בטל דשעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר שדות, ואפי' ג' שדות מקחו קיים עד שעת טריפה, ויש מיישבים פי' הקונטרס דמקחו בטל דגיטין משמע בטל לגמרי שאינו קונה כלל, וה"פ התם למעוטי מאי דלא מצית אמרת נחת רוח עשיתי לבעלי, אילימא למעוטי שאר נכסים לעניין הכי לא הוי מקחו בטל מיד דמילתא דפשיטא היא, דליכא למימר מקחו בטל אם לא בג' שדות, דהא כל אדם יכול למכור קרקעותיו המשועבדות, וממילא ידענא דדווקא בג' שדות בטל, דלא איצטריך למימר בג' שדות, אי למעוטי מילתא דצריכא כגון נכסי מלוג כדקאמ' התם, ואין נראה לי פי' זה דהיכי מצי למימר דפשיטא ליה בשאר נכסים דלא הוי מקחו בטל לגמרי, והא מקמי דשנינן מתני' דגיטין התם לא נצרכה באותם ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים, ואע"ג דקתני מקחו בטל דמשמע לגמרי.
<h2>דף פא:</h2>
ניחד לה שיעור כתובה. הואיל (ומשכחת) [ומחשבת] לה כאילו גבתה והכניסה לו.
ולטעמיך. פי' דלא מסקת אדעתיך טעמא דאיבה ליתבה ממתניתין דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת לך על השולחן כדי למכור השאר, אלא כל נכסיי(ך) אחראין לכתובתיך ולא יוכל למכור שום דבר.
עיצה טובה. פי' בקונטרס דשמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת, וזה אינו אלא לר' מאיר דאמר [נ"ז ע"א] אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת, ונראה לר' עיצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונ"ל עיצה טובה שאם יחד לה מטלטלין לא יכול להוציאם, לכך טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין ויוציא הכל, לכך לא מצי למיפרך ממתני', ולבסוף דמסיק טעמא דר' אבא במתני' נמי משום איבה בין ביבמה בין באשתו, ואיבה היינו כדפי' הקו' דמייחד לה ארעא או מטלטלין לכתובתה נותן איבת עולם ביניהם דסברא עיניו נתן בגירושין, וטעם זה שייך בין ביבמתו בין באשתו.
לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי. וא"ת לימחול איהו לנפשיה דהא אמרינן [פ"ה ע"ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. י"ל שאני הכא הואיל ואינו יורש אלא מכח האשה אינו מוחל להפסידה כחה, אי נמי כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ומגבי ביה דמי (שגיר) [שטרא] מעליא כדאמ' לקמן [פ"ו ע"א].
ודילמא דטבא ליה עבדו ליה. פי' בקו' שתהא הקרן קיימת ויאכל הפירות, וק' לא סגיא לאשמועינן הך טיבותא אלא בנכסי אחיו. י"ל דטבא ליה עבדו ליה היינו שלום ביתו... יותר מכתובה שהיא לכך שלא כתב לה דקנאי ודקנינא [לשון תוד"ה ודלמא, ונראה דטבא ליה עבדו ליה דהיינו דהוי שלום בית טפי [שתהא בטוחה] יותר לפי שלא כתב לה דקנאי ודקנינא], אי נמי דלא זיילי נכסי כל כך שיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתיטול כתובתה מהם, ולא יהיו יריאים הלקוחות שמא תטרוף מהם.
דטבא ליה כו'. וא"ת גם למעלה לא יהא מכר משום דטבא ליה, לא היא משום טובתו לא נפסיד לקוחות.
ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה. אומר ר"ת דלא אמר ר' מאיר לגבות מיתמי אלא דווקא מיניה, ויבם דבמקום אחיו קאי הוי כמו מיניה, דאי אמרת לר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי, וא"כ אפילו לית לן דר' נתן דינה שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי, ועוד דהשתא ומה מלוה דגביא מיניה אפי' ממטלטלי לכולי עלמא אפי' הכי מיתמי מודי ר' מאיר דלא גביא, כתובה דלרבנן לא גביא ממטלטלי אפי' מיניה לא כל שכן דמודי ר' מאיר דלא גביא מיתמי מטלטלי דלא גרעא כתובה ממלוה כדפ', ומיהו תימה דתניא בפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה כו' וקאמר דהא קמ"ל דר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, והשתא הא מודי דמיתמי לא גביא כדפיר' וכל שכן מן הלקוחות ולא ממקבלי מתנה דהא גבי מתנת שכיב מרע דייקינן ביש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"א] השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן, משמע אבל מתנה דאורייתא אינה ניזונת אלמא גריעא ירושה ממתנת ברי. י"ל דההיא דיבמות במתנת שכיב מרע דרבנן דגריעא מירושה.
<h2>דף פב.</h2>
לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. וא"ת הא תנן בהכותב [פ"ד ע"א] מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פיקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם, ומפרש בגמרא לכתובת אשה משום חינה, ואפי' למ"ד לכושל (שבהן) [שבראיה] אם הייתה כתובה כושל שבהן כגון ששטר כתובה היה מאוחר היה מודה, ואי מפרשינן דלא מן הדין אלא מצוה ליתן לכושל שבהן ניחא, ואפילו אמרת כך הוא דין י"ל דשאני התם הואיל וכבר באת לידי גיבוי ואין המטלטלין מונחין ביד היורשין ואינם מוחזקי' בהם גובה מהם מידי דהוה אהניח פירות תלושין, דתנן התם כל הקודם זכה, אבל הכא (שמא) [שלא] באת לידי גבייה שאין לה לגבות כתובתה עד שיחלוץ לה לא גביא מטלטלי אלא מדר' נתן, ועוד דהתם אין היורשין מוחזקין מן הפיקדון והמלוה, אבל הכא הרי היבם מוחזק מאותה מלוה שהרי הוא חייב ואפי' היו אחרים חייבין חשיבין ליבם כמוחזק הוא דדוקא כי מת תנן לקמן יתנו לכושל שבהן המלוה והפיקדון דלא חשבי' היורשין כמוחזק, אבל לא מת לא דחשבינן ליה לדידיה כמוחזק במה שחייבין לו וכן היבם לכך צריך דר' נתן.
כפומבדיתא רמאה. וא"ת מה רמאות עשה, ועוד מה תיקון בכך דאמ' ליה פלוג לי מהשתא. ואומר דלעיל חזר בו הפומבדיתאה ואחר שיבם לא רצה ליתן, והא דקאמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני, לא משום שהיה צריך לאותו מעשה שהרי לא רצה ליתן אלא לפי שהיה שייך עליו קאמר הכי.
התם בידו הכא לאו בידו. [פי' בקונטרס] הילכך כי א"ל נמי לשאכנוס זכה מעכשיו לאו מידי הוא דק"ל כרב יוסף דקבעינן לקמן הילכתא כוותיה בשמעת' ואפי' אית לן יבם ואח"כ [חילק] מה שעשה עשוי השתא מיהא לאו בידו הוא. וק"ל מאי שנא דקאמר רב הונא (ארב פפא) [אמר רב] בפ"ק דבבא מציעא [ט"ז ע"ב] שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך מעכשיו קנה, אע"ג דלאו בידו התם, י"ל דרב סבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל לא קיימא לן הכי כדפסקינן בפרק אע"פ [נ"ט ע"א] הלכה כר' יוחנן הסנדלר.
הא דאמר מעכשיו והא דלא קאמר מעכשיו. והכי נמי אמרינן בפ"ק דבבא מציעא [ט"ז ע"ב] דאמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה זו שאני לוקח קנויה לך מעכשיו, וא"ת אמאי צריך לומר מעכשיו מאי שנא מברייתא דמייתי בהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"ב] האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתגיירי כו' דאמרינן שהיא מקודשת אליבא דמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכי תימא התם מיירי בדאמר מעכשיו ואע"ג דלא תני ליה כדמשני הכא, אכתי קשה דבפרק האומר בקידושין [נ"ט ע"א] גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום [ולא] (ו)בא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת אע"פ שנתעכלו המעות, י"ל [דלא] דמי דהתם בשעת חיילת הקידושין דהיינו לאחר ל' יום הנאת כסף דמקדשה מיהא בעין שהיא משועבדת לחוב בכסף או להתקדש, לפיכך היא מקודשת כיון שאם לא כן הייתה חייבת לשלם, וכן [יבמות שם] גבי פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין אין צריך מעכשיו, כיון שהוא דבר שחל על ידי דיבור, ואם היה אומר לאותו הזמן יהיו אותן פירות תרומה יהיו תרומה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אבל הכא דמשיכה כבר פקעא בשעת הקיניין ובמאי תקנה, וגבי שדה [ב"מ שם] נמי נקט מעכשיו לפי שרגיל להקנותו בחזק' או בשטר דבכסף אינו נקנה במקום שכותבין שטר, ובמקומן של חכמים היו רגילין לכתוב שטר כדמוכח בפ"ק דבבא מציעא [ט"ז ע"א] גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים רב אמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, ופריך מכדי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא חספא בעלמא הוא, ולפיכך צריך מעכשיו כדי שיקנה אפילו יאבד השטר, ובחזקה לא קני דכבר אזלא לה אותה חזקה, אבל אשה אדם רגיל לקדש בכסף, ואם קידש את האשה בשטר נמי וישנו ברשותה נמי לאחר ל' יום מקודשת כדאמ' התם [קדושין ס' ע"א] גבי על מנת שתתן לי ר' זוז מקודשת לכשתתן למאן דלא חשיב על מנת כמעכשיו, והכי נמי אמרינן גבי גט, ואמ' נמי בסוף פ"ב דגיטין [כ"ד ע"א] מכי מטיא מהתם מיגרשא לה, אבל אם קידש אשה בשטר לאחר ל' יום ונאבד השטר אינה מקודשת לאחר ל' יום כדמוכח התם בקידושין ובגיטין, וכן גבי שדה אילו תקנה לו את השדה בכסף לכשיקחנה קנה במקום שאין כותבין את השטר אפילו לא אמר מעכשיו, אבל אם תקנה לו בחזקה או בחליפין או בשטר ונאבד השטר אם לא אמר מעכשיו לא קנה, ובגיטין פרק השולח [מ"ג ע"ב] גבי מוכר עבדו דאמר דכתב ליה הכי לכשתברח ממנו אין לי עסק בך, הא דלא נקט התם מעכשיו לפי שאינו רוצה שיתחיל השיחרור מעכשיו שלא יאסר בשפחה, וא"ת היכי קאמר רב בבבא מציעא [ט"ז ע"ב] הא רב מספקא ליה בפ' האומר [קדושין נ"ט ע"ב] גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי, וא"כ כי אמר מעכשיו אמאי קנה, תריץ דהכ' [לית] ליה דחזרה הוי, דהא דאמ' לכשאקחנה לאו משום דהדר ביה, ואמאי דאמר מעכשיו, אלא משום דלא מצי לאקנויי עד שיקחנה וברצונו היה מקנה לו עכשיו אם היה יכול, ולא (לא) הויא חזרה אלא תנאה, ועדיף נמי מתנאה שלא לחזור בו כלל, אי לאו משום דלא בא לעולם, דוודאי כל זמן שלא בא לעולם אינו יכול לגמור קניינו שלא יוכל לחזור אי לאו משום הכי לא היה יכול לחזור שדעתו להקנות לו מעכשיו לגמרי, אבל התם כי הדר אמר לאחר ל' דילמא הדר ממאי דאמר מעכשיו, ולהכי מספקא ליה לרב, ועוד אפי' תימצי לומר דהכא נמי שייך לומר חזרה הוי גבי שדה, שאני הכא דאמר מעכשיו לאחר שאמר לכשאקחנה, דהשתא וודאי לא הוי חזרה דהא אמר מעכשיו ולבסוף, וא"ת ר' יוחנן דהכ' משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה כדאמ' מעכשיו אי חזרה הוי אמאי קנה והלא בטל המעכשיו והוה ליה כלא מעכשיו, ואי תנאה הוי אמאי בעינן שתהא עומדת לאחר ל' יום באגם אפי' ברשות הרבים ואפי' ברשות מקנה נמי הא דקנה מעכשיו כיון דתנאה הוי קנה מעכשיו אם לא חזר עד ל' יום, והא ליכא למימר דאגם לאו דווקא, דה"ה בכל מקום דקסבר תנאה הוי, דהא משמ' בהכותב [פ"ו ע"ב] דכי נקט אגם לאפוקי רשות הרבים ומקום שאינו ראוי לקנות בו במשיכה בההיא סוגיא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' יום, תריץ דרב לית ליה ההיא דר' יוחנן דלרב לא שנא באגם לא שנא ברשות הרבים דהא מספקא ליה אי תנאה הוי וקנה משעת משיכה אי לא חזר בסוף ל' יום אפי' עומדת בסוף ל' יום ברשות הרבים, אי חזרה הוי ולא קנה אפי' עומדת באגם, אבל ר' יוחנן דלאו תנאה הוי ולא חזרה הוי אלא גמר קניין דהכי קאמר ליה משוך פרה זו ליקנות מעכשיו, ולא יהא גמר הקיניין עד לאחר ל' יום, ולהכי לא קנה עד לאחר ל' יום שאז גמר הקניין, ור' יוחנן דאמר לטעמיה בפ' האומר [קדושין ס' ע"א] קניין דקאמר עד לאחר ל' יום ובתוך ל' יום אין קניינו נגמר, גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי [לאחר] כ' יום ובא אחר כו', אפילו מאה כולן תופסין בה דשוו נפשייהו כי שירגא דליבני, משום דקסבר דמעכשיו מתחיל הקניין ולא הוי גמר הקיניין דקאמר עד ל' יום, ובתוך ל' יום אין קניינו נגמר ותפסי בה קידושי דאחריני במה ששייך לגמור עד לאחר ל' יום.
ויבמה אמר רחמנא. וליכא למימר דאומ' הכי נמי, דאיצטריך ויבמה לכמה דברים דמייבם לה בעל כרחה ועוד למילי טובא בפ"ב דיבמות [י"ט ע"ב].
<h2>דף פב:</h2>
מהו דתימא מצוה דרמו עליה עבדא כו'. הא פשיט ליה כשנשאה מותר לבוא עליה כל ביאות שירצה, והיינו טעמא דמסברא כל זמן שנישואין הראשונים קיימים שריא רחמנא, אבל בנישואי אחריני אימא תיקו עליה באיסור אשת אח.
ואי לית לה מראשון תקינו רבנן משיני. השתא משמע דפשיטא ליה לתלמודא הך תקנתא, ולא ידע ר' מהיכא אי לא מהא דא' ביש מותרות [יבמות פ"ה ע"א] בעו מיניה בני בירי מרב ששת שנייה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה מיבם או לא כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמא כיון דאי לית לה מראשון כו' אית לה, אמר רב ששת תניתוה כו', אלא חסורי מיחסרא והכי קתני כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, ואם הייתה שניה לבעל אפי' מיבם אין לה, ומיהו לא אתי שפיר דמשמע דבלאו ההיא ברייתא פשיטא להו לבני בירי ואינהו לא הוו ידעי לה.
התם הוא דלא כתב לה. מתוך פי' הקונטרס משמע דמפרש גבי יבמתו כשמייחד לה בסתמא אין אחריותו עליו, לפיכך דלא ייחד לא סמכה דעתה, ואיכא איבה, אבל גבי אשתו שאם מייחד לה בסתמא אחריותו עליו דכתב לה דקנאי, הילכך אם יאבדו חייב לשלם ויכול לייחד קמ"ל שאע"פ שכל נכסיו אחראין לכתובתה כשהיה מייחד לה מטלטלין הייתה סבורה שאיבדה כתובתה כשנאבדו שאינה סומכת (ולא) על השאר נכסים, והויא בעילתו בעילת זנות כיון דאית לה ולא סמכ' דעתא כדמוכח באע"פ [נ"ו ע"ב], אבל תימה לי דבריש אע"פ [נ"ה ע"א] משמע דבאשתו כשמייחד לה מטלטלין סתם אין אחריותו עליו אע"ג דכתב לה דקנאי גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין במ' דב' אמו' בשלא קיבל עליו אחריות, ועוד תימה מאי מפסדת יבמתו כשמייחד לה, כי היכי דאמ' באשתו כשייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם, יבימתו נמי כשייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי האח, דנהי דאיהו לא קיבל עליו אחריות, מ"מ אחריות כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ור' פי' לנו התם הוא דלא כתב לה, כלומר אי ליכא אלא רישא הוה אמינא היינו טעמא דבעינן למימר לעיל דלא ייחד לה ביבמה כדי למכור שאר הנכסים, שאינו יכול למוכרם דלא כתב לה דקנאי, אבל באשתו לא שייך האי טעמא שלא יוכל למכור נכסיו דהא כתב לה דקנאי.
קמ"ל כר' אבא. שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל, וא"ת הא מרישא ש"מ דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, וכיון דצריך לקנות לא איפשר למכור. י"ל דאי מרישא הוה אמינא דווקא כנגד כתובתה, אבל כל הנכסים לא קמ"ל משנה יתירא, מיהו מדקאמ' כר' אבא משמע דפשוט לו מתוך דבריו שאינו יכול למכור אפי' היתר על הכתובה ומנא לה, י"ל דלשון נכסי אחיו משמע אפי' [שאר] נכסים (מאביו) [מאחיו].
אבל יבימתו דלאו איהו כתב לה כתובה. תימה לי ולא תיתני ההיא דלקמן גבי אשתו דמק"ו דיבמתו דמתניתין שמענא ליה, ושמא הייתי אומר סברא איפכא.
בתחילה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. פר"ח שהיו נותנין כתובת' קודם שתכנס, ונר' לר' שהיו מייחדים לה כתובתה ולא היה אחריות הכתובה על כל הנכסים אם יאבדו אילו המעות, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להן שהן יראות שלא יצניעו היורשין אותן המעות שנתן לה בכתובתה מתחילה ויחדם לה בעד עצמה, התקינו שיהיו מניחין אותן בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניען, ומה שפי' ר"ח שהיו נותנין לה כתובתה קודם שתכנס לאו דווקא לה ממש קאמר שא"כ אפי' מתחילה לא היו היורשין יכולין להצניע, כיון שהיה ברשותה, אלא היו מיחדים לה וברשותם, ומה שלא היו נותנין לה ממש אותן המעות כמו שתיקנו אחר כך בסמוך שהיו עושין מהן קלתות, היינו משום שאין דרך ליתן לה מעות לשמור, אבל כליה רגילה היא לשמור, וכל שעה קלתותיה עמה, אי נמי איכא למימר שלה ממש הוא נותן, ומיהו אין כל כך המעות ברשותה כמו הקלתות שכל [שעה] נותנת בהם חפציה והם כל שעה אצלה, ואין יכולין להצניען כמו המעות, ואפי' היו במקום שהיו יורשין יכולין להצניען אין רשאין כשרואין אותן ניכרין לכל אדם שהם שלה דעדיין כשכועס עליה אומר לה לכי אצל (כנוסיך) [כתובתיך], שבתחילה לא היו אומרין לה כשפעמים כשהיה דחוק למעות היה מפייסה ומלוה לו והוא משלם לה, אבל עכשיו אינם ברשותה, ולא היה נהנה מהם כלל, התקינו שיהיו מניחין אותם בבית חמיה והייתה עושה מהם קלתות וכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם והיה נהנה מהם לכך לא היה אומר לה כל כך, ועדיין כיון שלא היה לה אלא ריוח מועט כשכועס הרבה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיכתוב לה כל נכסי אחראין, ולא היה מיחד לה כלום, וסומכת על כל הנכסים שעתה (היא) [היה קשה עליו] להוציא מעות וליתן לה, ופלוגתא דאין עושין כתובת אשה מטלטלין לא קשיא מידי כדפי' בפ' אע"פ [נ"ו ע"ב], ומה שפי' בקונטרס בראשונה וכו' ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להם שלא יצניעו להם מעות הירושה כשתבוא ליטול כתובתה, אין נראה שרוצה לומר שבתחילה היו משועבדים מטלטלין ולא הקרקעות דלמה היה להם לשעבד זה יותר מזה, ועוד אם בראשונה היו משועבדין לה כל המטלטלין למה תיקנו לבסוף להפך שלא יהיו מטלטלין משועבדין לה, אלא שגם הקו' רוצה לומר כמו שפי' דהא דאמר בראשונה כו' היינו שהיה מייחד.
עביט של נחושת גר'. שנותנין בו ענבים להוליך למעצרתא ודוגמתו באיזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"ב] ועל העביט של הענבים, ר"ת פי' זה. בילא"ו.
<h2>דף פג.</h2>
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה וכו'. והא דתנן בפ' חזק' הבתים [ב"ב מ"ב ע"א] ולא לאיש חזק' בנכסי אשתו, ופריך בגמ' [שם מ"ט ע"א] פשיט' כיון דמשעבדי לה לפירא פירא הוא דקאכיל לא צריכ' דכת' לה דין ודברים אין לי בנכסייך, וכי כתב לה מאי הוי, י"ל דלאו דווק' שלא כת' לה יותר דא"כ אכתי משעבדי לה לפירא, אלא כלומ' דכת' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן.
דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן בחייך ובמותייך גר'. ולא גר' ובפירי פירותיהן, אבל ברוב ספרים איתא ובפר"ח, וצריך לומ' דסתם לן כר' יהודה, וקצת ק' דבגמ' [ע"ב] מיבעיא לן לר' יהודה פירי פירות דווק' או דילמ' עד עולם דווק' תיפשוט מהכא דלאו דווק' מדלא תנ' ליה, ושמא לא חש התנ' להאריך אלא לאשמעינ' סתמ' כר' יהודה.
ואין לי עסק בך כו'. מקשי' דהא בהשולח [גיטין מ"ג ע"ב] גבי המוכר עבדו לגוים יצא בן חורין וצריך גט שיחרור אם כתב עליו אונו זהו שיחרורו, מאי אונו אמ' רב ששת דכתב ליה הכי לכשתברח ממנו אין לי עסק בך, אלמ' אין לי עסק בך לשון טוב הוא. ויש מתרצ' דהכא מיירי כשאמ' אלה הלשונות שלשתן דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידים מסולקות ממנה, דלשון דין ודברים מיגרע אין לי עסק בה, והעד לדבריהם מפ' בתר' דכריתות [כ"ד ע"א] הנותן מתנ' לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה כו', ופריך מהא בריית' דשמעינן והא ידי מסולקות הימנה כאי אפשי בה דמי וקתני לא אמ' כלום, ומשני שאני התם דאמרי' כי סליק נפשיה מדין ודברים סליק, משמע דמשום דאמר דין ודברים בהדי גרע, ולא נהירא דהא אמרינן בירושלמי [ה"א] ידיי מסולקות הימנה רגליי מסולקות הימנה לא אמר כלום, ולא קתני התם דין ודברים בהדי אלמ' מיירי ידיי מסולקות הימנ' גריד' בלא דין ודברים, דהוא הדין אין לי עסק בה, ועוד יש מתרץ דשאני גבי עבד דאם גדול הוא זוכה בעצמו, ואם קטן זכו בו שמים כשאמ' אין לי עסק בה, אבל גבי שדה לא שייך למימ' הכי. והא נמי לא נהיר' לר' דבהמגרש [גיטין פ"ה ע"ב] איבעי' לן אמ' לאשה הרי את לעצמך מהו, ת"ש גופו של גט שיחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך ומה עבדא דקני ליה גופיה כי אמ' ליה הרי את לעצמך קני אשה דלא קני לה גופא אלא למעשה ידיה לא כל שכן, ומאי ק"ו הוא דילמא גבי עבד שאני לפי שזכו בו שמים להתחייב במצות מה שאין כן גבי אשה, ונר' לר' דאין לי עסק בך הוי כמו שאמ' לו הרי את לעצמך לכך גבי עבד שיכול לזכות בעצמו קני, אבל שדה איך יזכה בעצמו. ור"ת פי' דכל הנך לישני לשונות טובים הם, דאי לא תימ' הכי בגיטין בריש הזורק [ע"ז ע"א] דפריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומוקמינ' כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ופריך וכי כת' לה מאי הוי ומשני בכותב לה ועודה ארוסה וכן בחזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"א], ומאי דוחקיה לאוקומי בלשון דין ודברים שהוא לשון [גרוע] ובעודה ארוסה, לוקמ' בלשון מתנה גמורה ואפי' היא נשואה, ולקמ' במי שהיה נשוי [צ"ג ע"א] מוקי לה שמואל לכמה משניות בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה, ואם לשון גרוע הוא מה דוחקו שלא יעמיד בלשון טוב, על כן נראה לר"ת דלשון דין ודברים מתנ' גמור' ולשון טוב שבכל הלשונות, והכא ה"פ וכי כת' לה מאי הוי והתניא האומ' כו' לא אמ' כלום שאע"פ שריבה בלשונות טובים אינו כלום עד שיחזיק, והכא הך אשה אפי' תחזיק אין זו חזקה דחזקה היא שאדם מחזיק בדבר שלא היה שלו וקונה עתה בחזקה או בשטר, אבל אשה זו שמוחזקת בקרקע שהגוף שלה בלאו הכי הרי היא כמוחזקת באויר ואינה עושה כלום, ולא מצינו שטר וחזקה קונים אלא דבר שאינו שלו כדילפינ' פ"ק דקידושי' [כ"ו ע"א] שטר מספר המקנה חזק' מוירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם אותה בישיבה, דהיינו דבר שלא היה שלהם מתחילה קודם ירושה, אבל בדבר שהוא שלו מתחילה לא מצינו שתועיל בו חזקה או שטר שהרי מוחזק ועומד הוא, ומאי אולמיה חזקה בתרית' מחזקה שהוא עומד בה, וכן נמי הא דפרכי' במי שהיה נשוי [צ"ה ע"א] גבי מי שהיה נשוי שתי נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכי כת' לה מאי הוי שהרי מה היא מקנה לו שיעבוד ובלאו הכי משועבדת לו, ולא הבנתי דבריו כלל מה תירץ, חדא דאכתי תיקשי ליה [א]מאי לא משני (פ') [בבבא] בתרא ובגיטין כשהקנה (לו) [לה] דעל כרחי' בגיטין קונה כדמשני לקמן ההיא דמי שהיה נשוי, ועוד ק"ל דבחזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] גבי שותפין מעידין זה לזה פריך אמאי נוגעין בעדותן הן, ומשני דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו, וכי כת' לה מאי הוי, והתניא האומ' כו', ואי לשון טוב הוא כשהחזיק השותף בחלק חבירו למה [לא] יזכה בו, ועוד ק"ל דבהדיא מוכח בבריית' דין ודברים אינו מועיל אפילו החזיק בה מדפרי' מיניה לריש לקיש [כריתות כ"ד ע"ב] דאמ' הנותן מתנה לחבירו ואמ' הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, ואותו התירוץ שפי' למעלה זכו בו שמים תירצו ר"ת.
כדרב כהנא דאמ' כו'. תימ' אמאי קמייתי ראיה, אי מייתי ראיה דמהני דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע דילמ' כל הנהו מיירי בלשון טוב ואמ' אי אפשי בה כדאית' בכריתות [כ"ד ע"א], ויש לדקדק מדקא' נחלה הבאה לו לאדם דווק' ולא שבאה כבר מכלל דמיירי בלשון גרוע דאי בלשון טוב אפי' באותה [שבאה] כבר נמי למה לא יוכל להתנות עליו, ולר' נר' דאהא מייתי ראיה דלא תיקשי כיון דק"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היכי מצי מקני לה דבר שלא בא לעולם הוא שעדיין לא בא לידו, למאי דאוקימנ' בכותב לה ועודה ארוסה, ולהכי קאמ' כדרב (הונ') [כהנא] כדאשכחן דאמור רבנן שיכול להקנות בכי האי גוונ' שהתנה על נחלה הבאה לו מדרבנן שלא יירשנה, ולבסוף מייתי דרבא ליתן טעם למה הוא זה שיכול להתנות ואין זו כמו בעלמ' מקנה דבר שלא בא לעולם, דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו דכיון דלטובתו תקנוהו יכול הוא לומ' אי אפשי באותה טובה, אבל מלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראייה דסבר' הוא דהיכא דלא בא לידו שייך דין ודברים כמו בעלמא לישנ' מעליא אחרינ', והא דאיצטרי' דרב כהנ' לאו משום דר' ינאי איצטריך דאיהו ס"ל בהאשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא משום דאנן ק"ל דאין אדם מקנה איצטריך, ובמילת' דרבא לחודיה לא סגי בלא דרב כהנ' דמדרבא לא שמעינן שיוכל להתנות בדבר שלא בא לעולם, דאע"ג דרבא מייתי דרב הונ' שהיא מתנה על מזונות שלא באו [לעולם] הת' אינו חידוש שאין לה מזונות, דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וכשרוצה חוזרת בה, ולא קמ"ל רב הונ' אלא מה שהיא יכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה, וא"ת בלא דרב כהנ' נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה שאר כסות ועונה [נ"ו ע"א] לר' יהודה דאמ' בדבר שבממון תנאו קיים, ואפי' ר' מאיר לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, י"ל דמשום דהכא מיירי כשאומ' לה כך מעצמו דין ודברים אין לי בנכסייך, ואין האשה מבקשת ממנו ודמי פטומי מילי בעלמא דלאשה איבעי לה לאתנויי, ובעל קמתני, והשת' מייתי מדרב כהנ' דמוכח תנאי אינו מועיל מכח סילק' בעלמ' מועיל, ועוד דגבי שאר כסות ועונה מיירי דרך תנאי לפיכך יכול להתנות דלעיניין דבר זה יחולו הנישואין, ולעיניין דבר זה לא יחולו, אבל הכ' מיירי שלא כדרך תנאי באומר לה דין ודברים אין לי בנכסייך, לכך איצטריך דרב כהנ', ושמא בדרך תנאי לא היה מועיל דין ודברים אלא לישנ' מעליא בעינן.
קנו מידו מהו. פי' בקו' דאבריית' קאי, וק' לר' מה יש להועיל שום קניין שהרי למי מקנה אותה הלא לכולי עלמא מפקר לה. ונ' לר' דאנשואה דאמרן ידו כידה קאי אי מהני לשון קניין או לא.
<h2>דף פג:</h2>
בוצינא טב מקרא. לא כפי' הקו' שפי' ששניהם מין דלעת (דהיו) [דהא] קישואים מתרגמינן בוצינא, ודלעת היינו קרא, כדאמ' בנדרים פ' הנודר מן המבושל [נ"א ע"א] מאי דלעת הרמוצא [אמר שמואל קרא קרקוזאי], וקישואים ודילועים שני מיני הם כדתנן במסכת כלאים [פ"ג מ"ה] נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שיהא נוטה שער שורה לכאן ושער שורה לכאן, אלא בוצינא היינו קישואים וקרא היינו דילועין ודלעת גדולה וחשובה יותר אלא שמאחרת (למתבשלת) [להתבשל], והקישות גרועה אלא שממהרת להתבשל, ומשל הדיוט כך הוא שהאדם אוהב יותר הקישואין שהוא אוהב ליהנות בה מהרה ממה שהוא אוהב דלעת ולהמתינה אע"פ שהיא טובה יותר ר"ת.
מיתה שכיחא מכיר' לא שכיחא. שקשה להם למכור משום שבח בית אביה, ומיתה דשכיחא דילמ' משום דמסתכנת בלידה הרבה פעמים, מ"ר.
רב אשי אמ' בנכסייך ולא בפירותיהן. למאי דאית ליה לרב אשי ולאביי [יד] בעל השטר על התחתונה, יש לתמוה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים דיעבד, לכתחילה נמי תמכור.
פירי פירות דווקא. פי' ואפי' לא כתב לה אלא פירי פירות נסתלק כאילו כת' לה עד עולם, או דילמא עד עולם דווק' ובפירי פירות אינו מסתלק עד שיכתו' עד עולם, אבל בעד עולם בלא פירי פירות מסתלק או דילמ' תרווייהו דווקא ואינו מועיל כלום עד שיכתו' שניהם, אבל הא [אין לפרש דאי פירי פירות דווקא עד עולם לא מהני] דא"כ היכי מסיק את"ל פירי פירות דוקא עד עולם למה לי, הא קמ"ל דכיון דכת' לה פירי פירות כמאן דכת' לה עד עולם דמי מכלל דעד עולם משמ' דטפי פשיט' מפירי פירות אפי' כשנאמ' פירי פירות דוקא.
הוא אמינ' עד עולם אפירות. פי' בקונ' דהוי עד עולם לא בשנה ראשונה ולא בשנייה, וק"ל דמה לי ראשונה ומה לי שנייה, ועוד דאפי' ר' יהודה מודה דלא אכיל פירות גופייהו לעולם אפי' לא כת' לה (דין) [עד עולם] אלא דין ודברי' אין לי בנכסייך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות, י"ל דה"פ הוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה ובמות' לא יאכל פירות שגדלו בחייה להכי איצט' פירי פירות לומ' דלא פירות ולא פירי פירות לא יאכל לעולם.
וקסבר רב ירושת הבעל דרבנן. וא"ת לרב בפירות אמאי תנאו קיים, ובפ"ק פי' רש"י.
<h2>דף פד.</h2>
וסבר רב תנאו קיים (כו') והאיתמר כו', וליכ' לתרץ כדמתרצי' בהזהב [ב"מ נ"א ע"ב] דמוקי רב נפשי' אפי' כר' יהודה דאמ' בדבר שבממון תנאו קיים דע"כ לא קאמ' רב יהודה התם אלא דידעה וקמחלה הכא מי ידע דמחיל, דהכי נמי גבי בעל בירושת אשתו לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור שהיא תמות בחייו דשמא הוא ימות בחייה הילכך שפיר פריך.
וסבר רב אפי' בדרבנן תנאו בטל. פי' הקו' דהיינו פירות, וק' לר' דא"כ רב דאמ' דלא כחד דהא במתני' לא פליגי בפירות, ומשום טעמא דפי' בפ"ק, אלא פי' בדרבנן היינו בעלמ' בשום דבר מדרבנן.
ומשום פגם משפח' לישקול דמי וליהדר. ק"ל מאי איריא ביובל אפי' לא יובל נמי ויש ספרי' דלא גר' ביובל, אבל תימא לי אי בלא יובל קאמ' דמחזיר אמאי איצט' ליה למימר דס"ל ירוש' בעל דאוריית' הוה ליה למימר דרבנן, ואי גר' אבל אתי שפיר דלא מצי למימ' דרבנן דא"כ אמאי יחזיר, ועוד אפי' לא גר' יובל בעי למימר דביובל יחזיר דמשנה היא בבכורות [נ"ב ע"ב] וקתני רישא ואילו שאין חוזרין ביובל, ומשמ' דאהא קאי, וצריך לומ' דליכא פגם משפחה עד היובל שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת וניכר שהם קבורים בשל אחרים.
לכתובת אשה. תימ' דהא תנן בבכורות פ' יש בכור [נ"ב ע"א] דאין אשה נוטלת בראוי ומלוה חשיבי לה רבנן ראוי בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"ב]. וצריך לחלק דדווק' גבי בכור חשיב' מלוה ראוי, אבל כתובת אשה לא.
לכתובת אשה משום חינה. פר"ח שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהא להם קופצים יותר, וכן משמ' לקמ' בפ' אלמנה [צ"ז ע"ב] דפריך למ"ד משום חינה יורשיה מאי חן איכ' ומשני שיורשתה בתה או אחותה, פי' שאף היא צריכה שיקפצו עליה בני אדם, ולפי' הקו' נמי יש לפ' דכיון שרואות בתה ואחותה שכך בקל באה להן כתובה נישאות יותר ברצון לאנשים ומוצאין חן בעיני הנשים, עוד פי' היינו שלום בית שמתוך שיעשו להן חסד מדברי הבעל יהא עמהן חן ושלום. ואל תתמה דהכ' ייפו כח האשה מכח בעל חוב משום חינה, ולעיניין זיבורית שנינו בהניזקין [גיטין מ"ט ע"ב] בעל חוב בבינונית וכתו' אשה בזיבורית דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ולא אמרי' משום חינה יהא דינה בבינונית וגריעא השת' מבעל חוב, דאין לדמות תקנת חכמים זו לזו, כעיניין שמצי' משקי בי מטבחיא דכן שהקילו שלא להרבות טומאה במקדש ולעניין כמה דברים החמירו התם בפסחים [ט"ז ע"א], ומתמ' ריב"א על זה ואינו תימ' שלעיניין שראו חכמ' תיקנו.
<h2>דף פד:</h2>
ולר' עקיב' לא מהני תפיס' כלל. והא אנן תנן בפ' דלעיל [פ' ע"ב] גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה אע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתוב' מ"מ מהני' תפיס' אטו מי נימ' דמתנית' דלא כר' עקיבא, אמ' רבא אמ' רב נחמן והוא שתפס מחיים דההי' שעת' לא שייכ' שבועה ולא קרינ' ביה הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, וכיון דאין צריכים שבועה זכו במה שבידם, כך פי' ר"ת. ולשון הקו' דחוק דלשון שאילה היא ולא פירכא, ולפי' ר"ת יש תימ' דלעיל [פ"א ע"ב] פירש' בשמו דיבם במקום בעל קאי ולכל דבר חשיב כבעל, וא"כ תפיסה דמחיי יבם כתפיס' דמחיי בעל, ועוד היכי משמע מתני' דלעיל [פ' ע"ב] שתפסה בחיי הבעל טפי ממתני' דהכא ובשתיהן יש לשון א' התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ויש ליישב פי' ר"ת דמשני רב נחמן שתפס מחיים, כלומ' מחיי הבעל אז מועלת תפיסה אפי' לר' עקיב' (ומתני' דלעיל גבי יבם כאילו תפיסה אפי' לר' עקיב') ומתני' דלעיל גבי יבם כאילו תפסה בחיי הבעל, הילכך קדמה היא זכתה. ומיהו לא נהיר' אכתי לר' דאמ' לקמ' בפ' אלמנה בריש גמ' [צ"ו ע"א] אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה א' רבינ' לא אמרן אלא למזוני, אבל לכתובה מפקי' מיניה ובתפיס' מחיים איירי, ואפי' הכי משמ' דלא מהניא ביה תפיסה, ומשמ' דרבא מסיק רב יעקב נמי הכי דאמ' הכ' דתפיס' מחיים אינה מועלת, אלמ' מפקי' לכתוב' בתפיס' מחיים, דאי לאחר מיתה איירי היכי בעי מר בר רב אשי דאפי' מזוני מועלת תפיסה דלאחר מיתה אלא וודאי מחיים איירי, על כן יש לפ' בשמעתי' כפי' הקו' ור' עקיב' תפיסה לא מהניא כלל דלשון שאילה היא זו, אמ' רב נחמן מהניא היכ' דמחיים תפסה של מת, והכי הוה גמיר לה רב נחמן [מרביה], ובבעל חוב מיירי רב נחמן דבכתוב' לא מהניא תפיסה כדא' רבינ' לקמ' פ' אלמ', וכן מוכח בהלכות גדולות דמחיים איירי דפירשו התם דהיינו טעמ' (ולא) [דלא] מהני' תפיס' בכתוב' כמו בבעל חוב דלא ניתנה כתוב' ליגבות מחיים ולכך שאינה עומדת ליגבות לא מהני תפיס', ומיהו למזונות תקינו רבנן דלהכי שיש צורך למזונות יותר כמו שתיקנו שמוכרת למזונות שלא בב"ד תיקנו נמי תפיסה, ומיהו ר"ח פי' לקמן דק"ל כמר בר רב אשי דאמ' בין למזוני בין לכתובה מה שתפסה תפסה, ופי' דהא דא"ל רב יעקב לרבינ' היכי אמרינ' משמיה דרבא כוותיך, אינו דהא רב[א] גופיה קאמ' התם לקמ' [צ"ח ע"א] זילו יהבו לה לההיא דתפסה כסא דכספ' בכתובתה, ואו' ר' דאי לאו משום מר בר רב אשי דס"ל בהכי וקיימ' לן כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודית' דכן כתו' בהלכות גדולות, ובפי' ר"ח מההיא דלק' דלאו ראיה היא דאיכ' למימר דההיא דתפס כסא דכספ' ברשות היתומים הויא דשמא סבורים היו להפסידה מזוני על ידי תפיסה זו, ולפי דק"ל כמר בר רב אשי יתכן פי' ר"ת הואיל וק"ל דתפיסה מועלת לכתוב' מחיים כמר בר רב אשי, ויש להביא ראיה דלא אמ' רבא כרבינ' דהא אמ' רבא אמ' רב נחמן כשמעתיה והוא שתפס בחיים, ומיהו אכתי תימ' רבינ' דלית ליה שתועיל תפיס' מחיים היינו הך פירכ' ולר' עקיב' לא מהני' תפיס' והתנן לעיל קדמה היא זכתה, ועוד מי לא שמע' לרב יעקב (אדרבא) [מדרבא] א' רב נחמן דהכא, על כן נר' כפירו' הקונטרס דהכ' ומיירי בתפיס' דבעל חוב, ועוד יש ליישב פי' ר"ת דנהי דלקמ' מהני' תפיס' מחיים לעיניין כתוב' ה"מ בחיי הבעל שלא ניתנה כתובה ליגבות בחייו, אבל מחיי יבם שניתנה כתוב' ליגבות בחייו מהניא תפיסה.
שפיר תפסוה. תימ' לפי מאי דתרצינן לעיל מר סבר מטין איתמר משמ' דלכתחלה מיהא ס"ל דעושין כר' עקיב' והיכי קאמ' להו הכא שפיר תפסוה, ושמא זה חשיב כמו דיעבד כיון דכבר תפסוה.
אית (לן) [לך] סהדי דלאחר מית' תפסוה. ל"ג דלאחר מית', אלא אית לך סהדי דתפסי' כלומר בעל כרחי' גזלו ממך דתו לא מצי טעין לקוח הוא בידי.
יתיב ר' אבהו ור' חנינ' ורב פפי ור' יצחק נפח' ויתיב ר' אבא גבייהו. משמע דר' אבא סבר עבדא כמטלטלי דמי, וק' מיהא דאמ' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבא הלכ' גובין מן העבדים, ורב אבא היינו ר' אבא אלא כשהיה בבבל היו קורין אותו רב וכי סליק לארץ ישראל קראו אותו ר' כדמוכח בסוף ביצה [ל"ח ע"א] דר' אבא עלה מבבל לאר' ישראל, ולאו פירכ' היא דאמ' דהא הת' ביש נוח' במסקנ' [קכ"ח ע"ב] דאין גובין איתמר, מיהו תימ' לר"ת מיה' דאמ' בפ"ק דבב' קמ' [י"ב ע"א] אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא והא ר' אלע' והא דייני דנהרדע' והא רב חנן בר ביזנא מר כמאן סביר' ליה, אמאי לא אמ' רבות' למיחשב גברי הא ר' אבא ור' חנינא וכולהו הנך דחשיב הכא ס"ל עבד' כמטלטלי דמי ואין גובין מהן, דכי האי גוונ' א' בחזק' הבתים [ב"ב ל"ו ע"ב] גבי ניר הוי חזק', וחילוק פשוט יש.
תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. מיכאן משמע דלא קנה אע"פ (שעשאן) [שעשאו] שליח הבעל חוב [ד]הא (ד)אמ' ליה זיל תפסי' לא כפי' הקונ' דב' מציע' [י' ע"א] דבמקום שחב לאחרים לא עשאו שליח.
ואמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. תימ' דבפ"ק דב' מציע' [י' ע"א] אמרי רב נחמן ורב חסד' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מ"ט הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קנה, ור' יוחנן אמר התם המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו אלמ' קסבר התופס לבעל חוב קנה. י"ל דשאני גבי מציאה דאיכ' למימ' דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מה שאין כן הכא, מ"ר.
<h2>דף פה.</h2>
מיגו דיכלי למימ' לא היו דברי' מעולם יכול למימ' סטראי נינהו. תימ' אי מיירי קודם שניתקנה שבוע' היסת א"כ אי הוו אמרי לא היו דבר' מעולם הוו צריכי שבוע' דאוריית' דהא איכ' שליח וכעד א' דאמ' דיהבי' ניהלייהו ואיהו לאו בעל דבר' דידהו, דהא מהימן בלא שבועה כדאמ' בריש פ"ב דקידו' [מ"ג ע"ב] מיגו דיכלי למימ' אהדרינהו ללוה יכלי למימר פרעיניה למלוה, והשת' א"כ היכי אמרי' הכ' דיכלי למימר לא היו דברי' מעולם הלא אי הוו אמרי הכי צריכי שבועה דאוריית' ואין כאן מיגו כדאמ' בחזק' (הבא) [הבתים (ב"ב ל"ד ע"א)] ההוא גבר' דחטף נסכא כו' אייתי חד סהדא דמחטף חטפא אמ' אין חטפי ודידי חטפי ולא מהימן ליה התם במיגו דאי בעי אמ' לא חטפתי מעולם דאין זה מיגו, ובהמוכר הבית [שם ע' ע"א] נמי אמרי' כמו בשמעתין דהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל (התרתי) [החזרתי] לך מהמנינן ליה בשבועה מיגו דאי בעי אמ' נאנסו, ואע"ג דאי הוה אמ' נאנסו הוה בעי שבוע' דאוריית', מיהו מהת' לא ק' מידי גבי נסכא לא חשבי' ליה מיגו דאי בעי אמ' לא חטפתי דלא חציף איניש לאכחושי כי האי גוונ' ולהכחיש העד דאמ' חטף, והכא נמי בשמעתי' אי לאחר שניתקנה שבוע' היסת איירי יש כאן מיגו טוב דאי בעו אמרי לא היו דברים מעולם דאין כאן חציפות' האי דמכחשי לשליח דגם הוא בעל דברים וסברי לפטור עצמו קאמ' דצריך הוא לישבע דיהבינהו לבני חוזאי.
דא"ל לתקוני שדרתי' ולא לעותי. והני מילי דאידכר ליה שטר' או בתחילה או בסוף, דכיון שהזכיר לו את השטר אית ליה לאסוקי אדעתיה שפיר איך יעשה, אבל אי לא אמ' ליה טפי אלא הב זוזי בעלמ' ולא הזכיר לו את השטר לא בתחילה ולא בסוף מיפטר דא"ל את הימנתיה דלא אמרת לי שקול שטרא, כעין שמצינו גבי חנווני על פנקסו בריש גמ' פ"ק דבב' מציע' [ג' ע"א] דחנווני אמ' לבעל הבית אנא שליחות דידך עבדי מאי אית לך גבי שכיר אע"ג דמישתבע לי לא מהימן את מהימנתיה דלא אמרת בסהדי הב לי'.
אית (לן) [לך] סהדי דתבעינהו מחיים ולא יהבתינהו ניהליה. תימ' אמאי צריכ' סהדי ניהמניה לדידה מיגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי, והיה רגיל ר"ת לפ' דכיון דק"ל אין אותיות ניקנות במסירה לא מהימנ' למימ' לקוחי' הן בידי דצריכ' מסירה ושטר לקיחה, דאע"ג דאמרי' בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אותיות ניקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמ' אין צריך להביא ראיה, רבא לא איירי אלא אליב' דמ"ד אותיות נקנות במסירה, אבל (לדידך) [לדידן] דק"ל אין ניקנות צריך להביא ראיה דהכי אמ' בהמוכר את הספינה [שם ע"ז ע"א] הילכת' אין ניקנות אותיות במסיר', והכי גרי' שם ר"ת ור"ח ורב האיי גאון ובספרים ישנים, והא דא' במי שמת [שם קנ"א ע"א] אימיה דרב עמרם חסיד' הוה ל(י)ה מלוגא דשטרא כי שכבא אמרה (לי הון) [ליהוי] לרב עמרם ברי אתוה לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך, לאו משום דמשיכה ניקנינהו דודאי לא קני עד דכתיב ליה קני לך הוא וכל שעבודתא אלא דעדיפא מיניה נקט, תדע דאליב' דמ"ד ניקנית קאמ' דהא רבא גופיה בהאשה שהלכה [יבמות פ"ד ע"ב] דלא חייש לתרי יצחק קאמ' התם מנ' אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתי' בהו הכי נאני בר חבי וחבי בר נאני ומגבה ביה רבה בר אבוה זוזי והא חבי בר נאני ונאני בר חבי שכיחי טובא, והשת' אם אפרש דס"ל לרבא אותיות ניקנות במסירה (מאן) [מאי] ראיה קא מייתי התם דלא חיישי' לתרי יצחק הא אפי' אם לא היה כותב השטר בשמו אלא בשם אחר יכול להגבות בו הואיל וניקנות במסירה, אלא וודאי סבר רבא דאין ניקנות במסירה וצריך להביא ראיה שטר שכת' לו קני לך וכל שיעבודהא הילכך מייתי שפיר מדמגבי בהו רבה בר אבוה דלא חיישינן לתרי יצחק, וחזר בו ר' מתירוץ זה דהכא הך איתתא לא היית' חוששת לקנות השטרות כדי לגבות החוב מדקאמרה להו מחיים תפיסנ' ותפיס' דמחיים לא מהני' לגבות החוב דלא עדיפ' ממסירה, ולא היית' חוששת אלא שתקנה המלוגא דשטרי בלא גביית החוב דעל ידי כך היתה יכולה לדחוק היורשין שיפרעו מה שהיה חייב לה שאם לא כן לא (תרחיר) [תחזיר] מלוגא דשטרי והוי כמו משכון שנתן לה תחת החוב, וזה וודאי אפי' אין ניקנות במסיר' ה"מ לגבות החוב, אבל לקנות המלוגא דשטרי בלא גביית החוב אמאי לא, ומה שצריך להביא ראיה למ"ד דאין ניקנות היינו לגבות המלוה דהואיל ואינו מוחזק במלוה צריך להביא ראיה דכת' ליה קני לך וכל שיעבודיה, והכי נמי גבי נאני בר חבי וחבי בר נאני דקא' אביי למאי ניחוש להאי אי לנפילה מזהר זהירי ביה אי לפיקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקד ליה גביה, דמשמ' הא לאו שמיה כשמיה למפקד ליה גביה חיישי', ובגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] דקא' אביי צריך להביא ראיה דהתם נמי לפי שאינו מוחזק במלוה, אבל לעיניין לקנות השטר עצמו בלא קניית המלוה יכול לקנות הואיל והוא מוחזק, תדע דהא דתני' בגט פשוט [שם] אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה מפ' רבא טעמא משום דשאני אחין דשמטי אהדדי ובשאר דברים אי הוה חד מינייהו תפיס גלימא לא חיישי' לשמטי מהדדי והיינו טעמ' לפי שהוא מוחזק, אבל במלוה אינו מוחזק, ובשום מקום לא חיישינ' לנפילה אלא דווק' גבי שטר דחייש אביי בגט פשוט לנפילה, ואע"ג דלא חייש ביבמות ה"מ לנפילה דחד, אבל לנפילה דרבים חייש כדמפ' בגט פשוט, והיינו טעמ' כדפי' לפי שאינו מוחזק בעלמ' דאי לא תימ' הכי אדם נאמן שהפקידו אצלו לא יהא לו לעולם חזקה על אחרים הואיל ושכיחי דאפקדי גביה, אלא וודאי בדבר שאדם יכול להיזהר לא חיישי' דדווק' השותפין והאריסין והאפיטרופסין אין להם חזקה שאי איפשר להיזהר, אבל אדם נאמן יש לו חזקה אע"ג דשכיחי דאפקדי גבי[ה] הואיל והוא מוחזק בדבר, ותירץ ר' דהיינו טעמא דלא מהמני' הך איתת' מיגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנ' לא מהימנ' השת' דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנ' סבורה הייתה שהיא טענה מעולה וראיה לדבר בסוף זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפק שטר' מתותיה ידא אמרה ידענא ביה דפריע הוא כו' לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא איבעיא קלתיה ומשני כיון דאיתחזק בי דינא איבעיא קלתיה לא אמרי', ומפ' ר' איתחזק בי דינא שהביאה השטר לב"ד וראו השטר בידה קודם שאמרה פרוע הוא אע"פ שאם אמר' בב"ד פרוע הוא קודם שהחזיקתו בב"ד שהייתה נאמנת במיגו דאי בעיא קלתיה, השת' מיהא שהוא בב"ד כעין בידה לא תהא עוד נאמנת דאין כאן עוד מה לי לשקר שעל כורחה צריכ' לומר טענה זו שהיא אומרת אם רוצה לפטור את הלוה, הכא נמי אשה זו כשאמרה תחילה מחיים תפיסנ' היית' סבורה לזכות בטענה זו גרידא, ולא הייתה יודעת שצריך דתבעינה מינה מחיים מדלא אמר' מעצמה, הילכך לא מהימנינן לה עכשיו במיגו שהייתה יכולה לומ' מתחילה שאין כאן מה לי לשקר בטענה זו שעל כורחה צריכה לשקר מעכשיו, ובקונטרס פי' דאיתחזק בב"ד שהיה שטר מקויים, ולא נהיר' דמה בכך מ"מ אי בעיא קלתיה, וכעיניין זה שפי' פי' ר' בשלהי מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] דאמ' התם היה יודע בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן אחרים מעידין על כת' והוא אינו מעיד, ומוקי לה כגון דאיתחזק בב"ד, ולגבי עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אחרים מעידין על כתב ידו אע"ג דלא איתחזק בב"ד, ומפרש נמי איתחזק שראו ב"ד חתימת השטר קודם שנעשה גזלן ואין לחוש מעתה לאחר שנעשה חתמו וכתבו הזמן קודם שנעשה גזלן, הילכך מעידין אחרים על כתב ידן, אבל בקרובים אע"ג דלא איתחזק שלא ראו ב"ד חתימת השטר קודם שנעשה קרוב, דלא חיישינ' שמא לאחר שנעשה קרוב נכתב וכתבו הזמן מקודם שאין קרובים פסולים משום דהם חשודים דמשה ואהרן לאו משום דלא מהימני אלא גזיר' מלך היא, ובקונ' פי' שם דאיתחזק שנתקיים בב"ד, וכמו שפי' נרא' לר'. עוד מייתי ר' ראיה מחזקת הבתים [שם מ"א ע"ב] מיהא דדר בקשתא מעיליתא ארבע שני אתא מרי דביתא א"ל מאי בעית בהאי ביתא א"ל מפלניא זבנתיה דזבנה מינך, אתו לקמיה דר' חייא א"ל אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא אפילו חד יומא מוקימנ' לך בידך, והשת' איהו גופיה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמ' לקחתיה ממך, ואע"ג דאמ' בתר הכי וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר קמי דידי זבנה, קודם שאמ' מפלניא זבנתיה דזבנה מינך, דמשמע דא"ל דזבנה מינך ולא קמאי דידי, והוא הדין אי אמ' מעיקר' קמאי דידי דר בה חד יומא בהאי מיגו דאי בעי אמ' מינך זבנתיה, אבל השת' לא מהימנינן לה במיגו דאי בעי אמ' מעיקר', דאי לא תימ' הכי מאי קאמ' וחזיתיה לדעתיה נישאל ליה לדידיה אי קמיה זבניה, ועוד אמאי איצטריך ליה סהדי דדר ביה חד יומא להימנא לדידיה, אלא וודאי אין זה מיגו כדפרי', ומאי דקא"ל רב לר' חייא וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה משום דקאמ' סלק' דעתי' דרב דמאי קאמ' מפלניא זבנתה דזבנה מינך הוה משמ' דקמאי דידי זבנה מינך הילכך פרי' לר' חייא ונהימניה לדידיה וקאמר בתר הכי וחזיתיה לדעתיה דחביבי משום דזבנה מינך דקאמ' לא דקמאי דידי משמ' אלא א"ל משמע אי נמי ספיקא משום הכי לא מהימנא, עוד ראיה מדתנן פ' שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אמ' לו הן למחר א' תניהו לי נתתיו לך פטור, ופריך בגמ' [שם מ"א ע"א] מינה למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור, ומאי קושיא שאני הכא דמהימן מיגו דאי בעי אמ' אתמול לא היו דברים מעולם, אלא וודאי כי האי גוונא לא אמרינ' מיגו, ומה שפיר' בקונטר' לקמן בפרק בתר' [ק"ט ע"ב] גבי עשאה סימן לאחר אם טען ואמ' חזרתי ולקחתיה ממנו לאחר שעשיתיה סימן בשמו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שמאחר שיש עדים שהייתה שלו ונגזלה ממנו אין לו זכות באותו תלם אלא על פיו שעשאה סימן לו והרי חזר ואמ' לקחתי' ממך, ולא נהיר' לר' דבכי האי גוונ' לא אמרי' מיגו כדפי' שעל ידי שהיה יכול אתמול לטעון טענה טובה דאינו נאמן עכשיו במיגו, ונראה לר' דדווקא בחזר ואכלה שני חזקה אחר שעשאה סימן קאמ' דמהימן, וכי תימ' אי באכלה שני חזקה מאי קמ"ל ר' יוחנן שאם חזר ואמ' לקחתי' ממנו נאמן מתני' [ב"ב מ"א ע"א] היא דחזקה שיש עמה טענה הויא חזקה, י"ל דס"ד דלא מהימן כיון שערער עליה קודם שאכלה שני חזקה לומ' שהיא שלו לא עביד דזבנה בתר הכי קמ"ל, וההוא עובדא דמייתי [שם] מההוא אפיטרופא שטען אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמ' חזרתי ולקחתיה ממנו מיירי נמי כשאכלה האב שני חזקה אחר שעשאה סימן.
מרענא שטרא אפומיה. אומ' ר"ת שפי' ר"ח בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] דכל מרענא דגבי שטר דמיתנו בתלמוד סתם היינו שצריך לישבע (ל)בעל השטר קודם שיגבה בו, והלשון משמ' מדלא קמסיק לא מיקרע קרעינן ליה ולא לאגבויי מגבי' ביה כדמסקינ' באילו נערות לעיל [ל"ו ע"ב] האי שטרא ריעא לא מקרע קרעי' ליה ולא מיגבא מגבי' ביה, ואם תאמ' למאי הילכת' אמ' רב [פפא] מרעינן ליה אי לשבועה כדפי' אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן במתניתין [פ"ז ע"א] עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה. י"ל דרב פפא קאמ' אפי' יהי קרוב שאינו בר עדות כמו בת רב חסדא שלא הייתה בת עדות, ודקא"ל נמי רב פפא איכ' איניש [אחרינא] בהדי [דמר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר] עד אחד לאו כלום הוא, שהיה רב פפא קרובו של בעל השטר או של הנתבע להכי ליכ' ליהמניה אף לשבועה אי לאו דקים ליה בגויה. ור"ת מפר' דרב אדא בר מתנ' הכי קאמ' דאיהו סבר היפוך שבועה הוי כמו קריעת השטר, וקא"ל איהו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ולמה לא תקרע השטר על פיו, לא מיבעיא דאפילו קים ליה בגויה לא הוה קרענא שטרא אפומיה אלא אפילו לעיניין היפוך שבועה למיהוי כבת רב חסדא לא הוי דקים ליה בגויה ומר לא קים ליה בגויה.
אלמ' (מיחזק) [מיחזי] כשיקרא והתם נמי מיחז' כשיקר'. כגון שכתבו פלונית נשבעת ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה, והם היו יכולין לכתוב דלא הוי מיחזי כשיקרא כגון אם תשבע פלונית תפטר אלא שכך כתבו שלא להצריכה עדים היום ולמחר.
<h2>דף פה:</h2>
חדא דידענא ביה בר' מיישא דלא אמיד. תימ' מ"מ אילו הוה ר' מיישא קיים והוה טעין שלי אע"ג דלא אמיד הוה מהימן אנן נמי ניטעון ליתומים, יש לומר מילת' דלא שכיח' לא טענינן ליתמי כדמוכח בהמוכר בית [ב"ב ע' ע"ב] גבי שטר כיס היוצא על היתומין דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה, ומפר' טעמ' דקסבר דלא מצי א"ל שטרא בידי מאי בעי ואית להו דרב חסדא דטענינן ליתמי מידי דהוה טעין אבוהון דאי הוה קיים דילמא הוה טעין והוה נאמן במיגו דאי בעי אמ' נאנסו, ומאן דאמ' [נשבע וגובה כולו דמצי אמר] ליה שטר' בידי מאי בעי, ולית ליה דרב חסדא דאפי' הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך לא הוה מהימן מיגו דאי בעי אמ' נאנסו דאהדר שטרא בידי מאי בעי, והשת' מ"מ נטעון ליתמי נאנסו אלא משום דלא שכיח', וק' קצת דבפ' בת' דלקמן [ק"ט ע"ב] גבי עשאה סימן לאחר טענינן ליתמי תלם אחד עשיתי לך אע"ג דלא שכיח', וצריך לומ' [דהתם] שכיח' טפי.
ועוד הא קייהיב סימנ'. לכאורה נרא' לפר', ועוד אפי' אמיד, ולא נהיר' דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמ' זבנה, ואי הוה מפרשינ' דהכא מיירי בכי האי סימן שאין רגילות לידע אם לא שהפקידו אצלו כגון בציירי בסדיניה, מיהו גבי כסא דכספא ומטכסא לא ידענא מאי סימן הוה, י"ל דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן לא אמיד וסימן. וא"ת בשילהי פ"ק [י"ג ע"ב] גבי ארוס וארוסתו, חדא דהא קא מודי, ועוד האמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כרבן גמליאל, א"ל אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג כו', ומאי הא קשיא ליה לאביי דילמ' רב יוסף שני הטעמים הצריך כדאשכחן הכא, לאו מילתא היא דמ"מ שפיר פריך ליה אביי דאי אין הלכה כר"ג א"כ ההוא טעמא כמאן דליתיה וליכ' אלא חד טעמ', והא דאמ' בהאשה שהלכה [יבמות קט"ו ע"ב] ההוא דאפקיד שומשומי גבי חבריה א"ל הב לי שומשומי א"ל שקלתנהו א"ל הא כך וכך הויא ובחביתא רמיא [אמר ליה] שקלתנהו והא אחרינ' נינהו, ומשמע התם דאי הוה אמ' סימני' מובהקין הוה מהימן ויהבינן ליה ואמאי ליהמניה לאידך במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי, י"ל דהתם מיירי כגון דאפקיד גביה בעדים וידעי סהדי דהוו כדאמ' ובחבית' רמו והשת' לא מצי טעין לא הפקדת אצלי דקים לן שבא לידו בתורת פיקדון, והא דאמרינ' באיזהו נשך [ב"מ ע' ע"א] הני זוזי דיתמי היכי עבדי' להו חזינן איניש דהוה ליה דהבא פריכא ושקלינן מיניה כו', אבל כלים לא דילמ' פיקדון נינהו ואתי איניש מעלמ' ויהיב בהו סימנא ושקיל להו, אומר ר' דה"פ דחיישינן בכלים שמא של פקדון הם ויבואו עדים שהפקידם אצלו ויאמר סימנים והואיל וכולי האי קאמ' אית לן לאפוקי דניחזייה ויכירו העדים שהוא שלו, אבל דהבא פריכ' אין רגילות שיהא בו סימנין ואפי' יביא עדים שהפקיד אצלו דהבא פריכא לא מפקינן להו דניחזייה אפי' יכירוהו העדים בטביעות עין, אלא אמרינ' זהב אחר היה שהפקיד אצלו, גם אין רגיל להכירו בטביעות עין. נ"ל לפ' כן חדא דלא (אמר) [אמיד] ועוד וכי תימ' דנהי דר' מיישא לא הוי הואיל ולא אמיד דילמ' דהאי גבר' נמי לא הוי אלא של אחר לכך קאמ' ועוד הא יהיב סימנא.
הא קיהיב. פי' בקו' דציירי בסדינים ושבעה הוו, ובהאשה שהלכה [יבמות קט"ו ע"ב] גבי שומשומ' משמ' דלא הוי סימן.
שודא דדייני. לא כפי' הקונ' שפי' (שאמרו) [שאמדו] הדיינין דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר, אלא מפרש ר"ת דמרצונו יתן הדיין לאי זה מהן שירצה, ומייתי ראיה מיהא בשילהי פרק' קמ' דגטין [י"ד ע"ב] גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי לה התם שודא, עוד מייתי ראיה מפ' בת' דקידושין [ע"ד ע"א] נאמן דיין לומ' לזה זיכתי ולזה לא זיכתי כו', אבל אם אין בעלי דין עומדין לפניו אינו נאמן, ופריך וניהדר ונדייניה ומשני שודא דדייני, ואי כפי' הקונ' שהדיין אומד דעתו של נותן אכתי נהדר ונדייניה, עוד ראיה מלקמ' פ' מי שהיה נשוי [צ"ד ע"ב] אימיה דרמי בר חמא בצפרא אמר' נכתבינהו לרמי ברא, ולאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא, אתא רמי לקמיה דרב ששת אוקמינהו בנכסיה, אתא רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי, את' רב ששת לקמיה דרב נחמן כו' א"ל מאי טעמ' עבד מר הכי שודא דדייני אנא נמי שודא דדייני, א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ואי כפירוש הקונ' מאי קאמ' אנא נמי שודא דדייני הואיל ואין תלוי אלא באומד דעתו של נותן, ועוד אטו משום דלאו דיינא הוא אינו יכול לומ' דעתו, אבל אם תלוי ברצון הדיינין אתי שפיר דאותו שהוא דיין מומחה כגון רב נחמן יש לו כח לתתן למי שירצה, ולא תימ' א"כ יתן למי שיתן לו שכר, דכל דיינא דמקבל אגרא דיניה לאו דינא, וכן בירושלמי [פ"י ה"ד] שודא דדייני אי זה מהם שירצה ב"ד להחליט מחליטי'.
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. הרבה היה תמי' ר' היאך יכול למכור את החוב דבשלמ' כשיש לו קרקעות ללוה מוכר (ללוה) [לו] שיעבוד של אותם קרקעות, אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו, ואם המכר קיים מדאוריית' חזר ומחלו אמאי מחול, והיה רגיל ר"ת לומר שאין המכר קיים אלא מדרבנן, והיה מביא ראיה מהא דאמ' בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] אמ' רבא אמ' רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמ' הוא ופריך והאמ' רב נחמן אע"ג דאמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וקאמ' אי אמ' בשלמ' דאורייתא היינו דאינו יכול למחול, אלא אי אמ' דרבנן אמאי אינו יכול למחול, אלמא מכירת שטר חוב דרבנן, דאי אמרת דאוריית' היאך יכול למחול, ובסוף חזר בו שהקשה לו ה"ר אליעזר ממיץ מהא דממעטינן שטרות בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] מאונאה, ואמאי צריך למעוטינהו הא (אינו) [אינן] בני נתינה ומכירה דבר תורה, ותירץ לו ר"ת דלעולם המכר קיים דבר תורה, וה"פ אי אמ' בשלמא דאורית' משום הכי אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש, אבל המקבל מתנה הוא יורש דאם היא דאורייתא א"כ נפק' לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול, והלא במוכר שטר חוב שהוא מן התורה יכול למחול כל שכן בשכיב מרע שהוא דרבנן, ומיהו מהני טעמי דפריך לעיל נרא' לר' שאין המכר קיים מדאוריית' וכדמשמע לכאורה הלכה פשוטה במי שמת, ומאי דאיצטריך באונאה למעוטי שטרות לאו משום שתהא המלוה מכורה כשמוכר לו את השטר, דלעולם אין המלוה מכורה, אבל מ"מ איגרת השטר מכורה לו מן התורה ושייך בה אונאה שהוא שוה הרבה לקונה אותו שימכרנו בדמים יקרים ללוה, אי נמי כגון שהוא חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים עד שיכתוב לו שטר, וכמה עיניינים אדם יכול למצוא.
שאינו (מוחל) [מחול] מפני שידו כידה. תי' לר' הא דתניא בשילהי שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דילמ' כתב' ליתן בניסן ולא נתנ' עד תשרי ואזלה וזבינתיה לכתובתה בטובת הנאה ומפקא לשובר דכתיב בניסן ואתו למיטרף לקוחות שלא כדין, ומשני ש"מ אית' דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו כו', והשת' אכתי ניחוש דילמ' כתב' ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי דאזלה והכניסתה לכתוב' לבעלה, דהא אמרינן הכא דהתם מודה שמואל דאינה יכולה למחול מפני שידו כידה, וצריך לפרש דמיירי התם דידענ' דלית (בה) [לה] בעל.
<h2>דף פו.</h2>
תיזל ותיחלה לכתובתה דאימא לגבי אבוה. תימ' ומה היא תרויח הא אמרי' בסמוך מאן דדיין דינ' דגרמי מגבי ביה דמי שטר' מעליא, ורב נחמן דיין בהדי' בהגוזל בתר' [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי ההוא גבר' דאחוי אכריא דחיטי וחייבו, ומתוך כך נר' לר' דלא מחייבא לשלומי למאן דדאין דינ' דגרמי' אלא דמים שיתנו לה על כתוב' ולא כל הכתובה נמצא שהיא מרווחת הרבה, וכן פר"ת, עוד הוסיף דדווק' בכתובה אינה מתחייבת אלא בטובת הנאה דאינה עומדת מתחילתה לגבות בברור בשעת המקח, אבל שאר מוכר שטר שהוא עומד לגבות אם לא ימחלנו אם חזר ומחלו חייב מדינא דגרמי כל מה שבשטר כדאמ' לקמ' מגבי ליה שטרא מעליא, (וגם) [ואגבי] כי כשורא לצלמי, וגם נמי לא תיקשי היאך השיאה רב נחמן עיצה להפסיד ממון אחרים בשביל הקריבות, שהרי לא היו מפסידים לגמרי, כיון שיחזרו להם דמיהם, מיהו יש קצת לגמגם בדבר למה עשה כן, ויש מפר' דקטנה הייתה כמו פעוטות דמתנתן מתנה בהניזקין [גיטין נ"ט ע"א] ולא מחייב מדינ' דגרמי, ואיני יכול להבין היטב היאך מחלק ר"ת בין שטר חוב לכתוב', דאם מתחייב בשטר כל מה הכתוב בו לפי שהוא בברור לגבות גם הכתוב' יתחייב לגבות כל הכתוב בכתוב' היכא דמחלה אחר גירושין דאז היא עומדת לגבות בברור, ור' לא חילק לנו, והביא ראיה מדאמ' בפרק ב' דקדושין [מ"ז ע"ב] התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר' אומר מקודשת וחכמי' אומ' אינה מקודשת, ומסקינן בדשמואל קמיפליגי דא' המוכר שטר חוב כו' מר אית ליה דשמואל מ"ד אינה מקודשת דלא סמכ' דעתה הואיל ויכול למחול, ואם היה מתחייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכ' דעת' הא אינו יכול למחול שישלם לה, ומיהו לא נתיישב לי מה הוא מגביא ביה שטר' מעליא. עוד הביא ראיה מדא' בפ' החובל [ב"ק פ"ז ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה הן שחבלו באחרים פטורין ופריך [שם פ"ט ע"א] תזבנה לכתוב' לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא יפסיד דהשת' נמי לאו מידי יהב' ליה, ומשני כל לגבי בעלה וודאי מחלה אטרוחי בכדי לא מטרחינן, אם הייתה מתחייבת לשלם הכל, זה אטרוחי בכדי הוא שאין לה ממה לשלם, לא היא דעל כרחי' מיירי מחלה אחר שתתאלמן דבעודה תחתיו אינה יכולה למחול דאליב' דר' מאיר קיימי' התם דאמ' אסור לאדם שישהא עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה, ואפי' תאמ' היא תמחול ויחזור ויכתוב לה אחרת אכתי לר' מאיר אין מחילתה מחילה, אפי' כת' לה התקבלתי כדמוכח בפרק נערה [נ"א ע"א] גבי לא כתב לה כתובה כו', ומיהו מצי למימ' מחלה לאו דווק' אלא תקח מבעלה שוה פרוטה ותיחול לו דבמוכרת מודה ר' מאיר דיחזור הבעל ויכתוב לה אחרת.
דמי ניירא בעלמ'. עיקר מילת' דאמימר איתמר אמילת' דשורף שטרותיו של חבירו בהגוזל קמ' [ב"ק צ"ח ע"א] והלשון מוכיח דקא' דמי ניירא בעלמ'.
לבעל חוב מסלקי' בזוזי. מתוך פר"ח משמ' דלאחר מיתה, דפי' לבעל חוב מסלקי' בזוזי כי דיניה דקיימ' לן מיניה ואפילו מגלימ' דעל כתפיה, הילכך לאחר מיתה אי תפסי הני זוזי אשה ובעל חוב בעל חוב שקיל להו ואיתתיה שקליה (לבי) [לכי] דינא ארעא כדקיימ' לן כתובת אשה ממקרקעי ולא ממטלטלי, וגר' בהאומ' [קדושין ס"ה ע"ב] דתניא שנים שבאו ואשה וחבילה עמהם כו', וקאמ' צריכ' ב' גיטין וגובה כתובת' מן החבילה, ור' מאיר היא דאמ' מטלטלי משתעבדי לכתוב' מכלל דרבנן מטלטלי אפי' מחיים לא גביא, ועוד בנדרים פרק ר' אליעזר [ס"ה ע"ב] גמר' פותחין לאדם בכתוב' אשתו וקאמ' ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתוב', ולעיל בפרק האשה שנפלו [פ"א ע"ב] פי' דעיקר פלוגתייהו מחיים היא, ולאחר מיתה אפי' (מודה) ר' מאיר [מודה] דלא משתעבדי. ומתוך פר"ח (נמי) משמע דלאחר מיתה נמי פליגי, ומיהו איני יודע מה דוחקו לאוקמ' הא מילת' לאחר מיתה, דמחיים נמי מצי מייתי, וקמ"ל שאם רצה ליתן לבעל חוב קרקע ולאשה זוזי [אינו] רשאי.
לבעל חוב יהבי' לאשה לא יהבי'. או' ר"ת דג' חלוקים יש, מלוה נזקין ושכיר, דבעל חוב אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא כדמוכח [הכא, וניזק אפילו אית ליה זוזי מסלק ליה בארעא כדמוכח] בפ"ק דבב' קמ' [ט' ע"א] דאמר רב הונ' התם או כסף או מיטב, ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אלא ארעא חייב למכור ולהעלותה בדמים כדתנן בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] השוכר את הפועלים לעשות עמו בתבן ובקש ואמ' לו תן לי שכרי וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו.
מאי טעמ' יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. תימ' מיהא דאמ' לעיל [פ"ד ע"א] כתובת אשה משום חינא ואפי' ר' בנימן לא פליג דיהבינן ליה לבעל חוב אלא מפני שהוא כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבי' לכתובת אשה, ותירץ ר"ת דהכא היינו טעמא דיהבי' ליה לבעל חוב שלא תנעול דלת בפני ל(א)ווין, ובאשה לא שייך נעילת דלת כדקאמ' יותר משהאיש רוצה לישא כו', אבל לעיל לא שייך נעילת דלת אי יהבי' לכתוב' אשה דההיא מילת' לא שייכ' אלא במי שמת ועליו כתובת אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ומית' לא שכיח', הילכך לא ימנע בשביל כך מלהלוות ואין כאן נעילת דלת.
ההוא תולה מעותיו בגוי הוה. אין לפרש בעידנא דאמרו ליה זיל את זבין דא"כ כהוגן עשו לו מאחר שאז היו לו מעות, אלא תחילה כשתבעו היה תולה מעותיו בגוי והוציא אותן מעות, הילכך עכשיו הזקיקוהו למכור שלא כדין.
פריעת בעל חוב מצוה. בדאיכ' אחריות נכסים מיירי, דעלה איתמ' מילתא דרב פפא בערכין [כ"ב ע"א] היכ' דאיכ' אחריות נכסים אפי' הכי אין נפרעין מנכסי יתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, הא גדולים נפרעים מהם, אבל בדליכא אחריות מצוה על היתומין לפרוע ואין כופין כדמוכח לקמ' במי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] גבי ההוא דשבק קטינא דארעא, וטעמא משום דהוה ליה מצות כיבוד והוי מצוה (ו)שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד של מטה מוזהרים עליה, והא דאמ' בריש הגוזל עצים [ב"ק צ"ד ע"ב] הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן, לאו דווק' כבוד אביהן קאמר דאם לא היו מחזירין איכ' קלון אביהם והילכך חייבין להחזיר, אבל משום כבוד לחודיה לא, ומה שפי' בקו' לקמן גבי קטינ' דהואיל וליכ' מצוה אלא מדרבנן לא כייפי' להו, דאשכחן כופין במצוה דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמ' בפ' השולח [גיטין מ' ע"א] כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין משום מצוה לקיים כו'.
אמ' לא ניחא למיעבד מצוה מאי. הא לא בעי אם כופין או לא דכיון דאמרה למילת' בערכין פ' שום היתומין [כ"ב ע"א] אהא דאמ' התם אין נזקקין לנכסי יתומין קטנים דמפ' טעמ' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי גדולים נזקקין, והיאך יכלי למימר לא ניחא לן למיעבד מצוה, אלא הכי קא"ל לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי [והלא] פשיט' דכופין ומה שייך לקרותו מצוה, א"ל תנינא דהיכ' דאיכא מצוה כופין, אי נמי יש לפרש דבעא מיניה אם כופין אם לאו, ואע"ג דפשיט' ליה דלנכסי יתומין נזקקין ב"ד ה"מ היכא דלא אמרו לו לא ניח' לן למיעבד מצוה, אבל היכ' דאמרו מאי א"ל תנינא כו'. ויש מפ' דאתולה מעותיו בגוי קאי, דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עלה ואמ' טעמ' דאין נזקקין לנכסי יתומין משום צררי, אבל חיובא איכא אנכסי יתומים, אע"ג דליכ' מצוה לדידיה ניחא ליה למיעבד מצוה אע"ג דאיכ' קרקעות טובא הואיל והדין כן שיתן לו המעות שהשיעבוד נמי היה על מעותיו, וכל שכן אי ליכ' נכסי ואנו יודעים שיש לו מעות, אלא לדידך דאמרת מצוה, ואע"ג דאית ליה נכסי ליתמי לא נחתינן להו, דלא רמיא עלייהו שיעבודא, אלא במקום דאיכ' מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על מעותיו, ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על נכסיו דהא כפינן ליה דהתם באיסו' אתו לידי' ובדין הוא דאישתעבוד לגמרי, אבל הכא לא.
<h2>דף פו:</h2>
אינה מגורשת מדרב ושמואל. הרבה יש לתמוה היכי פשיטא מדרב ושמואל דבעי למימר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי, והא רמי בר חמא גופיה מדמבעיא ליה בצידי רשות הרבים מכלל דהנחתו ברשות הרבים פשיטא ליה דאינה מגורשת.
וצידי רשות הרבים דמו. תימ' דלעיל בריש אלו נערות [ל"א ע"ב] אמרינן דלעניין מיקנא קני בצידי רשות הרבים.
אדרבה מגורשת מדרב נחמן כו'. מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופייהו דאמרי [פ"ד ע"ב] בסימטא לא מהניא תפיסה מכלל דפשיט' ליה דסימטא עדיפא לעיניין קניין טפי מרשו' הרבים, ואפי' הכי אגם וצידי רשו' הרבים בעי לדמויי אהדדי, אלמ' עדיף לעניין קניין סימטא מאגם, וקשיא לי דלעיל בשלהי האשה שנפלו [פ"ב ע"א] א"ר יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת [באגם וא"כ כ"ש אם היא עומדת] בסימטא דתפיסה מהניא בסימטא לעיל [פ"ד ע"ב] דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו אפי' בסימטא.
האומ' לחבירו משוך פרה זו כו'. בדא"ל מעכשיו איירי כדאוקימנ' לעיל בשלהי האשה שנפלו [פ"ב ע"א], וגבי גט נמי דבעי רמי בר חמא בדא"ל הרי זה גיטיך מעכשיו, דאי לא א"ל מעכשיו הואיל ועיקר הגירושין לאחר ל' יום [היה צריך שיהיה אז בחצירה] וכן גבי משוך את הפרה, וא"ת מאי פשיט מדרב ושמואל התם מאי עכשיו איכא, נר' דהכי פשיט כי היכי דהתם דאע"ג דמן הדין משעת מיתת האב הנכסים בחזקת יתומים בכל מקום שהם אפילו הכי אם הם ברשות הרבים לא קנו להו יתמי, הכי נמי היכא דאמ' לה הרי זה גיטך מעכשיו ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום דמן הדין יש לה לזכות בגט מיד לאחר ל' יום בכל מקום שהוא, אפילו הכי לא תתגרש אם הוא ברשות הרבים עד שתזכה בו בהגבהה.
ר' אליעזר אומר על ידי גלגול. לא כפי' הקונט' דסבר ת"ק אין מגלגלין בשבוע' דרבנן, דהא בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"ב] פשיטא דמגלגלין בדרבנן וליכ' מאן דפליג, אלא טעמ' דת"ק דאמרה לה כיון דדייקת כולי האי לא מצינא דאידר בהדך. ירושלמי [פ"ט ה"ד] מאי טעמא דרבנן אם אתה אומ' כן אין שלום בבית לעולם שברה כלים מאי עבדת לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא אפילו כשומרת חנם אינה אם אי אתה אומ' כן אין שלום בבית לעולם.
נדר ושבועה אין לי עלייך. תימ' אמאי נקט נדר דנדר שייך באלמנה כדמוכח בגיטין [ל"ד ע"ב] התקין ר"ג הזקן, ועלייך לא שייך אלא בגרושה. י"ל איידי דנקט בסמוך גבי יורשין נדר נקט נמי בריש' נדר, מיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דהא קתני בבריית' נדר ושבועה אין לי עלייך והתם לא מיירי ביורשין.
נדר ושבועה אין לי עלייך ולא על יורשייך כו'. בירוש' [ה"ה] מפ' כגון שנתן לה רשות לעשות יורשיה אפטרופין, ואת הבאים ברשות' צריך לפ' שאר בני אדם נכרין שהיא עשאתן אפטרופין מחמת שנתן לה רשות.
<h2>דף פז.</h2>
אלא למ"ד כו' איהי מי הוה ידע דמותיב לה אפטרופא. ואין להקשות דלדידיה איכ' לאוקומ' אמתניתין שהיא כבר אפיטרופ' שאז היא תובעת מן הבעל לפוטרה, דמאי דוחקי' לאוקומ' מתניתין בשבועות אפיטרופ' למידחק למתני' ולומ' דלא מיירי בכל עניין אפילו לא נעשית עדיין אפטרופ' דבסתמ' דמילת' כשהוא כונסה כותב לה.
לכרגא ולמזוני. פי' בקו' לכרגא של יתומי', וקשה דמשמע הא לשאר צורכי יתומין מכריזין, והא לית' דאי אמרת מכריזין היכי פריך בריש שום היתומי' [ערכין כ"ב ע"א] למ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית מן המשנה דשום היתומים ל' יום ומכריזין כו', דילמ' ההיא הכרזה לאו לפרוע לבעל חוב הוא אלא לשאר צורכי היתומים ולעולם אין נזקקין בשביל חוב, אלא נר' לפרש לכרגא של אשה ועל היתומים לפרוע כסף גולגולתה כמו שהיה עושה הבעל דבכלל מזוני הוא.
למזוני האשה ולקבורה. נר' כשמת אביהם יש יתומים בזה החוב שעליהם יש למכור בלא הכרזה, ולא נהיר' דמאי איצטריך לומ' פשיטא שלא יניחו אביהם מוטל בחמה וביזיון עד שיכריזו, וכי תימ' ס"ד שיהיה על הציבור להלוות להם, הא לא נהיר' דאפילו היה בפירו' אומ' האב אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר את בניו כו', נראה לפ' לכרגא ולמזוני ולקבורה היינו אם לוה [לצורך] כל אלו הדברים כשבא בעל חובו יפה כח החוב לזבוני בלא אכרזתא, דאי לאו הכי מכשילן לעתיד לבא, ובהנזקין [גיטין נ"ב ע"ב] משמ' דבאפטרופו' נמי המוכר לצורך היתומים שלא לכרגא ולמזוני ולקבורה אמרינן נהרדעי כפי' הקונ' דמייתי לה למלתייהו בשמעת' דאפיטרו' המוכרי' לצורך היתומים, וי"ל דההיא דערכין [כ"ב ע"א] דלא משני שמוכרי' לצורך היתומים שלא לכרגא ולמזוני ולקבורה שהרי אין למכור קרקעות לשום צורך אלא לדברים שהן כיוצא באלו שאין יכולות להמתין אם לא למיזבן תורי כר' יוסי [גיטין נ"ב ע"א], וזה היה דוחק במסכת ערכין כר' יוסי, ואין להקשות למה לא אמרו נהרדעי לכל צורך היתומים מזבנינן בלא אכרזתא שא"כ לא היינו שומעין מדבריהם כרגא ומזוני דאלמנה, אבל עכשיו בין של יתומים בין של אלמנה בכלל.
מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תימ' אמאי לא הקשה מיהך משנה דאמר בריש שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ ריבית אוכלת בהם, דהא לא מצי לאוקומי בגוי וכגון שיש רבית כגון ההיא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית וטובא מייתי התם ודחיק לשנויי הכי, ותימ' אמאי לא פריך להו מהך דליכ' האי תירוצ', דהא ליכא למימר דקא מוקי לה ביתומים גדולים, דא"כ ההיא דאין נפרעין אלא מן הזיבורית אמאי לא מוקי לה דווקא בגדולים דהא וודאי בגדולים נמי מיירי אלא וודאי סביר' ליה לתלמוד' דבכל עניין מיתני מתני', ור' היה מקש' אכתי אמאי לא מקש' מההיא דתניא אביי קשישא בהניזקין [גיטין נ' ע"א] יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה, ואי בגוי מאי שבועה שייך, ומיהו לפי דברי רבינו תם דיכולין לקבל דמפ' יכולין לקבל שבועה מן הגוי מצי לאוקומ' בגוי, אבל לפי דברי רבינו שמואל דא' אסו' קש', ואומ' ר' דהך וודאי מוקימנ' בגדול דווק', והא דלא משני הכי בההיא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ודחיק לשנויי בבעל חוב גוי שקיבל עליו לזה ולא קבל עליו לזו, דניח' ליה לשנויי דומיא דההיא דאקשינן לעיל מיניה משום היתומים דהוה ליה למיתני שום ב"ד ל' יום ומכריזין בבקר ובערב אלא וודאי נקט יתומים לאשמועינ' חידוש בקטנים דס"ד ליבעי הכרזה ששים יום כהקדש קמ"ל דבל' סגי, ואין לדקדק דבקטנים איירי דאי בגדולים לא ליבעי הכרזה דעל כרחי' גדולים נמי בעו הכרזה מדתנן לקמן פרק אלמנה [צ"ט ע"ב] ואם עשו (איגרות בקידושין) [בקורת ביניהן] אפילו מכרו שוה מנה במאתים מכרן כו', ולפרוע כתוב' לאשה מיירי כולה מתני' ואי גדולים לא בעו הכרזה היכי הוה משני מ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אפי' לכתוב' אשה, ועוד בגמ' [ק' ע"ב] דחיק רבה לאשכוחי עניינים שאין מכריזין והוה ליה למימר כאן בגדולים כאן בקטנים, ועוד יש לתרץ דלא בעי לאוקומ' לעיניין ההיא בזיבורית בגדולים משום דלא תפשוט (דלא) [הא ד]מיבעיא לן לעיניין זיבורית יתומים שאמ' קטנים או אפילו גדולים.
מקשינן. הא דתנן בהשולח [גיטין ל"ד ע"ב] אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, אמאי איצטריך למיתני הא תנינן ליה הכא, ולעיל [פ"ד ע"א] נמי גבי היה עליו כתובת אשה ובעל חוב תנן שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, וליכ' למימר דאיצטריך למיתני התם משום דבעי למיתני סיפא נמנעו מלהשביעה לא היא דהוה מצי למיתני הכי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע(ה) האלמנה וכן מוכיח בגמ' דפריך מאי איריא דתני אלמנה כו', אלמ' לא איצטריך למיתני אלמנה התם משום סיפ', י"ל דאיצטריך למיתני התם משום דלא תוקמ' למתניתין דהכא בגרושה אבל אלמנה לא תיבעי שבועה משום חינה, ואע"ג דבגרושה נמי בעיא חן כדאמ' לקמן פרק אלמ' [צ"ז ע"ב] מיהו לא בעיא כמו אלמנה, והא לא תיקשי תרתי מתניתין דהכא אמאי איצטריכו למיתני, דהא דהכא תנא בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה.
<h2>דף פז:</h2>
אמר רבא שתי תשובות בדבר. תימ' לי אכתי איכא תשובה שלישית דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו', ובכולי בעי דלודי כו' ואמר רחמ' רמי שבועה עליה כי היכי דלודי, דהאי טעמ' לא שייך הכא כלל.
דמפרע לא דייק. ודווק' בפוגם דאיכ' למימ' הואיל ופרע מקצת יכול לומ' פרע את הכל, אבל בלא פוגם לא אמרי' דלא דייק ולא שייך כאן מיגו הואיל וטעמ' משום דלא דייק דהוא סבור שדיקדק ולא דיקדק כמו שמצינו בהאשה (רבה) [שהלכה] ביבמות [קי"ד ע"ב] מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי דזימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסבר' דמיית, ואע"ג דאיכ' למימ' מיגו דאיבעיא אמ' מת על מיטתו, ומיהו ההיא דכל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"ב] קשה לר' גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואמרי' לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומ' לא שכרתיך מעולם יכול לומ' נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך, ואמאי מהימן במיגו והא טעמ' בששכרו בעדים דשכיר בזמנו נשבע ונוטל משום דבעל הבית טרוד בפועליו וסבור שפרעו כדאמרי' התם דאפי' שבועה לא היה צריך השכיר אלא להפיס דעתו של בעל הבית.
ואלו נשבעין ונוטלין השכיר כו'. תימ' אכתי אמאי לא קתני כל הני דמתניתין, ושמא בסיומא דבריית' קתני' ותלמודא לא איצטריך לאתויי אלא עד פוגמת שלא בעדים, אי נמי האי תנא לא תני אלא הנהו דהוה ס"ד למימ' דאין נוטלין אפי' בשבועה דלהכי קאמ' האי לישנ' נשבעין ונוטלין ולא קאמ' אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתנית' דכהאי טעמ' פרשי' לעיל בהאשה שנפלו [פ' ע"א] אמאי לא חשיב כל הני דמתנית' דהכא בשבועות בפרק כל הנשבעין [מ"ד ע"ב] גבי נשבעין ונוטלין, ובדין הוא דלא בעי למיתני הכא פוגמת שטר ופוגמת כתובה דאתו מכח שטר כדפ' דלהכי לא חשיב להו בשבועו' דלא הויא רבות' למימ' בהו שנוטלין בשבועה להכי לא חשיב להו התם, והאי תנא חשיב להו רבות' למיתני להו בהדי נשבעין ונוטלין דלא חשיב להו מכח שטר כי הני אחריני דמתנית' כיון דאינהו גופייהו מודו שאין חייבין בכל הכתוב בשטר אלא פרוע מקצת. [ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין].
אבל שלא בעדים אימ' תהוי כמשיב אביד' כו'. ואע"ג דטעמ' משום דמפרע לא דייק וא"כ אפי' שלא בעדים, סד"א שהוא זכור מקצת הפריעה א"כ ודאי דיקדק קמ"ל.
או דילמא פוגמת מודיא מקצת. ואיכ' למימ' דלא דייקא ומדנפרעה במקצת נפרעה כולה, אבל הא דלא מודיא דנפרעה כלל לא שייך האי טעמא, ק"ל א"כ כל שעה אתי לאיערומי ותפחות.
האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואין לאשה להוציא מן הבעל כתובתה הואיל והוא מוחזק וכדאמ' בחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"א] היכ' דקיימי זוזי לוקמן גביה ההיא דא"ל לחבריה מאי בעית בהא ארעא א"ל מינך זבנתיה והאי שטר' א"ל שטרא זייפא הוא גחין ולחיש ליה לרבא א"ל אין שטרא זייפא הוא כו', אמ' רבא מה לו לשקר איבעי אמ' שטרא מעליא הוא כו', ופסקינן היכא דקיימי זוזי לוקמוה.
ועוד אין נשבעין על כפיר' שיעבוד קרקעות. מקשים הא דאמ' בפ' הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] דילפי' דאין נשבעין אקרקעות היינו מהנהו קראי דמיירי בשבועה שעל ידי הודאת עצמו, אבל בשבוע' שעל ידי עד אחד לא אשכחנ', ואין לומר דמסתמא שוין הם דהא אשכחן בהו חילוק למילת' אחריתי בשבועות הדיינין [שבועות מ' ע"א] דאמ' רב נחמן אמר שמואל לא שנו דטענת שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל בעד אחד אפילו לא כפר לו אלא פרוטה ועד א' מעיד שהוא חייב לו בעי שבועה, ואומ' ר' דמצי' למימר שמוא' לטעמיה דאמ' לעיל [שם ל"ט ע"ב] אמתנית' דטענה עצמה שתי כסף אפי' לא כפר לו אלא פרוטה ולא (הודע) [הודה] לו אלא פרוטה חייב, הילכך בעד אחד דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה כי לא כפר אלא פרוט' חייב, דאי אמרת בעינן מ"מ טענ' שתי כסף א"כ על שתי כסף אתה צריך לומ' שיכפור כדי שלא יתחייב מטעם מודה מקצת אלא מטעם עד אחד, הילכך אית לן למימ' דעל טענת פרוטה יתחייב כדי שיתחייב בעד א' על כפירת פרוטה כמו במודה במקצת, ובריית' דקתני במסקנ' מילת' דשמואל כל מקום ששנים מחייבי' אותו ממון אחד מחייבו שבועה, לא תיקשי לרב דקסבר כפירת טענה שתי כסף דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנ' בו חוץ. מיהו ק"ל לעולם בעינן טענה שתי כסף בעד א' כמו במודה במקצת והא וודאי כופר לו השתי כסף, אבל עד אחד אינו מעיד אלא בפרוטה, ואמ' לנו ר' תירוץ אחר דאליב' דכולי עלמ' אתיא מימרא דשמואל אע"ג דמחייבי' בעד אחד באותו עניין דמיפטר במודה במקצת, לא דמי להכא, דהת' מין המחוייב שבוע' הוי, אבל (פירות) [כפירת] שיעבוד קרקעות לא מצינן במיגו שבועה, והילכך גבי עד אחד אית לן למיפטרי'.
<h2>דף פח.</h2>
מייתי לה לידי שבועה דאוריית'. פי' בקו' דנפק' לן מינ' בין שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן דבדאורייתא מנקיטי' חפצא ובדרבנן לא מנקיטינן חפצא, והוא עצמו סותר דבריו כדאמר בהשולח [גיטין ל"ה ע"א] א"ל רב לר' ירמיה מדיפתי אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד ופי' התם בקונטרס דהכי קא"ל דלא אשבע' בב"ד דחמירא לאנקוטי חפצא, ולר' נר' דנפק' מינ' אליב' דר' אבא דהילכת' כוותיה דאמ' [שבועות מ"ז ע"א] חזרה שבועה למחוייב לה והיכא דאינו יכול לישבע משלם, והא דינא בדאוריית', אבל מדרבנן אפי' הויא חשודה על השבועה לא יניחו לפרוע לה בשביל כך היכ' דנשבע' ונוטלת כדהכא, דהכי מוכח התם בכל הנשבעין [שם מ"א ע"א] בהדיא, אי נמי למאן דאית ליה בדאוריית' מפכי' ובדרבנן לא מפכי' נפק' מינ' היכ' דאיכא שבועה דאורייתא היא מצינן למימ' השבע וטול, ואי דרבנן לא מציא אמרה לבעל השבע ותפטר כמו שאינו יכול לומר השבע וטול.
היכי סמיך סהד' קמ' אסהדא בתר'. תימ' אמאי קאמ' ליה הא פלוגת' בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב] אהלואה אחר הלואה אי מצטרפי דאיכ' מ"ד דלא בעינן ראייה כאחד.
ורבא אמ' רב נחמן אפילו בעל חוב. פסק ר"ח דמעשים בכל יום שאין מוכרין שלא בפניו לבעל חוב ולית דחש להא דרב נחמן דאמ' אפי' בעל חוב, ואע"ג דמקשינן מינה בערכין פרק שום היתומי' [כ"ב ע"ב] ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמ' רב נחמן ליחוש לשובר ומשני התם טעמ' שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו', נראה דסתם תלמוד' קיימי' ליה הכי מ"מ כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי [ה"ח] דמתמ' וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א"ר [ירמיה] כשריבית אוכלת בו, ואי' נמי בירושלמי [שם] דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחינן בתריהון תלתא איגרא אי אתו הא טבות אי לא מחלטינן לנכסי, פר"ח.
<h2>דף פח:</h2>
ב"ד משביעין (אותו) [אותה] מיבעי ליה. תימ' אמאי לא משני סבר לה כדשמואל דאמ' בפרק בתר' [ק"ז ע"א] אין פוסקין מזונות לאשת איש ומוקי לה לפלוגת' דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ושפיר קתני יורשין משביעין אותה, וצ"ע.
ומיפלגו בפלוגת' דאב' שאול ורבנן. ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה, דבמינוי ב"ד ליכ' לאוקמי דאין מעמידין נשים אפטרו' כדאית' בהנזקין [גיטין נ"ב ע"א], ובנתמנתה מעצמה ליכ' לאוקומ' דאם כן לכולי עלמ' יורשין משביעין אותה דלא שייך בי' טעמ' דמינהו אבי יתומים דאמרינ' דאי משתבע ממנע ולא הוי אפוטרופו', והכא אנו רואין דמן הדין אין מעמידין [אשה] אפטרופא.
לאפוקי מדר' אלע' ומחלוקתו. והשת' אית לן למימר דהא דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דווקא, דה"ה עצמו הואיל ובאפטרופ' דבחיי בעלה מיירי מאי חילוק איכא, ואיידי דנקט בריש' דמילת' תובעת כתובתה יורשין משביעין דהתם יורשין דווקא תנא נמי סיפ' יורשין, ומעשה בא לפני ר"ת באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפטרופ' והיית' נושאת ונותנת מהרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינם שלה ולא השביעה בחיי בעלה דכיון דאוקימינ' כל זמן שתובע' כתובת' דקאמ' ר' שמעון כאבא שאול בן אימא מרים, ובהא פסקינ' לעיל [פ"ז ע"א] הלכה כאבא שאול, א"כ הילכת' נמי בכולה מילת' כר' שמעון דקמסיים אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפילו הושיבה חנוונית ומינה אפוטרופ' דלית לן למימ' דהלכת' כוותיה בחדא ובאידך לא אלא היכ' דמפרש לה תלמוד' בהדיא, וא"ת לעיל דפסקינן כאבא שאול ליפסוק הלכה כר' שמעון דשמעי' מינה תרתי, וי"ל דלא חזינן להדיא דר' שמעון כאב' שאול דאיכא לפרושי כהנך אמוראי דלעיל. ור"ח פסק כר' שמעון וזה לשונו. וקיימ' לן כר' שמעון הילכת' התובעת כתובתה משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה ואפילו היה בידה בחיי בעלה משביעין אותה (ואין) [ואם] אינה תובעת אין משביעין אותה אלא על טענת ברי, והני כולהו דבעי לאוקומ' ר' שמעון כוותיה כגון חנן ואבא שאול בן אימ' מרים הילכת' כוותייהו.
הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. בפ"ק דבב' מציע' [י"ז ע"א] אמ' ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום פי' בין במנה בין במאתים בין במזונות האשה והבנות בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין בין נקיטא בין לא נקיטא כתוב' אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן, והא דבעי ר' יוחנן לקמ' בפרק אלמ' [צ"ו ע"א] יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה כו', התם במזונות שעברו איירי [אבל] העתידין לבוא על היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, וצריכ' אנו לומר דר' יוחנן סבר כותבין שובר דאי(ן אנו) אין כותבין היכי קאמ' לא אמ' כלום וגביא האשה אפי' לא תראה הכתוב' הא יכול בעל לבוא לידי הפסד בב"ד אחר כשתחזור ותתבע כתובה, דנהי דלעיניין זה אינו מפסיד במה שנשאר שטר כתוב' בידה דבלאו הכי אינו יכול לטעון פרעתי דאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד, מיהו מפסיד במה שנשאר שטר כתוב' בידה שהוא היה טוען אלמנ' נשאתיך והכתוב' מוכחת שבתולה נשאת, הילכך אי סביר' ליה אין כותבין שובר לא היה לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתוב' הואיל ויכול לבא לידי הפסד כדמוכח לעיל בפ"ב [ט"ז ע"ב] דלמ"ד אין כותבין שובר הואיל ויכול לבוא בשום פעם לידי הפסד, אע"ג דהשת' מיה' אינו נפסד לא תגבה בלא כתובה דמוקמינן לה לבריית' דאיבדה כתובת' נשרפה כתובת' כגון דאמרי עדים ראינו שנשרפה ואי לאו הכי לא יהבי' ליה כתוב' למ"ד אין כותבין שובר, ואע"ג דבלאו הכי אית ליה שובר לבעל משום מפקא תרי זימני עידי הינומא הואיל ויכול לבוא לידי שום הפסד על ידי הכתוב' כדפי', הילכך וודאי כותבין שובר, והיינו לטעמ' דס"ל בהדיא בפ' גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב], עוד יש הפסד בדבר במקום שאין מכירין שהיא אשתו לא מהימן, מיהו מהימן מיגו דאי בעי אמ' לא גרשתיך, וא"ת א"כ אביי דסביר' ליה התם [ב"מ י"ז ע"ב] כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום סביר' ליה נמי כותבין שובר כמו שהוכחתי, ולא משמ' הכי בגט פשוט [שם] דאמ' התם מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, וצריך לומ' דלבתר דשמעה מרבא סברא דא"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה, והא דתנן פרק (ב') [קמ'] דסוטה [ז' ע"ב] אמר' טמא' אני שוברת כתובתה ויוצאה, ואמ' בגמ' ש"מ כותבין שובר, אמ' אביי תני מקרעת, לאו משום דאית ליה לאביי אין כותבין שובר, אלא מיהא ליכא למשמ' מינה, תדע דרבא נמי דחי התם במקום שאין כותבין עסיקי' ואע"ג דס"ל בהדיא בגט פשוט [שם] כותבין, מיהו ק"ל כיון דס"ל לאביי הטוע' אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום אמאי איצטריך ליה למיתני מקרעת שפיר קתני שוברת דלא סגי דלא ליכתוב שובר שלא תגבה פעם אחרת שאינ' צריכ' כתוב' לגבות דבלא כתוב' נמי אינו יכול לומר פרעתי, דבלאו הכי ק' פשט' דשמעתי' מאי קאמ' ש"מ אין כותבין שובר לעולם אימ' לך בעלמ' אין נכתבי' שובר, והא דתנן שוברת שכותבין שובר משום דלא איפשר התם בעיניין אחר שאי אפשר לדוחקה ולהוציאה מתחת ידה כתובה שהרי אין לה כתובה דאמר' טמאה אני, ואמר לנו ר' דה"פ ש"מ כותבין שובר בעלמ', דאי אמרת אין כותבין שובר בעלמ' הוה לן למיגזר שובר דהכא אטו שובר דעלמא ולא הוה לן למימ' שוברת דמשמ' דבלשון שובר כותבין ולא היה ליכתוב אלא שמחלה בלשון מחילה או שזינתה והפסידה כתובה, ומשני אביי תני מקרעת כלומ' שוברת דקתני לא שיכתבו שובר אלא שמשברי' כתוב' ומקרעין אותה, ומ"מ צריך הוא לשטר מחילה שמחלה לו כתובת' שלא תחזור עליו פעם אחרת הואיל ואינו יכול לטעון אחר מעשה ב"ד לאביי, ורבא משני במקום שאין כותבין כתובה עסיקי' דלא שייך למיגזר אטו שובר דעלמ' דידעי אינשי דהיכא דלא איפשר וודאי כותבין שובר, מיהו השתא הדר' קושיא לדוכתי' מה דחק אביי לתרץ הא לדידיה לא (קאמ') [קשה] מידי דכתוב' שהיא מעשה ב"ד כמו לא איפשר, ובהא ליכ' למיגזר אטו שובר דעלמ', וצריך לומר משום דאיכא תוספת שאינה מעשה ב"ד, וא"ת אביי הא לא גזר אטו שובר דעלמא לעיל בריש אע"פ [נ"ו ע"א] גבי הא דתנן ר' יהודה אומר רצה כות' לבתולה שטר של מאתים כו' וסבר ר' יהודה כותבין שובר א"ר ירמיה כששוברתה מתוכה, אביי אמ' כו' ומסיק ר' ירמיה לא א' כאביי גזיר' שובר דהכא אטו שובר דעלמ', מכלל דאביי לא גזר, י"ל דאביי וודאי גזר אלא סבר דלא גזרינן התם כדמפרש טעמא דידעי אינשי דמילת' בעלמ' הוא דאמ' אי(צט') נטריה כו', ותחילת הקושי' נמי כך היא וסבר ר' יהודה כותבין שובר מדקתני כותבת התקבלתי ולא גזר אטו שובר דעלמ' ש"מ כותבין שובר בעלמ' ומשני אביי דלא שייך הכא אטו שובר דעלמ' דהכא דמילתא בעלמ' היא, דא"ל התם שלא בשעת נישואין ולא ידעי אינשי דמילת' בעלמ' היא דאמר' ליה. ואומ' ר' שאין להוכיח מדסביר' ליה לר' יוחנן ואביי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום מכלל דקסברי כותבין שובר, דלעולם אין כותבין, ומ"מ חייב לפרוע אע"פ שמעכבת השטר בידה דאלמוה רבנן לכח מעשה ב"ד, ואפי' לא אלמוה מצי' למימ' דלא שייכ' כתיב' שובר אלא גבי פריעה, אבל משום דמפסיד משום דיכול לומ' אלמ' נשאתיך לא נאמ' שימנע בשביל כך לפרוע כשמעכבת שטר המכירה בידה, הואיל ובלאו הכי אינו יכול לטעון ולומ' פרעתי אפי' לא יהא שטר הכתובה בידה, וחשש' דלעיל פ"ב דמצי' למימ' שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומ' פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היית' הכתובה בידה היה יכול לטעון פרעתי כשהביא עדים שכת' לה.
והשת' דאסיקנ' לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא א"כ [אמר כלום], מתנית' הכי מיפרש' אליבא דר' יוחנן הוציאה גט ואין עמו כתוב' לאו דווק' גט דהוא הדין עידי גירושין גובה כתובת' על ידו דהא לא מצי למימ' פרעתי דטוען אחר מע' ב"ד לא אמ' כלום, אלא אורח' דמילתא נקט דאינה טורחת אחר עידי גירושין הואיל וגיטה בידה. כתוב' ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי וכו', הרי אילו לא יפרעו, אע"ג דלא מצי למימ' פרעתי בעלמ' הכא מהימן מיגו דאי בעי אמ' לא גרשתיך מעולם כי אמ' גירשתי ונתתי לה כתובה מהימן ומיגו טוב הוא כמו שאפרש בגמ', והא דנקט אבד גיטי לאו דווק' דהוא הדין מצי למיתני היא אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגירש', אלא אורח' דמילת' קתני דכי טענה מגורשת אני אמרה נמי אבד גיטי דלא לימ' ליה בעל היכן גיטך, אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימ' לה בעל לכך אין גיטיך בידיך לפי שכשבאת בב"ד לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך ב"ד לקורעו, דאע"ג דסביר' לר' יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה הני מילי דלא אפסדה כתובתה אם תביא אותה, מיהו הכא שאנו רואין אותה בידה ליכא מאן דפליג שמזקיקין אותה לקרוע, הוא אמ' אבד שוברי פי' דאי לאו הכי לא הוה מהימן לומ' פרעתי דא"ל אחוי שוברך שהרי לא פרע בלא שובר שמא תגבה פעם אחרת על ידי כתובת' לאחר מיתה או מחיים ועידי גירושין, וכן בעל חוב שטוען פרוזבול היה לי ואבד ובעל חוב מודה שכן הוא אלא שפרעו, נאמן במיגו דאי בעי אמ' לא היה לך פרוזבול והשמטתו שביעית, רשב"ג אומ' מן הסכנה ואילך גובה כתובת' שלא בגט דתיקנו רבנן לבעל שישמור שוברו אם יפרע לה הואיל ואינה יכולה להביא לא עידי גירושין ולא גט, ומיהו תימ' אמאי לא הוה ליה קשי' לר' יוחנן במאי גביא הואיל וליכא עידי גירושין ליהמנה במיגו דאי בעי אמ' לא גרשתיך כדפ' בגמ' [פ"ט ע"א] כי מתרץ רב יוסף למתני' אליב' דרב אי כשאין שם עידי גירושין במאי גביא, י"ל דלא קאמר כל כך לר' יוחנן דאית למימ' אלמוה רבנן לכח האשה שאין הבעל יכול לומ' פרעתי, ומהשת' נמי אין תימ' אי אלמו' דהיכא דלא מציא גביא בעידי גירושין הואיל ומודה שגירשה אין יכול לומ' פרעתי אע"ג דאיכ' מיגו, וממתני' מייתי התם [ב"מ י"ז ע"ב] סייעת' לר' יוחנן ר' חייא בר אבא דמדקתני הוציא' גט ואין עמו כתובה גובה כתובת' אלמ' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וקא"ל ר' יוחנן אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתה תותה, א"ל אביי מאי מרגניתא דילמ' במקו' שאין כותבין כתוב' עסיקי' דגט היינו כתובה, וא"ת אמאי איצטריך ליה לאביי טעמ' משום דגט היינו כתוב' לימ' במקום שאין כותבין כתוב' עסיקינ' דהואיל ואין לה כתוב' לא מצי למימ' פרעתי, אבל במקום שכותבין יכול לומ' פרעתי, י"ל משמע ליה לאביי דאיירי מתני' בדכת' לה דומיא דסיפא דקתני כתובה ואין עמה גט, והואיל ואיירי בדכתב כשאבדה כתובתה יכול לומ' פרעתי אי לאו דגט היינו כתובה, ואע"ג דהוה מצי לאוקומ' בדכת' לה ואינו יכול למצוא עדים שכתב לה דאז לא מהימן לומר פרעתי, לא משמ' הכי דגובה כתוב' משמע דמילת' דפסיק' ורוב פעמים מוצ' עדים הואיל וכתב, ואע"פ דשמואל בכי האי גוונ' מוקי מתני' דמוקי לה במקום שאין כותבין ואמ' כתבתי עליו להביא ראיה וגובה כתובתה שאין ידוע שכת' לה, לאביי נר' לו דוחק לאוקומ' הכי.
ומתני' לאביי ה(י)כי מפרש' גט ואין עמו כתובה לא עידי גירושין כדפי' לר' יוחנן אלא גט דווקא גובה כתובתה (דלמאן) [דכמאן] דכתיב ביה מנה מאתים דמי, כתובה ואין עמ' גט היא אומרת אבד גיטי ולא נתקרע מפני פירעון והוא אומר אבד שוברי שהרי ודאי היה לו שבור אם פרעה אפי' נתקרע הגט שלא תגבה מכתובתה לאחר מיתה פעם אחרת שלא יהיו עידי גירושין, רשב"ג אומ' מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט שאז לא תקנו שיהא הגט כמאן דכת' לה מנה מאתים מפני תקנת הנשים שאין רשאין להראותו לכך גובה בעידי גירושין, אבל במקום שכותבי' כתובה אי נקטה כתובה גביא ואי לא לא גביא, דהא לא ניח' ליה לאביי למימ' דשויה לגט שטר אפי' במקום שכותבין, כמו שאומ' במקום שאין כותבין דהוי שטר' אפי' [לא] כת' לה, דלמה היו חכמ' מתקנים כך הואיל וכל שעה תוכל לגבות על ידי כתובת', אבל במקום שאין כותבין הגט שטר שלא יטעון פרעתי, לא רצו לחלק בדבר ואפי' כת' לה (לא) לא תגבו בו. אלמנ' מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה כו'. וא"ת אמאי לא תיקשי אלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין במאי גביא על כרחי' בעידי מיתה ליטעון ולומ' פרעתיה, והא ליכא למימר דאכולהו פריך אלא ניח' ליה לאפוקי אלמנ' מן האירוסין לפי שאין לה בשום מקום, ולבסוף כי לא מצי למיפשט דאלמנ' מן האירוסין אית לה כתובה, לא הדר ביה (אלא ביה) אלא מגופיה דמתנית', וא"כ הוה ליה למימ' מאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין דוודאי אית לה כתוב' ומה הועילו לומ' פרעתיה, נראה לר' דמאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין לא מצי למיפר', דתקנת חכמים היא שאינו יכול לומ' פרעתיה במקום שאין כותבין, אע"ג דבעלמא יכול לטעון אחר מעשה ב"ד, אבל מאלמנה מן האירוסין פריך שפיר, דאם תימצי לומ' לא אלים מעשה ב"ד, ויכול לומ' פרעתיה במקום שכותבי' מן הנישואין, א"כ מן האירוסין במאי גביא, דאין סבר' לומ' שיהא תקנת חכמים בארוסה שתגבה בלא שטר, דהואיל ונשואה לא תגבה בלא שטר כתוב', אין סברי' לתקן בארוסה שתגבה בלא שטר כתובה, שלא יהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והוה לן לתקוני שיכתבו בארוס' כתוב' כדי שתהא צריכ' להוציא השטר לגבות, אלא וודאי אלים מעשה ב"ד ואפי' נשואה גביא בלא שטר, ויש מפר' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, לא שלא יוכל לטעון פרעתי כשאין לה כתובה, דודאי מדלית לה כתוב' מוכח' מילת' שקרעוה מחמת פריעה ויכול לומ' פרעתי, אלא כי לא אמ' כלום היכ' דאיכ' עדים שנשרפה וליכ' למימר מחמת פריעה נקרעה וליכ' ריעות' התם אלים מעשה ב"ד, וצ"ע שתיישב כל הסוגיא כולה דהתם כפי' זה, ופי' משנתינו.
<h2>דף פט.</h2>
ש"מ כותבין. פי' בקו' ואנן קיימ' בב' בתרא [קע"א ע"ב] כמ"ד אין כותבין, וק"ל דמסקי' התם האידנ' דכתבינן תברא וכתבי' שטרי מאוחרי ומדמסיק התם סתמ' דתלמוד' ש"מ דהכי הילכת', ונר' לפרש הכי ש"מ כותבי' שובר ואתיא כמ"ד כותבין דווק' דאי אין כותבין ליחוש כו', ומדסיפ' דקתני זה אומ' אבד שוברי לא מצי למידק כל כך דדילמ' לא הזקיקוהו לפרוע על ידי שובר אלא לפנים משורת הדין עבד לה אע"ג דלא מתני שפיר אמאי הרי אילו יפרעו, אי נמי ארישא דפגע בריש' ניח' ליה למידק, וקצת תימ' הך תלמוד' היכי מפרש למתני' דכאביי בבב' מציע' [י"ז ע"ב] לא מצי לפרושי דמוקי לה במקום שאין כותבין כתובה ומדקאמ' רב בתר הכי במקום שאין כותבין מכלל דמעיקר' סלקא דעתיה במקום שכותבין, ומיהו מצינן למימ' דהוה מפרש לה כר' יוחנן למאי דפריש' לעיל דר' יוחנן לטעמיה דאמר כותבין שובר.
במקום שכותבין ואמ' לא (כתבתי) [כתב לי] עליה להביא ראיה. ומתני' כשהביא ראיה, וא"ת מה מועיל שמא אחרי כן כת' לה דחיישינן להכי בריש פרק ב' דלעיל [ט"ז ע"ב] דבריית' דקתני איבדה כתובתה נשרפה ובמקום שאין כותבין משמ' דבמקום שכותבין לא גביא דשמא כתב לה אחרת. וי"ל דהתם שכת' לה בשעת נישואין חיישינן שמא כת' לה אחרת, אבל הכא דבשעת נישואין לא כתב לא חיישינן שמא יכתוב אחרת אפילו במקום שכותבין.
גט גובה עיקר כתובתה גובה תוספת. והשת' איירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין, ק"ל הואיל ושמעי' ליה לרב דאמ' בגט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב] אין כותבין שובר, א"כ הוציאה גט ואין עמה כתובת' לא תגבה כלל ואפי' מנה מאתיים דחיישינן כשיגרשנה וימות בעלה אחר כן תחזור ותגבה כתובתה פעם אחרת בעידי מיתה ולא יכול לטעון פרעתי, הואיל ושטר כתוב' בידה. דכי קאמ' רב כתוב' אינה גובה עיקר ה"מ בגרושה דאית לה גט, אבל באלמנה במאי תגבה עיקר אם לא בכתובה והם לא ידעו שהייתה גרושה, דהא שינויא דמשנינן לקמ' [פ"ט ע"ב] ביושבת תחת בעלה לא קאי, מיהו אי אמרי' לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה עיקר בעידי מיתה אתי שפיר.
מיגו שיכול לומר לא גרשתיך כו'. ור' יוחנן נמי הוה מפ' מתני' הכי כדפי' לעיל. וא"ת והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ור' יוחנן אית ליה דרב המנונא לעיל בפרק ב' [כ"ב ע"ב] ובגיטין פ' התקבל [ס"ד ע"א]. י"ל כגון דאיכ' קטטה וכדמסקינן בהאשה שהלכה [יבמות קט"ז ע"א] דלא מהימנא, ומיהו למ"ד דמפ' דקטטה משום דמשקרא ניח', אלא למ"ד דאמרה בדדמי פי' תשקר לומ' מת כשיהא דומה לעולם כן הכא דלא שייך למימ' הכי י"ל דכי מהימנא לרב המנונא כשבאת לינשא, אבל אם תובעת כתובתה מחמת כן שמא מחמת חימוד ממון אומרת כן ולא מהימנא, והכי אמרי' בהאשה שהלכה [שם קי"ז ע"א] מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה, תנו לי כתוב' אף לינשא אין מתירין אותה אדעתא דכתובה אתא.
<h2>דף פט:</h2>
יכול לומ' (גירשתני) [גרשתיה] ונתתי לה כתובה. תימ' מאי מיגו הוא זה דילמ' הא דלא קאמ' גירשתיך כדי שלא יתחייב בשאר כסות, ועכשיו שאומר פרעתי פוטר עצמו לגמרי, וצ"ע דשמא כשהיא אומרת גירשתני וחייב אתה לי כתוב' והוא אומ' לא גרשתיך פטור לגמרי כתוב' לא מיחייב דקאמ' לא גרשתיך, ושאר וכסות נמי לא דהא מודיא שפטור מדקאמרה גרשתני, ודמי לטענו חיטים והודה לו בשעורין דפטור, ובכי האי גוונא אמ' בשילהי המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] גבי זה אומ' קטן הזיק וזה אומ' גדול הזיק דפטרי' ליה התם מהאי טעמ' אע"ג דממה נפשך חייב, ומיהו לקמן לא משמ' הכי בפ' בתר' [ק"ז ע"ב] האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה, ואמאי והא חיטין ושעורין נינהו דשמא בעלה היה או' לא גרשתיך, וכי תימ' הואיל וספק לנו חייבי' לה כתובת' כדבריה הא לא מצינ' למימ' דהתם אף בברי ושמא קא פטר ליה משום חיטין ושעורין מיהו יש לחלק הואיל ואם היה בעלה בא היה מודה לדבריה שמא... הא לא איבעיא לן דבכמה מקומות מצינו דקים ליה לתלמוד' דאית לה כמו שהוכחתי לעיל בפ' נערה [מ"ד ע"א], אלא מבריית' או ממשנה רוצה לאוכוחי.
מתה אינה יורשה איצט' ליה. תימ' מת הוא גובה כתובתה נמי איצטרי' ליה דמיניה דייקינ' בפרק אע"פ [נ"ג ע"א] דארוס' לא קבר לה, י"ל דהוה מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובת' לא איצטריך.
<h2>דף צ.</h2>
לא שנו אלא מנה מאתים. וא"ת א"כ מאי קמ"ל מתני' שעל מנת כן קיימ' אפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה, ואומ' ר"ת דס"ד היכא דלא כת' לה עדיף טפי דסמכא אתנאי ב"ד אבל היכ' דכת' לה בגיות ובקטנות גרע טפי, אי נמי לא הוה חשיב שטר כל כך דלית ליה קלא ולא טרפא ממשעבדי באותה כתיבה דלאו שטרא מעליא הוא קמ"ל, וא"ת והיכי גביא באותה כתובה מן הלקוחות והא שטר מוקדם הוא ופסול, י"ל דאין כאן פסול שטר מוקדם דהא קטן אין מכירתו מכירה בקרקעות, ולא שייך למימ' שיטרוף שלא כדין, מיהו גוי ונתגייר אי אפשר ליישב וקטן נמי יכול להיות שמכר אפוטרופ' שלו, על כן נר' דוודאי לא גבי ממשעבדי, י"ל דהא חידוש אשמעי' דהיכ' דנשאה בתולה אע"ג דכשגדל כבר היא בעולה, וכן גר שנתגייר אפי' הכי יש לה כתוב' מאתיים שעל מנת כן קיימ' שיהא עכשיו כתחילת נשואיה. בילא"ו.
מי שהיה נשוי כו'. מדקתני הראשונה קודמת כו' מכלל דאי קדים שנייה ותפסה לא מפקי' מינה, תימ' לי מה דיוק הוא זה והא בסיפ' לא מצי למידק הכי דקתני [קודמין ליורשי ראשונה והתם אפילו קדמו] יורשי הראשונה ותפסו (אין) מוציאין מידם שהרי פשוט לתלמוד' בסמוך שמוציאין מידם, י"ל דההי' ניח' דאיכ' למימ' דאיידי דתנא רישא קודמין תנ' סיפ' נמי קודמין.
ש"מ בעל חוב מאוחר שקידם וגבה מה שגבה גבה. תימ' מה סבר' היא זו לא יהא בעל חוב מאוחר גופיה אלא כלוקח ומלוקח גופיה קטריף, ונתן רבי' שמואל טעם לדבר דעדיף בעל חוב מלוקח שלא תנעול דלת בפני לווין, וכן לכתוב' אשה משום חינה, וכי תימ' אי אמרי' מה שגבה גבה איכ' נמי נעילת דלת מבעל חוב ראשון, לא היא דהואיל ואינו מפסיד כשיקדים לא ימנע מלהלוות גם לא יחוש שמא ילוה הלוה עוד מאחרים, אבל בעל חוב שני שכבר לוה הלוה מראשון אי אמרת אפילו קדים מה שגבה לא גבה איכ' נעילת דלת שמפסיד לגמרי, ומיהו אכתי קשי' היכי מצי לאסוקי מה שגבה גבה הא בהדיא תנן בפרקין בסופו [צ"ה ע"א] הראשונה מוציאה מיד השנייה אלמ' מה שגבה לא גבה, ועוד אמ' רב אדא בר אהבה בריש פרק ב' דערכין [ז' ע"ב] היו בידיו ה' סלעין ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשנייה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמ' בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, פי' דכשנתן ד' לשנייה כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שנייה שהרי היה משועבד לראשונה, וכשנתן אחד לראשונה נמי יצא משום דהיינו נמי כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר, ומה שגבה גבה, וה"ה אחת לשנייה וד' לראשונה, מ"מ חזינן התם בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, אע"ג דלא שייך התם נעילת דלת, ולקמ' פרי' לה ר"ח אהא דמסקנ' בשלהי פרקי' [צ"ד ע"א] דמה שגבה לא גבה לכולי עלמ', והתם אמרי' מה שגבה גבה, ותירץ דגבי הקדש אמרי' מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל להקדש, עוד תירץ דהתם במטלטלי לפיכך מה שגבה גבה, אבל במקרקעי מה שגבה לא גבה, והא דאמ' בשלהי המניח את הכד [ב"ק ל"ג ע"ב] קדמו בעלי חובות וגבו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום, וקאמ' בשלמ' הזיק עד שלא חב נזקי' קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים, ואפי' הזיק עד שלא חב בעל חוב קדים וגבה, ש"מ בעל חוב [מאוחר] שגבה מה שגבה לא גבה, אע"ג דהתם מיירי במטלטלין, לא קשי' מידי דשור תם המזיק הוי כמקרקעי כדאמ' התם דאית ליה קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה, וכעיניין זה היה ר"ת רגיל לפ' ש"מ מה שגבה גבה במטלטלין דלכל הפחות במטלטלי אית לן לאוקומי, ומוקמי' מתני' כר' מאיר דאמ' מטלטלי משתעבדי לכתוב', והא דמתמ' עלה תלמוד' ומסיק עד ש"מ מה שגבה לא גבה היינו נמי בכתוב' דווק', ובעל חוב דאדעת' דהני נמי לא נחית לקנות שעבוד, אבל במטלטלין דלוקח אדעתא דהני מטלטלי נחית דינא הוא דאמרינ' אין אדם יכול להוציא מידם, והא דבעי לאסוקי לקמ' [צ"ד ע"א] פלוגת' דבן ננס ורבנן בבעל חוב [מאוחר] שקדם וגבה הוי נמי (כמטלטלי) [במטלטלי], אבל במקרקעי לא לימ' שום תנא מה שגבה גבה, וצריכ' למימ' השת' דמסיק לכולי עלמ' מה שגבה לא גבה ובערכין מסיק מה שגבה גבה הקדש שאני, דלא מצי לשנויי משום דבערכין מטלטלי משום דלקמן נמי במטלטלי איירי כדפ', ועוד יש לומר דבערכין מלוה על פה, הילכך מה שגבה גבה וקסבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, וחזר בו ר"ת מתירוץ זה דלר' מאיר גופיה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה כמו שהוכחתי בשילהי האשה שנפ' [פ"א ע"ב], ומפרש ר"ת הך סוגיא במקרקעי והכי קאמ' שמ' מינ' מה שגבה גבה, ואתיא הך סתמא כבן ננס דמסיק לקמ' [צ"ד ע"א] שמואל פלוגתייהו בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, ואע"ג דטריף מן הלקוחות מבעל חוב לא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדפי' לעיל, ונ"ל כתירוצו הראשון דבמטלטלי איירי הכא ואתיא כר' טרפון דאמ' לעיל [פ"ד ע"א] מי שמת והניח מלוה ופקדון ביד אחרים ר' טרפון [אומר] ינתנו לכושל שבהן, מיהו ק' קצת לאיכ' דאמרי דמסיק ש"מ מה שגבה לא גבה היכי ש"מ דילמ' מתני' במקרקעי דכולי עלמ' מודו דמה שגבה לא גבה.
מדלא קתני אם קדמה שנייה ותפסה אין מוציאין אותו (מידו) [מידה] מיכלל כו'. תימ' לי אדרבה אימ' איפכ' מדלא קתני קדמה שנייה ותפסה מוציאין אותו מידה מכלל דאי קדמה שנייה ותפסה לא מפקי' מינה, ואומ' ר' דטפי הוה לן למיתני אין מוציאין כדי שלא נטעה לפרש קודמת לגמרי דומיא דסיפא.
<h2>דף צ:</h2>
הא איכ' שקלי. מדקתני לשון קודמין דהוה ליה למימ' שנייה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה, ואע"ג דתנן בן קודם לבת הכא דאיכ' למיטעי הוה ליה למידק.
מדלא קתני אם יש מותר דינר. אע"ג דלא הוה קאי אלא אדיוקא שפיר הוה ליה למיתנייה. והכא הוא דאיכ' מותר. לא הוה צריך להאי דמטעמא קמ' אידחו כולהו הואיל ואוקמ' קודמין לנחלה.
<h2>דף צא.</h2>
ומר סבר אפי' ממטלטלי. פי' ר' שמעון, וק"ל אם יש שם מותר דינר, כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה כדפרי' בסמוך, י"ל דעדיפא מינה פריך.
אלא הכא בפחות מדינר קמיפלגי. והשת' בעי למימ' דלר' שמעון וודאי סגי בפחות מדינר, ותימ' א"כ הדרא קושי' לדוכתיה אם יש שם כיון שיש שם מיבעי ליה.
וכי תימ' איפוך. פי' בקונטרס ובניה של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי, משמ' מתוך פי' דלא גר' לעיל באים בניה של זו שלאחר מיתה דמשמ' אבני שנייה קאי, אלא גר' לאחר מיתה, וק' דבכל הספרים גר' ליה, ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמ' לאחר מיתה, דהא מת' קתני, ועוד ק"ל דהואיל ובעי למימ' איפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחביר', ועוד גר' בפר"ח בהדיא באין [בניה] של שנייה לאחר מיתה, על כן פי' ר"ת דאבני שנייה קאי לעולם ואיפוך סברייהו דת"ק דאמ' באין בניה של שנייה ולוקחין כתובת אימן והראשוני' אין להם כלל כשאין שם מותר, אבל יש להם כתובה בנין דכרין, ואתא ר' שמעון למימר דווקא אם יש שם מותר דינר, ומדר' שמעון נשמע לת"ק מדקאמ' אם יש שם משמ' לדקדק דברי ת"ק כשאין שם מותר כלל קאמ'.
כי הנך תרי לישני קמאי ואיפוך. כדפרי' דת"ק דקאמ' בני שנייה גובים ולא בני ראשונה כשאין שם לא מקרקעי ולא דינר מטלטלי, אי נמי לא דינר משעבדי ולא דינר בני חרי, הא יש מותר דינר אפילו משעבדי או אפי' מטלטלי יש להם לבני ראשונה כתובה בנין דכרין, ואתא ר' שמעון למימ' דווק' אם יש שם מותר דינר מקרקעי מבני חרי. ומיהו קאמ' לפי' ר"ת דא"כ ק' לרב פפא דאמ' בסמוך כתוב' נעשית מותר לחבירתה והך בריית' פליגא עליה ולא מצינו שום תנא דפליג אהך בריית' בהא ולרש"י ניחא דרב פפא הוה מפר' דפליגי בכתובה נעשית מותר לחבירתה.
<h2>דף צא:</h2>
כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין. פי' בקו' וחולקין בשוה וכן ר"ח, ואע"ג דבריש מי שמת [ב"ב קל"ט ע"ב] גבי נכסים מועטין דהבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, אמרינן בין מועטין ונתרבו בין מרובין ונתמעטו יד הבנים על העליונה והבנים ירשו והבנות יזונו, ולא אמרינן מועטין ונתרבו כבר זכו בהן הבנות כדאמ' הכא דזכו בני כתובה קטנה לחלוק בשוה, היינו משום דבכל דוכת' אזלינן טפי בתר נחלה דאוריית', ועוד מפ' ר' כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין, פי' בני כתובה גדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן בני יורשי כתוב' גדולה, ואע"ג דאזלינן הכא בתר תקנתא דרבנן טפי מהתם, משום דאע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן הכא לא מיעקרא נחלה דאוריית', אבל התם אי אזלת בתר תקנת' דרבנן מיעקר' נחלה דאוריית' לגמרי ולא ירשו הבנים כלל, ועו' י"ל לפי שלא יצאו התם מכח הבנים מעולם כדקאמ' התם [ב"ב שם] דיתומי' שקדמו ומכרו בנכסים וכו'.
א"ל רבא מי דמי כו' מאי פסיד' אית ליה אלפא (אזב) [יהיב] אלפא שקלי. מכאן רגילים לומ' דהא דמסקינ' בהמקבל [ב"מ ק"י ע"ב] הניח' למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה, אלא למ"ד מצי מסלק כו' היינו דרבא ורמי בר חמא, דרמי בר חמא סבר לא מצי מסלק, ורבא סבר מצי מסלק, מיהו דרמי בר חמא ניחא אלא לרבא מנלן דילמ' הא דהכא מצי לסלוקי משום דלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בחמש מאה והלוקח היה רוצה ליתן אלפא, ולכך מצי לסלוקי, אבל היכא דרוצה ליקח הקרקע באותן דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצינן למימ' דמודה רבא דלא מצי לסלקו. י"ל מ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שויה, או מלא מחט באלף זוז. והילכת' בחמש מאה. דלא חשבינן ליה כמו שבח.
דזבנה לכתובת' דאימיה בטובת הנאה. מכאן נראה לר"ת דהא דאמ' ביש נוחלין ובפ"ק דבב' מציע' [ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמ' כלום היינו כשא' סתם, אבל אם אמ' שדה זו שאירש מאבא קנה אפי' למאן דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאי לאו הכי היאך מכר כל עיקר כתובת אימא דהיינו מה שאירש מאבא, לפי' ראשון שפ' רש"י שהייתה אמו נשואה לבעל, ולכך קאמ' בטובת הנאה דשמא תמות בחיי בעלה או אפי' ימות בעלה בחייה שמא ימות גם הבן בחייה ואין ללוקח בה כלום, הילכך וודאי במקום שהוא מכיר את השדה הוי מקח קיים, דאין סבר' לומ' דהא אתא כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דהא ק"ל אין אדם מקנה, ומיהו ללשון אחר שפי' רש"י ז"ל אין ראיה מכאן כלום דפי' דזבנה לכתובה דאימא שדה שייחד אביו לאמו בכתובתה ומת ונפלו לפני זה הנכסים, וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכרה זה המוכר אינו יכול לחזור שהרי יורש הוא לכל הנכסים, אלא שחייב לתת לאמו כתובתה כשתתבענו, ועל שדה זו שיעבוד' מוטל, והוא יכול לטורפה מיד הלקוחות, ומשום דא"ל האי אי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך לא מכרה אלא דבר מועט, ולפי' ראשון נמי לאו ראיה היא דכמו שפ' רש"י, עוד מייתי ראיה מדאמ' בשילהי מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, ומפ' טעמ' משום דא"ל מכח דאבוה דאבא קאתינא, והשת' בלאו האי טעמ' נמי אין המכר קיים כלל, אלא ודאי התם שדה זו שאירש מאבא איירי שבירר את המכר.
<h2>דף צב.</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה. מקשי' אמאי נקט באחריות דכל מאי דאתא לאשמועינן השת' מצי לאשמועינ' שלא באחריות, דהשת' אשמעי' דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבון גבך והא שייך אפי' שלא באחריות, ואומ' ר' דזקפן עליו דווק' דאי לא זקפן עליו במלוה לא מצי אמרי בני ראובן לשמעון מידי דחשבינ' הנך מעות כאילו הן מונחין במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו, א"כ אתי שפיר דנקט באחריות, דאי שלא באחריות אין חילוק בין זקפן לשלא זקפן, ואם תימצי לומ' דזקפן לאו דווק' ולא נקט זקפן אלא משום כלומ' שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזקפן עליו תו לא עייל ונפיק ולא הוה צריך לומ' אלא ונתקיים המכר, ותו לא, אפי' הכי אומ' ר' דאיצטריך למינקט אחריות, דאי שלא באחריות לא הוה שמעינ' מינה אלא מאי דשמעינ' ממתניתי' דמה שאין הלוקח רשאי לתת המעות לבעל חוב מתני' היא בפ' הכותב [פ"ד ע"א] אמ' ר' עקיבא אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכי' שבועה ואין היורשין צרי' שבועה, אבל השת' דנקט באחריות דאע"פ שהוא מחזיק בהם וסד"א יעכבם לעצמו תחת אחריות שאביהן חייב אפילו הכי לא יעכבם דמטלטלי דיתמי נינהו, ועוד נר' לר' דזקפן במלוה דווק' דאי לא תימ' הכי מאי קאמ' דינא הוא דאמרי מטלטלי שבק אבון גבך כו', עד כאן לא קאמ' לר' עקיב' ינתנו ליורש' אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכי' שבועה, הא אי לא הוו אחרים צריכין שבועה דמשמ' דמודה דינתנו לאחרים, והכא האי לוקח מאי שבועה בעי הא ליכ' למימ' הכא שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפסינו אחרים תחתיהן, הילכך נקט זקפן במלוה הואיל וזקפן במלוה איכא למיחש שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוה ממנו, דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה ש[י]כתוב לו שטרא עליה, אבל לא זקפן ליכ' למיחש לשמא התפיסו צררי ואינו צריך שבועה והואיל וכן לא מצו יתמי למימ' ליה ולא מידי. ותימ' לי הואיל ובלא זקפן ליכא למיחש לצררי אפי' למאן דמפרש בערכין פ' שום היתומים [כ"ב ע"א] דאין נזקקי' לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ ריבית אוכל' בהן משום צררי אכתי משכחת לה דנזקקין כגון ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפן עליו במלוה ומת ושילם שמעון המעות ליתומים, ואח"כ נמצאת השדה שאינ' שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזזקין הואיל ולא חיישי' לצררי, ואמ' לי ר' דביתומים גדולים לא הוה חיישינ' לצררי כי האי גוונ' ביתומים קטנים חיישי' טפי.
ופייסיה בזוזי. אומ' ר' דרבות' הוא, לא מיבעיא היכא דלא פייסיה דאינו יכול לעכב המעות, אלא אפי' פייסיה דסד"א הרי פרע חוב שלהם וסילק מעליהם בעל חוב, קמ"ל דאפי' הכי אמרינ' ליה אנן מטלטלי [וכו'].
אי פקח אידך מגבי ליה נהלייהו כו'. מכאן יש להוכיח דאע"ג דאמרי' לעיל בפ' הכותב [פ"ו ע"א] דדינו דבעל חוב בזוזי היכ' דאית ליה, מ"מ אם מפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי כגון הכא דמצי מגבי להו קרקע ואינו עושה שלא כדין.
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פי' בקו' בשטר אחד דאי בשני שטרות לא אמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה, משום דאינו יכול לגבות מלוי אלא א"כ לקח משמע' אותה שקנה באחרונה מראובן, דאי לקח אחת מאותן שלפני האחרונה לא גבי בעל חוב מלוי, דא"ל הניח לך שמעו' מקום לגבות הימנו כשקנה זאת שלי מראובן, ומשעה שקנאה שמעון נסתלק שיעבודך ממנה ונשאר השיעבוד על הנותרות, ולא נהיר' לר' דמצי שמעון למימ' ליה מאי טעמ' אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית משום תקנת' דלוקח ראשון אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כדרבא כו' בפ"ק דבב' קמ' [ח' ע"ב] הילכך מצינן לפר' בשני שטרות וביותר, ולי נראה כפירו' הקונט' דדווק' בשטר אחד, אבל בשני שטרות ולקח שמעון זיבורית באחרונה ולוי לקח משמעון אותה שלפני אחרונה אינו יכול לגבות מלוי דא"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא למיקם קמך, דוודאי אם היו כולם ביד שמעו' האחרונה שהיא זיבורית (ו)יגבה לו, וגם אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותה עידית אינו יכול לגבות מלוי מהאי טעמ' דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך, דוודאי אם היו כולם ביד שמעון הבינונית והזיבורית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית היה מגבה לו והיה הרשות בידו כדמפ' בגמ' בב' קמ', וכן אם זבן לוי בינונית ושבק בינונית דכוות' יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו אע"פ שלקח שמעון בשני שטרות, מיהו יתכן ליהיות רצה מזה גובה רצה מזה גובה אפי' בשני שטרות ואע"פ שלקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בעניין זה שאחרונה עידית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שבק בינונית דכוותה דלא מצי למימר השתא להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך.
רצה מזה גובה רצה מזה גובה. אע"ג דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הן זיבורית, הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכולהו משעבדי נינהו שהרי זה בעל חוב בא מכח ראובן.
<h2>דף צב:</h2>
אבל שבק בינונית דכוות' מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לאו דווק' קאמר האי לישנא דלא שייך למימ' הכי אלא גבי בעלים ולא לגבי לוקח ראשון, ועיקר טעמ' לא הוי אלא משום מה מכר ראשון לשיני כל זכות שתבוא לידו והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחרת, ואי לא שבק בינונית דכוות' לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית, אי משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנ' שטר' דזיבורית למריה כדאמ' בפ"ק דבב' קמ' [ח' ע"א] גבי מכרו לאחד או לג' כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים, הא אוקימנ' התם ביתמי והתם מילת' דהכא מייתי בתר הכי ומסתמ' נמי מיירי ביתמי.
דינא הוא דאזיל ראובן [ומפצי ליה] וקמישתעי דינ' בהדי'. מקשי' מאי נפק' מינ' שיטעון עמו ראובן ולא שמעון מה ירויח שמעון בכך, הלא כל מה שיטעון ראובן יטעון שמעון, וכי תימ' נפק' מינה כגון שיש עדים קרובים לשמעון ואינן קרובין לראובן ורוצים לחייב בעל חוב הרי לשמעון אינם יכולים להעיד ולראובן יכולין להעיד, לא היא דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו הקרקע בידו הרי פסולין להעיד אפי' לראובן, כדמוכח בספ"ק דמכות [ז' ע"א] אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימ' גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו, א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל, ואין לומ' נמי נפק' מינה כגון העדים המקיימי' השטר קרובין לראובן ואין קרובי' לשמעון, ואם היה ראובן בעל דברים אין יכולין לקיימו, הא נמי לאו מילת' היא מטעמ' דפרי' דאפי' משתעי דינ' בהדי שמעו' לא מצו קיימי ליה כיון דאי טריף ליה מיניה בתר ראובן אזיל, ועוד דמסיק איכ' דאמ' אפי' שלא באחריות נמי כו' הא אפי' איהו גופיה אמ' (בפ') [בב'] בתר' [מ"ג ע"א] המוכר שדה שלא באחריות הוא עצמו מעיד לו עליה אי אית ליה ארעא אחריתי דליכ' למימ' להעמידה בפני בעל חובו עבד ולא הוי פסול משום תרעומת, וכל שכן קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומת, וליכ' למימ' נפקא מינה לעיניין שבועה דראובן יודע אם פרע לו אם לאו ויכול לומ' אישתבע לי דלא פרעתיך, אבל שמעון אינו יודע ואינו רוצה לטעון שקר, דהא בלאו הכי צריכין שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים שלא יפרע אלא בשבועה, ומיהו איכ' למימ' דנפק' מינה דליטעון אישתבע לי דלא פרעתיך כדפרי' בקו', וכגון שמחל לו שמעון שבועה הבא ליפרע מנכסים משועבדי', ור' היה מדקדק דאי בעל חוב אינו יכול למצוא עדים לקיים שטרו ואמרי' דראובן יכול לטעון מזוייף הוא לפי שהוא יודע בברור אם הוא מזוייף, אבל שמעון מספק אינו יכול לטעון מזוייף, אז נפק' מיני' טובא, וכן היורשין מספק אין יכולין לטעון מזוייף על שטר שהוציאו על אביהן, אע"פ שאין בעל חוב יכול לקיימו, ואל תתמ' א"כ לא שבקת חיי לכל בריה שהרי מן התורה אין שום שטר צריך קיום דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין אותו שטר צריך קייום דלא אמרינ' החתים עדים מעצמו דאע"פ שהוא חשוד על הממון מירתת לכתוב שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו, הילכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת זיוף הני מילי דקאמ' לוה דקים ליה בגויה, אבל יתמי ולקוחות כנגד טענתם של זייוף לא הצריכו חכמים עידי קייום הואיל ולא קים ליה בגויה אם מזוייף אם לאו, ומייתי ר' ראייה מהא דתנן בפ"ק דבב' מציעא [י"ב ע"ב] מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר לא [ל]זה ולא [ל]זה שב"ד נפרעין מהן אין בהן אחריות נכסי' יחזיר [למלוה] לפי שאין ב"ד נפרעין מהן דברי ר' מאיר, ומוקי לה שמואל בגמ' [י"ג ע"א] כשאין חייב מודה ואין בהן אחריות נכסים יחזיר דאו' היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים מבני חרי נמי לא גבי ויחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו, ופרי' וניהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו, לוה הוא דקאמ' לא היו דברים מעולם, ואם תימצי לומ' דטענינן ליתמי ולקוחות מזוייף הוא, יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר, אי כשיכול לקיימו ויש לו למלוה עידי קיום א"כ יחזיר דקושטא קאמ' ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמ' לא היו דברים מעולם, וכל האומר לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, ואם לא יכול לקיימה מה נוכל להפסיד בחזרתו והלא לא יוכל כלום להוציא על ידו מלוה כי יטעון מזוייף הוא וגם מן הלקוחות ויתומים לא יוכל להוציא כי נטעון בשבילם, אלא וודאי לא טענינן להו טענת מזוייף אע"ג דשאר טענות טוענים ליורש וטוענין ללוקח, אלא מוקמינ' ליה אדאוריית' כל זמן שאין הלוה עצמו פוסלו לכך לא יחזיר שלא יגבה מן היתומים ומן הלקוחות, ומיהו (קאמ') [קשה] דאכתי אמאי לא יחזיר [הא] לא יוכל לעולם לגבות על ידו לא מיתומים ולא מלקוחות, דנהי דמזוייף הוא לא טענינן להו [מיהו פרוע הוא טענינן להו] דאביהם היה נאמן לטעון פרוע מיגו דאי בעי אמ' מזוייף כעיניין שמצינו בהמוכר את הבית בסופו [ב"ב ע' ע"א] גבי המפקיד אצל חבירו בשטר דקסבר רב חסד' דכי אמ' החזרתי לך אע"ג דאיכ' למימ' שטרא בידי מאי בעי אפי' הכי מהימן מיגו דאי בעי אמ' נאנסו, ומסיק נימ' בפלוגת' שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמר נשבע וגובה מחצה ומפ' דמ"ד נשבע וגובה מחצה סבר לא מצי א"ל שטר' בידי מאי בעי אית ליה דרב חסד', פי' דטענינן ליתמי החזרתי לך הפלגא פיקדון הואיל ואביהם היה נאמן מיגו דאיבעי אמ' נאנסו, אף על גב דליתמי לא הוה טענינן נאנסו, למ"ד נשבע וגובה כולו דמצי א"ל שטר' בידי מאי בעי (אית) [ולית] ליה דרב חסדא מ"מ נפטרו דנימ' נאנסו, אלא נאנסו לא טענינן להו, והיינו טעמ' משום דלא שכיח', ואפי' הכי טענינן להו למ"ד נשבע וגובה מחצה החזרתיו לך אע"פ דאביהם לא היה נאמן אלא מיגו [דאי בעי אמר נאנסו וה"נ טענינן להו פרוע הוא אע"ג דאביהן לא היה נאמן אלא מיגו] דאי בעי אמ' מזוייף הוא, ומיהו לא קש' מידי אי סביר' ליה לשמואל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו שלא היה אביהם נאמן לומ' פרוע הוא מיגו דאי בעי אמ' מזוייף, אבל בהדיא סביר' ליה לשמואל במי שמת [ב"ב קנ"ד ע"ב] אליב' דר' מאיר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ועוד ק' הדבר אם לא חשו חכמים להפסד יתומים ולקוחות שיוכל כל אדם להוציא מהם על ידי זיוף, ועל כן נראה לומ' דטענינן להו מזויף הוא, וההיא דהתם איכא לשנויי עלה דחיישינן שמא יוציא אפילו מלוה גופיה על ידי שימצא קייום, וכיון דפסיל ליה לוה (לא יתרע) [ואיתרע] ליה בנפילה איכ' למיחש בה אפילו אם יבואו עדים ויכירו החתימות כי שמא כיון וזייף עד שדימה לחתימת העדים לגמרי וטעו הדיינין בקייום השטר כי ההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] דמנח ידיה אזרנוקא וכתיב, (וכי) [וכד] חיישינן לעיל באילו נערות [ל"ו ע"ב] גבי שטרא ריעא דלא מגבינן ביה אע"ג דאית ליה עידי קייום דקמהדר אזיופא אימור זייופי זייף וכתב, וא"ת א"כ המוצ(י)א שטר שכתוב בו הנפק אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף ודימה לגמרי, הא לא קשי' שהרי יש לנו לחלק בין טעין לוה מזוייף להיכ' דלא טעין, דהיכא דלא טעין לית לן למיחש לזייוף משום ריעות' דנפילה ואיכ' לאוקומ' לההוא שטר שכתוב בו הנפק בדליתיה ללוה דלא טעין מידי, אבל אי הוה טעין מזוייף חיישינ' דהא אפי' תוקמ' לההיא דלא יחזיר דחיישינ' לזייוף דווק' בלא קייום ומשום הפסד יתומים ולקוחות הוא דחיישינ' דלא טענינן להו מזוייף, מ"מ תיקשי מדאמ' שמואל התם המוצא שטר הקנאה יחזיר לבעלים, ואמאי ליחוש לפסיד' דלקוחות ויתמי כיון דלא מקויים, אלא אית לן למימר דכיון דליתיה ללוה דלא טעין מזוייף (לה כי) [להכי] לא חיישינ' לזייוף הואיל וכן כי מפרשי' נמי דטעמ' משום דחיישינ' שמא יוציא אפי' מלוה עצמו על ידי קייום והוא אינו ראוי להכשירו משום ריעות' דנפילה וטענת (לא) לוה לא קש' נמי ההיא דשטר שכתוב בו הנפק דהא איכא לאוקומ' נמי בדליתי' ללוה ולא טעין מידי, אבל אי טעין לוה מזוייף הוא לא יחזיר דכיון דנפל איתרע ליה, אי נמי כיון דמקויים (דקוביה) [דקדקו] בי דינא ולא מיתרע בנפילה אפילו פסיל ליה לוה וההיא דמצא שטר חוב כשאינו מקויים וכולי האי לא חיישינ' שזייף חתימת העדים וחתימת הדיינין. ויש להביא ראיה דטענינן שפיר ליתמי מזוייף מהא דאמרינן בסוף גט פשוט [קע"ד ע"ב] דאמ' רב הונ' שכיב מרע (שכתוב) [שהקדיש] כל נכסיו ואמ' מנה לפלוני נאמן חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש, ופריך וכי אדם עושה קינוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני אמ' תנו נותנין לא אמ' תנו אין נותנין ומסקי' דרב (הכא) [הונא] מיירי בדנקיט שטר מקויים, ואם תימ' לומ' דלא טענינן מזוייף מ"מ יגבה הא דנקט שטרא ולא מצו אמרי מזוייף הוא, ואין נראה לדחות דמיירי בדלא מת דהא נותנין ואין נותנין משמע דאיתמי קאי.
<h2>דף צג.</h2>
עד שלא החזיק בה יכול לחזור. ואמ' ר"ת ואפילו נתן מעות דמיירי באתרא דלא קנו בכספא שכותבין את השטר דלא קנה עד שיכתוב שטר, וקמ"ל דיכול ומותר לחזור בו, הואיל ומקפיד שסבור שיגזלוה ממנו נהדר ביה ואפי' מי שפרע ליכ' כדמוכח בהזהב [ב"מ מ"ט ע"ב] גבי ההוא גבר' דזבין חמרא לחבריה שמע דהוו בעי למיאנסיה דבי פרזילן רופילא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתיקנו משיכה בשומרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, ולא קאמ' איבעי ליה לקבולי עליה במי שפרע כדאמ' התם אעובדי אחריני, משום דלא תיקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא, והאי יכול מותר כדקתני נמי התם גבי מתנה ובדין דהוה ליה למיתני מותר, אלא אגב דקתני בסיפ' אינו יכול תנא רישא נמי יכול.
משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. ואפי' למ"ד בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב] נמצאת שאינ' שלו חוזר עליו, הכא כל זמן שלא טרפוה ממנו מודה שאינו יכול לחזור עליו.
ומאימת הויא חזקה. יש לתמוה מאי קמיבעיא ליה, וכי אכתי לא שמעינ' דיני חזקה הא מתני' היא [ב"ב מ"ב ע"א] נעל ופרץ וגדר כל שהו הוי חזקה, י"ל דהכי קמיבעיא ליה ומאימת הויא חזקה היכא דיהיב כבר זוזי אימת הוא חזקה מכי דייש אמצרי אע"ג דגריעי מנעל וגדר הויא חזקה הואיל ואיכא כסף כדפ'. והריב"ם מפ' ראובן שמכר שדה לשמעון וקנה ממנו קניין גמור, עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור כל זמן שעוסקין באותו עניין מפני שלדעת כן הוא קונה ומקנה שיחזור אם ירצה כל זמן שעוסקין באותו עניין, הכי נמי דעתו לחזור בזה אם יצאו עסיקין עליו קודם חזק' בגילוי דעתו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור, ומאימת הויא חזקה דאמרי' גלי בדעתו שהוא מקבלה עליו בכל עניין מכי דייש אמצרי לידע מה היא צריכ'.
איכ' דאמרי אפי' באחריות. וללישנ' קמ' באחריות לא, הואיל ובאחריות זבין אית לן למימ' שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופים בלא ערעור. ואע"פ שהיה מחזיר לו לבסוף לכשיגזלוה כדפ' גבי שלא באחריות, דלא ניח' ליה דליקו בדינ' ודיינא.
וכן ג' שהטילו לכיס. לא הוי דומיא דרישא, דהכא כל אחד נוטל לפי מעותיו, ורח"פ (דא נבא) [דאבבא] בתרייתא קאי.
תימ' לה הא סליקת נפשך. לא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבו בעלת שלש מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך בעשרי' וחמש.
דאמרה ליה מדין ודברי' הוא דסליק' כו'. לא איתפרש שפיר טעמא דהאי מילת'. בכותבת בעלת ג' מאות. לא ידע ר' מאי קמ"ל מתני'.
א"ר אין אני רואה דברי ר' נתן באילו אלא חולקות בשוה. פרש ר"ח קיימ' לן הלכה כר', ואי איפשי להעמיד בדין בזמן שיש ג' מאות חולקות בשוה בעלת מאה ובעלת מאתים ובעלת ג' מאות, לפי שמידת הדין לוקה בזה, אלא העמידנו דברי ר' שאמ' שחולקות בשוה כל מנה ומנה נוטלת בשוה, הילכך [חולקין] כל עיזבון המת בששה חלקים, של מנה נוטלת חלק אחד, של מאתים ב' חלקים, ושל ג' מאות ג' חלקים, וכל אחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל אחת כתובתה כי זה דין צדק, ומה שאמר ר' (אני) אין [אני] רואה דבריו באלו, בבבא דרישא ובבב' מציע', אבל בבב' דסיפ' דתנן היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל ג' מאות ששה של זהב לא חלק ר' בהא אלא בין בתפיסה אחת בין בשתי תפיסות כך הוא הדין כל אחת לפי מעותיה, ותו אשכחנ' משנה שלימה בשור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ו ע"א] ר' שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל [מנה, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים האחרונים שני דינרי זהב, ואוקימ' כר' (יהודה) [עקיבא] דאמ' שותפי נינהו, וקיימ' לן כוותיה, וחלוקה זו כל אחד לפי מעותיו, לפיכך העמדתי דברי ר' כל מנה ומנה בשוה שהיא חלוקה זו לפי המעות כי היכי דלא תיקשי הלכת' אהילכת', ותו(ב) גר' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"א] תניא ר' אומר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים (היה) [הנה] ר' סובר לפי מעותיו, ואם תעמיד דבריו בשוה ממש קשיא דר' אדר', הילכך נר' להעמיד על בוריו אליב' דהילכת' להיות דברי ר' לפי מעותיו וכן הלכות שוות, פר"ח, ויש לחלק דלא דמי לההיא דיש נוחלין דהתם ליכ' שום שיעבוד אלא כל אחד יש לו חלקו בקרקע ובכור יש לו פי שנים, הילכך נוטל כל מה שמשביח, אבל הכא משועבדים לכתובת' שכל ג' מאות משועבדים לכתובת בעלת מנה ובעלת מאתים כמו לבעלת ג' מאות שכל נכסין אחראין לכתובתה עד שיהא לה כל המנה שלה.
<h2>דף צג:</h2>
מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה. מכח קושיא אדתני סיפ' דייק הכי. מאי לאו פחתו ממש. וקסבר בשור לחרישה ועומד לטביחה איירי, דלטביחה ועומד לטביחה מאי קמ"ל, אלא בכי האי גוונא מיירי, ותיובת' דרב המנונא.
הותירו זוזי חדתי פחתו וכו'. שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט לא יקפידו, אלא כל אחד יקח חשבון מעותיו, והאי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב [ב"מ מ"ה ע"ב] מוכיח דאיכ' דוכתי דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים, אלא לאפוקי איסתירא דציניתא שהן ישנים יותר מדאי. הא דאמ' בפ"ק דבב' בתר' [י"ג ע"א] א"ל רב הונא לרב יהודה לדידך דאמרת לית לך דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד הן עושין, א"ל שאני אומ' עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, מקש' ר"ת אמאי קש' ליה מבכור ופשוט כמו כן משניהן פשוטין נמי, ומתרץ פשוטים ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד, אבל בכור ופשוט קשי' ליה אם יעבוד לפשוט יום אחד ולבכור שני ימים הרי נוטל הבכור יותר מפי שנים, שאם יש עיר רחוקה [מ]מהלך יום אחד ומשתכרין בה הרבה בסחורה שיש שם סחורה בזול, פשוט שאין לו שהות אלא יום אחד אינו יכול לילך שם, והבכור שיש לו ב' ימים יכול לילך ומשתכר כמה וכמה יותר מן הפשוט, ור' פירש דלהכי קשי' לו מבכור ופשוט משום דשור לחרישה ועומד לחריש' לכולי עלמ' השכר לאמצע להכי פריך כיצד יעשו דבזה אינו נוטל הבכור פי שנים ומשני עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים דלא דמי לשור לחרישה, לכך השכר לאמצע דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו, אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמ' כל אחד נוטל לפי חלקו וכו'. ורבנו הר' אליעזר ב"ר אברהם שיחיה פי' בכור ופשוט כו' בשלמא פשוט ופשוט לא קש' דיעשה מלאכה לשניהם ויחלקו מעשה ידיו של כל יום ויום, אבל בכור ופשוט גם כשיעשה מלאכה לשניהם ירצה הפשוט ליטול מחצה בדין, דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח וקאמ' שחולקין בעיניין הזה שעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, ורבא דהוה פשיט מיניה דאית ליה דינא דגוד או איגוד משום דלא היה נראה לו דיחלקו בעיניין זה, דס"ד שיכול הפשוט למחות שמעשה של כל יום ויום רוצה לחלוק וכל שעה רוצה שיעשה לו מלאכה בשותפות כי חלקן מעורבת ואין ראוי לחלוק בעיניין זה להיות עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, וא"ל רב נחמן שראוי לחלוק כן.
מי שהיה נשוי לארב' נשים. לא הוה מצי' למינק' שתי נשים, דאע"ג דשייכא בהו שפיר פלוגתת דת"ק ובן ננס, מ"מ לא הוה שמעינ' מינה שבועה לאחד ושבועה למאה, אבל השתא שמעינן ליה דהא אין נשבעת ראשונה לשלישית שהרי כבר נשבעה לשנייה כדמפ' בגמ', מיהו תימ' אמאי נקט ארבע בשלש' סגי דבשלש נמי שמעינ' שבועה לאחד שבועה למאה, ואיכ' למימ' דהוה אמינ' דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לשלישית דהיא אחרונה דלא חיישינ' כולי האי כיון שכבר נשבעה לשנייה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאינה נשבעת לא אחמור בה רבנן כולי האי, אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית, כגון שיש רביעית דהשתא ידעינן שלא נתקבלה כתוב' הוה אמינ' דנחמיר טפי ותשבע לה הראשונה ולהכי תנא ד' נשים.
<h2>דף צד.</h2>
שנמצאת אחת מהן שדה שאינה (שלה) [שלו]. פי' בקונט' שנודע כבר שהיא גזולה, והילכך כשבאה רביעית לגבות משביעין לה והדר יהבינ' לה לבן ננס דהואיל ומה שגבתה גבתה צריכה שבועה שהרי נפסדת אותה שיש לה שדה שאינו שלו, וקש' לר' דמסתמ' בשעה שמשביעין הרביעית משמ' שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת ולא תפרע, והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה דברור שלו, ואין סברה לומ' ש[נ]מצאת אחת מהן שאינה שלו ואינו (יודע) [ידוע] אי זו, ועוד ק"ל מאי קאמ' בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אטו מי קאמ' נשכרה נפסדה קאמ' שאינה נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה, והיכ' שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שדה שאינ' שלו, התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה, על כן נראה כפירוש ר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמ' בן ננס שנשבעת אשה [רביעית] שמא אחת מהן שדה שאינה שלו, ולא יוכלו אחרות לחזור עליה, דמה שגבתה גבתה, והכי קאמר במאי קמיפלגי כלומ' במה תלוי עיקר טעמם שמחמת אותו טעם משביעה בן ננס לעולם (כמו) [כגון] שנמצאת ומשום הכי נשבעת אפילו לא נמצאת, והכא בחיישי' שמא תכסיף קמיפלגי לפי שיריאה שמא תמצא שדה שאינ' שלו אחת מהן ויחזרו עליה ואינה חוששת להשביח השדה ומכסיפתו, ואומ' ר"ת דמשביע אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי, וא"ת כמו כן נשביע כל בעל חוב דניחוש שמא תכסיף לפי שירא שמא יש בעל חוב קודם ממנו שיטרוף ממנו וישביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי, לאו מילת' היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לבעל חוב דליתיה קמן, ושמא אינו בעולם, אבל הכא הרי אנו עושים תקנה בשביל נשים הקודמות, ואם תאמר ומה יועיל אם יפרוש גם היתומים שיפול השדה בידם יכסיפוה מחמת יראה זו שמא אחת מהן שדה שאינה שלו, אומ' ר"ת דנחלתם לא יכסיפו מפני שחביבה עליהם, עוד אומר ר' הם למה יכסיפו אם ישביחו את אותה שדה יהא ריוח שלהם שיכולין לסלקו בזוזי דאין להם בשדה זו אלא כשכיר בעלמ', וא"ת לרבנן נמי תהא אחרונה נמי צריכ' שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, (והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה), רש"י פירש ביתומים גדולים מיירי ולא כאביי קשי', ור' מפרש אפי' לאביי קשיש' כגון שפטרה מן השבועה, וא"ת למאן דלית ליה דאביי קשי' היכי הוה מפ' הנפרעת מנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה [לעיל פ"ז ע"א], והא דתנן [גיטין ל"ד ע"ב] אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, דביתומים גדולים אינה צריכ' שבועה, וביתומים קטנים ליכ' לאוקומ' דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ ריבית אוכלת בהן, י"ל דסביר' ליה כמ"ד בערכין פ' שום היתומים [כ"ב ע"א] אף לכתוב' אשה משום מזוני, ומ"מ קשי' לי מההיא דהנפרעת מנכסי יתומין לא תיפרע אלא בשבועה דהא פי' לעיל פרק הכותב [פ"ז ע"א] דמיירי בגרושה דלית לה מזוני כי היכי דלא תיקשי אמאי איצטריך למיתני בגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, ואמ' לי ר' דמ"מ איצטריך למיתני אלמנה בגיטין שלא נטעה לאוקומ' בגרושה ושמא דנזקקין בכל עיניין שייך, דאילו אלמנה הוה אמינ' דליכ' לאוקומ' דאקילו בה רבנן משום חינה כדמפרש בערכין, וא"ת אמאי לא מקש' מבריית' לאביי קשישא למ"ד דאין נזקקין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן דהא קאמ' אביי קשישא שגובין מיתומין בשבועה, י"ל דהוה מוקי לה בבעל חוב גוי דשייכא בהו שבועה, כמו שרגיל ר"ת לפ' שמותר לקבל שבועה מגוי, ואפי' לרבינו שמואל דאמ' אסור לקבל שבועה מגוי איכ' לאוקומ' בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז שנשבע בשם, מיהו ק"ל מדקאמ' אביי קשיש' יתומין שאמרו משמ' דאמתניתין דגיטין או דהכותב קאי דמיירא בכתובת אשה, על כן צריך לומ' ודאי דהוה מוקי פלוגת' דחנן ורבנן כאביי קשישא וסביר' ליה כרבנן.
שני שטרות היוצאים ביום אחד. פי' של מכר או של מתנה שמו' או' שודא דדייני, ולא דמי למתני' דתנן היו כולן יוצאי' בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה, דהתם איירי בשיעבוד ואין השיעבוד [חל] אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר כשמתחיל השיעבוד דהיינו ממח(ו)רת יום שנכתב, דביום שנכתב השטר אין מוכיח השטר מתי התחיל או בבוקר או בערב, אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה.
לימ' רב דאמר כר' מאיר דאמ' עידי חתימ' כרתי. וכיון דעיקר הוא השטר ומתוך העדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קיניינו של זה לקיניינו של זה, הילכך קונים שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונחתם ונמסר האחד תחילה, ואח"כ נכתב ונמסר השיני, אע"פ שמתוך עידי מסיר' ניכר, דלא חשיב להו לעידי מסיר' עיקר, והכי מוכח בגיטין דתנן בפ' כל הגט [כ"ד ע"ב] כתב לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה, ודייק בגמ' הא גדולה מצי מגרש, אמ' רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים, א"ל [אביי אלא מעתה] רישא דקתני פסול לגרש בו הכי נמי שיני דלא מצי מגרש, הא ראשון מצי מגרש והא אמרת אין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם, אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור' אלע' משמ' אבל לר' מאיר אפילו ראשון לא מצי מגרש אע"פ שניכר מתוך עידי מסירה הואיל ואינו ניכר מתוך עידי חתימה, ונראה לר' דמיירי הכא במתנה או במכר במקום שכותבין את השטר דבמקום שאין כותבין שהקרקע נקנה בכסף ובחזקה ובחליפין, והשטר אינו עומד אלא לראיה, התם כולי עלמ' מודו דאמ' שודא, דאין צריך התם שיהא ניכר מתוך עידי חתימ' אי זה קנה תחילה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמ'. ור"ת פי' הא מילת' בעיניין אחר וזה לשונו, שני שטרות היוצאי' ביום אחד מכר שדה אחת לשני בני אדם כאחד, אבל שני שטרות של שני בעלי חובים חולקין לכולי עלמ' כדתנן במתני' חולקות בשוה, ובעל כרחי' כשכולן יוצאין ביום אחד וטעמ' ששניהם אמת ושעה בירושלים כיום [אחד] בעלמא [דמי], לימ' רב דאמר כר' מאיר דא' עידי חתימה כרתי ואיפשר דנחתמו ביום אחד בבת אחת דהנך סהדי חתום אהאי [והנך סהדי להאי] בהדי הדדי, ומסתמ' כיון שהחתימ' עיקר (החתימ') [המסירה] היתה לדעת החתימ' אע"פ שהייתה זו אחר זו והוי כנמסר בבת אחת, דהיכ' דכתבי שעות תלינן המסירה בתר חתימ', ואפי' אם תימ' לומ' אי אפשר לצמצם ואחד מהם נחתם קודם לחבירו, מיהו איהו מיהא סבר דשניהם נחתמו בבת אחת ואין דעתו כלל כשמוסר להם אפי' בזה אחר זה שיקנה אחד יותר מחבירו, אלא דעתו [שיקנה] זה כמו זה והוי כאילו מסר שניהם בבת אחת, ואין מועיל הקדמת החתימ' כלל, ואי נמי העדים שוין בשני שטרות, (אי נמי) [אימא] בשעה שעסוקין באותו עיניין חתמו דקיניין יכול לחזור בו או לקיים שניהם, הילכך אמ' רב חולקין, ושמואל דאמ' כר' אלעזר דאמ' עידי מסירה כרתי, וכיון שיוצא השטר מיד המוכר ליד הלוקח נזהר הוא שלא למסור בבת אחת אלא זה שלא בפני זה, (אבל החתימ') [דהמסירה] ביד המוכר דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו [אבל החתימה] (ור') [לר'] אלעז' לאו עיקר היא ולא תלינן בה, הילכך אמ' שמואל שודא דדייני שיש כח ביד הדיין מובהק לתת לכל מי שירצה, דהואיל ואיפשר לפי העניין להיות בבת אחת אימו' איתרמויי איתרמי לאותו שזכה, וכן [לעיל פ"ה ע"ב] גבי שני (טוביים) [טובייה] שני תלמידי חכמים דאיכ' שודא, וכן ההיא דאמ' רב, וכן בשילהי פרק' קמ' דגטין [י"ד ע"ב] דמייתי הכי, וכן בי' יוחסין [קדושין ע"ד ע"א] גבי נאמן דיין, וכן (בחזקת הבתים) [בהמוכר את הבית (ב"ב ס"ב ע"ב)] גבי חספא דדיקלא, וכן בפ' שבועת (הדיינין) [העדות] ברישי' [שבועות ל' ע"ב], וגבי אמ' (רבא) [רב נחמן] בחזקת הבתים [ב"ב ל"ה ע"א] מדמינן דינא דאלים גבר(א) לשודא דדייני, ומשני דמאן דאלים גבר איכ' למיקם עליה דמילת', שודא דדייני ליכא למיקם עליה דמילת', ולאו משום אומדנ' דדעת', אבל במקום שיכולין שניהם לזכות בבת אחת, אי נמי ב' בעלי חובים ביום אחד או שני כתובות ביום אחד כולי עלמ' מודו דיחלוקו דחשו רבנן להפסד בעלי חובים משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה, אבל בלקוחות אי נמי במתנה עבוד שמא היכא דאיכ' למימר דחד קדים והאחר שקר, ע"כ לשון ר"ת.
<h2>דף צד:</h2>
כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה. אע"פ שקדמה לו הכתיבה למסירה והכי נמי סבירה ליה לשמואל דהא אית ליה לשמואל שודא דדיינ' והיינו אליב' דר' אלע' דאמ' עידי מסירה כרתי. ותימ' הא משמ' בפרק' קמא דבב' מציע' [י"ג ע"א] דשמואל ס"ל כאביי דאמ' עדיו בחתומיו זכין לו, דדחיק התם שמואל דאמ' לא חיישינ' לפירעון ולקינוניא מתני' דקתני מצא שטרי חוב בזמן שיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אי סביר' ליה כאביי אמאי לא יחזיר, ומסיק שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה, ופריך אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר, ומסיק א' שמואל אומ' היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כו', מדדחיק שמואל לומ' הך סבר' כר' מאיר ש"מ כאביי סביר' ליה דלר' (יוסי) [אסי] הוה מצי למימ' לאוקומ' בשאין בו הקנאה, ואליב' דאביי משמ' התם כת' לאחד ומסר לאחר את שכתב לו קנה (במתני') [דאמתני'] דקתני כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דילמ' כתב לו בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי, ומשני אביי עדיו בחיתומיו זכין לו, אע"ג דמסר ללקוח קודם ללוה לזה שמסר לו קנה, ובסוף פירקא [שם כ' ע"א] משני אביי בכי האי גוונא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דלא חיישינן דילמ' כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כו', וא"כ קשי' דשמואל אדשמואל, ובלא שמואל איכ' לאקשויי מאביי גופיה דמשמ' בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] דסביר' ליה כר' אלעז' דמסקינן ליה התם אההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי כו', א"ל רב יוסף זיל אקני ליה בעידי מסירה וכר' אלע' ומסיק [א"ל אביי] והא מודה ר' אלע' במזוייף מתוכו שהוא פסול, משמ' דאי לא הוה מזוייף מתוכו הוה מכשר [כ]ר' אלעז', וזהו דוחק לומ' דאביי לדבריו דרב יוסף קאמ' וליה לא סביר' ליה, ובלא אביי היה קשה שם דהא פסק ר"ת הילכתא כאביי מדמהדר תלמוד' לאוקומ' מילת' דשמואל כוותיה, ועוד דאביי בתראה וקיימ' לן כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואמרי' כתב לאחד ומסר לאחר את שמסר לו קנה, ומתרץ [דכי] (ד)אמרינן (עדין כדכתו) [עדיו בחתומיו] זכין לו הני מילי בשני ימים שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה, אבל הכא מיירי שנכתבו ביום אחד, הילכך אע"פ שנכתב זה קודם הקודם במסירה [זכה], דלא אמרינ' עדיו בחיתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השטר שקדם זכותו, וק"ל א"כ גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר (דפריש) [דפריך] וניחוש דילמ' כתב' ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה ומפקינן ליה לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, מאי קמשני אביי עדיו בחיתומיו זכין לו אכתי ניחוש באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם מסירת השובר, [ד]לא אמרינן התם עדיו בחיתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השובר שנכתב קודם המכירה, וא' לי ר' כולי האי לא חיישינ' דבאותו יום עצמו מכרה כתובתה.
אימיה דרמי בר חמא. אין זה ההוא עובדא דמי שמת [ב"ב קנ"א ע"א]. פירש ר"ח קבלה בידינו דשודא דדייני דווקא במקרקעי ודווק' (דייק) [דיין] מומחה כגון רב נחמן בדורו, דהא רב ששת גברא רבה הוא, וא"ל רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני, ולר' נר' דשודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפ"ק דגיטין בסופו [י"ד ע"ב].
<h2>דף צה.</h2>
וכי כתב לה מאי הוי. תימ' מאי קפריך והלא לא בא עדיין לידה והוי כגון כותב לה ועודה ארוסה, ואני אומ' דפריך שפיר דהכא כמו כותב לה והיא נשואה, ולא דמי לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים, אבל אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה.
הכא במאי עסקינן בשקנו מידה. ואע"ג דגבי נשואה אמ' רב יוסף בריש הכותב [פ"ג ע"א] דמדין ודברים קנו מידה, נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידו כידה.
תימ' נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן כו'. ליכא לשנויי בשלקח מן האשה תחילה דאז הוה קיים כדקתני בסיפא לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים, דבמתני' משמ' דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה כו'.
הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא כו'. [והא דקתני] דלא אמר' נחת רוח עשיתי לבעלי ר' מאיר היא, ופי' לנו [רבי] דצריכי' למימר הא דנקט כתב לראשון ולא חתמה לו רבותא נקט דאע"ג דאיכ' למימ' הך איתתא כי חתמה נמי לשני לנחת רוח איכוונא, דהא כבר ראינוה שלא חתמה לראשון אמרי' איבדה כתובתה וכ"ש סתמא, וק"ל א"כ לבסוף דמסיק רב אשי כולה ר' מאיר היא ועד כאן לא קאמ' ר' מאיר אלא בשני לקוחות כו', אמאי הדר ביה מאותה סברה ראשונה דס"ד דיותר יש לנו לומ' איבדה בחד לוקח מבשני לקוחות, הוה ליה למימר כולה ר' יהודה היא ובשני לקוחות דווק' א"ר יהודה יכולה שתאמ' נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בחד לוקח לא, על כן נ"ל דלמאי ס"ד נמי השת' יותר שייך נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות, אבל לא משמ' ליה שיחלוק ר' מאיר ונקט שני לקוחות משום רבות' דר' יהודה.
כתבה לראשון ולא חתמ' לו כו'. יש מקשי' והא בהניזקין [גיטין נ"ח ע"א] אמתני' דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, אמ' רב לא שנו אלא דאמ' לך חזק וקני, אבל בשטר קנה. ותירץ ר' דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמה דהואיל ויכול להוציא שטר שלה בלא שטר של בעל (חוב) לא אמרי' נחת רוח כו', אבל הכא מיירי שחתמה לו בשטר של בעלה דהואיל ואינו יכול להוציא שטר שלא יראו שטר של בעל עצמו יכולה היא לומ' נחת רוח כו'. ועוד אמר לנו ר' דאפילו בשטר עצמו של בעל איירי אלא שכתבה היא עצמה מכרה ללקוחות, אבל חתמה לו דשמעתי' היינו שמוחלת שיעבוד שיש לה על הקרקע, וכן משמ' לשון חתמה כלומ' שנתרצת במקח ולא מיחתה בו. עוד תירץ ר' דהתם ה"ק לא שנו אלא דאמ' לך חזק וקני, אבל בשטר קנה בהדי חזק וקני, ולא נתיישב תירוץ זה דפריך התם לרב מהא דתניא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות נכסים, דקאמ' נימ' תיהוי תיובתא דרב, ומאי תיובת' האי דקתני דשטר אינו מועיל עד שתכתוב לו אחריות בדלא אמרה ליה לך חזק וקני, וכי קאמ' רב בדאמ' לך חזק וקני בהדי שטר, ולתירוץ ראשון אינו קש' כל כך. וה"ר אלעזר משזנא פי' דרב נמי לאו משום שטר לחודיה אמ' איבדה אלא מפני שסובר דאחריות טעות סופר ושמואל דבעי עד שתכתוב אחריות משום דסביר' ליה אחריות לאו טעות סופר, וזהו שא"ל אבוה בר איהי לשמואל בפ"ק דבב' מציעא [י"ד ע"א] והא מר הוא דאמ' אחריות לאו טעות סופר הוא ולא מצינו שיאמרו שמואל בשום מקום אלא כאן.
הכי אית' הגירס' ישנה ומתני' דכתבה ליה לאחר. וזה אחר שיני הוא מכלל דמכרה הבעל לראשון שדה אחרת ולא חתמה לו, וללישנ' דהך משנה דקמשני נקט, דאי האי אחר ראשון הוא [וגרסינן] וכתב דזבין ליה לאחר הוה ליה למימר.
התם איהו דאפסיד אנפשיה. מה שפיר' בקונט' וכולה רבא קאמ' לה, ולא נהירא לר"ת דא"כ הוה ליה למימ' אלא התם איהו דאפסיד אנפשיה אלא תלמוד' הוא דמתרץ התם איהו בבעל חוב דאפסיד אנפשיה בידים דידע דדינא עילויה ופיסוהו אבל אשה ליכא למימ' כל כך איהי דאפסדיה אנפשה דהא בעת שכת' לו לא הייתה ראוייה עדיין לגבות בברור שהרי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וכן פרש ר"ח, ובכמה מקומות דלא חייש לשנויי אלא, ועוד דאינה כל כך פירכ' הקמיית' דלרב נחמן בר יצחק לא משמ' ליה לגמרי אלא משני.
<h2>דף צה:</h2>
ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. תימ' מעיקרא נמי נוקמינהו בידא דלוקח, אפוכי מטרתא למה לי דאמ' הבעל מוציא מיד הלוקח ואחרייך מיד הבעל ולוקח מיד (אחריה) [אחריך], ואומ' ר' דנפק' מינ' כשיוציא הבעל מיד הלוקח תחילה אם יעשו פשרה בינו לאחרייך יפסיד הלוקח, ואינו נראה לר' (וא"כ) [דא"כ] הא דפריך מאי שנ' מהא דתנן ומשני הת' אית ליה פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסיד' מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דמצו למיעבד פשרה בעל ואחרייך ויפסיד הלוקח, אלא נר' דדווק' קאמר שיוציא הבעל מיד לוקח אלא מתוך שאם היה הבעל מוציא מיד לוקח היה מוציא אחרייך כו', מעיקר' נמי מוקמינ' ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסיד' ולא יוכל בעל להוציא מידו.
וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה. תימ' אמאי איצטריך למיתני כל הנך גווני.
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם. גר' בלא וי"ו, דאי גר' ומעשה ידיה בוי"ו היכי מיבעיא ליה בגמר' אי ניזונת או הניזונת תנן, על כרחי' ניזונת תנן מדקתני ומעשה ידיה שלהן.
ואין חייבין בקבורתה. וא"ת פשיטא דהא בעל גופיה לא מיחייב בקבורתה היכא דלא ירית כתובתה דק"ל קבורתה תחת כתובתה. י"ל דההוא גופיה קמ"ל מתני' קבורתה תחת כתובתה דאכתי לא שמעינן ליה בשום מקום במשנה, מיהו קש' הא לא תני ואין חייבין בפירקונה, ואי משום דבעי למיתני יורשי כתוב' חייבין בקבורתה, הא נמי פשיט' דאלא מי יקברנה, וכי תימ' ביבמה אתא לאשמועינן דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה ולא יורשי נכסי מלוג, א"כ אמאי איצטריך לעיל [פ"א ע"א] למידק מדקתני יורשיה יורשי כתובתה, איזו היא אלמנה שיש לה שני יורשין תיפוק לי מדאיצטריך למיתני הך בבא כלל, י"ל דאיצטרי' לאשמעינן אפי' היכא דלא שקלה אלמנה כתובה כגון דליכ' אלא מטלטלי אינם חייבין בקבורתה אע"ג דהשת' הוו כיורשי כתוב' [כיון] שאינה גובה אותה מהן.
ניזונת תנן וכאנשי גליל. הא לא מיבעיא ליה היכי סתם תנא דמתניתין ולעיניין הלכת' כמאן, דהא אשכחן פלוגת' דרב ושמואל בהא לעיל בשלהי נערה [נ"ד ע"א], ועוד היכי פשיט בתר הכי מדשמואל הא שמואל פסיק' לעיל כאנשי גליל, אלא נרא' לר' דה"פ ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחם של יתומים, והילכך מעשה ידיה שלהם, אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולים לסלק' אין מעשה ידיה שלהן, או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו [לא] יהבי לה ואפי' הכי מעשה ידיה שלהן.
<h2>דף צו.</h2>
ת"ש דאמ' ר' זירא אמ' שמואל אלמנה מציאת' לעצמה אי אמר' בשלמ' הניזונת תנן שפיר. קאמ' שמואל מציאת' לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונת הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל [ו]מציאת[ה לעצמה] ואע"ג דמעשה ידיה שלהן, אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל א"כ הא דקאמ' (האשה) [שמואל אלמנה מציאתה] לעצמה על כרחי' לאנשי גליל הוא דאיצטריך לאשמועינן, דאי לאנשי יהודה לשמעינ' מעשה ידיה לעצמה כל שכן מציאתה, דכיון דלאנשי גליל קאמ' אמאי מציאת' לעצמ' והא לדידהו הוו דאינהו כבעל דלא סגי דלא יהבי לה, ואומ' ר"ת דאלמנה דקאמ' שמואל אאלמנה דקאמ' במתני' קאי, ולאו משום דבלאו הכי פשיט שפיר דהניזונת תנן דכמו שהוכחנו, דעל כרחי' אליב' דאנשי גליל קאמ' שמואל ודווק' מציאת' אבל מעשה ידיה ליתומין, כי היכי דלא תיקשי דשמואל אדשמואל דסביר' ליה לעיל בפרק נערה [נ"ד ע"א] כאנשי גליל, ומה שפי' בקונ' אי אמרת בשלמ' הניזונת תנן שפיר דמוקמינ' מילת' דשמואל בשאינה ניזונת, קש' דאי בשאינה ניזונת פשיט', ועוד לימ' מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאת' דהויא כהעדפה על ידי הדחק כדאמ' לעיל בריש מציאת האשה [ס"ו ע"א], ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילת' דשמואל כשאינה ניזונת, כגון שנתנו לה היורשין כתובתה, הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינן למימ' נמי דמילת' דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובת' בב"ד או מכרה דאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל.
חוץ ממזיגת הכוס. ר"ח הביא ירושלמי מפני שהן דברים של ייחוד.
אבל מנח תפלי' לית לן בה. ואע"ג דבשילהי האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחרות, מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה.
אלמנה שתפסה מטלטלי מה שתפסה תפסה. פי' הריב"ן דמיירי שתפסה לאחר מיתת הבעל, וא"ת מאי שנ' דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובת', י"ל דמשום דמזוני לא טרפה ממשעבדי אבל כתובה טרפ' ממשעבדי, וא"ת אלא מעתה מלוה על פה תועיל תפיסה דלא טרפא משעבדי, י"ל הואיל ויכול לתבועי הלואתו מחיים, מיהו מלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו לאחר מיתת המוכר והלוקח נמי באחריות ובא בעל חוב וטרפ' עם השבח קש' שיועיל בו תפיס' דלא טריף ממשעבדי, גם לא היה יכול לתבוע מחיים, ונ"ל מזוני דלא גבי ממשעבדי והוו כמו תנאי ב"ד אלמוה רבנן טפי להועיל [בה] (ב)תפיסה והודה ר', וא"ת כמאן אי כר' בלא תפיסה נמי דאמ' בפ' נערה [נ"א ע"א] אחד ואי נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון האשה והבנות, ואי כר' שמעון בן אלעזר כי תפסה מאי הוי האמ' נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנות, ואומר ר' דלעולם כר' שמעון בן אלעזר ודווק' לבנים מן הבנות אבל מן האשה לא, והא דקמותיב [מר בר] רב אשי מאי שנ' לכתוב' כו' ובעי למימ' מאי דתפס' תפס' לאו משום דהכי סביר' ליה (דאמ') [דהא אד]ר' עקיב' לא פליג דאמ' אין תפיס' מועלת לאחר מיתה, אלא הכי קאמ' אלא מאי דתפס' תפס' כלומ' בריית' דקתני מועלת תפיסה למזונות על כורח' כר' טרפו' דמאי דתפס' תפס', וא"כ לר' טרפון בכתובה נמי מאי דתפס' תפס'. ובהלכו' גדול' פירשו ור"ח דהכא מיירי בתפיס' מחיים ודווק' למזוני מהניא, אבל לכתוב' לא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ופסק בהל' גדולות כרבינא, וקש' שהרי פסק בתשוב' הגאונים בכולי תלמוד' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודית', וגם הערוך ור"ח פסקו כמר בר ממיפך שבועה וחיוורי וסימניך כולו הפך לבן טהור הוא, אע"פ (שפ') [שכ'] הריב"ן שראה בתשובות(יו) הגאונים לית הילכת' כמר בר רב אשי אלא בדמיפך שבועה ואודית', דומה הוא שהלכות גדולות עצמן אין תופסות כמותו שפסקו לית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודית', וצריך [לומר] דמר בר רב אשי דקאמ' הכי אינו אלא אתקפת' בעלמא ולא משום דסביר' ליה הכי, ור"ח פסק כמר בר רב אשי, והרבה הארכתי לעיל בפרק הכותב [פ"ד ע"ב].
יתומין אמרו נתננו. אומר ר' דמיירי במזונות שעברו דמוכחא מילת' טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי, אבל במזונות דלהבא וודאי על היתומים להביא ראיה, דהא ר' יוחנן הוא דאמ' בפ"ק דבב' מציע' [י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, ואפי' למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומ' פרעתי, דאי מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרענו מידי דהוה אכתוב' במקום שאין כותבין דכולי עלמ' מודו דלא מצי אמ' פרעתי מהאי טעמ' דפרי'.
<h2>דף צו:</h2>
נכסי בחזקת אלמנ' קיימי. וא"ת ומה טעם דלא חשבינן נכסי בחזק' בעל חוב ומהימני יתמי למימר פרעתי במלוה על פה, וכי תימ' דחשבינן ליה בחזקת אלמנה טפי משום שמוכרת למזונות שלא בב"ד, וא"כ לרב ושמואל נהי דלית להו לעיל הטוען אחר מעשה בית דין לא אמ' כלום מ"מ כשאבדה כתובתה לא יהיו יתומים נאמנים לומ' פרענו דכיון שמוכרת לכתוב' שלא בב"ד נכסים בחזקת' כי הכא, וכי תימ' אע"ג דנכסים בחזקת' מיהו מהימני לומ' פרענו דמוכח' מילת' דכתוב' מחמת פריעה נקרעת, מיהו היכא דאיכא עדים שנשרפה לא מהימני, ושמא י"ל אי איכא עדים אין הכי נמי, אי נמי מזונות שאני דכתובה מיד כשנפרעה נסתלקה, אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה, הילכך הוו נכסים בחזקת' טפי (למזונות) [ממזונות]. ולא דמי להא דאמ' בפ' המקבל [ב"מ ק"י ע"א] יתומין אמרו אנו השבחנו ובעל חוב או' אביכם השביח ומסקנא דמילת' ארעא כיון דלגוביינ' קיימ' כמאן דגביא דמיא, התם מיירי כגון היתומים מודים שזה הקרקע לבעל חוב שאביהם עשאה אפותיקי, ולכך מסיק כמאן דגביא דמיא, ותדע דמדמייתי עלה ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים, והיינו טעמא דלקוץ קאי כמאן דקיץ דמי ולשם מודה בעל האילן שיש לו לקצץ אלא ששואל דמים א"כ ארעא דלגוביינא [קיימא] נמי מיירי בכי האי גוונא.
נשאת עליה להביא ראיה. מדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בנישאת ש"מ דנתקבלה כתוב' ואז תבעה בב"ד אפי' למזונות שעברו עליהן להביא ראיה.
דר' יהודה סבר בחזקת יתמי קיימי ועל אלמנה להביא ראייה. לטעמ' דפרי' לעיל משום דשתקה דלא תבעה מוכח שהדין על היתומין שאומרי' נתננו קש' כאן, דהכא אמאי עליה להביא ראיה דלא שייך הכא האי טעמא דמאי דשתק' לפי שמכרה בנכסים, ונרא' דהיינו טעמ' לעיל דעליה להביא ראיה משום דלא שייך למימ' התם מה הועילו חכמים בתקנתם אם נאמנ' לומ' פרענו מזונות שעברו שהרי יכולה היא כל שעה לתבוע תחילה מזונות הבאים וכן הכא יכולה היא לכתוב אילו למזונות ואילו לכתוב' מכרתי.
ור' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי, מה שפי' בקונ' יפה כחה דקא' ר' יוסי היינו כשיכלו נכסי היתומים תחשוב ללקוחות כל מה שמכרה למזונות ותגבה כתובת' ממשעבדי. לא נהיר' לר' מדאמרי' לקמ' אי נמי דכולי עלמ' בחזקת יתמי קיימ' והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי, מכלל דעד השת' לא מסקי' אדעתי' לר' יוסי מהאי טעמא דלקוחות, ונר' לר' דהיינו יפוי כח השת' מתוך שהיא מוכרת סתם היא מרווחת לומ' אילו מכרתי למזונות ולא יוכלו היתומים לומ' לה אם שהתה איבדה מזונות כמו שהיו יכולין לומ' אם היתה כותבת אילו למזונות אילו לכתובה דאז היו יכולין לומ' שאר המזונות מחלת', אבל לעיניין טריפת לקוחות אכתי לא מסיק אדעתיה עד דמסיק דכולי עלמ' נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצו למימ' האי ייפוי כח שלגבי יתומין לא תהא נאמנת [לומר] (כלום) [כולם] למזונות מכרתי שהרי בחזקת יתמי קיימי, וא"ת מה הוא ייפוי [כח] השת' דקאמרה הכל מכרתי למזונות ולא איבדה וכי אין זו אונאה דשקר הוא שהרי גם לכתובה מכרה, י"ל מאי טעמ' שהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה איבדה מזונותיה מדלא תבעתה א"כ מחלתה, והכא ליכ' למימ' הכי דאיכא למימ' לא חששה לתובעם משום דיכולה לומ' הכל מכרתי למזונות, וכן לפי' הקו' אין זו אונאה שאומרת ללקוחות הכל מכרתי למזונות, שהרי מן [הדין] גם מזונות היה לגבות ממשעבדי אם לא מפני שאין קצובין כדמפר' בגיטי', והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעתייהו משום כתוב' ולהניח בני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתוב' כיון שיכולה לומ' למזונות מכרתי, וא"ת והלא יכולין לומ' הינחנו לך מקום לגבות הימנו, י"ל דהוי כמו אישתדוף בני חרי דגביא ממשעבדי כדאמ' לעיל [צ"ה ע"ב] דלא שייך הכא למימ' איהי אפסדה אנפשה שהיא עשתה לצורך מזונות, אי נמי בלקוחות שלקחו אחר שמכרה.
תפשוט ליה ממתני'. וא"ת מאי ס"ד מעיקר' דלא תיפשוט, י"ל דס"ד דמתני' וודאי משום עיצה טובה, אבל בריית' לא משמ' משום עיצה טובה אלא משום כח יפה דומיא דר' יוסי, נ"ל.
רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. פי' שניהם נוטלן אלא כלומ' רצה בחובו נוטלן מבני חרי ושוב לא יוכל לגבות המתנה ממשעבדי, משום הכי קאמ' אם נטלן במתנה לא כך כחו יפה פי' אם נטלן מבני חרי במתנה שיכול לגבות החוב ממשעבדי, כך משמ' מתוך פי' הקונ', וק' לר' דבשילהי יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב] תניא שכיב מרע שאמ' תנו [מאתיים] זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו כו', ופריך משום דאמ' כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמ' כראוי לו בחובו קאמ', ומשני הא מני ר' עקיב' היא דדייק לישנ' יתירא, משמ' דאם לא אמר כראוי לו אינו נוטלן את שתיהן. ונ"ל דאי הוה גר' התם לבעל חובי הוה ניחא דוודאי כי לא אמר לפלוני אלא דקא' לבעל [חובי] משמ' ד[ב]חובו קאמ' שיתנו לו אם לא אמ' כראוי לו, ויש מקצת ספרים שכתו' בהן כן ולא כת' בהן לפלוני, אבל היכ' דקאמר לפלוני בעל חובי ניכר מתוך הלשון דבמתנה קאמ' שיתנו לו ודבר זה תלוי בסברת הלב.
<h2>דף צז.</h2>
או דילמ' מצי אמרי לה נהי דאחריות דעלמא כו'. ולא דמי לההיא דלעיל [צ"ב ע"א] דראובן שמכר שדה לשמעו' שלא באחריות וחזר ראובן ולקחה משמעון באחריות כו', דמסיק אמ' רבא נהי דאחריות דעלמ' לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל עליה, דלא דמי דהתם וודאי כיון שראובן לוה מהן דין הו' שיטרפו ממנו הקרקע ואין על שמעון [לפרוע] כיון שבאת ליד ראובן הנאה שקיבל מעות, אבל הכא שהיורשים חייבים לה מזונות יכולה למכור ולחזור ולטרוף, שהרי כשחוזרת וטורפת החוב שלה היא נפרע' ואין כאן עיוות הדין כלל.
וסמך לה שתגב' כתובתה מן השאר. וא"ת מאי נפק' לן מינה בין מה שהייתה מוכרת למזונות ובין מה שתמכור לכתובה, נפק' מינה שתוכל למכור ביחד כדי כל כתובתה, אבל למזונות אינה מוכרת אלא לי"ב חדש ולוקחם מפרנס א' לל' יום, ועוד אם נשאת לאחר שמכרה דלוקח לא יתן לה כי אם אחת לשלשים יום ולא (יוכל) [תוכל] לגבות מהם כתובתה דהוי מטלטלי ומזונות איבדה.
מאי סמך לה ש"מ שייר' אין לא שייר' לא. וא"ת תיק' מהכא לרמי בר חמא דהוה בעי למימ' לעיל גבי ראובן שמכר שדה לשמעון כו', דאפי' אחריות דנפשיה לא מקביל עילויה, והך בריית' אמ' גבי אשה דאחריות דנפשיה מיהא קבילה עלה, וכל שכן התם לפי מאי דפרי' לעיל, ויש לומ' דמצי למימ' רמי בר חמ' דהכא וודאי אחריות דנפשה מקבלת עילוה, דאע"ג דאחריות איתמי היינו מעלמא, אבל אנפשי' איהי קבילה, דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות, אבל התם שמכר לו בהדיא שלא באחריות אפי' אחריות דנפשיה לא מקבל עליה.
זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו'. וכגון שגילה דעתו בשעת המכר ואמ' למזבן תורי קא מזבן להו, דאי שתק הוי להו דברים שבלב, וכן בפרק ב' דקדושין [מ"ט ע"ב] גבי ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעת' למיסק לארץ ישראל כו' התם נמי בדגלי דעתיה, ויש דברים שאין מועיל בהן גילוי [דעת] עד שיתנה, כגון אם היה מוכר מלבושי' אדעת' למיסק לארץ ישראל דזהו דבר שאין למכור אדעת' דהכי, התם וודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמ' כן מעכשיו אינך צריך לשום תנאי אלא גילוי דעת בעלמ', ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול, אלא וודאי גלוי דעת במלת' שאין רגילות לעשות כן לא מהנה עד שיתנה, ויש דברים דאפי' גילוי דעת אין צריך כגון שטר מברחת דלעיל פ' האשה שנפלו [ע"ט ע"א], וכי ההיא דפר' מי שמת [ב"ב קל"ב ע"א] דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואח"כ בא בנו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה נותנה, מ"ר.
אי הכי היינו דאמ' ליה רמי בר שמואל לרב נחמן אם כן נמצאת מכשלן לעתיד לבא. פרש"י אי הכי היינו וודאי דאמ' ליה כו' נמצא מכשלן, וא"ל בצורתא משכח שכיחא וחייש לדילמ' אתו (אדבר) [ארבא] בעקולי והדרי זביני, דאי ביאתו ממקום קרוב או שבאו לאילו לבדם ומשום זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול, וק' לפי' זה דמאי הוכחה היא לעולם אימ' לך דמשום דלא מיצטריכו ליה זוזי הדור זביני, ומיהו כל שכן היכא דהוו בעקולי כדמוכח' שמעת' דאז הוו מקח טעות יותר, וא"כ שפיר קאמ' נמצאת מכשלן לעתיד לבא הואיל דבכל עניין הדרי זביני כדפ', הילכך נר' כמו שפי' רבי' שמואל, אי הכי קשי' היא הואיל ואומרת דמאי דהדרי זביני דווקא משום דבעקולי הוה קיימי היכי קאמ' בצורתא בנהרדעא מישכח שכיחא הלא זאת בצורת' דארבי בעקולי פש' דלא שכיח' היא, ובשלמ' אי פש' מינה זבין ולא איצטרי' ליה זוזי [הדרי זביני] היינו וודאי דשכיח' דרוב פעמים היה להם בצורת', וניח' (דמי) [נמי] לפי' זה הא דפסקינ' הילכת' לפי פשיטות' הבעיא.
<h2>דף צז:</h2>
אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה אבל גרושה כו'. פר"ח גרושה נפיש חן דידה דיש לה תוספת והואיל ויש להן לגבות כל כך תמכור שלא בב"ד, אי נמי יש לפ' שהיא צריכה יותר חן לינשא שהיא בזויה יותר מאלמנה.
לא לאתויי מגורשת ואינה מגורשת. פי' בקונ' אגב אורחי' קמ"ל דמגורשת ואינה מגורשת אינ' גובה מזונות מן היתומים, וזו היא מילת' דפשיט' שמספק שמ' מגורשת גמורה לא תוציא מזונות מן היתומים, הילכך נראה כפי' ר"ח לא לאתויי מגורשת ואינה מגורשת הא דתני כל שאין לה מזונות לא תמכור הא מה שיש לה מזונות תמכור שלא בב"ד, אלמנה מן הנשואין ומרבה מגורש' ואינה מגורש', ואין לתמוה מאי קמ"ל אם מוכרת שלא בב"ד דמצינ' למימ' דעיקר מילת' לאשמועינ' דבת מזונות היא, אי נמי מצינ' למימר דאף המכירה שלא בב"ד קמ"ל דאע"ג דלאו מדינא היא ניזונת אלא משום דאגידא [ביה] ס"ד דלא תיקון לה רבנן למכור שלא בב"ד דסגי לה אי אית לה אפי' בב"ד.
מכרה כתובתה. נ"ל לפ' דהיינו מנה מאתים, והשת' אתי שפיר דקאמ' לא תמכור את השאר אלא בב"ד [דהיינו] תוספת.
מתני' מני ר' שמעון היא דתניא כו'. וא"ת ממתני' נמי תפשוט דאתיא כר' שמעון מדקתני לא תמכור את השאר אלא בב"ד דהיינו כר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד. י"ל דחכמים נמי כר' שמעון סביר' להו בהא דאמ' מוכרת היא אפי' ד' וה' פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד, משמ' משום דאכתי לא הפסידה מזונות הוא דמוכרת לכתובת' שלא בב"ד.
בבתוליה בכדרכה אין שלא כדרכה לא. דליכא למימ' עד שיהיו כולם קיימין בין כדרכה [בין] שלא כדרכה, דא"כ לישתוק קרא מינה וממילא הוה ממעיטנא בעלה שלא כדרכה מיו"ד של בתוליה כמו בוגרת, אבל מבתולה בלא יו"ד לא איפשר לומר דהוה ממעיטנא, דהא בקנס של נערה כת' בתולה, ואפי' הכי יש לה קנס כדאית' בפ"ק דקידושין [י' ע"א] מודה ר' לעיניין קנס דכולהו משלמי, וכן גבי נערה המאורסה דכת' בתולה אמרינ' התם דכולן בסקילה, ואפי' ר' לא פליג אלא משום דכת' לבדו, ומיהו ק' לי אימ' בבתוליה אתא לרבות בוגרת ולא בעולה שלא כדרכה, ונ"ל דמשמ' ליה טפי לאוקומי' בשלא כדרכה משום דמשמ' בבתוליה כלומר במקום בתולים בעינן שתהא בתולה.
בתולה שלימה משמע. קשי' לר' אמאי איצטרי' למיכת' גבי קנס נערה למעוטי בוגרת תיפוק לי מבתולה שלימ' משמ' ואפילו אם תאמ' דההוא בתולה איצט' לכדדריש ליה באילו נערות [כ"ט ע"ב] אכתי קשיא מיהא דאמ' בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"א ע"ב] אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומ' והנערה טובת מראה מאד בתולה, ולהאי לישנ' אמאי איצט' למיכתב בתולה ונערה בכל מקום כיון דכת' בתולה ידעי' שהיא נערה, ועוד קש' מהא דאמ' גבי נערה המאורסה באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה, ואמאי ה(י)א כת' בתולה דמשמ' שלימה למעוטי שלא כדרכה, ואפי' ר' לא פליג מהאי טעמ' דבתולה שלימ' משמע, ואמרינן נמי בקידושין [י' ע"א] מודה ר' לעיניין קנס דכולהו משלמי, ואמאי הא (כפ') [כת'] בה בתולה, ושמא יש לומ' דשאני התם דר' דריש הת' [שם ט' ע"ב] בעולת בעל בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה.
<h2>דף צח.</h2>
עד שיהיו בתוליה קיימין בין כדרכה [בין] שלא כדרכה. פי' בעינן שיהיו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום, ולא מצי למימר שלא כדרכה דלא לשתוק קרא מיניה.
מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה כו'. וא"ת מתני' היא בפ' השולח [גיטין ל"ד ע"ב] דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה, ואומ' ר' דאיכ' למימר ההיא באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמ' כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד, ונרא' לר' דוחק, ועוד קשי' לי דלפום סוגיא דשמעת' לא פשיט ליה רב יוסף מידי ואמאי תיפשוט ליה דעל כרח' ההיא אלמנה מן הנישואין היא מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה, ואמ' ר' זירא אמ' שמואל בגמ' לא שנו אלא (מן) אלמנה, אבל גרושה משביעי' אותה, וטעמ' דאלמנה שאני דבההיא הנאה דקא טרח' קמי יתמי אתיא לאורויי היתירא, אלמ' הוה מצי למיפשט ממילתיה דשמואל דבאלמנה מן הנישואין איירי דבזמן מן האירוסין לא שייך למימ' קא טרח' קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה, אלא אומ' ר' דהך שבוע' לא משום צררי אלא כדפ' בקונ' שלא גבתה יותר, ולא מיבעיא ליה במוכרת למזונות שלא בב"ד דהא לקמ' פסיק לן הילכת' צריכ' שבועה, ואנן קיימ' לן שני דברים שאמ' חנן הלכה כמותו, ותנן [ק"ה ע"א] מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומ' תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה, וההיא בסוף היינו בשעת גביית כתובתה דהא לעיל בשילהי הכות' [פ"ח ע"ב] מוקי ר' ירמיה חנן כר' שמעון דאמ' כל זמן שתובעת כתובת' יורשין משביעין אותה משמ' דשום שבועה אין מזקיקין אותה עד זמן תביע' כתובתה, אלא נר' לר' דבמוכרת לכתובת' קמיבעי' ליה דתחילה קודם גביית כתובה משביעין אותה שלא עיכבה משל בעלה כלום, ואחר שמכרה הנכסים שלא בב"ד לגבות מהן כתובת' מיבעיא ליה אם חוזרי' ומשביעין אותה שלא גבתה יותר, ועוד אומ' ר' דהך שבועה דמיבעי' ליה לא כפי' הקונ' שלא גבת' יותר אלא מבעיא ליה אם משביעין אותה שלא זילז[ל]ה בנכסים, וכן מוכיח מדקא' תיבעי לך הכרזה דהויא נמי שלא תזלזל, וכן פי' ר"ת, מ"ר.
ותבעי לך הכרזה. מדמבעיא לך שבוע' מכלל דפשיט' לך דלא בעיא הכרזה, דאי הוה בעיא הכרזה כ"ש צריכה שבועה.
א"ל הכרזה לא קא מיבעיא לי. דפשיט' שאינ' צריכה הכרזה, וא"ת הא אמ' לעיל [פ"ז ע"א] לכרגא ולמזוני ולקבור' מזבנינן בלא אכרזתא משמ' הא לשאר מילי בעינן הכרזה, ועוד תנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומין בעינן ל' יום', ואומ' ר' הני מילי כשב"ד מוכרין דאי טעו בפחות מכרן קיים, הלכך צריכי הכרזה שלא להפסיד נכסי היתומי', אבל גבי אלמנה דאפילו מכרה שום מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל ואינו יכול לבוא לידי הפסד מוכרת שלא בהכרזה, והא דאמ' לקמ' [ק' ע"ב] ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין מאי קמ"ל תנינא שום היתומי' כו' ומסיק הני מילי שליח (אלמנה) [אלמא] דבשליח גופיה בעי הכרזה, אע"ג דאי מוזיל חוזר, לא קשי' מידי חדא דבשליח ב"ד מוקמי ליה כמו שמפ' ר"ת, ועוד דאפי' [שליח] בעלמ' לא קשי' מידי דלא אלמוה רבנן לשליח שימכור שלא בהכרזה כמו אלמנה.
אלא לאו דלא (אכרח) [אכרוז] כו'. תימ' לי אכתי היכי פשיט מהכא דילמ' הא דקאמ' רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשת' ולא כלום הא לאחר עשתה במכרה למזונות [דאינה צריכה שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה. ואמר לי רבי דלא מפליג רב נחמן בין מוכרת למזונות] למוכרה לכתובה.
דאמ' לה מאן שם לך. כלומ' מי החזיק באילו נכסים שאין לך אדם יכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקו בה, אבל הא לא קאמ' שומא ממש דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהא איכ' כדאית' בהדיא באילו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א], ומה שמחזיקין אותה בב"ד הדיוטות לא חשיב' חזקה דיושבי קרנות הם, ואינם אלא בקיאי בשומ' בעלמ'. ותימ' לר' דהכא משמ' אם החזיקו ב"ד הייתה יכולה לעכב הקרקע לעצמה, (ובאילו מציאות) [ובהמפקיד (ב"מ ל"ח ע"א)] תנן המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ דבש והדביש עושה להן תקנה ומוכרן בב"ד, וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כיוצא בו כו', [והא לא מצינו למימר דהא דקאמר בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אם ידעו ב"ד השומא יכול לעכבם לעצמו, דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה יוחנן חקוקא דמייתי בפ"ק דפס' [י"ג ע"א] א"ל צא ומוכר' בב"ד, אלמ' אע"ג דהוה קיהיב ליה ר' רשותא ליוחנן חקוקא הוה מצריך ליה מכירת ב"ד, ואומר ר' דהתם הוי טעמא משום חשדה, והילכך קאמ' שלא יעכב לעצמו ודווק' בדבר הנפקד כי התם שייך חשדה דכולי עלמ' לא ידעי שב"ד ידעו בשומא, אבל הכא אילו הנכסים ידעי העולם שעל ידי ב"ד באו לידה, וגבי (סכסתא) [כיסתא] דיתמי נמי כמו כן ידעו וליכא חשדה, אי נמי הכא הב"ד עצמן הם המפקידים הילכך יש לה לעכבם על ידם, אבל התם שה(מ)פקיד אחר אצלו לא יעכבנו לעצמו, ומיהו ההיא דירושלמי מתמה ר' אמאי לא מועיל בפיקדון רשות ב"ד לעשות הנפקד שליח (שלא) למכור [שלא] בב"ד לתקנת המפקיד דקבעי התם מכירת ב"ד, הלא גבי מכירת קרקעות לצורך האלמנה תיקנו שליח ואיכ' למ"ד נמי דהוי כדיינים, ושמא התם בירושלמי בב"ד הדיוטות קאמ', ואין לתמוה אי קרי להו ב"ד הואיל דלא קתני גבייהו ב"ד גמור דהא דקרי מכירת אלמנה שלא בב"ד אע"ג דאיכ' הדיוטות כדפ' לעיל היינו משו' דקתני גבייהו ב"ד גמור.
אלמנה שמכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתים במנה כו'. בירוש' [פי"א ה"ד] פריך ויחזור המקח ומוקי לה ר' יוחנן כשהוזל המקח כשהוקיר המקח וריש לקיש אמ' אין אונאה לקרקעות, אמ' ר' יוחנן אם היה הדבר מופלג יש לו אונאה מתני' פליגא לר' יוחנן אילו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר ליה בדבר שאינו מופלג, ופי' ר"ח שלא הגיע אונאה עד כדי דמי החפץ מכלל דביטול מקח לר' יוחנן הוי ככדי דמיהן, וכי האי גוונ' מפר' ר"ת הא דאמ' רב נחמן בהזהב [ב"מ נ"ז ע"א] הדר אמ' רב חסד' אונאה אין להן ביטול מקח יש להם לאו דומיא דמטלטלין יותר משתות, אלא בחצי כגון שוה מאתים במנה, אבל פחות אפילו שוה פרוטה המקח קיים. והא דמסיק בהמקבל [ב"מ ק"ח ע"א] זבן במאתן ושויא מאה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות לאו דווק' מאתן אלא מעט פחות דבמאתן הוי ביטול מקח לרב נחמן כדפ', ומאן דגריס רב נחמן בריש האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"ב] כמו שאפ' לקמן, והא דאמ' יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפילו ביתר משתות עד החצי כדפ', והא דקאמ' ר' יוחנן בירושלמי אם היה הדבר מופלג יש לו אונאה לאו דווק' הוא הדין ביטול מקח כדפ', וטעמ' דנתקבל כתובתה גבי מכרה שוה מאתים במנה תימ' קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי מ"מ המכר לא היה כלום, ותחזיר הקרקע ליתומין. וי"ל דהואיל ובשעה שקיבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד כשרצתה להוציא הקרקע מרשות היתומין ולהכניסה לרשות הלוקח הרי היא כמי שנתכוונה לקנות הקרקע בכתובתה באותה שעה.
<h2>דף צח:</h2>
כאן שנה ר' הכל לבעל המעות. נר' לר"ת דבמתנה מודו בין ר' יהודה בין ר' יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפלוגי דר' יהודה סבר הכל לשליח ור' יוסי סבר הכל לבעל המעות, אלא כפי האי גוונא שנותן לו מחמת תוספ' דקאמר ליה קח זה עבור מקחך, עוד אני מוסיף זה לך משלי, אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתינו שוה מנה במאתים אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות, דאי לא תימ' הכי קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דלקמן [צ"ט ע"א] תניא ר' יהודה אומ' אף בזה בעל הבית לא מעל מפני שיכול לומ' לו חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאתה לי חלוק קטן ורע, ומסיק מאי רע, רע בדמים דאמ' ליה אי אייתית ליה בשית כל שכן דהוו שוו תריסר, וא"כ... קסבר ר' יהודה הכל לשליח מאי נפק' ליה מינ' לבעל הבית הלא אינו מרויח כלום דכל הזול לשליח, אלא וודאי בכי האי גוונ' מודה ר' יהודה דהכל לבעל המעות. וכן מוכח נמי (דקאמ') מדקאמ' כאן שנה ר' הכל לבעל המעות ולא קאמ' מתני' מני ר' יוסי היא מכלל דכר' יהודה נמי אתיא, והא דקאמ' כדתניא כלומ' כדתניא (דאינה) [דאיכא] מילת' דאמ' הכל לבעל המעות, ואפי' מאן דפליג התם הכא מודה, ר"ת מ"ר.
כאן שנה ר' הכל לבעל המעות. ויש לדחות לפ' הירושלמי [פי"א ה"ד] דמוקי לה כשהוזיל כשהוקיר הא לאו הכי הדרי, דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים, דא"כ גבי שוה מאתים במנה תחזיר להם השדה, אלא וודאי דהכא והכא קנאתו כדפ'.
אמ' רב פפא כו'. הכי גר' ר"ח הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות, ותימ' לפי גיר' זו אדפריך ליה מאי קמ"ל הוה ליה למיפרך ולומ' הלכה כר' יוסי, ויש לפ' בדוחק דהכי נמי האי מאי קמ"ל במאי דקאמר דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות כו' לימ' הלכה כר' יוסי, הא קמ"ל דשינוייא דשנינן שינויא הוא, ולפי' הספ' דגר' בהו הילכך דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות דבר שיש לו קצבה חולקים מאי קמ"ל כו' אתי שפיר, דהא רב פפא כמאן אמרה לשמעתיה, ומאי חידוש אתא לאשמועינן, ומשני דשינויא דשנינן שינויא הוא, ועל טעות שאינו (באבד לית) [בא בזלות המקח] אלא שהטעה בחשבון, שאל ר' יעקב ישר' את ר"ת, והשיב לו את אשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו, וטעה גוי בד' דינר נראה לי שחולקין בין שניהם דהוי המעות כדבר שיש לו קצבה דאמ' הוסיף לו אחת יתירא ר' יוסי אומ' חולקין ומוקי בדבר שיש לו קצבה, אבל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות, וטעמ' דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח, אלא אמרינ' הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר יהבינן ליה פלגא, הוי נמי גבי טעות, דהא אמ' ליה מנה שוה מאתים טעות הוא, ומוקי לה בתלמוד ירושלמי כגון שקיבל עילוייה לוקח, וטעמ' דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה דזוזי דאיניש עבדי ליה זולא, הא בדבר שיש לו קצבה חולקין אפי' בטעות [בחשבון] אע"ג דאיכ' למימ' טעמ' אחרינא גבי חולקין, והאי טעמ' דפ' הוא עיקר, דמוחזק הוא ידו על העליונה וחולקין, ואפי' אם היה שכיר שלו כיון שהשכירים שלנו אינן שכירי יום אין בעלים מקפידים על הגבאת מציאה עם מלאכתם והוי מציאה עם מלאכתו, תדע דאילו מצא ארנקי בשוק לא זכה משכיר, ועוד דמהדר קא הדר ביה שהרי הוא אומ' אני זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו, עכ"ל. ושוב חזר בו דכל טעות בין שעל ידי מקח בין שטעה במניין הכל לבעל המעות. ולר' נר' שהכל לשליח שאם גנב והטעה את הגוי מה טיבו של בעל הבית בזה, ואפי' חולקין אין שייך לומ' משום דעל ידי מעותיו נשתכר, דלא דמי' לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנותן לו, אבל הכא טעות בעלמ' הוא ודבר בפני עצמו הוא, תדע דהא סברה הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לגוי ודבר תימ' לומ' שלא היה יכול להודיעו ולחזור לו.
דאמ' להו טלו אחת מדעתו של בעל הבית כו'. תימ' לי אכתי אי מעביר על דעתו הוי שליח אמאי מעל שהאורחין העבירו על דעתו של שליח, ואמ' לי ר' יכולני לומ' שגם האורחין אמרו הרי אנו נוטלין שתים לדעתך ואחת מדעתינו, אבל אין צריך דדווקא שליח בעינן דלימ' הכי שלא יסברו אורחים כשאומ' סתם שלדעת בעל הבית אומ' כן, אבל מה שהם לוקחים יותר ממה שאמ' שליח יודעים הם שעושים מדעתם ולא מדעת שליח.
<h2>דף צט.</h2>
הא מדסיפ' בדזילא כו'. דלא איפשר לפ' ולאחרון יפה מנה ודינר במנה שלה דהא כתובתה ארבע מאה זוזי, ותימ' לי מאי איריא זילא בלא זילא נמי מכרה בטל, ומצי' למימ' תנא סיפא לגלויי רישא דבדלא זילא, עו' מצינן למימ' דהוה אמ' טפי הוה מעביר לא זילא דמכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר מהיכא דזילא.
נתן לו דינר של זהב כו'. תימ' לפי מה דאמ' בהזהב [ב"מ מ"ד ע"ב] דינר של כסף אחד מעשרים וחמש' של זהב היכי קאמר הכא והביא לו בשלש חלוק בשלש טלת הוה ליה למימ' בשלש וחצי דינר חלוק, ועוד לא מצינו מנה קדמוני מופלג משלנו כל כך להוקיר הזהב ולהוזיל הכסף, דעכשיו לא מצינו שיהא יקר הזהב על הכסף יותר ממשקלו אלא י"ב שקלים, ועוד דקש' ההיא דבכורות פרק יש בכור [נ' ע"א] גבי פדיון הבן דקאמ' התם דקיהיב ליה דינרא טירינא שריפ' ומהדר ליה שתותא וזוזא, ופריך אי הכי עשרין נכי דנקא הוו, אלא יהיב ליה זוזי ושתותא, והשת' תימ' על הלשון דקאמ' זוזא ושתות' הוה ליה למימר חומשא מהדר ליה דהכל אחד, אלא ה"פ ועיקר דמילת' דדינר של זהב פי שנים בדינר של כסף לפי שכבד וגם עב הוא מדינר של כסף כדאמ' באילו טריפות [חולין נ"ה ע"ב] ובשילהי מסכת חגיגה [כ"ז ע"א] כעובי דינר של זהב, וגם כבד יותר מכסף ושוקל דינר של זהב פי שנים בדינר כסף, לפיכך דינר של זהב נמכר בכ"ד של כסף אבל משקל במשקל אין שוה משקלו של זהב אלא י"ב של כסף, וכן מוכיח (באיגרת) [באגדת] ר' אלעזר בן הורקנוס דקאמ' התם כתב שקלי זהב שש מאות וכת' וכסף שקלים חמשים הא למדת ששקלים חמשים של זהב ששוו שש מאות של כסף, א"כ נמצאת למד שמשקל של זהב י"ב של כסף, וזהו לפי משקל שלנו כשהוא מזוקק, ואע"ג דבזבח' פ' בת' [קט"ז ע"ב] פריך להני קראי ומשני להו בעניין אחר, מיהו לפי פשוטם של מקרא משמעותם לפרש כמו שמפ' באגדה דר' אלע', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, והשת' אתיא שפיר ההיא דבכורות [שם] מהדר ליה זוזא של (המעות) [הכרעות] שנותן קולבון לכל דינר של כסף דדינר של זהב נמכר בכ"ד של כסף ולכל ב' דינרי' של כסף דהיינו חצי סלע אדם נותן הכרע כדתנן בפ"ק דמסכת שקלים [ב' ע"א] הנותן סלע ונוטל שקל נותן שני קולבנות, ומפר' בגמ' שאחד הנותן ואחד הנוטל נותן קולבון, אלמ' בכל שקל ושקל נותן קולבון, ובסלע איכא ב' שקלים דרבנן והתם בשקל דרבנן איירי, וכדתנן נמי בפ"ק דחולין [כ"ה ע"ב] ובפ"ק דמסכת שקלים [ב' ע"א] ומייתי לה בפ' בת' דביצה [ל"ט ע"ב] האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמ', ופר' רש"י האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקולבונות, כל ישראל הוזקקו ליתן מחצית השקל בראש חדש אדר לקרבנות ציבור, והיטילו חכמים עליהם על כל אחד ואחד להוסיף קולבון לכל חצי שקל שיביא דהיינו שקל דרבנן דסלע היינו שקל דאורייתא, ומפני שהם חצאי שקלים חתיכות דקות ופעמים שמחליפים אותם במנים ונותנין הקולבון בהכרע שכן מנהג שמוכרים לשולחני שוקלין בוויתור, ואמ' חכמים לוויתור הקולבון לכל משקל ומשקל, ובדין הוא דהני אחין שמביאין שקל שלם ביניהם לא יתנו כי אם קולבון [אחד] לפי שאין שם אלא משקל אחד, אבל חכמים היטילו עליהם שני קולבנות שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש, הא חזינן מיהא שלכל חצי שקל ההוא שקל דרבנן, כ' פ' [כל פעם] כשפורטו לחנווני נותן קולבון להכרע, דהקולבון הוא חצי מעה כדמפ' נמי במתני' בפ"ק דשקלים [ב' ע"א], הילכך לכ"ד דינרי' של כסף ששוקל לקנות דינר של זהב שהוא י"ב שקלים דרבנן נותן י"ב קולבנות שהם שש מעות ושש מעה כסף דינר, ולפיכך לא כלל ההוא זוזא בהדיה השתותא ולימ' חומשא, כל זה דקדק ר"ת.
אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל. ומה שהביא לו חלוק קטן ורע חשיב כמו לא שוו דליפשו שטרי עילואי.
אי הכי שליח אמאי מעל. וא"ת אמאי מעיקר' נמי אין מעילת השליח אלא אטלית, ויש לומ' דס"ד השת' דכיון דאייתי ליה שוה שש בשלש אפילו מוסיף על דבריו לא הוי אלא שליחותיה הוא דקעביד שכך היה רצונו אם ימצא שוה שש בשלש שיקנה לו טלית מן המותר, אי נמי מעיקר' ס"ד מעילה אחלוק ומדרבנן מועל השליח, אבל עכשיו אפילו מדרבנן אמאי ימעול, אי נמי לא משמ' השת' מעילה אטלית דס"ד הואיל וקנה שוה שש בשלש אותם שלש שנשארו הרי הם כמו חולין שבידו, ומשני אטלית דמשום הכי לא נפק לחולי'.
כל שכן דהושוו תרתי סרי. כן הוא וודאי כפי' הקונ' תרתי סרי גדולים דהיינו יותר מכפליים דהקונה הרבה יחד מוזילי גביה טפי מהקונה מעט, ויש ספרים שכתו' בהן בהדי' דהוה שוו טפי מתרתי סרי ולפיכך לא מעל בעל הבית שהרי העביר על דעתו ומפסיד בעל הבית (בבן) [בכך] שאם היה קונה בשש היה שוה יותר מכפלים, והשת' אתי שפיר דבקטנית מעל שאפי' יקנה הרבה ביחד משום הכי לא מוזלי גביה טפי דכנא כנא בפרוט', אלא א"כ נפרש דחשיב ליה מעביר אע"פ שלא היה שוה אלא תרתי סרי בצימצום, א"נ תימ' בקטנית אמאי מעל דהא פשיט' בקטנית נמי אם נתנו לו תחילה שוה שש בשלש כמו כן בשלשה הנשארים היו נותנים לו שוה שש, מ"ר.
<h2>דף צט:</h2>
אמ' לאחד סתמ' מאי אמ' רב הונא לאחד ולא לשנים. תימ' הוא דלעיל לא איפשיט בעיין, אי חיישינן לאפושי שטרי והכא פשיט' ליה רב הונא ורב חסד', ומפרש ר"ת דהא קפידא דאפושי שטרי דלעיל לא משום זילת נכסיו אלא משום שיצטרך אחר כל שטר לחתימ' עדים וקניין, והכא מיירי כשכבר חתמו העדים על שני [שטרות דליכא קפידא דאפושי שטרי אלא אפושי] בעלי דינים שטורח לו להזדקק היום ולמחר לבא עמהם לדין, [ורבי] מוקי לה (סומא) [סוגיא] בשטר אחד דליכ' קפיד' (השת') [אשטר] אלא קפיד' בעלי דינים בההיא הוי פלוגת', ור"ח גריס לאחד קפיד' דמשמ' פשיט' ולא לשנים אמ' סתמא מאי.
אמרו לו אע"ג דטעה שליח. פי' הואיל ולא סביר' לך דהיכ' דלא פירש דבריו היטיל דעתו על השליח לעשות כרצונו דהכי אמ' לעיל לאחד ואפילו למאה, הכי נמי נימ' דאף בטעות' נתרצה ללכת אחר דעתו, וקאמ' ליה טעה שליח לא קאמינ' דבטעות' לא מסיק אדעת' להטיל עליו.
הכי גר' בכל הספ' והא [מר] הוא דאמ' אין אונאה לקרקעות. פי' אפילו גבי שליח דשמ' בהמקבל [ב"מ ק"ח ע"א] דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן גבי מצרן אין אונאה לקרקעות אפילו זבן במאתי ושוויא מאה ולא מצי אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא כמו שליח של מצרן, ומשני ה"מ היכא דטעה בעל הבית, פי' דההוא חשיבנא ליה כבעל הבית, דאע"ג דלבסוף מיקניא ליה למצרן, מיהו תחילה כש(ה)קנאה לצורך עצמו קנאה והואיל וכן לא שייך התם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל שליח גמור שתחילתו בתורת שליחותו קנה, ולא לצורך עצמו לא איבעי ליה למיטעי. וא"ת ומאי קאמ' ומייתי ראיה דשני לן בין שליח לבעל הבית מדתנן האומ' לשלוחו צא ותרום וכו', דהתם בעל הבית גמור הוא, וזה הם עצמן רב חסד' ורבה בר רב הונא היו יודעין דלא הוי פרכי ליה אלא ממצרן דדמי לשליח, י"ל דה"ק להו ומנא תימר' דשני לן בין שליח לבעל הבית דמפרכיתו ליה ממצרן משום דחשיבתו ליה כשליח אלמ' סלקא דעתיכו שאני משוה שליח לבעל הבית גמור, וזו אי אפשר להשוותם כדמוכח מתני' דהאומ' לשלוחו צא ותרום, מ"ר בשם ר"ת. ופי' הקו' קש' חדא שהוא מגיה הספר וגר' (והאומ') [והא אמר מר], ועוד דהוה ליה למימ' והתנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב [ב"מ נ"ו ע"א], ועוד במאי הוו טעי רב חסד' ורבה דלא (ליפלגו) [מפלגו] בין שליח לבעל הבית (דלא) [הלא] כל עיקרן ששאלן תחילה אע"ג דטעה שליח לא (תימרו) [תמהו] אלא בשליח משום דאיכ' למימ' לתקוני שדרתיך.
פיחת עשרה או הוסיף כו'. לא דמי לתורם מן היפה דאמ' באילו מציאו' [ב"מ כ"ב ע"א] דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמ' ליה כלך אצל יפות, דהכא איכ' למימ' להכי אמדתי' וכדלקמן, אבל יפות ורעות הוי כמו טעות. בפרק ד' במסכת תרומות [מ"ג] תנן שיעור תרומה עין יפה אחד ממ' בית שמאי אומ' מל' הבינונית בחמשים והרעה מס', ומפיק טעמייהו מקרא בגמ' ירושלמית דגר' התם כת' שישית האיפה מחומר החטין וששיתם האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחיטין אחד מס' ובשעורים אחד מל', פי' שישית האיפה הוא חצי סאה דאיפה ג' סאין וששית האיפה מחומר היינו א' מס' דכור ל' סאה והיינו בחטים אחד מס' ובשעורים אחד מל', דגבי שעורים כת' וששיתם משמ' שתי ששיות של איפה היינו סאה מן הכור, ת"ל וכל תרומות (כל) שיהיו [כל] תרומות שוות, שמואל אמ' תן שישית על וששיתם ונמצא תורם אחד ממ', פירוש שלש שישיות דהיינו סאה וחצי משני חומרין הכתובין בחיטין ובשעורים והיינו אחד ממ', בינונית מניין אמ' ר' לוי כת' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, מה זה אחד מן החמשים אף מה שתאחז ממקום אחר אחד מחמשים, והרעה מששים דכת' וששית האיפה מחומר החטים, פי' קרא כפשטיה, בית שמאי אומ' מל' וששיתם האיפה מחומר השעורים, וכל הנך קראי אסמכת' בעלמ' דשמואל גופיה הוא דאמ' חיטה אחת פוטרת את הכרי, מ"ר.
<h2>דף ק.</h2>
ורבא אמ' רב נחמן שליח כדיינים. מה שפיר' בקונ' שליח סתם משמ' דאפילו שליח דעלמ', וקש' לר"ת דלעיל אמ' רב נחמן אבל טעה שליח [לא] אמ' ליה לתקוני שדרתיך, ועוד מק' דבריש האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"ב] אמ' רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה המקח כו', אמ' רבה הא דאמ' פחות משתות נקנה מקח לא אמרי אלא [דלא משוי שליח אבל] (ד)משוי שליח אמ' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [אלמא] אפי' בשליח ואפי' בפחות משתות מקחו בטל, ודוחה רב שמוא' דהתם אמ' רבא לפי סברתו קאמ', אבל לרב נחמן לא סבי' ליה, אמ' ר"ת מפו' [דהכא] בשליח דיינין מיירי דאלים (בחייה) [כחו] טפי, ונר' לפ' דהכא מיירי אפי' בשליח (דלעיל) [דעלמא ולעיל] דאמ' רב נחמן דמצי אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי היתר משתות מיירי, וההי' דקדו' דאמר הא פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה ומ"מ המקח קיים. והא דקאמ' רב נחמן שליח [כדיינים] היינו לגבי הא דמקח קיים אבל אונאה מיהא דתנן וכו' אלמא צריך להחזיר, וכן בדיינין (באין) [דאין כח] ב"ד יפה כלל משליח דעלמ'.
מה אלמנה יחידא'. אע"פ דלית ב"ד הדיוטות למימ' דאמרי בשילהי אלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א] כיחידאה חשיב להו [ועי' תוד"ה מה].
ומ"ש מיהא דתנן כו'. אלמא במידי דעביד שליח דטעי מעשה שלו קיים, והכי נמי הכא הוה ליה דבפחות משתות (כשלא) [בשליח] יהא המקח קיים.
אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמים. בריש האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"ב] גר' אמילתיה דרב נחמן הא דאמרת יתר משתות בטל המקח לא אמרן אלא דלא אימור ניפלוג בשומא דבי דינא, אבל אימו' נפלוג בשומא וכו' לא, (דחנווני היתומים) [דתנן שום הדיינים] שפיחתו (שמות) [שתות] או שהותירו (שמות) [שתות] מכר' בטל רשב"ג אומ' מכרן קיים, ומייתי ראייה השת' ממילתי' דרשב"ג, וקש' לר"ת דהכא פסיק רב נחמ' גופיה הלכה כדברי חכמים, ועו' דמסיק התם [בתר] הכי והא אמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרינ' אלא במטלטלי, אבל במקרקעי לא, דאין אונאה לקרקעות, משמ' דווקא בשתות אבל [יתר] משתות יש אונאה לקרקעות, ולעיל [צ"ח ע"א] הוכחתי מההיא דהמקבל [ב"מ ק"ח ע"א] וההיא דירושלמי דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא, הילכך נר' לר"ת כמו שגר' ר"ח ובה"ג וברב אלפאס הא דאמ' שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרנ' דלא אמור ניפלוג בשומא דבי דינא, אבל אומ' ניפלוג בשומ' דבי דינא מכרן בטל דהא (שום היתומים) [תנן שום הדיינים] שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל (ומדאמ') [ומדרבנן] מייתי ראיה, והא דאמ' (יקר) [יתר] משתות בטל מקחו לא אמרנ' אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא, אין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא.
והאמ' רב נחמן אמ' שמואל. אי לא דפסיק הלכה כחכמים לא הוה קשי מידי מהא דאמ' רב נחמן שליח כאלמנה אפי' מיירי בשליח דיינין, דלא שייך בדידה כל כך מה [כח] ב"ד יפה כמו אפוטרופוס, מ"ר.
בוררין להם חלק [יפה]. היה (כמ"ל) [רגיל] ר' לפרש מדנקט לשון בוררין אלמא בלא גורל איירי דאי בגורל איירי מאי בוררין שייך (קאמ') [כאשר] יפול הגורל כן יהיה, ומתוך [כך] היה אומ' דאפי' מילת' דשייכי ביה מר או אימור כגון דתרווייהו צריכי להאי ולהאי חולקי' להן אם ישר בעיני' שהרי העמידו במקום יתומים לחלוק בין שניהם שלא בשומ' ב"ד ובלא גורל (לבורר בלא אפוטרופוס לימוס שלא) [ובורר כל אפוטרופוס ליתום שלו] חלק הישר בעיניו, ולא נהיר' לר"ת דטרוחות להטיל גורלות, ועוד דקאמ' בתר הכי במאי יכולי' למחות ברוחות הוה ליה למימ' יכולין למחות במילת' דשייכ' ביה מר או אימור, ומה מבוררין, בגורל נמי שייך לשון בררין שלא יחלוקו לתת בענין רע לתת לאחד שני שדות המרוחקות זו מזו, ומיהו אומ' ר' דאין זה קושיות, הא דלא קאמ' יכולין למחות במר או אימור דהכי נמי הוה מצי (יכולין) למימ' [יכולין] למחות כשטעו בפחות משתות אלא רבות' נקט דאפי' ברוחות יכולין למחות, מ"ר. והא דאמ' בפ' בית כור [ב"ב ק"ו ע"ב] שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה ושמו' [אמר] מקמצין, ומפר' רבינו שמואל מקמצין שכל אח יתן לו שליש מחלקו, ופרי' [רבא] לרב נחמן [לרב דאמר] בטלה מחלוקת אלא (א)הני בי תלת דקיימי בי תרי ואזלי מינה ופלוג הכי נמי דבטלי מחלוקת, ופי' ר' שמואל דעל כרחי' לא בטלה מחלוקת דא"ל בשילהי אילו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] לרב ספר' דפליג בלא דעת' דאיסור זיל אייתי תלת דפלגת קמייהו אי נמי תרי מיגו תלת, ול"נ שהרי הכי קאמ' מקמצין שיתן לו כל א' מה שרוצה מחלקו (אם בטלו) [הם נטלו] בגורל והוא יטול בלא גורל מה (שירצה) [שירצו], והאי דקאמ' נמי אזלי תרי מינייהו ופלוג למאי דמפר' ר"ת דבוררין בגורל היכי מהניא התם חלוק' בלא דעת' דאינך, הכא משמ' דווק' גבי יתומים (הכי) [מהני] משום (רבא) [דכח] ב"ד [יפה] אע"ג שיש לחלוק התם בלא כח ב"ד חולקין, מיהו לא משמ' הכי, ומה שהביא ראייה מאיסור (ב"ד) [ומרב] ספרא לא דמי התם במטלטלי, אבל במקרקעי דאיכ' קפידא ברוחותיה [לא], ונר' לר' לפרש מקמצין כגון שהיה [להן] שלש (להן) שדות ול(ו)קחו (מאחין) [האחין] כל אחד שדה [ו]השלישי חלקו [בגורל] וכשבא(ו) אחיהם יפ[י]לו גורל בכל השדות (וראה שיפלו הגורל אז יקרה) [ובאיזה שיפול הגורל בו יזכה], ולעיניין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השלישי לחלקו (וכן) [זכו] השנים בחלקם הראשון, וכן אזלי ביתרי מינייהו ופלוג כו', שהגיעה לזה שדה אחת ולזה שדה אחת והשלישי נשארה בה [פשיטא שכשיבוא] השלישי (וכפול) [ויפיל] גורל על כל השדות שאם תפול הגורל שלו על אותה השדה זכו האחרים בחלקם, מ"ר.
פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא. פי' דהוא [בן] בנו של פרטא הגדול פרטא הוא (מבין) [אביו] של ר' אלעזר הוא פרטא הגדול.
<h2>דף ק:</h2>
איגרת בקורת. הא דתניא בפ"ק דבב' מציע' [כ' ע"א] איגרת שום ואיגרת מזון רגיל ר"ת לומ' מדלא קאמ' שטרי שום שטר מזון כדאמ' שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין נר' לו דקרי איגרת דמה שב"ד שבמקום אחד שולח לב"ד שבמקום אחר שולח לשום ולמזון לפלו', אבל הכא לא איפשר לפרושי הכי ובשילהי [אע"פ (לעיל ס"ד ע"א)] כותבין אגרת מרד של הארוסה, מ"ר.
אילו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלין. אית לן לאוקו' הני מטלטלין ושטרות כגון שיחדו לה לכתובה אי נמי דתפסן [מחיים] דאי לאו הכי לא גביא להו לא אשה ולא בעל חוב.
והאלוניית אין לה כתובה. אין לדקדק הא גיטא בעיא [כדפרישית] בהמדיר [ע"ב ע"ב]. ולא מזונות. ולא תימ' שנייה דאין לה מזונות הני מילי לאחר מיתה [אבל מחיים אית לה דהשתא אלמנה לכ"ג דאית לה לאחר מיתה] לית לה מחיים דילמ' תתייבם כדאמ' ביש מותרות [יבמות פ"ה ע"א] כל שכן דלית לה לאחר מיתה דמחיים (מחיים) נמי לית לה, אבל לאחר מיתה אית לה (דאלמ') [כאלמנה] לכהן גדול, דהא בהדיא קתני ביש מותרות אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות, ויש לה מזונות דקאמ' היינו (לבטלו) על כרחין לאחר מיתה ודומה דהכי אמ' בשנייה דאין לה.0...
